מצות מחיית עמלק

מצות מחיית עמלק*

ראשי פרקים

א.     האם יש מצוה להחרים רכוש עמלק

ב.      מצות מחיית העושים מעשי עמלק

ג.      היש צורך בהוראת נביא

ד.      האם יכול עמלקי להתגייר

 

vvv

א.האם יש מצוה להחרים רכוש עמלק

הרמב"ם (פרק ה מהל' מלכים ה"ה) כתב: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים וכו' כדי לעורר איבתו וכו'".

הנה בענין מצות מחיית עמלק שהורה שמואל לשאול בשם ה' להחרים את עמלק, כתוב שמ"א (טו,ג): "והחרמתם כל אשר לו וכו' והמתה מאיש ועד אשה מעולל עד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור". הרי שכלולה במצות מחיית עמלק גם החרמת כל רכושו. וכן במכילתא ובספרי סוף פרשה תצא, מפורש שמצות מחיית עמלק הוא על כל קניינו ורכושו: "'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים' -נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שלא יניח נין ונכד לעמלק ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים שלא יאמרו גמל זה של עמלק". וכן במכילתא סוף פרשה בשלח ממש לשון זה, וכן בפירוש רש"י על התורה. הרי מפורש דבכלל המצוה של מחיית עמלק נכלל גם רכושו וקניינו.

וברבינו בחיי על פרשה תצא כתב כן, ובפרשת בשלח סוף הפרשה הוסיף עוד וכתב: "ומפני זה נזהר מרדכי בדבר שלא להנות משלל שהיה מזרע עמלק כענין שכתוב בפורענות המן 'ובבזה לא שלחו את ידם', לפי שהתורה הזהירה בכך 'תמחה את זכר עמלק' וכו'". מוכח מדבריו דדין זה של החרמת הרכוש של עמלק הוא חלק ממצות מחיית עמלק לדורות, ואפילו בזמן מרדכי ואסתר נזהרו שלא לנגוע בביזה מטעם המצוה של מחיית עמלק. וכן כתב אברבנאל בשמואל שם דלפיכך לא שלחו ידם בביזה בזמן מרדכי ואסתר מפני הדין הזה של מצות מחיית עמלק. ותימה לכאורה על הרמב"ם שהשמיט חובה זו של החרמת הרכוש. ובמנחת חינוך העיר ע"כ.

אך לפי דבריהם קשה מאד מהאמור בשמואל (א כז, ח-ט): "ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגריזי והעמלקי וכו' והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים". הרי מפורש שלקח את רכוש עמלק לעצמו, ורק את האנשים ונשים החרים, ולמה לא קיים דור מצות מחיית עמלק במלואה? והנה בעל "משך חכמה" העיר מפסוק זה וחידש שביחיד אין מצוה לאבד הצאן והבקר, והיות ששאול היה מלך באותו הזמן ודוד הלך להשמיד אותם ולקחת רכושם בתור יחיד אין עליו דין זה להחרים הרכוש, עיי"ש. ודבריו יתאימו עם אותה שיטת ראשונים שמצות מחיית עמלק מוטלת על המלך עם הציבור לא על יחיד. אבל באמת לאו כ"ע מודים בזה, דבחינוך כתב לכאורה דגם על כל יחיד ישנה מצוה זו. ואולי אפשר לחדש ולומר דאפילו להסוברים דיש מצוה על כל יחיד, הרי זה רק להרוג אנשים ונשים אבל לאבד רכוש זהו דוקא מדין מלחמה, וזה מוטל דוקא על הציבור, דאין דין החרמת רכוש תלוי ביחיד אלא ע"י מלך וצ"ע.

