יחסנו לפשעי האומה הגרמנית

יחסנו לפשעי האומה הגרמנית

ראשי פרקים

א.     יש חובה לדון פושעים נאצים

ב.      חובה לדון אף אם אין אפשרות לבצע פסק הדין

ג.      אסור לקחת מהגרמנים תשלומי כופר

ד.      מותר ליקח מהם פיצויי רכוש ושלל מלחמה

ה.     אין להשלים עם דור המשמידים

 

vvv

א.יש חובה לדון פושעים נאצים

האומות המאוחדות התכנסו אחרי המלחמה העולמית השנייה בעיר נירנברג והעמידו בית משפט משופטי ארבעת המדינות הגדולות: ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת. השופטים דנו על אחת מעשרת הדברות שעברו הגרמנים כפרט וכציבור, והיא: לא תרצח. החלטתם היתה שכל הנאצים בין שנתחברו בשוגג או במזיד היו שותפים לרציחה זו של מליוני אנשים נשים וטף, והכריזו עליהם שהם חייבים בדין רוצח.

עוון פשעם כנגד אחינו בני ישראל גדל יותר מפשעיהם כנגד כל אומה ולשון. אין מילה בלשון בני אדם ודיו בעט, לבטא את החורבן הנורא והאיום שעשו רבים מבני העם הגרמני לאחינו בית ישראל בארצות אירופה. עם כל זאת, אנחנו עם התורה, עם שהכריז לעולם בראשונה לא תרצח, לא הזמנו את הפושעים הגרמניים לדין, ולא העמדנו בית דין של גדולי ישראל לשפוט אותם על פי התורה, ולחתום גזר דינם על השריפה ועל החניקה על ההריגה ועל הסקילה ועל כל מיתות משונות שלא נשמעו ולא נזכרו בקרב המין האנושי.

אני פונה בזה לרבנות הראשית של מדינת ישראל לקיים כי מציון תצא תורה; לקבל עדות ולישב לדון בבית הדין הגדול את הפושעים הגרמניים על כל מה שעשו וגרמו לאחינו בני ישראל בגולה. וכן גם לקבוע מה דינם בעתיד: האם מותר לעשות עמהם ברית שלום וברית מסחר, והאם מותר לקבל מהם כסף כפרה על כל חטאותיהם ואשמותיהם.

אמת כי ישיבו לי חכמי הדור, שאין דנין דיני נפשות בזמן הזה מפני שאין לנו לא מקדש ולא כהן לא סנהדרין ולא סמוך, ואין לנו מי שבסמכותו להוציא משפט מוות על הרשעים הארורים האלה. אכן שאול אשאל ממעלתם היתכן שיעבור הפשע האיום הזה מבלי כל תגובה מצדנו, מבלי פסק דין מעם ישראל? ההיסטוריה תרשום בתמיהה שישראלים שהיו בזמן חורבן אירופה לא הוציאו משפט כנגד רוצחיהם מפני חסרון בתי דינים ודיינים בישראל ודורות ישראל הבאים אחרינו יבושו ויכלמו בנו לנצח. האם שכחנו מאמר חז"ל: כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד עולם מלא? כמה עולמות החריבו והשחיתו הגרמנים הארורים האלה? אמת הדבר אין לנו סמוכים, אין לנו סנהדרין, אין לנו בית דין הגדול אבל הן יש לנו דינים; עוד יש דין בישראל, אף שאין עוד דיין בישראל! וכבר אמרו חז"ל ארבע מיתות בטלו אבל דין ארבע מיתות לא בטלו.

ב.חובה לדון אף אם אין אפשרות לבצע פסק הדין

אעפ"י שנראה מהגמרא (סנהדרין מא,ע"א) והתוס' (שם פט,ע"א ד"ה ולא) שבזמן הזה לא זו בלבד שאין לנו כוח הוצאה לפועל של פס"ד אלא גם עצם הפס"ד אין בכוחנו, מ"מ לא מצינו שאין יכולים לקבל עדות שיהא לזה דין קבלת עדות, לכשנזכה בע"ה להקמת סנהדרין במקום אשר יבחר ה'. וכן יכול הבי"ד שבימינו לדון לפי עדויות שיגבה ובהתאם לדיני התורה ולהכריז על חיובם בדין של החייבים, שרק מפאת חוסר התנאים הנחוצים להוצאת פס"ד דהיינו סנהדרין במקום המקדש לא יהא לזה אופי של פס"ד ממש.[1]

