מחיקת שמות וד"ת במכונת הקלטה

מחיקת שמות וד"ת במכונת הקלטה*

ראשי פרקים

א.          הצגת הבעיה

ב.           האם איסור מחיקה קיים גם לגבי שם שלא נתקדש

ג.           גדר מחיקה

 

vvv

א.הצגת הבעיה

נשאלתי על דבר מכונת הקלטה (טייפרקורדר), שמשמיעים שם נאומים והרצאות ודברי שירה שונים, ובזמן האחרון משתמשים בה להקלטת שיעורי תורה שמוזכרים בהם שמות הקדושים, וכל זה נקלט במכונה זו המשמיעה את דברי הקודש והאזכרות לפני השומעים, והנה במשך הזמן חדלים להשתמש באותם הנאומים וההרצאות ומוחקים אותם מתוך המכונה והסרט, ומשמיעים במקומם נאומים והרצאות או דברי שירה אחרים, והשאלה: היש בזה משום איסור של מחיקת ה', מתוך זה שנקלטו מקודם האזכרות, שאסור משום "לא תעשון לה' אלקיכם".

 

 

ב.האם איסור מחיקה קיים גם לגבי שם שלא נתקדש

והנה ברור, אף אם נניח לכאורה, שיש בזה חשש של כתב, בכל זאת, הרי המרצים והמשוררים לא מתכוונים מראש לקדש את האזכרות האלה, ובאנו לפי זה לפלוגתא של ראשונים ואחרונים: שם שלא נתקדש מתחילה בכתיבתו האם מותר למוחקו אח"כ.

דעת הרמב"ם (בפ"ו מהל' יסודי התורה הלכה ו') שאם היה שם חקוק בכלי מתכת או בכלי זכוכית, והתיך הכלי -הרי זה לוקה. ומזה הוכיח ה"פרי חדש" בסוף ספרו בנימוקיו על הרמב"ם, שגם שם שלא נתקדש -אסור למחוק, שהרי מסתמא שם שכתבו בכלי לא נתקדש. וז"ל שם: "דע שמקצת חכמים נסתפקו בענין מחיקת השם, אי לקי מן התורה דוקא בקידש את השם, או דילמא ההיא לס"ת איתמר, אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם, שם מיהא הוי ולקי עליה אי מחקין, ולדידן הרי מסתברא לך ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא, דהא מסתמא שם שכתב בכלים לא נתקדש ואף על פי כן, כתב הרב דהמתיך הכלי, הרי זה לוקה".

ואחריו החרה החזיק, בעל "מחנה אפרים" בספרו בהלכות ספר תורה (דף שכה) ואחרי שמפלפל בדברי הרמב"ם בכמה מקומות, מסיק: "אבל בכתב את השם בכוונה, ויודע שהוא כותב את השם, אפילו תימא דלענין ס"ת לא מהני עד שיכוון להקדישו, לענין מחיקה אסור, דכיון שכתבו בכוונה הרי זה מקודש. וכן דעת הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' ע"ז) שהעלה, שבאם היה צריך לכתוב שם, וכתבו בלא כוונה נתקדש ממילא ואסור למוחקו מפני שכתיבת האותיות מוליך אותן לקדושתן". וכן דעת הש"ך (יו"ד סי' רעו סק"ב) דשם שנכתב שלא בקדושה אסור למוחקו אם לא לצורך תיקון, והפרמ"ג מהסס גם בזה ודעתו לאסור אף לצורך תיקון (או"ח סי' לב משבצות סק"ב). וכן דעתם של: "מעיל צדקה" (סי' כד); "חוות יאיר" (סי' טז); "ברכי יוסף" (סי' רעו); "פנים מאירות" (ח"א סי' מה); מהר"מ מלובלין (סי' קיב); הנוב"י (מהדו"ת או"ח סי' יז; יו"ד ס' קפא); רעק"א (תנינא סי' טו); "משיב דבר" (סי' פ); "מנחת חינוך" (מצוה תלז. וראה עוד "משפטי עוזיאל" חיו"ד מהדי"ת ח"ג, כרך שני ס' עא ו"דברי אליעזר" ח"ג סימן א).

לעומת זה ישנם הרבה ראשונים ואחרונים, המקילים במחיקת שם שלא נתקדש מראש בכתיבתו.