ואפשר עוד לתרץ על פי חידושו של העונג יו"ט בהקדמה, שכתב דאין חיוב להחרים השלל ולהרוג את הבהמות עד שיהרוג מקודם את כל האדם שבהם שאז חל חיוב להרוג את הבהמות. כמו שמצאנו לגבי בהמה הנרבעת סנהדרין (נד,ע"א) כדי שלא יאמרו כשתהא בהמה עוברת בשוק: זו היא שנסקל פלוני על ידה. והכי נמי כדי שלא יאמרו בזמן שבהמה עוברת בשוק זו של עמלק, אבל כל זמן שהאדם מעמלק קיים ליכא מצוה בהריגת הבהמה. וכן משמע מהא דאמרינן מגילה (דף י,ע"ב) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס -זה המן, לתת לטוב לפני האלוקים -זה מרדכי ואסתר, דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". ובזה הוא מפרש הפסוקים בשמואל א דזו היתה עצתו של שאול שיזכה העם בשלל העמלקים קודם שיהרגו את כל העמלקים שאז עדיין ליכא מצוה בהריגת הבהמה עוד, ואטו מי שקנה בהמות מעמלקים זמן רב לפני המלחמה חייב אח"כ במלחמה להרוג את כל הבהמות שקנה קודם? זה לא יעלה על הדעת, דכיון שזכו -בהיתר זכו. הכי נמי כאן, כיון שזכו בבהמות לפני הריגת כל העמלקים זכו בהיתר ואח"כ כשהרגו כולם כבר זכו בבהמות, עיי"ש בדבריו. לפ"ז אפשר לומר מה שדוד לא הרג את הבהמות של עמלקים וכקושית בעל "משך חכמה", הוא משום שדוד לא החרים כל העמלקים אלא רק המצויים במקום אחד, לא חלה עליו עדיין חובת הריגת הבהמה ודוק בזה. אבל עצם החידוש הוא קצת דחוק.

ב.מצות מחיית העושים מעשי עמלק

ולי נראה לומר חידוש דין על פי דברי הגר"ח. הוא הוכיח מדברי הרמב"ם שלגבי ז' עממים כתב שאין מצוה זו של מחיית ז' עממים בפועל שכבר אבד זכרם, ולגבי מחיית עמלק לא כתב שכבר אבד זכרם, והרי לכאורה העם של עמלק כבר איננו שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם וכן כתב באמת ה"מנחת חינוך" שאין בפועל מצוה זו. וכתב הגר"ח שאין זה כן, דעמלק אין זה רק על עם עמלקים, אלא התורה מדברת על כל עם האוחז בשיטת עמלק, דכל עם הצורר לישראל ורוצה להשמיד את עם ישראל הוא עמלק, ועליהם חלה מצות מחיית עמלק, וזה נמצא תמיד בין אומות העולם. ולפיכך לא כתב הרמב"ם בזה "וכבר אבד זכרם". ויש ראיה לזה מירושלמי יבמות (פרק ב הל' ו) "המן בן המדתא האגגי וכי המן בן המדתא האגגי? אלא קוצץ בן קוצץ". פירוש המן לא היה ממשפחת או מעם עמלק אלא אימץ את שיטת עמלק: קוצץ בן קוצץ, רוצח בן רוצח, ודוק. ועיין ברס"ג בזה.

לפי זה יש לחדש דאימתי אנו אומרים דיש חיוב להשמיד גם את הבהמות בבהמות דעמלק עצמו שנקרא בשם זה כדי שלא יאמרו זו של עמלק, אבל מי שהולך רק בשיטה של עמלק, החיוב אינו אלא לאבד אותם ולא בהמתם ורכושם דלא נקראים בשם זה.

לפי זה היה אפשר לתרץ דברי הרמב"ם שהשמיט את דברי הספרי והמכילתא וכן המדרש תנחומא, דמוכח מדבריהם דיש מצוה להחרים רכושם מטעם מצוה דתמחה זכר עמלק אפילו לדורות, דזהו דוקא בזמן שהאומה של עמלקים היתה קיימת, אבל עכשיו שנשארה רק שיטת עמלק בין האומות, שעל זה אמנם גם חל הדין דתמחה זכר עמלק, אולם זהו רק על האנשים ולא על רכושם. דלא חל הדין של מחייה על עם עד כדי שנגיד שאם עברה בהמתו נזכר שמו של עמלק, ולא חל דין מחייה אלא על האדם, או עם או חלק של עם, שנושא שיטה זו של עמלק ודוק בזה. ולפי שיטת הרמב"ם לא יתכן הפירוש של רבינו בחיי ואברבנאל שכתבו הטעם ד"בביזה לא שלחו את ידם" מפני שיש דין להחרים את רכושם מטעם מצות מחיית עמלק, דלהרמב"ם דבזמן הזה שלא קיים כבר העם של עמלקים אין דין להחרים הרכוש שלהם.