באמת מוצאים אנו המצוה לדון החייב, כמצוה בפני עצמה. לדעת הרמב"ן בסהמ"צ שלו (מצוה יג) תוכן מצות התורה המוטלת על כל ישראל, ובפרט על זקני העדה אלו הסנהדרין, להביא הרוצח למשפט לדון בו אם הוא חייב או זכאי, לא לענות את דינו ולא להביא לידי הזדקן הדין. אבל להוציא הדין לפועל בהריגת הרוצח זה אינו מצד מצות עשיית הדין אלא מצד "ובערת הרע מקרבך". ואילו הרמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין הב"ב) כתב שעצם ההמתה היא מצות עשה על הבי"ד, וכל מחויב מיתת בי"ד שלא המיתו אותו בי"ד ביטלו מצות עשה. הרי שגם ההוצאה לפועל של פסה"ד היא ממצוות המוטלות על ביה"ד. נמצא שלכל הדעות מצוה היא לדון החייב ואין זה כרוך באפשרות להוציא הפס"ד לפועל או לא.

מכאן אנו באים למסקנא שחובה עלינו גם בזמן הזה לדון עד כמה שהיד מגעת, ולכל הפחות בקבלת העדות שנחשב לתחילת דין, שזה בידינו לעשות, ומצוה וחובה עלינו לעשות זאת. ואעפ"י שאין בידי הבי"ד ולא בידי ממשלת ישראל להוציא לפועל ממש, אין אנו פטורים מלהכריז מהו עונש התורה, ומי הם האחראים למעשים על פי דין התורה. הלא המשפט לאלקים הוא, ואלקי ישראל חי לעד וקיים לנצח ואינו תלוי בקיום הסנהדרין ולא באפשרות ההוצאה לפועל. לכן לדעתי יש חובה להוציא עליהם משפט אשר יוקיעם לשמצה ולדראון עולם. ופרסום משפט זה ברבים ירים קרן ישראל וקרן תורתו בעיני העמים.

ג.אסור לקחת מהגרמנים תשלומי כופר

בענין השאלה שנתעוררה ביחס לשילומים, היינו רצון הגרמנים לשלם בעד חטאתם ולעשות שלום עם ישראל: העם והמדינה. בידינו לומר את הדברים הבאים.

שלושה כתובים נאמרו בתורה בענין זה, האחד: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח". השני: "לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו". השלישי: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". ואמרינן במס' כתובות (לז,ע"ב) שאין ליקח כופר לא כשהרג בשוגג ולא כשהרג במזיד, ושם איירו בישראל ואמרינן שלא חיישינן לאיבוד נשמה, וכל שכן כאן ברוצחים הגרמנים ימ"ש בודאי אמרינן בין בשוגג בין במזיד אי אפשר להם לפדות עצמם בממון. ולא עוד אלא אפילו גואל הדם בעצמו אינו יכול לקבל כופר מאת הרוצח ואינו יכול לסלק ע"י זה את עונש בית הדין. מפני שאין הבית דין יכול למחול שום עונש התורה, שאין הבית דין נותן העונש אלא התורה נותנת העונש, ואין הבי"ד יכל למחול עונש התורה.

וראה מש"כ הרמב"ם בפירוש המשניות במס' ערכין פ"א דלכן אמרינן היוצא ליהרג אין לו ערך, שאינו אלא בהרוגי בי"ד אבל הרוגי מלכות יש להם ערך, מפני שהרוגי מלכות לא הוי כגברא קטילא מפני שהמלכות יכולה לחזור, אבל בי"ד אינו יכול לחזור מפני שדיניהם דין תורה. התורה ממיתה את מי שמחויב מיתה ולא הבית דין, הבי"ד אינם אלא המודיעים את משפט התורה עיי"ש. ולכן שפיר כתב הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח נפש הלכה ד: "ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה וכו'". דבר גדול השמיענו רבינו שהמת אינו קניינו של גואל הדם. כלומר שלא נטעה על פי מה שכתב הרמב"ם בה"ב שם "כל הראוי לירושה הוא גואל הדם", ואם הוא ראוי לירושה היה אפשר לומר שגואל הדם שהוא יורשו של הנהרג, הוא יורש את האישיות של הנהרג עצמו גם כן. לכן משמיע לנו יסוד גדול שהחי יורש רק את רכוש המת אבל אינו יורש את המת עצמו (ולכן אמרינן שהמת אסור בהנאה מפני שהוא נשאר קנינו של הקב"ה). ואף המת בעצמו לא עשה קנין בעצמו. מכל שכן שאין החי יורש עצם גופו של מת, ולכן אינו רשאי למכרו או להנות ממנו אלא שהוא קניינו של הקב"ה. ולכן אין הרוצח יכול לפדות עצמו אלא בקבלת העונש והכפרה שכתובה בתורה. וחייב מיתה על מזיד וגלות על שוגג, ופדיונות כספיים אינן פודים את הרוצח מעונשו.

