עריכת חידוני תנ"ך והשתתפות בהם

עריכת חידוני תנ"ך והשתתפות בהם*

ראשי פרקים

א.     נוכרי העוסק בתורה

1.            מקור הדין

2.            נוכרי הלומד ומחדש בתורה לגזלן ייחשב?

3.            האם גויים מנועים מללמוד תורה שבכתב

4.            לימוד על מנת לקיים

5.            היש הבחנה בין ישמעאלים לנוצרים

6.            מדברי האחרונים

7.            מסקנות

ב.      תורה לתלמיד שאינו הגון

ג.      לימוד תורה לנשים

1.            דעות התנאים

2.            לימוד תורה שבכתב

3.            לימוד תושבע"פ

4.            לימוד דינים

 

vvv

א.נוכרי העוסק בתורה

1.  מקור הדין

א. בסנהדרין נט,ע"א: "א"ר יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנא' 'תורה צוה לנו משה מורשה' -לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי שבע מצוות? מ"ד -מורשה מיגזל קא גזיל לה, מ"ד מאורסה -דינו כנערה המאורסה דבסקילה. מיתיבי היה ר"מ אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן הגדול? שנאמר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' -כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא כהן גדול, התם בשבע מצוות דידהו."

הנה ע"כ לא מ"אשר יעשה אותם האדם" אנו לומדים הא דעכו"ם העוסק בתורה וכו' דהרי "אשר יעשה" משמע קיום המצוות בפועל, ולא עסק בתורה דרך לימוד -והאי עכו"ם העוסק בתורה דכאן ע"כ דרך לימוד משמע, דבזה מיירי ר' יוחנן -אלא מאחר שבפסוק שלפני זה כבר כתוב "את משפטי ואת חוקותי תשמרו" דהיינו קיום המצוות בפועל, מוקמינן הא דכתיב אחרי זה "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם" בעוסק בתורה דרך לימוד, ו"אשר יעשה" פירושו כדי שיעשה אותם האדם, ואפילו עכו"ם.

2.  נוכרי הלומד ומחדש בתורה לגזלן ייחשב?

בהגהות יעב"ץ הקשה מה ענין גזל בזה, דמה אנו חסרים בזה שעכו"ם עוסק בתורה, כלום לקח התורה מידינו בכך? ועי' בס' אהל משה סי' מא שכתב, דמי שגונב חידושי תורה מחבירו עובר באיסור גניבה על פי המנחת חינוך (מצוה רכד) והסוברים דאף על מנת למיקט, (דהיינו כדי לצער את חבירו) ואף בגונב את שלו מהגנב עוברים על לא תגנבו, דהתורה לא אסרה גניבה מדין ממון לבד אלא גם מצד המידה הגרועה שבכך, וה"ה בגונב דברי תורה עיי"ש. אמנם אף אם נימא כך בישראל הגונב ד"ת, הא לגבי עכו"ם כתב המנחת חינוך בעצמו שם, דבן נח ודאי אינו חייב בע"מ למיקט או כשגונב את שלו מהגנב, כי התורה לא אסרה בבני נח אלא מדין גזל מחמת ממון חבירו, ול"מ אם גנב מעכו"ם ע"מ לצערו, אלא אפילו גנב מישראל ע"מ לצערו ועיי"ש. לפי זה ה"ה לגבי תורה, מאחר שאין בזה גניבת ממון, א"א לחייב עכו"ם משום גניבה או גזילה. וצ"ע לכאורה.

בהגהות יעב"ץ עצמו מתרץ, דעכו"ם העוסק בתורה "היינו שיושב ודורש בה ומפרש סתומותיה, ומה שהיה ראוי לישראל לאמרו קדם הוא וזכה בה, והיינו ודאי דהוי כעין גזלה". אמנם קשה לי אי מיירי שיושב ודורש בפירושים שכבר היו לעולמים, הדרא קושיא לדוכתא, מאי גזל? ואי דורש מה שהוא חידש, את מי גזל? הלא מן השמים גילו לו, וזכה הוא לעצמו. ונלע"ד דאף אם נימא דגונב למיקט, או גונב את שלו מהגנב אינו חייב, היינו בדבר שיש לו ערך כספי, צריך שיהיה היזק ממון, אבל רכוש רוחני אינו תלוי בכסף, ואינו נערך אלא בערך רוחני. וכל שמחסירו מבחינה רוחנית הרי זה בכלל גניבה וגזילה. והנה גבי תורה כתיב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת" (דברים ד, ו-ח). ואם עכו"ם עוסק בתורה, ומראה גדלותו בתורה הרי יש בזה להראות שאין התורה שייכת לישראל לבד, ובחידושיו רצה להראות שהוא גם עולה על בני ישראל, והרי זה מקטין את ערך ישראל. ואין לך החסרה יותר גדולה מזו, שנלקח ע"י זה מישראל גדולתו ותפארתו, ומבחינה זאת הוי זה בכלל גזל.

ה"טורי אבן" (חגיגה יד) כתב דהיכא דישראל מוסר לו ומלמדו ברצונו תו ליכא משום גזל, דלא יהא אלא ממונו אי יהיב מדעתו תו ליכא משום גזל. ואע"ג דהיא מורשה לבני ישראל, ודבר של שותפות שנתן אחד מהשותפים לאחר להשתמש בלי רשות שותפו, ודאי יש בו משום גזל, י"ל דהיינו דוקא בדבר המחסרו בשימושו דאיכא פסידא לשני, אבל דבר שאינו מחסרו כגון לימוד תורה סגי ברשות של אחד מהשותפין, ותו לית ביה משום גזל. אכן לפי הנ"ל, דע"י שמלמד את העכו"ם תורה, נוטל מחכמת וגדולת ישראל, ויש בזה חרפה לישראל, הוי זה יותר חמור משותפות בנכסים, כדאמרינן בכתובות (מא,ע"א) גבי בושת ופגם -"ניחא ליה לדידה מאי (פרש"י: לשאת את הלעז כדי להשתכר הממון) לא ניחא ליה לאביה; ניחא ליה לאביה מאי, דילמא לא ניחא להו לבני משפחה; ניחא להוא לבני משפחה מאי, א"א דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה". הרי שמה שפוגע בכבוד, א"א לוותר, כדאמרינן דאי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא לי. כש"כ הא דלימוד תורה לעכו"ם דפוגע בכבודם של ישראל.

ובזה אתי שפיר הא דאמרינן בחגיגה (יג,ע"א): "א"ר אמי: אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם שנא' 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'". ובתוס' שם הקשה הר"ר אלחנן: "תיפוק ליה דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה", עיי"ש. לפי הנ"ל י"ל דהא דעוסק בתורה דחייב מיתה משום גזל, היינו שעוסק בתורה ומראה ידיעותיו, שיש זה לפגוע בכבודם של ישראל, אבל דברים פשוטים וידועים שאין בזה כבוד לעכו"ם וגם לא פוגע בכבודם של ישראל הו"א דשרי, וילפינן מהא דלא עשה כן לכל גוי, דגם זה אסור.

3.  האם גויים מנועים מללמוד תורה שבכתב

בשלטי הגיבורים סוף פרק קמא דע"ז כתב: "עכו"ם העוסק בתורה וכו' לא נאמר כל זה אלא בתורת משה ומצוותיה שנצטוו בהן ישראל, אבל נביאים וכתובים נראה בעיני שמותר ללמדו שרואה בהם נחמות האמורות לישראל ותשובות שראוי להשמיען לאפיקורסים, וע"י כן אפשר שישלים דרכו". ואין להקשות אם כך כשמקשה על הא דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה מהא דאר ר' מאיר דעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, למה לא מתרץ דהיינו בנביאים וכתובים, שהרי הא דהוי ככהן גדול ילפינן משמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, הרי משמע דמיירי במצוות שעליהם לעשות ולקיים, ולא בנביאים וכתובים.

את השלטי גבורים אין לסייע מתירוץ התוס' על קושית ר"א הנ"ל, דהא דילפינן ממגיד דבריו ליעקב מיירי אפילו היכא דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דבכה"ג ליכא משום לפני עור ומ"מ אסור עיי"ש. ומדלא מתרץ התוס' דמהא דמורשה לנו ולא לעכו"ם ילפינן רק הא דציוה לנו משה דהיינו תורה, וממגיד דבריו ליעקב ילפינן דאף נביאים וכתובים אסור ללמד לעכו"ם, ש"מ דהתוס' סובר הא דשלה"ג, דנביאים וכתובים באמת מותר ללמדם -דאדרבא י"ל דהוי פשיטא לתוס' דגם נביאים וכתובים אסור ללמדם, דנכלל במגיד דבריו ליעקב, ולכן תירצו דאיצטריך קרא דאם יש עכו"ם שילמדו דהו"א שיהיה מותר אף תורה ללמדם דהא אין כאן לפני עור, איצטריך מגיד דבריו ליעקב דמ"מ אסור.