הסמ"ק בספרו "עמודי גולה" (מהדורת הרב הארפעניס, תשי"ט, סי' קס) כותב: "שלא למחוק אחד משמות של הקב"ה דכתיב (דברים יב) ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם, אזהרה (ספרי פרשת ראה: שבועות ד לה) למחוק את השם, ומיירי שנכתב מדעת אבל שלא מדעת לא". והובא בב"י (ביו"ד ס' רעו).

וכן דעת התשב"ץ בתשובותיו (ח"א סי' קעז) דאין השם מתקדש אא"כ נתכוין הכותב לקדשו, וז"ל שם: "דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו אבל אם כותבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש. דתנינא בפ' המביא: תניין הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דלית, מעביר עליו קולמוס ומקדשו -דברי ר' יהודה, וחכ"א: אין השם מן המובחר. ואמרינן נמי בירושלמי פרק לולב הגזול ובראשון דמגילה (פ"ג בסוכה ה"י, וכן פ"ק דמגילה ה"ט) דכולהו ספר תהלים שרי לממחק כלהו הללויה דכתיב בהו, מפני שלא נתכוון לקדשם, משום דפלוגתא היא בפרק ערבי פסחים. אי הללויה נחלק לשנים או לא, ור"מ דהוא ס"ל דאינו נחלק, ומשום הכי תהלים דכתבינהו לא קדשינהו לההלויות דאית ביה, ושרי לממיחקינהו. וכ"כ בספר "עמודי גולה", דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו". וכן כותב בתשובה (סי' קכז): "שהאזכרות לא נכתבו לשמן, וכיון שלא נכתבו לשמו, לא קדשי כלל, וכיון דלא קדשי שרי במחיקה וכ"כ בספר עמודי גולה יעו"ש".

איברא ד"הברכי יוסף" (בתשובה סי' רעו הנ"ל) מהסס בכוונת הסמ"ק שהבאנו ורוצה לומר דמ"ש "אבל שלא מדעת -לא", אין כוונתו שמכוון לכתוב שם, אלא שלא מכוון לקדשו, אלא שגם עצם השם נכתב שלא מדעת ושלא בכוונה. אבל כנראה מדברי התשב"ץ, שדעתו, ששם שלא נתקדש מותר למחוק, ומסתמך על הסמ"ק ב"עמודי הגולה", משמע שסובר שכוונת הסמ"ק, באינו מכוון לקדשו, וכן מביא באמת הב"י את הצירוף של דברי התשב"ץ עם ספר הסמ"ק וז"ל (שם ביו"ד סי' רעו ב"בדק הבית"): "וכתב התשב"ץ בתשובה (סי' קעז), אם כתב ה' שלא בכוונת קדושה אינו קודש". והביא ראיה מהא דתניא פ"ב דגיטין (כ,ע"א) שהיה צריך לכתוב את ה', וכתב יהודה וכו' וכ"כ הסמ"ק, ה' שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו" רואים אנו שדא ודא -אחת היא, ואין הבדל אם דברי הצירוף הזה הם מהב"י בעצמו, או כפי שרוצה לומר "בשדי חמד" (חלק יד, מערכת כללים, מערכת מ כלל י, אות יו"ד) שהם הם דברי התשב"ץ בעצמו, הרי סוף סוף הוא מסמיך את דעתו, ששם שלא נתקדש מותר למחוק, על דעת הסמ"ק, הרי שהכוונה של המלים "שלא מדעת", היינו שלא היתה דעתו לקדש את השם, ולפיכך מותר למחוק, ולית דין צריך בושש.

וכן דעת הגהות מימוניות (בפ"ו ה"ו מהל' יסודי התורה) המביא בשם הרא"ם בספר יראים (סי' ט) דשם שנכתב ולא נתכוון לקדשו בכתיבתו -אין בו קדושה. וכן הובא בטו"ז (יו"ד ס' רעו סק"י) שמסיק כדבריו, וכן בביאור הגר"א שם מסיק כן לפי הגהות מימוניות הנ"ל: "כשלא נתכוין לקדשו אפילו בשמות הקדושים נמחקים". ובתשובות מהרשד"ם (חיו"ד סי' קפו) מסיק בפשיטות, דשם שלא נכתב בקדושה, אין איסור מחיקה, וז"ל: "הדבר ברור כשמש, שמה שאסרו למחוק שם מן השמות, לא אמרו אלא כשנכתבו בכוונה לשם קדושה ממש, ולא אותיות ותיבות שיש בהן אותיות משם ולא נכתבו לכוונת קדושת השם". ובספר "מילי דחסידותא" על "ספר חסידים", מהגאון מבוטשאטש ז"ל (לסימן תתקי"ז) דן בענין שמות הנדפסים כגון אלהים וצבאות, הבאים לידי מחיקה. וכתב להקל, מכיון שלא נתקדשו, ומסיים: "דסוגיא דעלמא שנוהגין להקל היא הכרעה גדולה", יעו"ש. מכל הלין שהבאנו, נראה שיש חילוקי דעות בין הפוסקים בענין שם שלא נכתב בקדושה אם מותר למוחקו, או לא, ואין בידינו כמובן להכריע.