וכשם שאמרינן שאין כופר במזיד לפדותו ממיתה כך אין כאן כופר בשוגג לפדותו מגלות. וכשם שלא מהני כופר אפילו לאחר שהוא כבר בעיר מקלטו, אלא שצריך להיות שם עד מות הכהן הגדול, ואפילו מקצת עונשו אינו נפדה בכופר כסף, כך במזיד אפילו אם כבר נהרגו הרבה מהם אבל נשארו עוד מהם שלא נהרגו אמרינן שלא מהני כופר על הנשארים. וכן בדין עיר הנידחת אמרינן, שמיד כשיש חלות עיר הנידחת על אותה העיר, אז אפילו אם הרגו אלו שעבדו ע"ז ולא נשארו אלא מיעוטם שלא עבדו לא אמרינן שנסתלק מהן דין עיר הנידחת אלא אמרינן שכל שחל דין עיר הנידחת על העיר, והוא נשאר עליה כל זמן שלא הוציאו את המשפט כהלכתו על כל העיר. ולכן בנידון דידן אם נסיק שהגרמנים כולם, העם והמדינה אשמו כנגד עם ישראל והם כולם בגדר רוצח או גורמים לרצח, אז אמרינן שכל זמן שיש אפילו אחד מהם שלא קיבל עונשו הן משפט מוות והן מאסר, אמרינן שלא מהני כופר לשום אחד מהם ולא אמרינן שסגי לענוש אחדים מהם והנשארים יומרו בכופר.

לכן יש איסור תורה בלקיחת כופר על הנהרגים הללו, בין אם הרגו במזיד ובין אם הרגו בשוגג. ומקרא צווח ואמר: "לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו". מובן הדבר שאין כפרה אחרת לכפר על דם הנרצח אלא דמו של רוצח. ואפילו אם אין כאן בית דין ואין דנין אותו ברוצח יש איסור לקחת כופר. מפני שמוכח בפירוש שהאיסור ליקח כופר אינו דוקא לאחר גמר דין אלא אפילו קודם גמר דין. ולא עוד אלא שהכופר שגואל הדם לוקח מן הרוצח בין קודם גמר דין או לאחר גמר דין לא מעלה ולא מוריד מה שנוגע להתחייבות הבי"ד לדון כל מי שמחויב מיתה במשפט הראוי לו. ובזה שגואל הדם עבר על לאו שלא תקחו כופר, עדיין אין הרוצח פוטר עצמו כלל. ושפיר י"ל שאם הרג בשוגג וגלה לעיר מקלט שהרוצח נפש בשגגה יכול לבקש הכופר בחזרה מאת גואל הדם והוא צריך לשלם לו מה שנטל ממנו.

ובכן יש איסור תורה לקחת כופר מאת הגרמנים בעד הנפשות שהרגו ושחטו וששרפו בין אם עשו במזיד ובין בשוגג כי הששת מליוני הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת השם המה כולם קנייני הקב"ה וידינו אל תהי בם. ואף גואלי הדם אל יבקשו כופר מהם מפני שאין יכולים לקנות בו כפרתם ולפדות עצמם מעונשם. כאמור אין מקום לקבל שום תשלום מהם בתור כופר נפש ואין יכולת למחול שום דבר. תביעת נקמתנו חזקה כנגדם. ואע"ג שכתוב בתורה לא תקום ולא תטור, הלא כבר אמרינן במס' יומא כג,ע"א דבצערא דגופא ליכא איסור נקמה אפילו בישראל, ועיין מזה בהרמב"ם פ"ז מהל' דעות עיי"ש. ולכן לנגד הגרמנים בודאי אין כאן שום איסור שיהיה לנו רגש נקמה וגם לעשות מעשה נקמה בודאי מותר, משום שאין לנו יותר צערא דגופא מהריגת ששת מליוני אחינו בית ישראל, וצריכים אנו לנקום דמם השפוך.