בשו"ת מחנה חיים סימן ז מביא כמה ראיות שתורה שבכתב מותר ללמד לעכו"ם, וז"ל שם: "ונ"ל ראיה ברורה מהך מעשה דתלמי המלך, שע"ב זקנים פרשו לו את התורה בלשון יוונית. וקשה איך למדו לו תורה, כי בודאי אין הבדל באיסור לימוד תורה לעכו"ם בין לשון הקודש לשאר לשונות, דסתמא אמרו גוי העוסק בתורה חייב מיתה, וא"כ במה שהעתיקו עברו על לפני עור. אלא ודאי בתורה שבכתב לית לן בה". ונלע"ד שאין מזה ראיה, דהתוס' בב"ק (לח,ע"א ד"ה קראו) בהא דשלחו מושלי רשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, כתבו: "וא"ת הא דאמרינן בחגיגה המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה? וי"ל דבע"כ עשו עפ"י דברי המושל ולא נתחייבו למסור עצמן". א"כ בהא דתלמי המלך שהיו מתרגמים את התורה עפ"י פקודתו לא שייך האיסור של לימוד תורה לעכו"ם ושפיר י"ל שאף תורה שבכתב אסור ללמד לעכו"ם.

המחנה חיים דן בדברי התוס' הנ"ל, למה הקשו מחגיגה שהיא רק מטעם עשה דמגיד דבריו ליעקב, ולא הקשו מגמרא סנהדרין הנ"ל דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה וא"כ אסור ללמדם משום לפני עור. דבריו אלו לא זכיתי להבין, שהרי התוס' בחגיגה מסיקים דמשום לפני עור אינו חייב רק במקום שא"א לעכו"ם ללמוד אלא מישראל, משא"כ על מגיד דבריו עובר אף כשיש כאן עכו"ם שילמדו. וא"כ שפיר הקשו התוס' מהא דחגיגה דאף אם תאמר שהיה לסרדיוטות ללמוד מעכו"ם קשה איך לימדו אותם הרי מ"מ עברו בעשה דמגיד דבריו ליעקב.[1]

בהא אתי שפיר הא דאיתא במס' סופרים (פ"א ה"ז): "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והושיבם בע"ב בתים ולא גילה להם על מה כנסם. נכנס לכל אחד ואחד, אמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת וכתבו לו כל אחד ואחד תורה בפני עצמה". ויש לדקדק בהא דתניא והיה היום קשה וכו' שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה, משמע הא אם היו יכולים לתרגם כדבעי שפיר דמי, ואמאי הלא עברו על איסור מגיד דבריו ליעקב בהא דמסרו דברי תורה לעכו"ם? ועוד קשה דבהא שכנס ע"ב זקנים ותרגמו את התורה, לא תנא כלל שהיה היום קשה, ומאי שנא הא מהא. ואף שבנוסחאות כ"י מביא שם נוסחא אחרת, ששבעים זקנים כתבו את התורה לתלמי המלך כתיבה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שעשו את העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה, והשמיטו הא דחמישה זקנים. אמנם אין נוסחא הזאת נראית נכונה, דהרי נתן הקב"ה עצה בלבם והסכימה דעתן לדעת אחד, ומן הסתם נתן להם ג"כ דעת שיתרגמו כ"צ.

אלא ודאי מאחר שתירגמו במצות תלמי המלך לא היו חייבים לעמוד נגדו בזה, כתוס' הנ"ל, מ"מ היה היום קשה לישראל כיום שעשו את העגל, מפני שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה, והיה התרגום זיוף של תורה שלמה שלנו, כעגל הזה שנעשה כזיוף לאמונת ה' הטהורה. ועוד כי תורה צוה לנו מורשה, לנו מורשה ולא לעכו"ם מורשה, דהיינו שהתורה הקדושה סגולה מיוחדת ובלעדית לישראל, ואין לזרים חלק עמו, והמוסר דברי תורה לעכו"ם הוי כמו עשיית העגל, שכמו שבעגל המירו את כבודם בשור אוכל עשב, להיות ככל הגויים בית ישראל, במקום שיהיו גוי אחד בארץ אשר לו אלקים כד' אלקינו. ואחר שתירגמו חמישה זקנים את התורה שלא בשלמות, וציוה תלמי המלך לע"ב זקנים לתרגם את התורה, והם תירגמו בשלמותה, לא היה שייך לומר שהיה היום קשה כיום שעשו את העגל, דהרי לא היה התרגום זיוף לתורתנו הקדושה, ואף לא הוציאו את תורתנו הקדושה מרשות היחיד של ישראל לרשות הרבים של גויי הארץ ע"י תרגומם, שהרי היה כבר מתורגם ומסור להם ע"י חמישה, זקנים.[2]

עוד כתב שם המחנה חיים מהא דסוטה (לה,ע"ב), שעל אבנים כתב משה בשבעים לשון ועל זה נחתם גזר דינם של עכו"ם שהיה להם ללמוד ולא למדו. וקשה איך יכלו ללמוד הא אסור להם ללמוד? אלא ודאי שתורה שבכתב בלי פלפול מותר. בהגהות מהר"ץ חיות שם עמד ג"כ על זה ומחלק בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ובסוף מסיק שדוקא לאומות שבאותו הזמן הותר, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד והיה ההיתר כגזה"כ לאותו הזמן ואין משם ראיה.

בזה י"ל הא דאיתא שם: "ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה? רי"א על גבי אבנים אח"כ סדו אותן בסיד, אמר לו ר"ש: לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? א"ל: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהם וקילפו את הסיד והשיאוה (פרש"י: והעתיקוה) ועל דבר זה נחתם גזר דינם". וצריך ביאור מה דחק לר"י לומר שהיה כתוב ואח"כ סדו בסיד את הכתב, הלא כל הכתיבה היתה כדי שילמדו העכו"ם. אלא י"ל דסובר ר"י דסדו בסיד כדי להראות שתורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לעכו"ם, ואין אנו מוסרים דברי תורה להם. אמנם כדי שלא יהיה להם פתחון פה, נתן הקב"ה בינה יתירה בהם, וקלפו את הסיד. ואתי נמי שפיר הא דקאמר שהעתיקו את הכתב, דאילו היו הנוטירין לומדים רק לעצמם, היו ישראל גונזים את האבנים אחרי שקלפו את הסיד ונגלה הכתב שעל האבנים, כדי שלא יבואו עוד ללמוד. אבל מאחר שהנוטירין העתיקו, וההעתק היה מסור לכל העמים, לא שייך עוד בזה לפני עור, כהתוס' בחגיגה הנ"ל, ואף משום מגיד דבריו ליעקב אין בזה שהרי הם לא מסרו דברי תורה לעכו"ם, והניחו את האבנים כדי שהנוטירין לא יזייפו בהעתקות שלהם.[3]

ויש להביא ראיה שגם תורה שבכתב אסור ללמד לעכו"ם, דבברכות (יא,ע"ב) איתא: "אמר רב הונא למקרא צריך לברך ולמדרש אין צריך לברך, ור' אליעזר אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה אין צריך לברך, ור' יוחנן אמר אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אין צריך לברך. ורבא אמר אף לתלמוד צריך לברך. מאי מברך ... ור' המנונא אמר אשר בחר בנו ... אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות". וכתב רבינו יונה שמפני שמזכיר בה שבח ישראל ושבח התורה הוי מעולה שבברכות, וכנגד אלו השלוש ברכות תיקנו לומר בבוקר משנה ומדרש, וברכת אשר בחר בנו שהוא המעולה -למקרא, עיי"ש. הרי שלמקרא לכו"ע מברכים והמעולה שבברכות היא על המקרא. ולענין ברכת התורה לא מצאנו חילוק בין תורה לנביאים וכתובים ועל כולם מברכים ברכת אשר בחר בנו, ועי' באשל אברהם סי' מז. ומאחר שאנו מברכים אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו על לימוד תורה נביאים וכתובים, איך נאמר דתורה צוה לנו מורשה לא קאי על תורה נביאים וכתובים, רק על תלמוד ונתיר לעכו"ם לעסוק בתנ"ך ולאסור בתלמוד, אלא ודאי הכל נכלל בהא דאמר ר' יוחנן עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה.

4.  לימוד על מנת לקיים

במחנה חיים כתב עוד שם ראיה מבראשית רבה פרשת לך לך -"מעשה בשני בנים של תלמי המלך שלמדו ספר בראשית. כיון שהגיעו לפסוק ונמלתם את בשר ערלתכם הפכו פניהם ובכו, הלכו שניהם ונמולו". וקשה איך למדו תורה חוץ משבע מצות הא עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה? אלא ודאי תורה שבכתב בלי פלפול מותר אף לגוי ללמוד עיי"ש. אמנם עי' במאירי בסנהדרין שכתב ש"עכו"ם שעוסק בז' מצות מכבדין אותו אפילו ככהן גדול וכל שכן אם חקירתו לדעת לבוא עד תכלית שלמות תורתנו עד שאם ימצאנה שלמה יחזור ויתגייר, וכל שכן אם עוסק ומקיים עקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא מז' מצוות". לפי זה אין ראיה מהא דבני תלמי המלך דהם עסקו בתורה כדי שיתגיירו, או שעסקו בתורה כדי שיקיימו המצות לשמה, חוץ משבת, אבל באמת אסור לעכו"ם לעסוק אפילו בתורה שבכתב.

