עכו"ם ונוכרי בדיני ישראל

עכו"ם ונוכרי בדיני ישראל*

ראשי פרקים

א.           גזל גוי

ב.           שיטת הרמב"ם

ג.            סיכום ההלכות

ד.           דין מיילדת ומינקת

ה.           אבידת גוי וטעותו

 

vvv

א.גזל גוי

תנינא (ב"ק קיג,ע"א): "מנין לגזל כנעני שהוא אסור, תלמוד לומר: 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו' שלא ימשכנו ויצא, [פירש"י: כלומר שלא יוציאוהו בית דין, (עבד עברי הנמכר לגוי) מיד הכותי אלא בגאולה.] יכול יגלום עליו תלמוד לומר: 'וחשב עם קונהו' ידקדק עם קונהו, [פירש"י: יכול יניח את הכנעני לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן. (דברי רש"י צריכים פירוש, וכבר נגעו בזה התוס'). והתוס' פירשו דהכי פירושה יכול יגלום עליו שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו.]

וכן פסק הרמב"ם: "כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה, שנאמר: לא תגנוב וכו', ואחד הגונב ממון ישראל או גונב ממון עכו"ם" (הלכות גניבה פ"א הלכה א). "אחד הנושא ונותן עם ישראל או עכו"ם אם מדד ושקל בחסר עובר על לא תעשה וחייב להחזיר וכן אסור להטעות את העכו"ם בחשבון, אלא ידקדק עמו, שנאמר, 'וחשב עם קונהו' -אעפ"י שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לעכו"ם שאינו כבוש תחת ידיך והרי הוא בכלל 'כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, כל עושה עול' מכל מקום" (שם פי"ז הלכה ח). ובהגה"מ (אות ב) כתב: "ואפילו לדברי האומר בפרק המקבל דגזל העכו"ם מותר, היינו: עכו"ם שצערו, ואף בזו אין הלכה כמותו, אבל בחנם מודה שאסור לגזלו". עוד כתב הרמב"ם: "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו עכו"ם אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו, יחזיר (הלכות גזילה פ"א, הלכה ב).

והנה הכסף משנה כתב: "ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה, לומר שאין אסור זה מן התורה". אולם מה נענה למ"ש הרמב"ם "כל הגונב ממון וכו' עובר בלא תעשה וכו' אחד הגונב ממון ישראל ואחד הגונב ממון גוי" (הלכות גניבה פ"א ה"א) וגזילה וגניבה שוים הם בדינם לענין זה. וכן מוכיחים דברי הטור שכתב: "אסור לגנוב וכו' אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול, ואחד הגונב מעכו"ם, שגניבתו אסורה" (חו"מ סי' שמח). "אסור לגזול אפילו כל שהוא, לא שנא מישראל ולא שנא מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור" (שם סי' שנט).

הרי לך מפורש שישראל ועכו"ם שוין בדינם לענין זה. והנה כל סמיכתו של הכסף משנה, היא ממ"ש בגמרא, דהפקעת הגוי מותר (ב"ק קיג,ע"א). אבל באמת הרי"ף ז"ל לא כתב תירוץ זה בהלכותיו, וכן הרמב"ם ז"ל השמיט דין זה, והיינו דס"ל שגם הפקעת הלואתו היא בכלל גזל, וכדהקשה אביי "עבד עברי הפקעת הלואתו היא", ולדידהו צ"ל כדכתיבנא, דמ"ש ר"ע אין באין עליו בעקיפין משום קידוש השם הוא באנס. וסובר ר"ע דמצוה על ישראל לותר על ממונו שביד אנס ולא לבוא עליו בעקיפין משום קידוש השם.[1]

שבתי וראיתי בש"ך שכתב: "משמע מכאן דאסור דאורייתא וכן כתב מהרש"ל דסבירא להרמב"ם והטור והסמ"ג דאסור דאורייתא, וקשה מכאן על מ"ש הרב בהג"ה קדשה בגזל או בגניבת עכו"ם מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק משום קדוש השם, וצ"ע (ש"ך סי' שמח ס"ק ב; סי' שמט ס"ק ב).