ד.מותר ליקח מהם פיצויי רכוש ושלל מלחמה

יש לומר שאע"ג שאין לנו לקחת כופר על נפש הנרצח אבל מכל מקום הם צריכים לשלם מה שגזלו וחמסו מאחינו בני ישראל. דהא אפילו אם נדון אותם במיתה בהוראת שעה שהיא מותרת על פי הרמב"ם, ואין לך הוראת שעה גדולה מזו לדון אותם במיתה, מכל מקום לא יהיו פטורין מלשלם, דהא מיתה אינה פוטרת תשלומין של שאר חובות שאינם בקשר הרציחה. ולכן בודאי יש לנו לעשות חשבון מרכושם של ישראל אשר גזלו הגרמנים ושאר הרוצחים על ידי הגרמנים והם צריכים לשלם בעד הגזילה אשר גזלו.

יש לחדש כאן עוד דבר. הנה הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים ה"ה כתב בדין מחיית עמלק שיש לנו למחות את זכרם וכן בז' עממין. ויש שם מחלוקת בין רבינו ובין הראב"ד אי אמרינן אם קיימו הז' עממין ועמלק השבע מצוות שמשלימין עמהן. לשיטת הרמב"ם משלימין עמהן כדאיתא בירושלמי מס' שביעית דשלוש איגרות שלח יהושע וכו' מי שרוצה להשלים ישלים, ויהושע בז' עממין קאיירי, עיי"ש בלח"מ. אבל לשיטת הראב"ד אין משלימין עמהם כלל. והנה לשיטת הראב"ד דין עמון ומואב גרוע מדין עמלק דהנה בדין עמון ומואב לכו"ע אין משלימין עמהן, אלא א"כ המה בקשו שלום בתחילה. אבל אין לנו חוב לשאול בשלומם, אלא אדרבא יש איסור לדרוש בשלומם וטובתם כל הימים.

ואם אין משלימין אז יש לנו ללחום בהם בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות, ואז רכושם הוא בגדר שלל מלחמה וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו ה"ד) "ובוזזים כל ממונם". ואפילו בעמלק לא הביא הרמב"ם הפסוק "משור ועד שה" שרכושם של העמלקים אסור. והוא ודאי משום שבמלחמת שאול בעמלק היה ציווי מיוחד. אבל בעלמא אפילו בעמלק אין כאן איסור בשלל ואם ישראל כובשים מדינת עמלק אז שלל עמלק מותר להנות מהם.

והנה בנידון שלנו נראה שמה שאנו נוטלים או מקבלים ממדינת גרמניה הוא בגדר שלל מלחמה. דהרי בני ישראל המה היו ג"כ בעליל במלחמה כנגד הגרמנים וכל מה שהם משלמים הוא בגדר תשלומין של נזקי מלחמה, והתשלומין הם בגדר שלל מלחמה משום שהם נכבשו על ידי האומות שנצחו אותם. וגם מדינת ישראל יש לחשבה בגדר כובש מדינת גרמניה.[2] מפני שיש שלשה גדרים של כיבוש: יש כיבוש על ידי מלחמה, ויש כיבוש על ידי השלמה, ויש כיבוש אפילו אם אין הכובש בפועל ממש על הארץ. ואבאר אותם אחת אל אחת.

הנה בירושלמי פ"ק דשבת משמע שיש כיבוש אפילו שלא על ידי מלחמה דהנה מזה שאנו מוכיחים דמלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת משום כיבוש ארץ ישראל, אנו למדין שכותבין אונו אפילו בשבת על ידי עכו"ם. וגם שם הטעם משום ישוב וכיבוש ארץ ישראל, ועיין מזה בספר אור חדש על ציון מהגאון ר"י ריינס זצ"ל שדין כיבוש רבים על ידי מלך נביא ורוב ישראל לא בעינן דוקא שתהיה על ידי מלחמה אלא אפילו על ידי שלום אמרינן שיש דין כיבוש, ודין ארץ ישראל על המדינה, אם הכיבוש נעשה בכיבוש רבים, ואם בזמן הכיבוש כבר נכבשה ארץ ישראל, כמבואר בהרמב"ם הל' תרומות שאינו נעשה ארץ ישראל אפילו בכיבוש רבים אלא דוקא אם כבר נכבשה ארץ ישראל בזמן הכיבוש.