יוצא שמהמדרש הנ"ל יש ראיה מפורשת לדברי המאירי שכשעוסקין בתורה כדי לקיים המצות אין בזה איסור. וכן יש להביא ראיה משם למה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י, דאם רצה לעשות משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה. אך אפשר לדחות דמצות מילה שאני, דהא כתב הרמב"ם שם ה"ח אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל חייבים במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ע"כ שפיר נימולו בני תלמי המלך. אבל אין ראיה דשאר מצוות ג"כ מותר להם לקיים.

בהערות של הרב אברהם סופר על המאירי שם וכן במרגליות הים הובאה קושיא מס' חמרא וחיי, דלפי המאירי מאי מקשינן לר' יוחנן מהא דאמר ר' מאיר שאפילו גוי העוסק בתורה ה"ה ככהן גדול, הו"ל לתרץ דהא דר"מ הוי בעוסק כדי לקיים מצוותיה. ונלע"ד בזה דהא דאמרינן לגבי שבע מצוות בני נח דעכו"ם העוסק בתורה הוי ככהן גדול, היינו שהעסק בתורת השבע מצוות הוי מצוה, והוי ע"י זה ככהן גדול, חוץ ממה שמקיים את המצוה בפועל, משא"כ כשעוסק בתורת והלכות שאר מצוות נכלל זה בקיום המצוה בפועל, ואינו ככהן גדול, בעוסקו בתורת אותן מצוות. נמצא כשמקשה הגמרא על הא דאמר רבי יוחנן דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה, מהא דאמר רבי מאיר דעכו"ם העוסק בתורה הוי ככ"ג, דהיינו ע"י עסק התורה בלבד הוי ככהן גדול, מוכרח לתרץ דבשבע מצוות מיירי, דעסק התורה של שאר המצוות נחשב ונכלל בקיום המצוה בפועל, וע"י העסק בשאר המצוות אינו ככהן גדול.

ברם דברי המאירי שם צ"ע, דז"ל: "בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יו"ט ראוי ליענש אעפ"י שלא נהרג. ולא סוף דבר כשקובע עצמו על שלנו -והוא הרמוז כאן בגוי ששבת, שעונשין אותו ואומרים לו או שיקבל עליו עול מצוות או לא יחדש בנמוסיו משלנו -אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים, כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחים אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג, שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים ממנו. אבל שאר מצוות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנות וצדקות. וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתנו ותלמודנו ראוי ליענש, מפני שבני אדם סבורים שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. מכל מקום כל שהוא עוסק בעיקרי ז' מצוות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אעפ"י שרוב גופי תורה נכללין בהם, מכבדים אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אך בשלו הוא עוסק".

כשנדקדק בדברי המאירי נמצא: א'. גבי עכו"ם ששבת בשבת שלנו כתב שעונשים אותו כדי שלא יחדש בנימוסיו משלנו; ב'. גבי קובע שבת לעצמו בשאר ימי השבוע כתב שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים ממנו; ג'. לגבי עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותיה נימק: "מפני שבני אדם סוברים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו". יש להבין מדוע נוקט טעמים שונים. ונראה להסביר כך. כשעכו"ם שומר איזה מצוה או אפילו כמה מצוות באותה צורה ואופן שנצטוה עליהם ישראל, ואין כאן חשש שילמדו ממנו בנוגע לקיום אותה מצוה, שהרי הוא מקיים זאת כמונו, יש הבדל בין המצוות. ודוקא עכו"ם ששבת בשבת שמקיים את המצוה באותה צורה ואופן ששומרים ישראל על השבת, מ"מ הרי בעצם המצוה של השבת הוא כופר דהא אינו מודה להא דששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וגם כופר באות היא "ביני לבין בני ישראל", ע"כ עכו"ם ששבת חייב, מאחר שמחדש בנימוסיו משלנו והוי זה זיוף של השבת, ממילא הוי ג"כ בכלל גזל כנ"ל, משא"כ בשאר מצוות כמו צדקה וכדומה שמקיים את המצוה כדת וכדין וגם לעצם המצוה אין בדתו ובנימוסיו התנגדות לאותה מצוה, ולישראלים אין מה ללמוד ממנו בענין אותה המצוה שהרי העכו"ם הזה מקיימה כמונו, על כן בזה אין מעכבים אותם.

כשעכו"ם מקיים מצוות באופן אחר מזה שמסור לישראל מסיני, הרי חוץ ממה דהוי זיוף יש חשש שילמדו ממנו לקיים את המצוה באותו אופן. וזהו שכתב המאירי, כשקבע לעצמו לשבות בימים אחרים שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו -דהא לעכו"ם אין להם שבת וימי מנוחה -וילמדו אחרים ממנו לשנות את המצוה כמותם. וה"ה בשאר מצוות כשמשנים ממה שמקובל אצלנו מעכבים אותם מהאי טעמא. וכדכתב הרמב"ם בה"י שם, כשרוצה לעשות משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, הא שלא כהלכתה מונעים אותם.

עכו"ם העוסק בתורה אף שאינו מגלה בה פנים שלא כהלכה אבל מאחר שעיקר לימוד התורה הוא כדי לשמור ולעשות ולקיים כל מצוותיה, 'ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי', כתב המאירי שראוי ליענש, מפני שבני אדם מתוך שרואין אותו יודע יטעו אחריו, דהיינו שיפרקו מעליהם לגמרי עול המצוות.

5.  היש הבחנה בין ישמעאלים לנוצרים

הרמב"ם (בפ"י ה"ט ממלכים) כתב: "עכו"ם שעוסק בתורה " ואח"כ כתב הא דעכו"ם ששבת, ואילו בגמרא איתא להיפך. וי"ל דהרמב"ם לא הזכיר הטעם שיבוא לטעות אחר העכו"ם, אלא כתב "כללו של דבר אין מניחים אותו לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן", וזה נכלל במה דאמרינן בגמרא לגבי עכו"ם העוסק בתורה, דלנו מורשה ולא לעכו"ם, וכל מה שהם מחדשים לעשות מדעתם הוי גזל וזיוף, ע"כ נקיט תחילה עכו"ם שעוסק בתורה.

במרגליות הים מביא תשובת הרמב"ם סי' שסד בזה"ל: "שאלה, אם הא דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה הוא הלכה ואם חייב כל בר ישראל להימנע לבלתי למד דבר חוץ משבע מצוות וכו'. תשובה: היא הלכה בלי ספק ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מתלמוד תורה עד שיתגיירו וכו' ומותר ללמד המצוות לנוצרים ופירושם לפי הדין, אבל אינו מותר דבר מזה לישמעאל. כי כבר ידעתם שהם יאמינו שהתורה הזו אינה מן השמים ואם ילמדם דבר וכו' ויהיו לצרים עלינו בשבילה ישנאו כל הגר בתוכם ויהיה בזה מכשול לישראל האסורים ביניהם בעוונותם. אבל הערלים הם מודים בנוסח התורה כי היא בשלימותה כמו שהיא בידינו, רק יגלו פנים בפירושים מופסדים וכו' ואם יעמידם איש על פירושם הנכון אולי יחזרו ואם גם לא יחזרו אין בזה מכשול לישראל".

אין ללמוד מכאן היתר ללמד לנוצרים תורה, דהא חוץ מהא דאמר ר' יוחנן עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, יש כאן משום מגיד דבריו ליעקב, איסור ששייך בכל גוי. ועי' במנחת חינוך ובבאר שבע שעמדו על כך שהרמב"ם לא מביא הא דאסור ללמד לעכו"ם תורה משום מגיד דבריו ליעקב. ונראה ברור שכל השאלה היתה באם הכרחי לישראל ללמד לגוי תורה מה הדין, דהוי זה בכלל מה שכתב התוס' הנ"ל בענין מושל המצוה ללמד תורה, דהוי בע"כ ואין חייב למסור עצמו. ובזה מחלק הרמב"ם דלישמעאלים מ"מ אסור, שיצא מזה מכשול לישראל והרי זה חייב למסור עצמו על זה. משא"כ לנוצרים שאין כאן חשש שישנאו ע"י זה, אינו מחוייב למסור עצמו כשמכריחים אותו ללמד תורה לנוצרים.

בשדי חמד בפאת השדה (מערכת א' קכ) מביא ג"כ תשובת הרמב"ם הנ"ל מס' פאר הדור , אמנם הא דלישמעאלים אסור ללמד לא מביא. וכתב שדי חמד ונראה דמה שכתב ויכול ללמד לעכו"ם היינו המצוות השייכים לעכו"ם אבל לא שאר המצוות, שאל"כ סותר דבריו הראשונים דהלכה כרבי יוחנן ועיי"ש. אמנם קשה לפרש כן דברי הרמב"ם ובפרט לפי מה שהעתקתי דברי הרמב"ם מס' מרגליות הים (שהעתיק כלשון הרמב"ם, ירושלים תרצ"ד), שכתב בפירוש דלישמעאלים אסור. ואי בז' מצוות מיירי א"א לחלק בין ישמעאלים ונוצרים.