והנתיבות תירץ, נהי דהגניבה אסורה מן התורה, אבל ההשבה אינה מחוייבת אלא לישראל שהכתוב ניתקו לעשה, אבל גזל הגוי אעפ"י שיש בו איסור תורה מכל מקום איסורא דעבד עבד, ואינו מתוקן בהשבה, ולפיכך אינו חייב להחזיר אלא משום קידוש השם. ואין להקשות מהא דאיתא בכורות (יג,ע"ב): "לרעך אתה מחזיר (אונאה), ואי אתה מחזיר לעכו"ם". אלמא דאם היה אסור היה חייב גם בהחזרה, זה אינו, דודאי אי לא הוי מיעוט הוה אמרינן מקרא מלא ריבה הכתוב, בין לישראל בין לעכו"ם, ואם כן עשה דהשבה קאי על שניהם, אבל כשיש מיעוט דהקרא לא איירי אלא בישראל, דילפינן איסורא מקרא אחר "דוחשב עם קונהו וכו'" אם כן השבה מנין, הא בהאי קרא לא כתיב עשה דהשבה, וע"כ חיוב השבה אינו אלא מדרבנן (נתיבות שם ס"ק א).

אולם דבריו לא נהירין לע"ד. דבאמת להחזרת הגניבה לא צריך קרא, כי איך יכול לקנות הדבר, שלא ברצון הבעלים. תדע שהרי באונאה וריבית נמי לא כתיב מצות החזרה, ובכל זאת מחייבין בית דין להחזיר, והם מהדברים שניתן להוציאם בדיינים, והוא הדין לגזל. ולא אצטריך קרא 'והשיב את הגזילה אשר גזל' אלא לפוטרו ממלקות, להשמיענו שהוא לאו שניתן לתשלומין, וכדכתב הרמב"ם ז"ל: "ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין" (הלכות גניבה פ"א ה"א). וכיון שגזל העכו"ם אסור מן התורה, ודאי הוא שישנו בהשבה כמו בישראל. ומה שכתב הנתיבות דמקרא 'עם קונהו' אתמעט גזל הגוי מקרא 'דלא תגנוב', אינו נראה לע"ד, שהרי הרמב"ם והטור והשו"ע כולם כתבו, שגזל הגוי אסור מן התורה מלאו 'לא תגנובו' וקרא 'וחשב עם קונהו' הוא להוסיף ולאסור גם בדרך משא ומתן מסחרי, וכמ"ש הרמב"ם: "אחד הנושא ונותן עם ישראל ועם עכו"ם וכו' עובר על לא תעשה. וכן אסור להטעות את העכו"ם בחשבון שנאמר: 'וחשב עם קונהו'" (הלכות גניבה פ"ז ה"ח). ואף בזה ישנה מצות השבה שכיון שלמד הכתוב שזה הוא דינו כגזל ממש, חזר הדין שחייב בהחזרת הגזל, וכמ"ש הרמב"ם אחד הנושא ונותן וכו' וחייב להחזיר.

שבתי וראיתי בחלקת מחוקק שהשיג על דברי רמ"א, והסיק להלכה שלא מדבריו: "על כן נראה פשוט למעשה דלא הוו קידושין גמורים ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם" (אה"ע סי' כח ס"ק ג). והבית שמואל אף הוא השיג על דברי הרמ"א האלה ותירצם שדין הרמ"א הוא בעושק של גוי, ואעפ"כ לא התישבו לו דברי הרמ"א במ"ש רק משום קידוש השם, ולכאורה נראה שהוא איסור דרבנן כמו בעושק. (שם ס"ק ה).

מכל האמור יוצא: א) אסור מן התורה לגנוב או לגזול מגוי. ב) אסור להטעותו בממונו. לדעת רבים מרבוותא האיסור הוא מן התורה ולדברי הכל אסור מדרבנן וחייב להחזיר לו טעותו. כיון שכך מוכרחים אנו לומר שמ"ש בגמרא 'באין עליו בעקיפין' היינו דוקא בגוי שהוא אנס, וברור להם לדיינים זכותו של ישראל, אלא שאינם יכולים לזכותו נגד עדי השקר, או כל ראיות אחרות שמביא האנס והרי זה כדין מרומה, הילכך באין עליו בעקיפין, וגם בזה סבר ר"ע דאין באין עליו בעקיפין משום קידוש השם וקיימא לן כוותיה.