ומצאתי לי און בנידון דינן להקל במחיקה, בדברי הירושלמי (סוטה פ"ב ה"ד): "תני, ר' אליעזר בן שמוע אומר: אין כותבין (פרשת סוטה) על עור בהמה טמאה. ר' שמעון אומר, מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה, למה אינו כותב". וראה בשד"ח (מערכת הכללים קונטרס "באר בשדי" ד, ג-ד) הדן מתוך זה, שמה שסובר ר' שמעון, שדבר העשוי למחיקה מותר לכתוב על עור בהמה טמאה, כך כל שם שנכתב לכתחילה לשם מחיקה אין בו איסור מחיקה, מפני שאין בו קדושה, ומסתייע בספר "פנים מאירות" על הירושלמי, בחידושיו לסוטה (פ"ג ה"ג, סי' לג) בהביאו את דברי ר' שמעון הנ"ל, דכיון דלמחיקה ניתנה, מותר לכתבה על עור בהמה טמאה, וסיים בזה"ל: "אלמא דמגילת סוטה, כיון שניתנה למחיקה -מעיקרא אין בה קדושה כלל, וממילא לית לן כלל לאו דמוחק את השם, דכל העומד למחיקה כמחוק דמי. ועיין בשירי קרבן ובמראה הפנים שהביא פסק הרמב"ם (בסוף פ"ט מהל' אבות הטומאה) דאינה מטמאה את הידים, הואיל ולמוחקה ניתנה".

ומכאן לנידון דידן, שהרי החומר של ההרצאות והשירה, הנמסר למכונת הקלטה, לא ניתן להישאר בסרט בקביעות, אלא ניתן למחיקה, וכך עושים רובם ככולם, כפי הידיעות שישנן בידי, א"כ באופן כזה לפי דברי הירושלמי ובעקבות דברי הגאונים הנ"ל, הרי אין בזה איסור מחיקה.

ג.  גדר מחיקה

עד עתה היה הדיון אם יש איזה חשש ודררא של כתב, המתהווה ע"י הדיבורים של המרצים במכונת ההקלטה הזאת. אולם יש גם לדון בפעולת המחיקה, האם אכן מחיקה לפנינו. אמרתי לחקור ולברר את הדבר אצל מומחה במקצוע זה ועל פיו לדון לפי ההלכה. פניתי לממונה על מקצוע זה של מכונות הרדיו והטייפרקורדר בחברת "אמפא" והוא חיוה את דעתו ע"ד תהליך הפעולה כפי שמסר לי בכתב בזה"ל: "הקלטה בסרט מגנטי, נעשית בצורה כזאת: תנודת הדיבור או הנגינה, שהן תנודות אויר, נהפכות לתנודות חשמליות ותנודות חשמליות אלה זורמות "בראש מגנטי", שהופך את התנודות החשמליות לתנודות שדה מגנטי. סרט ההקלטה, שהוא מכוסה שכבה דקה של חומר ברזלי, קולט את תנודת השדה מהראש, והחומר הברזלי עליו, נעשה פחות או יותר מגנטי בתדירות השנויים שנוצרים על ידי ראש המגנטי -זהו בענין קליטה. ובענין מחיקה: הסרט המגנטי שעליו נרשמים בצורה מגנטית, הקול מועבר לפני ראש מגנטי אחר שיוצר שדה מגנטי חזק, שמשתנה במהירות רבה, השינויים המגנטיים האלה מבטלים את הרישום של הסרט".