6.  מדברי האחרונים

אני מעתיק בזה דברים נוספים מכמה פוסקים. השדי חמד הנ"ל מביא את דברי זוה"ק בפרשת אחרי בזה"ל: "כל מן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו אות זעירא דאורייתא כאילו חרב עלמא, ומשקר בשמא דקודשא בריך הוא". בספר חרדים (במ"ד פ"ז, ס"ק לז) כתב דאסור ללמד לעכו"ם אף אות אחת. המהרש"ל בים של שלמה (לב"ק לט) כתב: "משמע מכאן דלא הוי שרי ללמוד תורה לעכו"ם אף משום שלום מלכות וקל וחומר משום שכר הנאה, אלא בגזרה והכרח. ואוי לאותם הלומדים תורת ה' עם עכו"ם עבור הנאתם ותשלומי שכרם, הם המילדים בנים לעכו"ם, כי אחר כן מתהפכים למינות, א"כ אותם החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ד' אשר לומדים עם העכו"ם גדול עוונם מנשוא ולא יראו בנחמת ציון".

השדי חמד מביא עוד שם משו"ת בשמים ראש סי' שכז: "אם מותר ללמד לעכו"ם כתב ולשון יהודית או ללמוד עמהם מקרא, דאפשר דהאידנא לא אסור, שהרי עיקר איסור שיש עלינו הוא משום לפני עור ועכשיו שיש הרבה מלומדים היודעים את התורה שיכולים ללמדם לא הוי דומיא דתרי עברי דנהרי. ועוד דעתה לאו עובדי עבודה זרה נינהו וכו'". והשיב: "כל זה אינו מן הענין, ואין טעמים אלה מספיקים להיתר וכו'. והאמת דבעיקר הדבר טעות, שאין הטעם משום תקנתא דידהו, אבל איסור גמור להוציא קדושתנו וסגולתנו אשר בה נבדלנו מעכו"ם לתת להם, ומי יתן והיתה התורה אתנו בני ישראל אמון מוצנע כאשר מלפנים. אפילו אחאב לא רצה לתתה למלך ארם, כי כל הצרות נמשכו אחר זה, ועל זה רמזו רז"ל באמרם שכשנכתבה התורה יונית לתלמי המלך היה חושך בעולם שלשה ימים ".

השל"המביא שם בשם מהר"ם גבאי, דאין מלמדין עכו"ם אפילו אלף בית, וכל המלמדו מורה שמשקר בשם הגדול, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה, והמלמד תורה לעכו"ם מעיד על עצמו כאילו אינו אמת ח"ו.

בספר חסידים סי' רלח כתב: "לא ילמד אדם לגל"ח אותיות ולא ינגן לפניו זמר נעים פן ינגן הגלח בע"ז שלו אותו ניגון". ועיי"ש במקור חסד שכתב על הא "דלא ילמד אדם לגלח אותיות" משמע שתרגום של תורה מותר ללמדו כאשר תרגמו השבעים את התורה יוונית. ועי' במסכת שבת (לא) שאחר שגייר הלל את הנוכרי לימדו אלף בית. משמע שדעתו שהספר חסידים מיירי בללמד אותיות אלף בית שלנו, דהיינו אלף בי"ת אשורית. אמנם לדידי לא משמע כן, דא"כ למה נקט גלח ואפילו לכל עכו"ם אסור, וכדמשמע מהא דהלל, אלא ודאי מיירי הספר חסידים מאותיות לועזיות, ומאחר שרוב עסקיו של גלחים היא בעניני ע"ז, מן הסתם ישתמש באותיות הלועזיות שלמד, לצרכי ע"ז.[4] וזה מה שהוסיף ולא ינגן לפניו זמר נעים פן ינגן הגלח בע"ז שלו אותו ניגון. ובודאי לא קמיירי בניגונים של ישראל שהם להקב"ה, שהרי בזה כתב שם ברישא שאף לבנו הקטן שלא יבכה אסור לשיר לו ניגונים שהם להקב"ה, אלא ודאי בניגונים של חול קמיירי וה"ה הא דאותיות, דבלועזיות קמיירי, ודוקא לגלח אסור ללמדם דמן הסתם ישתמש בהם לענינים של ע"ז, אבל גוי דעלמא שמן הסתם ישתמש באותיות הללו לעסקיו, מותר ללמד אותיות לועזיות, אבל אותיות של אל"ף בי"ת שיש בהם קדושה, אסור ללמדם אף לעכו"ם שאינו גלח.

7.  מסקנות

(א)    אין מלמדים לעכו"ם תורה אפילו כשיכול ללמוד זאת מספרים או ממומרים. ובכלל האיסור גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ, ואפילו אל"ף בי"ת אשורית.

(ב)     אין הבדל בין לשון הקודש ובין שאר לשונות, דבכל גוונא אסור ללמד לעכו"ם תורה.

(ג)      מכאן שאסור להשתתף עם עכו"ם בחידונים תנ"כיים או תורניים, שהרי לנו מורשה ולא לעכו"ם[5]. ואין חילוק בין עכו"ם ובין שאר גויי הארץ, כל זמן שלא התגיירו ויקיימו את דברי התורה הזאת כאשר מסורה לישראל מסיני.

(ד)           אם המלכות מחייבת ללמד תורת לעכו"ם אינו חייב למסור עצמו על כך.

(ה)           יש לעכו"ם ללמוד שבע מצוות של בני נח.

(ו)      למאירי מותר לעכו"ם ללמוד תורה כדי שידע ויתגייר ע"י זה וכן כשרוצה לקיים מצוות התורה חוץ משבת.

ב.תורה לתלמיד שאינו הגון

כתב הרמב"ם (פ"ד ה"א מהלכות תלמוד תורה): "אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם הלך בדרך לא טוב מחזירים אותו למוטב ומנהיגים אותו בדרך ישרה ובודקים אותו, ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר; 'כצרור אבן במרגמה כן הנותן לכסיל כבוד' ואין כבוד אלא תורה". והעתיקו זאת הטור והשו"ע יו"ד סי' רמו.

ועי' בכ"מ שם שהמקור הוא מדאמרינן בפרק תפילת השחר שהיה רבן גמליאל מכריז: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, ואסקינן התם שלא הסכימו על ידו. ועי' בעין יעקב שם שיש גירסא: כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד משום דאמרינן כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס, וראב"ע אומר הני מילי היכא דקים לן שאינו הגון, וראב"ע דרש לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבא לשמה. מבורר מהא, דמי שידוע שאינו מתנהג כהוגן כו"ע סוברים דאין מלמדים אותו תורה, ולא אמרינן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכן כשהלך בדרך לא טובה הוי כבר בכלל דקים לן שאינו הגון, ואין מכניסים אותו לבית המדרש עד שלא בדקו אחריו אם תוכו כברו, ואין מספיק במה שאנו רואים שעזב את דרכו הרעה.

בשבת (פז,ע"א) בהא דמשה שבר את הלוחות "אמר: מה פסח שהוא מתרי"ג מצוות, אמרה תורה 'וכל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה". וכתבו התוס': אין בזה ק"ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן, מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה. ולפי הנאמר לעיל קשה, הלא אסור ללמד תורה למומר קודם שמחזיר אותו לתשובה, ועי' עוד ברמב"ם פ"ב ה"ה מעכו"ם שכתב: "ישראל שעובד ע"ז הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנא' וכו', והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי התורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עוון, ואסור לספר עמהם ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה, ומחשבה של אפיקורסים לעכו"ם". הרי זה נגד מה שכתבו התוס' שהיה לו ליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה.

אמנם, הרמב"ם בפ"ז הי"ד מתשובה כתב: "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, כשמת בלי תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה -הרי זה מבני עולם הבא, שאין לך דבר העומד מפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעוה"ב". ועיי"ש בכ"מ שכתב: "שאף שבפ"ב דעכו"ם פסק הרמב"ם שהאפיקורסים אין מקבלים אותם בתשובה לעולם, כבר כתב שם שהאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם וכו' ודוקא הוא דקאמר שאין מקבלים אותם". ברם אין משמעות לשון הרמב"ם כן.

ונ"ל בהא, דאף דדרשינן בסנהדרין (קו,ע"ב): "'ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי' -אמר לו הקב"ה לדואג הרשע: מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ולפרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם?". וכן בויקרא רבה (טז-ד): "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, אמר ריש לקיש מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין הקב"ה חפץ בקילוסו של אדם רשע וכו' ר"א אפילו בסוף העולם הסיטה הקב"ה והביאה כדי שלא יספר אותו רשע בשבחו של הקב"ה", עיי"ש. היינו שאנו צריכים להתרחק ממנו כמעכו"ם, ואסור לנו ללמדו תורה ואסור לספר עמהם, ואין אנו מקבלים אותם בתשובה. אבל הוא לעצמו אינו כעכו"ם, שיהא חייב מיתה כשלומד תורה ושומר שבת. אדרבה הוא חייב בכל המצוות ומחויב גם בתשובה. ובענין עוה"ב-שופט כל הארץ יעשה משפטו.

