מפקד בני ישראל

מפקד בני ישראל

ראשי פרקים

א.     מנין לא ישיר

ב.      האם מותר למנות שלא לדבר מצוה

ג.      המפקד שנערך במדינה - מותר

 

vvv

א.מנין  לא ישיר

הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמידין ומוספין הלכות ג-ד כתב: "ומונה על אצבעותיהן וכו' ולמה מונה וכו' על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר: ויפקדם בטלאים". ומקור דבריו ביומא (כב,ע"ב): "תניא: הוציאו אצבעותיכם למנין, ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב וכו' וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים".

ויש להעיר, למה שינה רבינו מלשון הגמרא 'אסור למנות וכו' אפילו לדבר מצוה' ורבינו השמיט המלים אפילו לדבר מצוה. ואין לומר כי לפני רבינו היתה גירסא אחרת בדברי הגמרא, כי הרי בפירוש המשניות ביומא שם העתיק רבינו דברי הגמרא כלשונם, כמו שהם בספרים שלפנינו, שכן כתב שם: "ומעשה הפייס וכו' ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים, ואפילו לדבר מצוה, ומעשה דדוד המלך מפורסם" (וראה להלן). וכן העתיק רבינו בתשובה (הוצאת ד"ר א.ח. פריימן סימן שמח עמ' 314): "והקשו שם ואמרו ונמנינהו לדידהו וכו' והיתה התשובה, אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה". ויש לציין כי לא נמצאה נוסחא שונה מזו אשר לפנינו בגמרא לא בכתב יד אשר לפנינו (ראה בדקדוקי סופרים שם) ולא בספרי רבותינו הראשונים ז"ל (ראה בר"ח, במאירי ובאוצה"ג חלק התשובות שם סימן יח עמ' 8) פרט לפירוש אחד קדמון (בנספחים לאוצר הגאונים שם עמ' 86) שנשמטו שם המלים "אפילו לדבר מצוה".

ועוד יש להעיר למה לא הביא אלא את המנין על ידי דבר אחר (הנזכר בגמרא יומא שם) ולא הזכיר את השקלים המפורשים בתורה -"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, זה יתנו כל העובד על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יב-יג).

ב.האם מותר למנות שלא לדבר מצוה

ויש להסתפק לפי מה שאמרו ביומא שם, שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אלא על ידי דבר אחר, מה הדין במנין שלא לדבר מצוה, האם גם הוא מותר על ידי דבר אחר או לא. ולפי הלשון "אפילו לדבר מצוה", יש מקום לומר שהמדובר בין במנין לדבר מצוה ובין במנין שלא לדבר מצוה, אלא שהדגישו שאפילו לדבר מצוה לא התירו, אלא על ידי דבר אחר, אבל באופן זה מותר אפילו על שלא לדבר מצוה.

והנה הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר א,ג) כתב בדבר מפקד בני ישראל על ידי דוד המלך (שמואל ב,כד) שבגינו פגע בהם הדבר (שם פסוק טו), וזה לשונו "... רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר שכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים וכו' שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב וכו'. וראיתי במדבר סיני רבה (פרשה ב אות יז) רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך -לא חסרו, שלא לצורך -חסרו, איזה זמן נמנו לצורך? בימי משה ובדגלים ובחלוקת הארץ, שלא לצורך -בימי דוד. ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד ציוה למנות כל איש מישראל, רצונו לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה, שהוא איש וכו' כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה לשבטים וכו' ועל דעת מדרש אגדה שהיה שם מנין ממש (= לפי הגולגולת) טעו כולם". ובפרשת תשא (שמות ל,יב) כתב הרמב"ן כדברי מדרש אגדה הנ"ל, וזה לשונו: "ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם (= לגולגלותם) בלא שקלים והיה הנגף בהם".

היוצא מדבריו לפי הפירוש הראשון, שאפילו על ידי שקלים, לא הותר למנות אלא לצורך מצוה, ומקורו ממה שנאמר (במדבר שם) "תפקדו אותם", הרי ציוה למנותם, ואעפי"כ אמר "תפקדו" ולא "תספרו", להורות כי לא יספרם, אלא על ידי מחצית השקל (רמב"ן שם). ומנין שלא לצורך לא הותר אפילו על ידי שקלים ומקורו מבמדבר רבה הנ"ל. ועוד יש להוציא מדבריו שאפילו לצורך לא הותר אלא על ידי שקלים, ולא על ידי דבר אחר, ומה שמנה שאול על ידי טלאים, ומנו הכהנים על ידי אצבעותיהם, הסביר החתם סופר בתשובתו לבעל פאת השלחן (נדפס בספר היובל לכבוד ד"ר ב"מ לוין עמ' שכד): "כיון דאם ירבה או ימעיט א' שקל או טלה, או לא יוציא אצבע או יוציא שתים ולא ירגיש הממונה, הרי נתבלבל המנין ולא נודע מספרם" וראה בתשובת החת"ס שם שדעתו כדעת הרמב"ן הנ"ל.