אלא שראיתי שהאחרונים הקשו על הכתוב במגילת אסתר: "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן וכו'". והא אסור להנות מרכוש עמלקים ומצוה להחרימם כמו שנאמר 'ובביזה לא שלחו את ידם'? ולפי העונג יו"ט שהבאתי לעיל זה מתורץ, כיון שאסתר זכתה בבית המן לפני שהשמידו כל העמלקים ודין של השמדת רכושם זהו דוקא אחרי שהשמידו את עמלקים. ואולי יש לחלק באופן אחר כיון שלא חל על זה דין מלחמת ישראל שלא היה להם לא מלך ולא נשיא ולא שלטון עצמאי רק הכל ברשות המלך אחשורוש, והיה להם דין מלחמה של יחידים דלא חל על זה דין מלחמה אלא רק מצוה פרטית של מחיית עמלק. וזה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל אם על יחיד יש מצוה של מחיית עמלק או דוקא על הציבור בתור מלחמה. רבינו בחיי ואברבנאל סוברים דגם על יחיד יש מצוה מחיית עמלק ולפיכך מפרשים ובביזה לא שלחו את ידם מפני הדין של מצות מחיית עמלק. ולא כן היא שיטת היראים ושאר ראשונים.

ג.היש צורך בהוראת נביא

אגב, אני רוצה להעיר בדברי הגרי"ז שכתב לחדש בדין מצות מלחמת עמלק, דדין זה הוא דוקא על פי נביא, אף שמלחמות מצוה לא צריכים נביא. וזה עפ"י המבואר בשמואל (א טו א,ג) "ויאמר שמואל אל שאול וכו' אמר ה' וגו' ועתה לך והכית את עמלק". מוכח מזה שאע"פ שמלחמת עמלק היא אחת מג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות מלך ולהכרית זדעו של עמלק ולבנות בית הבחירה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות מלכים, מכל מקום היו צריכים לנביא שיאמר לשאול שילחם ולא נתעורר להלחם בעצמו, וזו כוונת הפסוק "מלחמה לה' בעמלק", שהמלחמה צריכה להיות דוקא על פי ה', וכן דייק מלשון הרמב"ם (פרק ה ממלכים ה"ד) שכתב: "מצוה להחרים ז' עממין, וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה". ובהל' ה במצות מחיית עמלק לא כתב הרמב"ם וכל שבא לידו אחד מעמלק חייב להרגו. מוכח מזה דמחיית עמלק ומלחמתה צריכים להיות על פי נביא, וממילא אין על כל יחיד למחות עמלק. ולפיכך הרמב"ם בספר המצות סוף מצות עשה מנה מצות מחיית עמלק כמוטלת על הציבור.

ולי נראה שאין ראיתו משמואל הנביא ראיה משום שהאברבנאל בריש פרק זה הסביר שהיה צריך שמואל לומר לו כיון שעוד לא הניח הקב"ה את ישראל מכל אויביו סביב דהיה להם עוד מלחמה בפלשתים. ובפרשת מחיית עמלק סוף תצא נאמר: "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב וכו'". מפורש בתורה דמחיית עמלק מותנית בשקט ושלום בארץ שלא יהיו להם מלחמות מסביב. אבל בזמן שאול שלא היה שקט, היה צריך צו מיוחד למחות את עמלק אף שלא היה בזמנו. ויש מהראשונים שהובאו בהגהות מיימוניות כאן, הסוברים דכל מלחמת עמלק אינה אלא בזמן מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ, שנאמר: "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק". מפורש שזה תלוי בכיבוש הארץ ושיהיה שקט מאויבינו.

ד.האם יכול עמלקי להתגייר

ראיתי בספר אבני נזר (או"ח תקח) דהקשה על הרמב"ם פרק ו מהל' מלכים הל' ד שכתב: דבין מלחמת עמלק ובין מלחמת ז' עממים, אם קיבל ז' מצות והשלים אין הורגין אותן ומקבלין אותן. והקשה מהמכילתא סוף פרשה בשלח (וכן הוא בספרי סוף תצא): "אמר ר' אליעזר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבוא מכל האומות שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו, שנאמר "ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי" שמואל (ב א,יג) ונזכר לדוד באותו שעה מה שנאמר למשה רבינו, אם יבואו מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו ומביתו שלא יקבלוהו. מיד: "ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך", לכך נאמר 'מדור דור'". אם כן תמוה, כיון שגרים גמורין לא מקבלים מזרע עמלק, כל שכן קבלת ז' מצוות לבד. ועוד תמוה שברש"י בישעיהו (פרק מד פסוק ד) "וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים", פירש: "וצמחו בבין חציר -בתוך עמלק ע"י גרים שיתוספו עליכם. בין חציר הוא עמלק וכו'". מוכח מרש"י שמקבלין אותן לכתחילה, ומהמכילתא מוכח שאפילו בדיעבד לא מקבלין מהם, מדהרג אותו דוד שהיה עמלקי אף שהיה כבר גר.