ואחר זה מצאתי תשובת הרמב"ם (סי' קא הוצאת פריימן) על שאלת הסתירה הנ"ל שכתב: "ידע תדע כי אין כאן שום סתירה, כי ענין המאמר אין מקבלים אותו בתשובה הוא כי אנו לא נקבל מהם תשובה ולא יהיה בעינינו במעלת בעלי תשובה ויעמדו בחזקת מינים כשהיו, ואם גם מתנהגים ביושר וחסידות אולי מפני היראה או לגנוב דעת הבריות. וענין המאמר האחר אם שבו באמת בכל לבבם בינם ובין בוראם בודאי יש להם חלק לעוה"ב, והוא אם כן נוגע לדבר שבינם לבין בוראם, וההלכה האחרת נוגעת לדבר שבינם לבין שאר אנשים, וכתב משה ע"כ". ואתי שפיר תוס' הנ"ל, דע"י ששבר משה את הלוחות מנע מישראל שהם בעצמם ילמדו תורה ואף אם נימא שאסור היה למשה רבינו ללמדם תורה שהיה דינם כמומרים לעכו"ם, מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה כדי שהם ילמדו לעצמם ויחזרו בתשובה ע"י כך, והרי הם בעצמם חייבים בתורה ובתשובה כנ"ל.!

בתשובת באר שבע סי' יד בענין לימוד תורה לעכו"ם מביא את התוס' הנ"ל, וכתב: "אלמא דמותר ללמוד תורה עם ישראל מומר". ומסיק: "ועם כל זאת אני אומר שומר נפשו ירחק מללמוד עמהם דברי תורה, כיון שהסכים הקב"ה עם משה שישבור הלוחות". לפי זה יוצא שאין ללמוד היתר ללמד תורה לעכו"ם מהא דמומר לישראל, דהרי מומר לישראל החיוב מונח עליו. ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד יז). ועוד אפילו ללמד תורה לישראל מומר אין ללמוד היתר מהתוס', די"ל דללמדו אסור, רק שאין אנו חייבים למנוע את המומר מללמוד לעצמו. ולא עוד אלא שי"ל דמדהסכים הקב"ה למשה, יש ללמוד דברבים ובפרהסיה כמו שהיה בעגל, יש למנוע שמומרים ילמדו תורה אפילו לעצמם, דודאי שייך בזה דלרשע אמר ד' מה לך לספר חוקי וכבמדרש ויקרא רבה הנ"ל.

בחולין (קלג,ע"א) איתא: "'מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע'... -פשטיה דקרא במאי כתיב, בשונה לתלמיד שאינו הגון, דאמר ר' יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר: 'כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו', ואין שריד אלא ת"ח שנאמר: 'בשרידים אשר ה' קורא'. אמר רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר: 'כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד'". וי"ל הא דילפינן משלשה פסוקים היינו שהלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, גורם כמה דברים: עלבון התורה, דמהפך את תורתנו הקדושה מסם חיים לסם מיתה; גורם רע לעצמו ולמי שמלמדו; מוסיף כבוד לכפירה ואלילות. ונבאר הדברים.

(א) עלבון לתורתנו הקדושה: "מעדה בגד ביום קרה". כמו שהלובש בגד בלוי בעת הקור (פרש"י), דהיינו תורתנו הקדושה שהיא כלבוש מלכות נעשית ע"י תלמיד רשע, שאין בלבו לקיימה, לבגד בלוי וקרוע, שלא לבד שאין לבגד כזה שום ערך, אף לא מגין בפני הקור ביום קרה. "חומץ על נתר" פרש"י נתר מן אדמה רכה ועושין ממנו כלים, ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת הכלי. דהיינו שיינה של תורתנו הקדושה נתהפך ע"י תלמיד שאינו הגון לחומץ, המאבד את כלי הנתר ששפכו בה וכדאמרינן ביומא (עב,ע"ב) "'זאת התורה אשר שם משה' -זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה".

(ב) גורם רע לעצמו ולמלמדו: הלומד תורה לתלמיד שאינו הגון -נופל לגיהנום,שנא': "כל חושך טמון לצפוניו" דהיינו לתורתו טמון חשך בכפירה והפקרות, על כן "תאכלהו אש לא נפח" אש של גיהנום יאכל לתלמיד הזה, ולא לבד אותו אלא "ירע שריד באהלו" שמביא רעתו של גיהנום "לשריד באהלו", לת"ח היושב באהלו של תורה. ובזה אתי שפיר פירוש הפסוק ועי' שם במהרש"א.

(ג) מוסיף כבוד לכפירה ולע"ז: דהוי כאילו זרק אבן למרקוליס. ועי' בעין יעקב בברכות (כח) שכתב, דאמרינן בסנהדרין "אע"ג דמכוין לרוגמו חייב על הזריקה, כן השונה לתלמיד שאינו הגון, אע"פ שמתכוין להחזירו למוטב, אפ"ה הוי כזורק אבן למרקוליס". ויש להוסיף דה"ה אם רוצה בזה לבזות אותו, שמלמדו כדין להראות שאיננו יודע, או להראות לו ע"י כך את חטאיו מ"מ הוי כאילו עבד ומכבד ע"ז.

ויש לי להביא ראיה שאפילו לשמוע חידון תנ"ך אסור כשהמשתתפים אינם מאמינים בתורה מן השמים.

בע"ז (יז,ע"ב) איתא: "כשנתפס ר"א למינות, (פרש"י: מינין תפסוהו לכופו לע"ז וכו') כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומים, אמר לו ר"ע תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני, אמר לו: אמור, א"ל: רבי שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת, א"ל: עקיבא הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של צפורי ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה, מהו לעשות הימנו בית הכסא לכהן הגדול, ולא אמרתי לו כלום, אמר לי כך לימדני, 'כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו' (מיכה א,ז). ממקום טינופת באו, למקום הטינופת ילכו, והנאני דבר, ועל ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך -זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה -זו הרשות". שמעינן מהא דאף דבר שהוא כהלכה, עי' תוס' שם, ומראה ידיעה בפסוקי התנ"ך, מאחר שנאמרים ע"י מין, יש להתרחק מלשמוע, והשומע ונהנה נתפס לבסוף למינות. וה"ה חידונים בהשתתפות אנשים הכופרים בתורה מן השמים, ועוברים על מצוותיה, אף שחידון תנ"ך עצמו הוא בלי שום מינות, הוי בכלל אזהרה "הרחק מעלי' דרכך".

לפי כל הנ"ל יוצא:

(א) אסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון בין אם דעתו שישוב ע"י זה, בין אם דעתו להוכיח לו את בורותו ושפלותו הרוחנית.

(ב) אסור לחלק להם פרס, או איזה אות של כבוד על ידיעתם בתורה שעל זה נאמר "כצרור אבן במרגמה כן הנותן לכסיל כבוד", והוי כאילו זרק אבן למרקוליס וגם הוי מחזיק ידי עוברי עבירה.

(ג) אסור להשתתף בחידון תנ"ך עם אנשים הכופרים בתורה ומצוות, ואפילו ללכת לשמוע את החידון אסור.

ג.לימוד תורה לנשים

1.  דעות התנאים

בקדושין (כט,ע"ב): "ת"ר האב חייב בבנו וכו' וללמדו תורה דכתיב 'ולמדתם אותם את בניכם' וכו', ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא 'ולמדתם אותם את בניכם' -ולא בנותיכם". וכ"ע מודים שמצות עשה של ולמדתם אותם, אינו נוהג אלא בזכרים ולא בנקבות. אף שאין זאת מצות עשה שהזמן גרמא, מ"מ אין נשים חייבות כדאיתא בקדושין (לד,ע"א) מ"מ נראה שאין מצות עשה של לימוד גרועה משאר מצוות עשה שאין נשים חייבות בהן, ואם מקיימות מקבלות שכר כאינו מצווה ועושה, ועי' קדושין לא,ע"א.

אמנם בסוטה (כ,ע"א) במשנה איתא: "יש לה זכות היתה תולה לה. יש זכות תולה שנה אחת וכו', מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. ר"א אומר כל המלמד בתו תורה לומדה תפלות". הרי שיש כאן לגבי לימוד תורה לנשים פלוגתא רחוקה, דלבן עזאי לא לבד שמותר לה ללמוד תורה, אלא יש כאן חיוב על האב ללמד את בתו תורה. ודאי שאין בו עזאי חולק על הא דלמדתם אותם את בנכם ולא את בנותיכם, ומדאורייתא אין כאן חיוב, רק מדרבנן. ור"א סובר דאף שמדאורייתא אין איסור ללמד לאשה תורה, רבנן אסרו, וכל המלמדה כאילו לומדה תפלות, והוי זה בכלל לפני עור, וגם מסייע לידי עבירה.