בזה סר מאליו קיטרוגו של ההוא גברא בישא שזומם להאפיל אורה של תורה ולתת את ישראל ותורתו לשמצה בפני קמיהם, ועליו נאמר תאלמנה שפתי שקר וכו'. אכן הטענה ביסודה קיימת עדיין, והיא טענה קדומה ועתיקה, וכמ"ש בגמרא (ב"ק לח,ע"א): "וכבר שלחה רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל: למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם, ממה נפשך אי רעהו דוקא אפילו דכנעני כי נגח שור של ישראל לפטר, ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני ליחייב ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות". שאלה זאת שנאמרה ע"י הסרדיוטות נידונה בבית מדרשם של רז"ל וכדגרסינן: "אמרי ממה נפשך אי רעהו דוקא וכו' א"ר אבהו אמר קרא 'עמד וימדד ארץ ראה ויתר גויים' -ראה שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונם לישראל". וכתבו התוס': "משמע דוקא בענין זה שור שלנו שנגח שור שלהם, ולמ"ד בפרק בתרא גזל כנעני אסור ניחא, אבל למאן דאמר מותר קשה" (שם ד"ה עמד).

פירוש דבריהם הוא ששור של כנעני שנגח של ישראל חייב לשלם נזק שלם ומן העלייה אפילו בשור תם, וזהו משפט צודק בהחלט, שאפילו אם בדיניהם לא מחייבין את המזיק על נזקי ממונו בכל זאת בית דין של ישראל כשבא לדון את העכו"ם על נזקי ממונו שהזיקו לממון ישראל ראוי לחייבו. שהרי היזיקו ברור וגם שורת הדין וההגיון מחייבת; כדי שכל אדם ישמור את ממונו מנזקי ממון חבירו. ובאמת מן הדין היה לחייב אפילו בנזקי שור תם בכל היזקיו, אלא שתורת ישראל שהיא ממזגת דין ברחמים, ובהתחשב בזה שישראל נזהרים -ממורשת אבות -שלא יזיק ממונם לאחרים, הדין נותן לפטור, אלא קנס הוא שקנסה התורה את ישראל לפי שבא על ידו נזק ממון חברו וכמאן דאמר פלגא נזקא קנסא דקים לן כוותיה. (ב"ק טז,ע"ב; רמב"ם הלכות נזקי ממון פ"ב,ה"ז). ובמועד החזירה התורה את הדין לאשורו, לחייב בנזק שלם וכן מן העליה. אבל בשור של גוי שהזיק שור של ישראל חייב בנזק שלם גם כשהוא תם לפי שאינו רגיל לשמור את שורו וכמ"ש: "בהמתו של לוט היתה יוצאת כשאינה זמומה". ולפיכך מן הדין והאמת חייב הגוי לשלם כל נזקי שורו בשלמותם ומן העליה, גם כששורו הוא שור תם שגם אם לא נקרא רעהו חייב שהרי הוא מזיק. אבל הזרות שבדבר הוא מה שפטרו את ישראל שנגח שורו שור של גוי, ולזה הוצרכנו לטעם: 'התיר ממונם לישראל', דאפילו למאן דאמר גזל הגוי אסור היינו בגזל שהוא בגופו של הגזלן אבל בנזקי ממונו אינו כגזל ממש ופטרה התורה את ישראל המזיק כיון שאינו גוזל בידים, אבל למאן דאמר מותר קשה, דלמה לן קרא דעמד וימדד ארץ וכו' הלא כל שכן שהוא מגזל שהוא מותר.

שבתי וראיתי בדברי הר' יהונתן ז"ל דכתב: "וקנס הוא דקנסו חכמים בממונם לשלם הכל, משום דחשדי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם, וכדי שלא יהיו רגילים לכך קנסום, מה שאין לקנוס כן בישראל שכן דרך כל בן ברית לשמור בהמתו שלא יזיק חברו, וכשמזיק על כרחו הוא מזיק, והשי"ת הוא יודע הנסתרות וענש (הגוי) כפי אכזריותו, ופטר הישראל כפי תום לבבו" (שיטה מקובצת בב"ק דף לח, ד"ה שור). עוד כתב הר' יהונתן: "עמד והתיר ממונם לישראל, כלומר ראה שאכזרים ולב רע שלהם וחשודין על שהם מצווים משבע מצות, וכל שכן שאינם מצרים בצרת אחיהם, לפיכך קנסם הכתוב כדי ישמרו שוריהן" (ד"ה עמד). הרי שזה מדין קנס.