וכתב לתרץ דברי הרמב"ם על פי תנא דבי אליהו פרק כד, שציוה אליפז לעמלק בנו שידע שהעולם הבא אינו מתוקן אלא לישראל, לך וסייע אותם בחפירת בורות וכדומה ותזכה עמהם, כיון ששמע אותו הדבר נעשה שונא ורודף לישראל. הנה לפי זה זהו שורש חטא של עמלק שאינו רוצה להיות נכנע לישראל, ולפיכך אפילו נתגייר עוד אין הוכחה שרוצה להיות נכנע לישראל, שהרי נעשה ישראל בעצמו ואינו צריך להיות נכנע ושפל, אך בשעת כיבוש שאז צריך לקבל עליו מסים ושיעבוד שיהיו נבזים ושפלים ולמטה ולא ירימו ראש בישראל וגם שיעבוד, או אז כשמתרצה להיות נכנע ואינו אוחז מעשה אבותיו בידו, אינו חייב מיתה. ויש להוסיף על דבריו דרק בתור יחיד אין לגייר אותו אבל במסגרת כיבוש שזה לכל האומה השפלה והם מקבלין כולם עליהם ז' מצוות, שפיר דמי לקבל אותם. ובאמת תמהו האחרונים, ממה דאמרינן בגיטין (נז,ע"א) דבני בניו של המן למדו תורה ברבים, הרי שיש גרים מעמלקים. ולפי הירושלמי ניחא דהמן באמת לא היה עמלקי רק הלך בדרכם, ובניו כשעזבו השיטה מקבלין אותן ודוק בזה.

הגרי"ז הביא ראיה לרמב"ם דאם מקבלין ז' מצוות והשלימו אין הורגין מהם, מלשון הפסוק בשמואל דכתיב: "וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק". מדקאמר "את החטאים" מוכח כהרמב"ם דאם קיבלו ז' מצות ואין הם חטאים אין הורגים אותן. ונראה לי בזה להוסיף על פי מה שהבאתי לעיל מהגר"ח דמצות מחיית עמלק לא תלויה דוקא בזרע עמלק אלא באוחזים בשיטת עמלק, וכל עם שמקבל עליו שיטתו של עמלק להשמיד עם ישראל דינו כדין עמלק. והנה ראיתי בצפנת פענח שחקר על מה דכתיב: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, בנים אשר יולדו דור שלישי יבא להם בקהל ה'", אם נתגיירו בני עמלק האם גם הם נכללים בבני אדום ורק אחרי ג' דורות יבואו בקהל ה', או שהם נפקעו מבני עשו היות שיש עלינו דין למחות אותם. הוא מסיק שנכללים לענין זה בבני עשו ואם מקבל גירות אסור עד ג' דורות.

והנה בתרגום יונתן כתוב על לא תתעב אדומי בלשון זה: "לא תרחקון אדומאה דאתי לאתגייר ארום אחוכון הוא". אם כן מפורש דמחוייב לקרב בני עשו להתגייר. ואם כן גם על עמלק חל חוב עלינו כשבא להתגייר לקרב אותו אם הוא נחשב מזרע עשו, ודוקא כשבא להתגייר אבל אם הוא נשאר ברשעתו על זה יש עלינו למחות שמו. וזה בהתאם להמבואר בגמ' גיטין (נז,ע"א) דמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. אבל מה דאיתא בספרי ומכילתא דאין לקבל גרים מעמלק המדובר לא על עם עמלק שהם מזרע עשו, אלא על עמלקים בדעה ושיטה, דלפי הגר"ח שהוכיח מהרמב"ם שיש להם דין עמלק אף שהם מעם אחר. אבל כיון שהם לא מבני עשו לא נכללו בדין מצוה דלא תתעב אדומי ויש להם רק דין תמחה את זכר עמלק מחמת השיטה שלו, בהם אפילו חזרו בתשובה ורוצה להתגייר אין מקבלין אותם.