ובזה יוסבר לנו דבר חשוב. דהנה הרמב"ם מביא מה דאמרינן במס' ב"ב דף קכב,ע"א שעתידה ארץ ישראל להתחלק לי"ג חלקים ומלך המשיח יקח אחד מי"ג חלקים. והנה הרמב"ם כתב אח"כ דכל מלך נוטל חצי הממון שלהם. ואח"כ בפ"ד ה"י כתב: "כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה וכו'". וקשה למה יגרע כוחו של מלך המשיח משאר מלכים שהם נוטלים מחצית מן הכל או כל מה שרוצה וכמו שכתב שכל הארץ היא שלו, והמלך המשיח אינו נוטל אלא אחד מי"ג חלקים, והנה אח"כ ראיתי בספר אחד שהביא הערה זו וכתב לתרץ, שכיון שארץ ישראל תהיה קדושתה על-ידי כל ישראל לעתיד לבא לכן תהיה לה קדושת ארץ ישראל בכיבוש רבים. אבל בהלכה יו"ד איירי שהוא כובש בעצמו בלתי דעת כל ישראל, ואינו אלא כיבוש יחיד ולכן נוטל כולו מפני שאין כאן חלוקה בין ישראל, שלא נעשה ארץ ישראל עיי"ש. ויש להוסיף שאפילו אם נעשה על ידי דעת כל ישראל לא נעשה כיבוש רבים בדין ארץ ישראל אלא דוקא אם כבר נכבשה ארץ ישראל אבל אם לא נכבשה ארץ ישראל, אז אינו שייך בו דין ארץ ישראל ואינה בחלוקה.

אמנם כל זה אינו מספיק דהנה בפ"ו מהל' מלכים ה"ב כתב הרמב"ם: "וצריך להתנות למלך עמהם שיקח חצי ממונם או הקרקעות ויניח כל המטלטלין או המטלטלין ויניח הקרקעות כפי מה שיתנה". מאין ידע רבינו תנאים הללו? ועוד, הלא כאן משמע שרבינו סבר אם נטל ממונם אז אינו נוטל אלא מחציתם, אבל אם נטל מטלטלין או הקרקעות נוטל הכל, וא"כ ממון חשוב יותר מקרקעות ומניין לו זה? ועוד יש להקשות הא ע"כ זה איירי בין בארץ ובין בחו"ל דהא זה איירי אפילו בז' עממין שאינן אלא בארץ ישראל ואם כפי מש"כ בספר הנ"ל, הרי בארץ ישראל אינו נוטל מחצית אלא בחו"ל דוקא.

לכן י"ל דלעולם אין חילוק בין מלך המשיח לשאר מלכים, אלא שיש חילוק בין חלוקה לדין שלל, במקום שיש שלל אין חלוקה ובמקום שיש חלוקה אין שלל. והנה בדין חלוקת א"י אמרינן שהנשיא אינו שונה משאר בני אדם, ולכן כשכבש יהושע את הארץ ונתחלקה הארץ לא נטל יהושע חלק מיוחד. אע"ג שאמרינן שיהושע דין מלך היה לו, מכל מקום לא נטל חלק מיוחד, אלא שנתחלקה הארץ בשווה, והוא נטל חלקו בשבט אפרים. (אלא שנטל שלשה חלקים מיוצאי מצרים ומבאי הארץ וגם חלק המרגלים) מפני שאמרינן דבשעת חלוקת ארץ ישראל הכל היה בדין חלוקה ולא בדין שלל מלחמה. אמנם במלחמת מדין חילקו השלל בין יוצאי צבא ובין כל העדה, מפני שלא חל על מדין לא דין כיבוש ולא דין חלוקה אלא דין שלל מלחמה.