בהא דבן עזאי יש להקשות אם כל מה שחייב אדם ללמד בתו תורה, אינו אלא כדי שתדע שזכות תולת לה, היה מספיק שילמד אדם את בתו הא דאם יש לה זכות תולה, מה זה דקאמר חייב אדם ללמד בתו תורה, דמשמע כל התורה כמו שחייב לבנו. ובעץ יוסף על עין יעקב הקשה, דאדרבא מאחר שתדע שזכות תולה תזנה, דהיינו שחושבת שלא יתגלה הדבר בכלל ואף כשיתגלה ונודע לבעלה ותשתה, הלא זכותה תולה לה, ואם אחר זמן מתה, יתלו בענין אחר ולא במים, או שתלך למקום שאין מכירים אותה. ובקול סופר על משניות הקשה, מהכי תיתי לפתוח פה לשטן שתזנה בתו?

ונלע"ד דבקידושין (ל,ע"ב) איתא: "אמר להם הקב"ה לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". לכן סובר בן עזאי שאף שמצות עשה של ולמדתם אותם לא שייך גבי בנות, מ"מ כדי לחנכן לצניעות ויראת ד', על האב ללמדן תורה, שרק כך יוכלו לכבוש את יצרן, ולא תפולנה ברשת יצר הזנות, ואף אם יקרה מקרה רע שזנתה, לא תהיה כופרת ע"י שלא בדקו אותה המים, שהרי יודעת שזכות תולה לה. הרי שלבן עזאי מה שאב מחוייב ללמד בתו תורה אינו אלא כתבלין נגד יצר הרע ולחנכן למצוות שנשים חייבות בהם. ור"א חולק שסובר שמה שתורה מגינה מיצר הרע, זהו דוקא האנשים שהם מצווים ועושים, אבל גבי נשים שאין מצוות, אין התורה מגינה עליהן, אלא אדרבה כאילו מלמדה תפלות דכתיב אני חכמה וכו', פירוש אם התורה איננה מצוה רק חכמה, אז נעשית לערמה, כפרש"י שיודעת לעשות בצנעה ובערמה. ואף כשנתגלה שזנתה ושתתה מים לא תחזור בתשובה שיודעת שזכות תולה לה, וכקושיית העץ יוסף הנ"ל.

הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "ואמרו מלמדה תפלות הוא דברי הבאי ודברי משלים" וכן כתב (בהלכות ת"ת פ"א, הי"ג): "ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות". לא ניחא לו בפרש"י, דאיך נאמר שע"י התורה תלמד איך לזנות בצנעה, וכי בלי תורה לא ידעה? אלא הפירוש, שאף שמלמדים תורה לכל אדם, אף כשאין תוכו כברו כנ"ל, לאשה אין מלמדים, שיש חשש שע"י עניות דעתה תפרש בתורה הקדושה פירושים מזוייפים בסילופים שונים. לפי זה יוצא שלהרמב"ם הא דאין מלמדין תורה לנשים הוא כדי לשמור על התורה ולא לתת לנשים לפרשה לפי דעתן המשובשת. ולרש"י הא דאין מלמדים הוי כדי להגן על בנות ישראל מתפלות הזנות.

התוס' בסוטה (כא,עב ד"ה בן עזאי), מביא את הירושלמי דבן עזאי דלא כר"א בן עזריה, דדרש "הקהל את העם אנשים ונשים והטף" -אנשים באו ללמוד, נשים לשמוע. ונראה שהתוס' מפרשים דמצות שמיעה של הנשים היא כדי לקיים את המצוות ולא משום שידעו שזכות תולה לה. ועי' בקרבן העדה על הירושלמי שמפרש ג"כ כהתוס', ועי' בס' "זכר לחגיגה" שכתב דבס' "יד דוד" הקשה: "כיוון דבאמת נשים באות לשמוע, ממילא לימוד הוא זה. ונראה לישב דהרי בלא"ה קשה דלמה אמרו דלא כבן עזאי הא לפי מש"כ ביו"ד (סימן רמו) דהא דלא ילמד בתו תורה הוא דוקא תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא הוי כאלו מלמדה תפלות, א"כ מאי קאמר דנשים באות לשמוע והרי אפילו ללמוד מותרות? ע"כ צ"ל, דנהי דהמצוה של הקהל היה, שהמלך היה קורא לפניהם משנה תורה ככתבה וכלשונה, מ"מ היה אומר לפניהם פירושן של הדברים, והוי בכלל תורה שבע"פ, והנשים לא היו שומעין כי אם בפשטות הקריאה, כמו שכתוב כתוב במשנה תורה".

הנה מה שמחדש שהמלך היה אומר פירושים ודרש ייתורא דקראי, לא נמצא כן בשום מקום, ועי' ברמב"ם פ"ג דחגיגה שמסדר בפרטיות את כל סדר של מצות הקהל, וסדר הקריאה, ולא נזכר מזה אפילו ברמיזא. ועוד דגבי כהן גדול בפ"א דיומא תנן, "אם היה חכם דורש, ואם לאו -תלמידי חכמים דורשין לפניו". וזה בודאי א"א לגבי מלך שאין זה כבודו לגלות ברבים שאינו יודע לדרוש לפניהם. ועי' עוד במלבי"ם, שמדגיש שקהל גדול ונורא היה עומד כמה שעות בלי הפסק ושמע איך שהמלך היה קורא מתוך הספר ועיי"ש וכמעט שבלתי אפשרי שבמעמד כזה שהיה ביחד נשים וטף של כמה אלפים יאריך המלך בפירושים ודרושים.

לולא דמסתפינא הייתי מפרש הא דנשים באות לשמוע בדרך אחרת. הרמב"ם בפ"ג ה"ו מהלכות חגיגה כתב: "ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבע הכתוב אלא לחזק דת אמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דבר הרב". והנה היות שעל האב ללמד בנו תורה, האנשים שבאו רובם ככולם הבינו את הקריאה, אבל נשים היות שאין האב מצווה ללמדם תורה, רובן לא היו מבינות את הקריאה ומ"מ היו חייבות לבוא, דמצות הקהל כוללת שני עניינים, דכתיב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשערך למען ישמעו ולמען ילמדו", הרי מצות שמיעה ומצות לימוד, ומדקדק הפסוק ומקדים שמיעה, שרוב הנאספים היו רק בכלל מצות שמיעה ולא הלימוד, דהרי הנשים והלועזים שהיו שם וכן האנשים שהיו רחוקים מהבימה שהמלך היה קורא שם היו בכלל שמיעה ולא בכלל למען ילמדון.[6]

וזה פירוש הירושלמי הנ"ל דבן עזאי דלא כר"א בן עזריה דדרש אנשים באו ללמוד, נשים לשמוע, דהיינו שאין הנשים מבינות את הקריאה ונכללו רק במה שכתוב למען ישמעו, דאילו לבן עזאי שאב חייב ללמד בתו תורה הרי גם נשים הבינו את הקריאה כאנשים, וגם הם בכלל למען ילמדון, ממילא אין כאן מקום לקושיית הבית דוד ולחידושו של הזכר לחגיגה הנ"ל.

2.  לימוד תורה שבכתב

כתב הרמב"ם בפ"א הי"ג מהלכות ת"ת: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם לימדה אינו כמלמדה תפלות". עי' בסדר המשנה שמאריך בהא דפסק הרמב"ם כר"א ולפי הנ"ל אתי שפיר דהא ר"א בן עזריה דלומד מקרא דנשים אינן בלימוד התורה, סובר כר"א דמתניתין.

הב"ח ביו"ד (סי' רמו) כתב: "ומה שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, הוא מדדרש ר"א בין עזריה דנשים באות לשמוע, אלמא דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שידעו לקיים המצוה, א"כ ע"כ הא דמלמדה תפלות בתורה שבעל פה קאמר. והא דכתב בתורה שבכתב לא ילמוד לכתחילה, נראה שהוציא זה מלשון ראב"ע שלא קאמר אם אנשים והנשים באים לשמוע וללמד, אלא דלכתחילה לא ילמדו לנשים אלא שמיעה גרידא כמו פרשת הקהל". לפי דבריו הוי הפירוש בהא דכתב הרמב"ם דלכתחילה לא ילמד אותה תורה שבכתב, לא כמו בשאר "לכתחילה", אלא הפירוש שבקביעות אין ללמד לאשה אפילו תורה שבכתב. אמנם הט"ז כתב ביו"ד (סי' רמו) בזה"ל: "ויש להקשות א"כ אפילו לכתחילה שרי תורה שבכתב כמו התם גבי פרשת המלך, נ"ל דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים וזה באמת מותר אף לדידן לכתחילה, כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסור לכתחילה, אבל אינו כמלמדה תפלות". הרי לט"ז מותר ללמד אף לכתחילה ובקביעות תורה שבכתב לפי פשוטי הדברים, ולא כהב"ח.