הנה מצטייר התהליך, שנוצר ע"י כח מגנטי והסרט קולט ע"י שכבה ברזלית ובאופן שלא נשאר על הסרט שום שריטה ורושם קו או שיקוע, לא בצורה ישירה או עקומה, וכשמסתכלים אפילו בראייה חודרת בסרט אי אפשר למצוא איזה סימן לכתיבה, ואם אולי ניכרת איזו נקודה או חריץ זיגזגי, הרי בודאי אין להחשיבם לכתב.

וליתר תוקף, יש לדון על פי עוד מקורות, שאין בזה חשש של מחיקה. בספר חסידים (סי' תתקלה) כתוב: "אם אדם כותב בכתב יד י"י (שני יודין) להיות רמז להקב"ה, יכול למחוק, שהרי אמרו כ' דכו' נמחק, ל' דלי' נמחק" יעו"ש. וכן מובא בפירוש אזולאי: "אם כותב י"ו רמז להקב"ה, יכול למחוק". ומכן דאפילו רמז לה' נמחק, על אחת כמה כאן שאין אפילו רמז כל שהוא ושרטוט ניכר של אותיות, בודאי שמותר למחוק.

וראה בתרומת הדשן (כתבים ס' קעא) הכותב בנידון השאלה הנ"ל: "ואשר שאלת, אם מותר למחוק הנכתבים בסדורים ותפילות הנרשמים בשני יודין, וי"ו על גביהן, נראה הטעם דנכתבין הכי, היינו משום דעולים מניינם כו' כשם המיוחד, וגם שני היודין שם לבד כזה: י"י, וגם יש שעושין שני ווין כזה ו"ו, ונסתפקת שמא יש בו קדושה או שמא עושין תווין למעלה, ושכיבה, כדי שלא יהיה בו קדושה, נראה דמטעם גמטריא אין לאסור דא"כ 'הודאי' נמי לא יהיה נמחק, שהיא בגמטריא שם המיוחד, ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם, אין נראה לאסור בשביל כך, שהרי אמרי' בפ' שבועות העדות, דכל שלמה דשיר השירים קודש, ונכתב ג"כ להורות על השם, ואפ"ה כתבו התוס' דנמחק הוא". ולפי דבריו כאן לעניננו שאין צורת אותיות וגם לא שרטוט מה, כל שכן דנמחק. ואף שהרמ"א (יו"ד ס' רעו סעיף י) מתיר למחוק בנידון זה בסידורין שני יודין ואחת על גביהן, רק אם הוא לצורך, וכן באמת מסיק בתה"ד שם יעו"ש, כאן בנידון דידן, יש להתיר אפילו שלא לצורך, מפני שאין כל אות וכל רמז שהוא, אלא רשמים קלים אחרי ראייה חודרת.

וראה בשו"ת מהרש"ם (ח"א ס' קנט) דהביא תשובת מהרי"ל (סי' קצב) הכותב, דגם אותיות של י"ב צירופי הויה מותר למחוק, וכ"ש כינויים וכו' ואין לחוש אלא לשבע שמות הגלויים, ולכן גם טעמים ונקודות של שבע שמות מותר למחוק. ומסיק, שכדאי הוא המהרי"ל לסמוך עליו, ובפרט כאן שטעמים ואף נקודות ושרטוטים ורושם כמעט שלא נראים בעין, אלא חריץ קל הנראה בקושי, בודאי אין חשש של מחיקה (וראה עוד בספר "פרי השדה" ח"ד סי' לח).

הנה ידועה קושיית המפרשים על הגמרא בסוטה (דף לה,ע"ב): "ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה? ר' יהודה אומר: על גבי אבנים כתבו, שנאמר וכתבת על האבנים האלה את כל דברי התורה הזאת וגו' (דברים כז,ג) ואח"כ סדו אותן בסיד וכו' ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה". והלא יש בזה משום מחיקת השמות?