והנה דין חלוקה לא היה אלא בפעם ראשונה בביאת מצרים. אבל בעליית עזרא לא היתה חלוקה אלא חזקה. ואע"ג שהיה דינה ככיבוש רבים. גם כיבוש סוריה לא נכנסה תחת דין חלוקת ארץ ישראל לכל שבט ושבט אלא תחת שלל מלחמה. ושפיר כתב הרדב"ז דדין שלל אינו אלא מדין דינא דמלכותא דינא ולא מדין תורה. משום שדין תורה הוא רק בארץ ישראל, ושם אין אלא דין חלוקה. ולכן שפיר כתב רבינו בכל מלך שהוא נוטל מדין כיבוש שלל מלחמה מחצית הביזה היא שלו וגם הארץ כולה היא שלו והוא נותן לעבדיו ולאנשי מלחמה מה שירצה משום שאין כאן חלות דין חלוקה, וכל זה הוא מדינא דמלכותא, אבל לעתיד לבוא שעתידה ארץ ישראל שתתחלק לשבטים ולכן מן הדין היינו אומרים שאין למלך המשיח יותר מכפי שמגיע בחלקו בשבט יהודה, כמו שלא נטל יהושע בעת החלוקה ראשונה. וכיון שכל המדינות שיכבוש יהיה עליהם דין ארץ ישראל מדין חלוקה ולא מדין כבוש לבד, לכן לא יהיה דין שלל מלחמה לעתיד לבא כלל, אלא דין חלוקת ארץ ישראל. ולכן אנו צריכים לנבואת יחזקאל שהנשיא והוא מלך המשיח יקבל חלקו. ואילו היה הכיבוש לעתיד בגדר של מלחמה כי אז היה מקבל מדין מלך שהוא לותם מלחמות ומנצח שמחצית הביזה היא שלו. אלא ע"כ כמו שכתבנו שמדין חלוקה אינו נוטל כלום.

ולכן שפיר כתב רבינו בפ"ו ה"ב שהוא מתנה עמהם שיטול חצי ממונם או הקרקעות או כל המטלטלין, דהנה בהלכה א כתב שמתנין עמהם לשלם מס ושיהיו עבדים ואם השלימו לשלם מס ושלא להיות עבדים או שקיבלו העבדות ולא המס אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם עבדות ומס. והנה אם נוטלים מהם הקרקעות שלהם והמטלטלין אז ממילא יהיה עליהם דין עבדות ובזה יהיה גם המס בכלל. אבל אם נוטלין רק ממונם אז אין כאן חלות עבדות כלל מפני שנטילת ממונם אינו עושה אותם עבדים, לכן בנטילת הממון אינו נופל עליהם אלא דין מס. ובדין מס אין נוטלים אלא מחצית ממונם. וע"כ אם אין נוטלים רק ממונם, אז יש להם לקבל עבדות מלבד המס. אמנם כל זה אינו אלא דוקא אם הכיבוש נעשה על ידי שלום משום שכל מה שנוטלים אינו בגדר שלל מלחמה אלא בגדר מס ועבדות, אבל אם אינם משלימין ולוחמים על הכיבוש אז נוטלים הכל ודו"ק.

הנה מצינו כיבוש ע"י מלחמה ושלא על ידי מלחמה וגם מצינו כיבוש שלישי, כלומר שכובשים המדינה שאבדה במלחמה אבל אין מנשלים אותם מאדמתם. ולכן אנו יכולים לומר כי עם ישראל ניצח במלחמה כנגד הגרמנים, מלבד עצם המלחמה שהשתתפו בה בני ישראל, הרי הקמת מדינת ישראל היא הנצחון הגדול ביותר כנגד הגרמנים וכוונת ההשמדה שלהם. ולכן ודאי אנו יכולים ליטול מהם לבד מה שגזלו מאחינו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם גם שלל מדין שלל מלחמה ואין בזה שום כפרה להם או פדיון נפש לאשמתם. וכמו בכל מלחמה בין ישראל לעמים שנופלים חללים מישראל ומכל מקום כשנוטלים שלל מלחמה אין הכונה לומר שהשלל הוא בגדר פדיון על מה שהפילו חללים במחנה ישראל. לכן אין אני רואה שום איסור ליטול בתור שלל מלחמה ומכל שכן שאין איסור ליטול חזרה מה שגזלו מאת בני ישראל, אדרבא מצוה להציל כל דבר מיד העושק והרוצח שלא יהיה חוטא נשכר.