בסדר המשנה הקשה, הלוא בין תורה שבעל פה בין תורה שבכתב אינו אסור רק מדרבנן, א"כ אף לדברי הב"ח והט"ז עדיין קשה למה נקטה הברייתא אנשים באו ללמוד ונשים לשמוע, ודילמא אמרה התורה שיבואו גם הנשים למצות הקהל כדי שילמדו, דהא מדאורייתא מותר להם ללמוד תורה. ונלע"ד בזה מדכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם הרי דאב פטור מללמד את בתו תורה. ומדפטור תו א"א ללמדה לכתחילה, דהרי באותו זמן עליו ללמד את בניו, או ללמוד בעצמו,[7] אלא שכשלומד לבניו תורה שבכתב מותר לצרף לכך את בתו שתלמד יחד עם הבנים. לפי"ז א"א ללמוד מ"הקהל" היתר לימוד תורה שבכתב לנשים לחוד דהתם הרי אנשים ונשים ביחד היו באים ללמוד ולשמוע.

בספר חסידים (סימן שיג) כתב: "והשונמית הולכת ושומעת הדרשות מפי אלישע, שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, מכלל דבחודש ושבת הולכת". והנה אף שבזה לא שייך הא דכתב שם: "אבל לא יתכן לבחור ללמוד לבנות אפילו האב עומד שם וכו'", דכאן עיקר הדרשה לא בשביל נשים היתה, מ"מ הרי אסור ללמד לאשה תורה, אלא ודאי כיוון שעיקר הלימוד הוא לאנשים בתורה שבכתב מותר שגם היא תשמע, אלא אפילו תורה שבעל פה אשה חשובה שאני ואין לעכבה ועי' לקמן מזה.

בזה יש לפרש הא דמגילה (טו,ע"ב) "מה ראתה אסתר שזימנה את המן, ר' יהודה אומר מבית אביה למדה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם". פרש"י: "שמעה התינוקות קורין כן". לפי הנ"ל מדוקדק דברי רש"י דאין לומר שלמדו אתה, דהרי אף תורה שבכתב אין מלמדים לבנות לכתחילה, אלא ע"כ הפירוש שהיו לומדים את הפסוק עם התנוקות, והיא שמעה זאת. ומדוקדק נמי מה דקאמר מבית אביה למדה, ולא קאמר מאביה.

לפי  זה יוצא:

(א)          מותר לאשה שתלמד לעצמה תורה שבכתב ויש לה שכר כאינו מצווה ועושה.

(ב)     לכתחילה אין לאב ללמד את בתו אפילו תורה שבכתב וה"ה אנשים לנשים, אבל יחד עם הבנים מותר לאב ללמד בתו תורה שבכתב.

(ג)            אין לעכב נשים מלשמוע שיעורים הנאמרים לאנשים בתורה שבכתב.

(ד)           מותר לאשה ללמד את הנשים תורה שבכתב, ואפילו לכתחילה.

3.  לימוד תושבע"פ

לגבי תורה שבעל פה לנשים, בהא דאמר ר"א כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות, עי' פרש"י והרמב"ם הנ"ל, וי"ל שנפק"מ לדינא בין שני הפירושים, דלרש"י שע"י התורה מבינה ערמימות ותזנה בצינעה, אסור לאשה ללמוד תורה שבעל פה אפילו לעצמה או מאשה אחרת, ואפילו אם רואים באשה שהיא מתנהגת בצניעות ורואה סימן יפה בלימודיה ויצאת מכלל שאר הנשים, מכיון שאין אפוטרופוס לעריות אמרינן סחור סחור וכו'. והא דקאמר כל המלמד את בתו, ולא קאמר אשה הלומדת תורה כאילו לומדת תפלות, י"ל דאיידי דקאמר ר"ע שחייב אדם ללמד בתו תורה דהוי בזה רבותא נקט גם ר"א כל המלמד בתו.

אמנם מדברי הרמב"ם מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד, הבין הפרישה (ביו"ד סי' רמו) שאם למדה בעצמה אנו רואים שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר, ור"ל אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אין רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה. הרי מבורר שלעצמה לומדת אף תורה שבעל פה אפילו לכתחילה, וכן נראה דמה דכתב שרק לאביה אסור ללמדה היינו כל זמן שלא רואים שיצתה מכלל רוב הנשים שאין דעתן להתלמד ויש חשש שתוציא דברי תורה להבאי, אבל בבת גדולה וחכמה אף שאין לאב ללמוד עמה לעצמה אפילו תורה שבכתב, אבל יחד עם הבנים מותר לה ללמוד אפילו תורה שבעל פה. ולפי זה הא דשונמית שהלכה לשמוע תורה מפי אלישע הנביא, י"ל דמיירי אפילו בתורה שבעל פה. ואתי נמי שפיר מה דאמר ר"א כל המלמד בתו תורה וכו' היינו בתו הקטנה שלא יודעים מה טיבה אבל אשה לעצמה שפיר דמי.

בתורה תמימה (פרשת עקב, אות מח) כתב: "הנני להעתיק מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא 'מעין גנים' שו"ת ומחברו רבי שמואל בר אלחנן יעקב הרקולתי, מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנידון היתר תלמוד תורה לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, דמאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך אם ישר פעלה, דודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב נשים דעתן קלות, מבלות זמנם בדברי הבאי, וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ד', מצד בחירתן בטוב מה שהוא טוב, הן הנה תעלנה בהר ד' תשבנה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרון ולהדרון ולחזק ידיהן עכ"ל, ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא". ולפי הנ"ל אין כאן דין חדש מסברא, שכן דעת הרמב"ם, כמו שכתב הדרישה בפירוש.

בנדה (נ,ע"א ד"ה כל הכשר) כתבו התוס' בהא דדבורה שפטה את ישראל "שהיתה דנה עפ"י הדיבור א"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים". י"ל דשני התירוצים הללו, תלויים בשתי דעות של רש"י והרמב"ם הנ"ל. דתירוץ הראשון שהיתה דנה, דהיינו שלמדה תורה שבעל פה, סובר כהרמב"ם שמותר לאשה כשיצתה מכלל רוב נשים בחכמתה, ללמוד תורה לעצמה או לשמוע כשאנשים לומדים לעצמם, והתירוץ השני שהיתה מלמדת דינים היינו כרש"י, שאין לאשה ללמוד תורה שבעל פה, ומ"מ דינים יש לה ללמוד כדלקמן.

בירושלמי סוטה (פ"ג ה"ד) איתא: "מטרונה שאלה את ר"א, מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? א"ל: אין חכמתה של אשה אלא בפלכה דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. א"ל הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני ג' מאות כור מעשר, א"ל ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". לפי הנ"ל לכאורה אתי שפיר לרש"י, אבל לפי הרמב"ם דאשה שאינה כרוב הנשים לומדת תורה, קשה הא דהירושלמי הנ"ל, ואף אם נימא שאין מלמדים אותה לכתחילה מ"מ הלשון ישרפו דברי תורה ולא ימסרו לנשים קשה.

ברם י"ל, אדרבה דלרש"י תפלות היינו שתלמד ע"י התורה ערמימות ותזנה בצנעה, ממה שהיה משיב ר"א פעם אחת במקרה, עדיין לא היתה יכולה לבוא לערמימות כדי שע"י כך תזנה ותסתיר דרכיה, אבל לרמב"ם, שנשים מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, שפיר לא השיב לה ר"א שהיה חושש שתסלף את תשובתו לפי הבנתה המשובשת, וזהו שאמר ישרפו דברי תורה ולא ימסרו לנשים, המסלפות ומוציאות אותם מקדושתם ואמיתתן, נמצא שדברי תורה מתחללים. ואתי שפיר בזה הא דאמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיב דבר אחד מן התורה וכו', דהיינו שסבר כרש"י. ובשלמא בקביעות שפיר אין מלמדים לאשה תורה כדי שלא תלמד תפלות של זנות, אבל דבר אחד בלבד, איזה חשש יש בזה, על זה השיב לו ר"א שיש כאן חשש של זיוף וחילול דברי תורה כהרמב"ם, וגם דבר אחד אין מוסרים לאשה.

היוצא מדברינו:

(א) המלמד לאשה תורה שבעל פה כאילו למדה תפלות, ואין משיבים לאשה בתורה שבע"פ אף על דבר אחד במקרה.

(ב) לרמב"ם ולשו"ע (שמביא את דבריו) אשה היוצאת מהכלל ביראת שמים ובחכמה מותרת ללמוד תורה שבעל פה לעצמה ולשמוע שיעורים הנאמרים לאנשים בתורה שבעל פה , ומקבלת שכר כאינה מצווה ועושה, ולרש"י אסור.

(ג) מותר לאשה יראת שמים וחכמה ללמד תורה שבעל פה לשאר נשים היוצאות מהכלל ביראת שמים ובחכמה, ולרש"י גם זה אסור.