ונאמרו על קושיא זאת הרבה תירוצים. ה"פנים מאירות" (ח"א סי' מה) ה"מעיל צדקה" (סי' כו) והנוב"י (תנינא יו"ד סי' קפ"א) מתרצים, שהיו טחים בסיד עד לכיסוי הכתב, בכדי לשומרו מפני הגשמים והסיד נקלף בקל בלי גרידת השם, ולאחר שקלפו היה ניכר הכתב ולא הוי מחיקה. וכן הובא בתשובת רעק"א (תנינא סי' טו). ה"מעיל צדקה" אף רוצה לדחות מתחילה את הקושיא, מטעם דשאני הכא, דגילתה התורה בהדיא שמותר למחוק, אולם תירוץ זה לא נראה להגר"א גורדון מטלז ז"ל בקונטרסו "באר בשדי" (אות ה, "בשדי חמד", סוף מערכת חנוכה) דהתם בסוטה איכא תנא אחרינא שמפרש בסדו בסיד קודם הכתיבה, והיה ליה לתנא לפרש כאידך תנא. ואף דאיכא למימר דהאי תנא דס"ל דמשמעותא דקרא הוא דסדו בסיד לאחר הכתיבה, הא מוכח בפרק התדיר (זבחים צא), דהיכא דאיכא איסור מן התורה עקרינן לקרא ממשמעותא ומפרשינן בענין דלא יעברו על איסור? ולפי הנראה אישתמיטתיה לה"מעיל צדקה" הסוגיא דפרק כל התדיר, ומתרץ לפי הגמרא בשבת (קכ) דע"י גרם מותר למחוק את השם (לכל הפחות מדאורייתא), וא"כ איכא למימר דסדו בני ישראל את האזכרות ע"י גרם, דאין בזה משום מחיקה ובזה גם קיימו את המצוה של 'ושדת אותם בסיד', הואיל דע"י גרם מהני קיום מצווה, ומוכיח את זה בראיה יעו"ש.[1]

והנה אנהרינן לעיינין ידידי הרה"ג כמהר"י זילברמן, לדברי הרמב"ן בפירושו לדברים (כז,ג): "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת, אמר ר"א בשם הגאון, שכתבו עליהם מנין המצוות, כמו הכתובות בהלכות גדולות, כעין אזהרות. וטעם באר היטב -הכתיבה. ורבותינו אמרו בשבעים לשון, ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה, ומשם נעתקו התאגין בכל התורה, ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד או שהיה ממעשה נסים". ויש לעמוד על זה, שמביא מה שנמצא בספר תאגי שיתכן, שכוונת הרמב"ן ליישב בזה את הקושיא, הלא יש בזה משום מחיקת שמות? אולם מכיון שהתורה לא נכתבה באותיות, רק ברמזים נעלמים בתאגים וציונים לבד -לא חל עליהם איסור מחיקה.

ואם כנים אנו בזה, הרי יוצא, שבדרך כתיבה כזאת של קוים ונקודות, ושרטוטים כדמות תאגים וזיונים, אין בהם משום מחיקת שמות, ומכאן לנידון נידן שבקושי רב ניכרת איזו נקודה וחריץ שהוא, על אחת כמה שאין בו חשש של מחיקת שמות, והבן.

איברא, דכפי שהבאנו, יש בזה פלוגתא אם סדו בשיד אחרי הכתיבה או לפני הכתיבה, דלפי ר' יהודה כתבו מקודם, ואח"כ שדו בסיד, ולר' שמעון סדו את האבנים ואח"כ כתבו עליהן את דברי התורה, ואולי פלוגתתם גם בדבר חשש המחיקה, ור"ש סובר דיש בזה משום מחיקה.[2] עכ"פ בתור סניף להקל יש לקבל את דברי ר' יהודה בשעה שהסברא נוטה לכך, וכפי שמתבטאים המפרשים שמשמעות הענין כך. ועל אחת כמה, בנידון דידן שאין כל רישום של אות מרובעת, וכן רק אחרי ראיה חודרת, נראים קוקוים דקים ובודאי שאין בזה חשש של מחיקה וכדאמרן.

עם עריכת המאמר לדפוס, הגיעו לידי תשובות "אגרות משה" (חאו"ח וחיו"ד) מאת הגאון ר' משה פינשטיין, וראיתי שדן באחת מתשובותיו (יו"ד סימן קעג) בשאלה זו, וז"ל במסקנה: "ובדבר למחוק ולכתוב דבר אחר, אף שלא ידוע לי איסור ברור, כי אין שם אותיות וכו' ואף מה שכתוב 'ברעקארד שעל וויקט ראלע' אף שיש איזה בעין, נמי אינם אותיות, ואין חשיבות שיהיו שם, מ"מ למעשה, אולי אין למחוק, שנראה כמחיקת השם".