בזה אפשר לתרץ דברי הספרי והמכילתא שכתוב לענין גר עמלקי, שנזכר דוד אפילו יבואו כל האומות להתגייר מקבלין אותן אבל עמלק לא מקבלין אותו. והנה הרד"ק בשמואל מפרש שני פירושים בדברי הפסוק לענין גר עמלקי: "אי מזה אתה, לא שאל לו מאיזה עם, שהרי שמע מסיפורו כי הוא עמלקי, אלא שאל לו מאיזה מקום, כלומר, אם הוא גר בארצו, שהיא ארץ עמלק ואיך נקרא אל המלחמה, והוא ענה כי גם אביו בא מארץ עמלק וגר בארץ ישראל, וכן פירוש כל גר סתם. ויש מהם גר שנתגייר ושב לדת ישראל, ואפשר שזה רצה לומר כשאמר בן איש גר עמלקי, שנתגייר ושב לדת ישראל". ואם כן לפי פירוש הראשון של הרד"ק לא נתגייר העמלקי הזה רק היה גר בארץ ישראל בתור גר לא תושב, דכל זר מעם אחר נקרא גר בלשון הקודש, ולפי פירוש זה הרג אותו דוד שהיה עמלקי וגם שהיה חייב מיתה מחמת שהרג שאול, ולפי הפירוש השני הוא מתאים עם הספרי והמכילתא, דמיירי שהיה גר ונתגייר ממש וכתוב שהרג אותו דוד המלך מחמת שהוא עמלק אף שנתגייר, מוכח דלא מקבלין גרים מעמלק ודוק בזה.

ואח"כ מצאתי שדין זה -אם יש לעמלק דין של בני עשו והוא בכלל המצוה דלא תתעב אדומי כי אחיך הוא -תלוי במחלוקת: הרמב"ן ורבינו בחיי,ולעומתם האברבנאל. וזה לשון הרמב"ן (פרשה וישלח פרק לו,יב): "ותמנע היתה פלגש לאליפז, וכו' ויתכן כי בני אליפז החמישה היו ידועים כי הולידם מנשיו, ועמלק עבור היותו בן הפלגש וכו' אבל אינו בכלל בני עשו ולא יושב עמהם בהר שעיר כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ולא בבן הפילגש, כי ירש בן האמה עם בניו כמו שעשה אביו. והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם ולא ניקח את ארצם והם כל בניו הידועים היושבים בשעיר כי הם הנקראים אדום על שמו, אבל בן הפילגש אינו בכלל בני עשו ולא עמהם בארצם ונצטווינו בו בהיפוך לתעב אותו ולמחות את שמו". וכן כתב רבינו בחיי. מפורש בדבריהם דעמלק אינו נכלל בבני עשו ואינו בכלל לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, וממילא אם נתגייר הוא אינו בכלל דורות הנאמר בבני עשו, וכן לתרגום יונתן בן עוזיאל דדין זה דלא תתעב אדומי נאמר על דין גירות לקרב אותו ולקבל אותו, וממילא עמלק שאינו נכלל בכלל לא תתעב אדומי אין לנו דין לקבל אותו לגר, ולפיכך כתוב במכילתא דאין מקבלין גרים מעמלק.

אבל אברבנאל מפרש באופן אחר הפסוק הזה, ויוצא לפי דבריו להיפך מהרמב"ן, וז"ל: "והנה זכרה התורה התולדות ההם (של עשו) להודיע מי הם שנכללו במצוה אשר צוה ה' לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, אבל עמלק שהיה גם כן בן אליפז, מפילגשו תמנע עם היותו בכלל לא תתעב אדומי להיותו בן אליפז מפני שבא להרע לישראל מבלי סיבה, ציוה הקב"ה למחות שמו כמו שיתבאר וכו'". מפורש בדבריו דגם עמלק נכלל בבני עשו ובכלל לא תתעב אדומי, ובכל זאת כיון שהרע לישראל מבלי סיבה ציוה הקב"ה ציווי מיוחד למחות שמו, אבל הוא בכלל זרע אדום. ציווי זה הוא רק כשהוא עמלק, אבל משרוצה להתגייר הוא נכלל בפסוק ולא תתעב אדומי. ולפי יונתן בן עוזיאל מצווים לקרב אותו ולגיירו, ולפי הרס"ג לא דוחים לומר לו כמו כל הגרים מה ראית להתגייר הלא בני ישראל מעונים עיי"ש. ואם עשה כן עובר בלאו דלא תתעב אדומי כי אחיך הוא ודוק, ולפי אברבנאל אליבא דיונתן בן עוזיאל יקרבו את עמלק ויקבלו אותו לגירות, ויחלוק על המכילתא והספרי ומדרש תנחומא דאין מקבלין אותם.



*     מאמר זה נדפס גם באסופת מאמריו של הרה"מ "קול צופיך" (ירושלים, תש"מ). לשאלת החייבים במצוה ראה מאמרי "מלך וציבור במצות מחיית עמלק" ב"אור המזרח" ניסן-תמוז תשל"ח. -י.ש

  מצות מחיית עמלק
עבור לתוכן העמוד