ה.אין להשלים עם דור המשמידים

בדין כריתת שלום אמרינן בעמון ומואב שאין דורשין שלומם וטובתם כל הימים אלא אם כן הם ביקשו שלום. אבל שם לא היה אלא טעם "יען אשר לא קדמו אותם בלחם ובמים". אבל כאן בגרמנים הרי זה כמו שכבר כתבתי בספרי חוקת עולם חלק ראשון דף פא שאסור לנו לעשות דמם של ששת מליוני נפשות ללעג ולקלס, ולמען כבוד בית ישראל אין לנו להשלים עמהם כל עוד נמצאים בחיים ובחברה הגרמנית מאלה שפעלו בזמן ממשלת הזדון של הנאצים. וראוי לנו לחוקק חוק שאין גרמני מדור זה יכול להיות אזרח ונתין מדינת ישראל, ושלא נכרות עמהם בשום אופן ברית שלום ואף לא ברית מסחר. ותהיה זאת מצבת עולם וזכר וציון לנשמת הקדושים והטהורים. ולא עוד אלא שראוי לנו לעשות מצבה גדולה ונישאה בירושלים, ועליה יהא כתוב בעט ברזל החרם נגד מדינת גרמניה, כדי שהעולם ידע שלא ויתרנו על דמם של הקדושים ועל כבוד ישראל שהוא עם סגולה ובנין הנצח של הקב"ה.



[1]    אם מועילה קבלת עדות שלא בפני כ"ג הדנים דיני נפשות, היא מחלוקת בין הרס"ג לרמב"ן (רמב"ן עה"ת דברים יז). לרמב"ן צריך דוקא בפני הכ"ג כולם, ואילו לרס"ג מספיק קבלת עדות בפני ג'. אולם גם לרס"ג נראה ברור שדוקא כשהשלשה הם סמוכים והם מהסנהדרין היא שמועילה קבלת העדות בפניהם. הראיה היא ממקור דינו של הרס"ג, אמנם מקורו של הרס"ג לא נתפרש, אך נראה שהוא מסנהדרין (יז,ע"ב) "כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבים בה סנהדרין". ולפי פירש"י היינו שיודעים לשמוע בשבעים לשון, ומצד מה שאמרו שם לעיל מזה שלא תהא בי"ד שומעת מפי המתורגמן שפירש"י שם שזהו עד מפי עד. ומכאן יוצא שאם יש שלשה מושיבין שם סנהדרין, והיינו משום שהם יקבלו העדות. א"כ שמענו מזה שמספיק קבלת עדות בשלשה. הרמב"ן יפרש הגמרא כהרמב"ם לעד אחד (רמב"ם פ"ה מסנהדרין ה"ה, וע"ע המאירי שם והערת הרב סופר). ומה שאמרו כל עיר היינו שאז מושיבים את הללו בסנהדרין כמבואר שם ברש"י (ד"ה שלישית) וכמובן גם מתוך הגמרא, שאל"כ הרי יתכן לקחת שלשה מביני שפות ממקום אחר. ושמענו מזה שרק שלשה סמוכים מתוך הסנהדרין הוא שמועילה קבלת עדות בפניהם. ונמצא שבזמן הזה שאין סנהדרין סמוכים לא תתכן שום קבלת עדות. וכן מבואר לענין מודה בקנס שאין הודאת בע"ד הודאה אלא בפני בי"ד מומחים ואין קבלת עדות נחשבת קבלה אלא בפני בי"ד מומחים.

      אכן כל הדין אינו שייך למעשה בנידון דידן. שהמדובר בנוכרים, ובזה ההלכה שהם עצמם מעמידים להם דיינים, או שישראל מעמידים להם משלהם ובן נח נידון בדיין אחד וכו' (עי' רמב"ם ה' מלכים). א"כ בזה אין צריך לא לסנהדרין ולא לסמוכים ואין זה תלוי במקדש כלל ועיקר. א"כ עיכוב מצד שאין לנו בי"ד בזמן הזה לדיני נפשות אין. אולם מצוה לדון ודאי אין אלא בזמן בי"ד וכשהם במקום המקדש, שהרי משום זה גלו מלשכת הגזית (סנהדרין מא,ע"א). -העורך

[2]    המושג "שלל" שייך אם הוא נושא אופי של קיחה מבלי התחשבות עם רצון הנותן ועם תנאיו. לא כן בנידון השילומים, שזה בא ע"י הסכם מרצון של הנותן ונותנם לפי תנאיו, ומתנה עבור מה הוא נותן הפיצויים. -העורך.

  יחסנו לפשעי האומה הגרמנית
עבור לתוכן העמוד