כן הגיעה לידי החוברת "קול סיני" (גליון ג) וראיתי שדן בשאלה שם הגר"ע עובדיה יוסף בהרחבה, ומסיק להיתירא, להלכה ולמעשה (ומביא גם הטעם שאמרתי, הואיל ועומד למחיקה אין בזה משום מחיקה, ממקור אחר מ"משיב דבר" בסימן פ, שהבאנו אותו בענין אם לא נתקדש השם בתחילה) ושמחתי מאד שכיוונתי לדעת שני הגדולים, אכן מה שהגר"מ פינשטין חוכך להיזהר למעשה "מטעם שנראה כמחיקת השם",נראה שמהסס עוד בזה, אם כי ברור לפי דבריו, שאין בזה איסור משום מחיקה, מפני שאין שם אותיות. אני מניח איפא לעיון ולשיקול דעת של הרבנים, גדולי התורה בשאלה זו ובמסקנותיה למעשה, והיה זה שכרי!



*     נדפס בספרו של הרה"מ כתר אפרים סימן נב.

[1]    ובהיותי דן בקושיא הנ"ל, ארשה לעצמי להביא במאמר מוסגר את דברי "המדרש והמעשה" להגר"י ליפשיץ מקאליש (פרשת תשא "עמק הלכה") שהקשה על דברי הגמרא בשבת (פו,ע"א) על שלשה דברים שעשה משה מדעתו, ואחד מהם ששיבר את הלוחות, שדן ק"ו מפסח יעו"ש והקשה, דהא מפסח לא ידעינן, אלא שלא היו הלוחות ראויות להינתן לישראל, אבל שבירה מנא לן? הא שבירה זו ל"ת שבתורה היא, מלא תעשון כן לה' אלהיכם, וכלי שהיה השם כתוב עליו אם התיכו לוקה, וכדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל (בה' יסודה"ת פ"ו ה"ו), וה"ה שבירה וכו', ואסור למוחקן משום לא תעשון, וא"כ שבירתן זו מחיקתן, ומי התיר למשה? ותי', לפי דברי חז"ל (באבות דר"נ פ"ב) "עלית למרום כו', כיון שראה משה את הסרחון וכו' נסתכל בהן ראה שפרח כתב מעליהן, אמר היאך אני נותן לישראל" (ויש להוסיף מקור בפסחים (פ"ב,ע"ב): "כתב הלוחות, דכתיב ואשברם לעיניכם. תני לוחות לוחות נשברו ואותיות פורחות"). א"כ לאחר שפרח הכתב אזלא קדושת הלוחות, דאין כאן ענין של מחיקה, וזה לדברי ת"ק שם. ולדברי ר' יוסי הגלילי אומר, שמשה רבנו כדין עשה לפי דברי הגמר' (בשבת שם) "ספרי צדוקים -ר"י אומר קודר את האזכרות שבהם כו', אר"י ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה ימחה קדושת שמי בו כו', הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים אעכו"כ ששורף אותם עם האזכרות שבהם". וא"כ היש לך עשיית שלום בין ישראל לאבינו שבשמים יותר מזו של שבירת הלוחות בשעתה, שהלא לפי עדות חז"ל שבירה זו היא שגרמה לדון אותם כפנויה ולא כא"א, וכך ניתן היה הכשלון לחזרה, וכדאיתא במדרשות, וא"כ השבירה הזאת היתה לתועלת גדולה, ואין כאן איסור מחיקה, ודפח"ח.

[2]    לפ"מ שהביא הרהמ"ח לעיל מהירושלמי דעת ר' שמעון, שכל מה שנכתב לכתחילה לשם מחיקה אין בו איסור מחיקה, א"א לומר בניד"ד כן בטעמו של ר"ש. ובאמת לפ"מ שהבין ה"פנים מאירות" על הירושלמי שם, שבכה"ג שעומד למחיקה אין בו קדושה כלל, הקושיא ממחיקת האבנים לק"מ, שהרי גם כאן ע"מ להעביר ע"ז סיד נכתבה. ויש לתלות השאלה במחלוקת ר"י הגלילי (ות"ק בשבת פו), דר"י הגלילי יליף ק"ו מסוטה שמותר למחוק השם. אבל לפי הנ"ל כשנכתב ע"מ למחוק אי"ב קדושה כלל, א"כ ק"ו פריכא הוא, וזו דעת ת"ק, משא"כ ריה"ג סובר שגם בכה"ג הקדושה עומדת, והוי ק"ו. -העורך

  מחיקת שמות וד"ת במכונת הקלטה
עבור לתוכן העמוד