אבל בעל פאת השלחן (שם עמ' שלד) פסק שלצורך מותר על ידי דבר אחר ואע"פ שיתברר המנין, ומקורו ממעשה דשאול הנ"ל. ויתכן כי לדבריו מותר למנות על ידי שקלים אפילו שלא לצורך, וכן כתב בעל אור החיים (פ' תשא שם). ומה שכתב הרמב"ן בשם מדרש אגדה כן הוא בפסיקתא דרב כהנא בשם ר' שמואל ב"ר נחמני שאמר בשם ר' יונתן: "ונתנו איש כופר נפשו לה' -בימי משה, ולא יהיה בהם נגף -בימי דוד". וכן הוא בברכות (סב,ע"ב) בשם ר' אלעזר: "שכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר". ודעת הרמב"ן שר' יונתן בפסיקתא הנ"ל חולק על ר' יוסי בן זימרא, שסובר כי סיבת הדבר במעשה דוד מפני שמנו אותם ללא צורך, אלא הסיבה היא מפני שלא נתנו כופר, ולפ"ז אפילו לצורך אסור, כנ"ל.

ולפי כל זה צריך לומר שמה שאמרו ביומא (כב,ע"ב) שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אלא על ידי דבר אחר, אין המדובר אלא לצורך מצוה, וכן כתב בעל פאת השלחן (ספר יובל שם עמ' שלג).

אבל לדעת הרמב"ם נראה, שאפילו שלא לצורך מצוה מותר למנות, ואפילו על ידי דבר אחר, ואין צורך בשקלים דווקא, שכן כתב בפירוש המשניות ביומא שם: "מונין אותם כשירצה אדם למנותם, שיקחו מכל אחד מהם דבר, ואחר כך מונין אותם הדברים". הרי גם כשירצה, היינו שלא לצורך מצוה, מותר למנותם ואפילו על ידי דבר אחר ולאו דוקא בשקלים. וכן נראה מדברי רבנו אברהם בנו של הרמב"ם בתשובה (הוצאת פריימן סימן לד) שכתב "ששאול כשמנה מקצת ישראל לא מנאם אלא בהביא כל אחד מהם טלה, ומנה את הטלאים וידע את מספרם וכו' וכאשר מנאם דוד ע"ה בלי אמצעי, לא טלאים ולא דבר אחר, קצף עליו בעבור זה". הרי שאף שבשאול היה מנין גמור, ואעפ"כ מותר על ידי דבר אחר (ודלא כדעת החתם סופר (בספר היובל שם, שבשאול לא היה מנין גמור), ובדוד לא היו לא טלאים ולא דבר אחר, הרי שעל ידי דבר אחר מותר.

וכשיטת הרמב"ם, שגם שלא לצורך מצוה מותר למנות, כן דעת רש"י בפירושו לתורה (ריש פ' כי תשא) שכן כתב שם: "כי תשא וכו' כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת, אלא יביאו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם", הרי שגם כשחפץ לדעת מנינם מותר, אעפ"י שאינו לצורך מצוה. ולפי זה צריך לומר שר' יונתן בפסיקתא שם אינו חולק על ר' יונתן (שם), אלא לשניהם מדובר כאן כשלא לצורך, ואעפי"כ אמר ר' יונתן שהדבר בא על זה שלא נתנו כופר נפש לה'. וכן יש לפרש בגמרא ברכות הנ"ל ועוד נראה בדעת הרמב"ן שמתן השקלים, לא היה אלא במדבר, אבל אח"כ מותר גם על ידי דבר אחר.

לפי זה מובנים דברי הרמב"ם (בפ"ד מתמידין ומוספין הלכות ג-ד שהובא למעלה) שהשמיט מה שאמרו "אפילו לדבר מצוה" (שבזה יש מקום לטעות שלא דיבר אלא לדבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה אין שום היתר וכמו שביאר בעל פאת השלחן, סה"י שם עמ' שלג), להורות לנו כי המדובר בכל אופן. לפי זה הרמב"ם פסק כגמרא בברכות הנ"ל, וכדעת ר' יונתן בפסיקתא שם ולא כדעת ר' יוסי בן זימרא. וכן מפורש בפירוש המשנה (יומא שם) שכתב: "אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה. ומעשה דוד המלך מפורסם", הרי שמעשה דדוד בא על ידי זה שמנו אותם בלי דבר אחר, ולא כדעת ר' יוסי בן זימרא שהסיבה היא בזה שמנו שלא לצורך.

ג.המפקד שנערך במדינה -מותר

ובמפקד שנערך בשנה שעברה במדינת ישראל, שלא היה לפי הגולגולת אלא לפי הרשימות -לדעת הרמב"ם הוא היתר גמור. ואפילו לדעת הרמב"ן והחתם סופר, שלא התירו אלא לצורך מצוה, גם כן היה המפקד בהיתר, שהרי התברר שהיה לצורך המצב הכלכלי והמדיני והבטחוני ואין לך מצוה רבה גדולה מזו. ואעפ"י שלא נמנו ע"י שקלים אלא על ידי רשימות -הרי ידוע כי כמה מתושבי המדינה התחמקו ולא נפקדו, והרי זה כמעשה דשאול, לפי דעת החתם סופר, שכיון שלא נודע המספר המדויק אין בזה צורך לשקלים, ומותר גם על ידי דבר אחר.

ויתכן כי יש להוסיף כאן גם מה שאמרו בשבת (לב,ע"א): "שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט". והרי המפקד היה לכל אזרחי המדינה, הן היהודים והן הגויים, ואז לפי הדין מותר, שאין כאן שום חשש של עינא בישא, שהרי "שיטנא בתרי אומי לא שליט".

  מפקד בני ישראל
עבור לתוכן העמוד