4.  לימוד דינים

כתבו התוס' בסוטה (כא,ע"ב ד"ה בן עזאי): "נשים לשמוע, נראה דפי' דמצוה לשמוע הנשים כדי שידעו לקיים המצוה ולא משום שידעו שזכות תולה". י"ל דתוס' באו לפרש הרי היינו ללמד היינו לשמוע, דיש בשמיעה לימוד ואין לימוד בלי לשמוע. אלא צ"ל דשמיעה היינו הבנה הפשוטה ולימוד היינו לחזור ולשנן את מה ששמעו כדי להבין עומק השמעתתא וטעם הדברים, ונשים באות לשמוע היינו לשמוע פשטות הדברים כדי לקיים את המצוה.

אמנם עי' בברכי יוסף (יו"ד סי' רמו) שכתב: "והיה אפשר לומר דמ"ש הרמ"א חייבת ללמוד דיני נשים, לאו דוקא חייבות אלא ה"ק דטוב וישר וכו' אבל היותר נכון דחיובם אינו מצד מצות ת"ת דודאי פטורות הן, אמנם חייבות מיהא למען דעת הדינים שלהן, ואי בקיאי בהן תו ליכא עלייהו שום סרך חיוב ללמוד". ולפי"ז נשים שכבר שמעו פרשת הקהל ויודעות את הדינים למה באו, אלא ודאי י"ל שאף אם כבר יודעת אשה את הדינים, יש כאן סרך חיוב לחזור על דינים כדי שלא תשתכחנה.

הרמ"א ביו"ד (סי' רמו) כתב בשם הסמ"ג מ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה והב"י מביא את הסמ"ג באו"ח סי' מז לחייב נשים מהאי טעמא בברכת התורה. בספר חסידים (שיג) כתוב: "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה -אותן אין מלמדים, אבל הלכות מצוות ילמד לה שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת, וכן כל מצוות כדי לעשות ולהזהר במצוות, שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו הקהל את העם האנשים והנשים, וזהו אתם נצבים וכו' מחוטב עציך עד שואב מימך, כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצוות מה לעשות ומה לא לעשות. אבל לא יתכן לבחור ללמד לבנות ואפילו האב עומד שם ושומר פן יתייחד לא יתכן, פן יתגבר יצרו עליו או יצרה עליה וקול באשה ערוה, אלא האב ילמוד בתו ואשתו. והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, מכלל דבחודש ושבת הולכות".

לפ"ז יוצא:

(א)          האב חייב ללמד את בתו דינים.

(ב)     כשכבר יודעת את הדינים וחוזרת עליהם מקבלת שכר כאין מצווה ועושה וכדאי שתחזור על הדינים כדי שלא תשכח.

(ג)            מותר לערוך חידון תנ"ך לנשים בלי השתתפות של אנשים



*     נדפס גם בספרו של הרה"מ שאילת חמדת צבי, ח"ב יו"ד (תשל"ד) סימן ח.

[1]    סיפור הגמרא ששלחה המלכות סרדיוטות ללמדם התורה, נראה ברור שלא ידעו ממקום אחר ולא יכלו להיוודע את תוכן התורה. שהרי כל עיקר כוונתם לא היתה בכדי ללמד לסרדיוטות, אלא בכדי שעל ידם תוכל המלכות לעמוד על הכתוב בה. וא"כ נראה מזה שלא היו גויים שידעו התורה ושפיר מקשה. וי"ל באופן אחר שהאיסור לנוכרי ללמוד הוא כשרוצה ללומדה מבחינת החכמה שבה וכמאה"כ כי היא חכמתכם וכו', שכזה שייך מושג הגזילה. משא"כ בנידון דידן לא היתה כוונתם אלא לעמוד על עיקרי דת ישראל, וכפי הנראה, בכדי לקבוע על ידי זה את יחסם לישראל, ובזה לא שייך לבוא מצד גזילה כי אינם מעונינים לסגל את זה לעצמם כלל. אולם בזה האיסור מצד מגיד דבריו וכו'. וצ"ע אם יש בזה בכדי לתרץ קושית התוס' חגיגה (יג,א) -העורך.

[2]    ובזה י"ל הא דאיתא במגילה (ט,ע"א): "תניא אר"י אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בספר תורה ומשום מעשה דתלמי המלך וכו'". והנה יש לדקדק אי סבר ר"י הא דיפת אלקים ליפת, כי אז כל הספרים ג"כ מותר ביוונית ולא רק תורה לבד כדאיתא שם לרשב"ג, ואי לא ס"ל הא, למה מתיר ס"ת ביוונית ממעשה דתלמי המלך, הלא אותו היום בעצמו היה קשה כיום שעשו את העגל. אלא ודאי הכי קאמר ר"י דמאחר שהתורה תורגמה ע"י ע"ב זקנים בשלמות ודייקנות הדרושה, וגם נעשה בהיתר כהנ"ל, ע"כ מותר לכתוב ס"ת ביוונית לפי התרגום של ע"ב זקנים. אבל שאר ספרים שלא תורגמו ע"י ע"ב זקנים, דהא "כתבו לי תורת משה רבכם" בקש תלמי המלך, אסור לתרגם אפילו יוונית, שאי אפשר לתרגם כל צרכן.

      והנה צ"ע לר"י כשכותבים ס"ת יוונית האם יש לכתוב זאת ממש כתרגום של ע"ב זקנים בכל אותם השינויים שהם שינו, כדי שלא יאמרו המינים שתי רשויות הן וכו', או י"ל כשכותבים ס"ת לנו בלשון יוונית אין לתרגם בשנויים הללו אלא יש לדקדק בזה ולתרגם כפי שכתוב בתורה. ונלע"ד מאחר שבברייתא תניא בפירוש כל מה ששינו ע"ב זקנים וגם הטעם למה שינו, משמע מזה דלנו אין לשנות מאחר שלא שייכים הטעמים הללו. ואדרבה היה נראה כאילו כופר בתורה שניתנה מן השמים למשה רבנו, והראיה שתרגום אונקלוס מתרגם בקדמין ברא ה' וכדומה בשאר המקומות, ולא לפי מה ששינו ע"ב זקנים לתלמי.

[3]    ועיין בהכתב והקבלה (פרשת דברים) על הפסוק 'הואיל ומשה באר את התורה', שכתב: "פרש"י בשבעים לשון פירש להם. אין כוונתם על לשונות של שאר העמים, כי מה תועלת היה להם לישראל מזה, וגם רבותינו לא שינו את לשונם לדבר בשפת אומה אחרת וכו', אלא כוונתם על שבעים פנים לתורה. והרא"ם נתן סיבה לדברי אגדה זו, הואיל ומצינו גבי כתיבת התורה ע"ג אבנים דכתיב באר היטב, והתם הפירוש בשבעים לשון, כפי המרומז בלשון היטב, ונילף באר דהכא מבאר דהתם, והם דברים מבוארי הדחק". ותימא הלא מפורש כן במשנה: "וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון שנא' באר היטב". ושם בגמרא: "נמצא אתה אומר שלשה מיני אבנים היו: אחד שהקים משה בארץ מואב שנא' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר, ולהלן הוא אומר וכתבת עליהן וכו' באר היטב ואתי באר-באר". וגם לא קשה מה תועלת היה להם לישראל משבעים לשון, שהרי היה צריך לתרגם להם כדי לכתוב על האבנים.

[4]    דבר זה כמו זר יחשב, כי אותיות לע"ז בקל ימצא ללומדם אצל העכו"ם ולא שייך בזה לא לפני עור ולא שום נדנוד אחר. וברור שהכוונה לאותיות א"ב. והא דנקט גלח אורחא דמילתא הוא כי הם היו מעונינים ללמוד זאת. ועוד שאיסור א"ב הוא לא מצד לימוד תורה אלא מצד שישתמש בזה לע"ז בדומה לניגון דמיירי ביה. וזה שייך רק בגלח. -העורך

[5]    לא ידעתי איך זה יוצא מכאן, שאעפ"י שעבר על איסור, מ"מ מה האיסור בחידון עצמו שמגלה בו ידיעותיו. אא"כ יש בחידון עצמו משום הרחבת הידיעות ומשום לימוד. -העורך

[6]    ועיי"ש בלח"מ שנתקשה במה דכתב הרמב"ם דמי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא וכו', דעל מי קאי הא דמי שאינו יכול לשמוע, אמנם לפי הנ"ל הרי נכללו בזה הנשים ולועזים והרחוקים מבמת המלך. ואין פירוש "ישמעון" רק שמיעת האוזן, אלא הקשבה וכוונת הלב.

[7]    אבל כשלומד עם בתו, אף הוא לומד באותו זמן ואין לימודו נפגם. ודאי שכך הדבר כשהיה מצרף בתו ללימוד עם בניו, ומדוע נקבע שלא ילמדה לכתחילה? -י.ש

  עריכת חידוני תנ"ך והשתתפות בהם
עבור לתוכן העמוד