אבל עדיין השאלה קיימת במה שפטרה תורה את ישראל מלשלם אף חצי נזק כשהזיק שורו ממון של גוי. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי, שפטור ישראל מתשלומי נזקי שורו בממונו של גוי, הוא כדין אנוס דרחמנא פטריה, אלא שאם הזיק ממונו של ישראל חייבה אותו התורה בדין תשלומי חצי נזק, לפצות את רעהו הישראלי מנזק שנגרם לו על ידו וזו היא מצוה המוטלת על ישראל מדין לפנים משורת הדין, וכדאמרינן: "ואת המעשה -זה הדין: אשר יעשון -זו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל,ע"ב). ומה שחייבה התורה את הגוי בתשלומי כל נזקו אין זה קנס אלא זו היא שורת הדין. ומ"ש התיר ממונם לישראל אין זה מגדרי קנס, אלא מכיון שאינם מקיימים שבע מצות שנצטוו בהן, כל שכן הוא שאינן שומרים את שוריהם שלא יזיקו ממון חבריהם, לפיכך חייבים בכל נזקם, דכלל הוא בדין: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" (ב"ק ט,ע"ב), וזהו דין כללי לכל מזיק. יוצא מכלל זה ישראל שהזיק בממונו נכסים שהן של מי שאינו בני ברית, כגון שור ישראל שנגח שור של גוי, שהוא פטור לגמרי (שם יג,ע"ב), הואיל והוא כאנוס, וכדאמרן. וזו היא כוונת התוס' שכתבו "דוקא בענין זה וכו'", כלומר דוקא בענין פטור ישראל מתשלומי נזקי שורו, וכגירסת התוס' שלפנינו, 'שנגח שור שלנו לשור לשלהם' (עיין מהרש"א).

וכן כתב תלמיד הר"פ: "ואם תאמר בנגיחות, אפילו בעלמא נמי, יש לומר דאית לה גזל הגוי אסור מוחשב עם קונהו, והלכך על כרחין האי קרא לענין נזיקין קאמר, דסברא הוא מותר בכה"ג" (שיטה מקובצת שם). ולקושית התוס' "אבל למאן דאמר מותר קשה", יש ליישב על פי מ"ש לעיל משם הגה"מ, דלמאן דאמר גזל הגוי מותר היינו גוי שציערו לישראל, אבל בחינם מודה שאסור לגזול העכו"ם, ולפי זה שפיר אצטריך קרא להתיר ממונם בשור שלנו שנגח שור שלהם, אעפ"י שלא ציערו הגוי.

על כל פנים הלכה זאת אינה החלטית בכל הגוים, וכדכתב רבנו המאירי שם, דכל המקיימים שבע מצוות דינם אצלנו כדיננו אצלם, ומעתה אין צריך לומר באומות הגדורות בדרכי דתות שונות ונמוסין. הא למדת שבזמן הזה דנים כל דיני ישראל וגוי שבאים לפנינו כדיניהם וזו היא כוונת דבריו: דינם אצלנו כדיננו אצלם, כלומר: באותה מדה שהם דנים אותנו בדיניהם כן נדין את הגויים שהם באים להתדיין בדייני ישראל.

ב.שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בפירוש המשנה כתב: "כשאירע דין ישראל עם כנעני ענין הדין ביניהם כך הוא, אם היה לנו בדיניהם זכות, נדון להם כדיניהם, ונאמר להם כך דינכם, ואם היה טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דיננו ונאמר לו כך דיננו. ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך, לפי שמי שאין בו שלמות המידות האנושיות אינו בכלל אדם על האמת".

מדבריו אלה אנו למדים, שהרמב"ם ז"ל חולק על התוס' שכתבו שדינא דהאי מתניתין, הוא רק לענין נגיחה, אלא לדעתו זהו בנין אב לכל המשפטים שבין ישראל לגוי. דבר זה למד הרמב"ם מדברי הספרי: "'שמוע בין אחיכם' -כך היתה מדתו של רבי ישמעאל, כשהיו שנים באים אצלו לדון אחד עכו"ם ואחד ישראל בדיני ישראל היה דן בדיני ישראל, ואם בדיני אומות העולם היה דן בדיני אומות העולם" (ספרי דברים טז). לשון הספרי כמו שהוא לפנינו אינו מובן וצריך לגרוס כהגהות הגר"א: "בין אחיכם -ולא בין כנענים, כך היתה מדתו וכו' אם יכול לזכות את ישראל בדיני ישראל וכו' יכול לזכות את ישראל וכו' היה דן וכו' אמר מה איכפת לי, שמוע בין אחיכם כתיב".

לפי זה פירוש הדברים כך הוא: המצוה לדון לפי תורת ישראל היא רק כשהדין הוא בין שני ישראלים, אבל כשהוא בין ישראל לגוי רשאי הדיין לפסוק באותה דרך משפטית שעל פיה יזכה הישראל. ועדיין צריכים לנימוקו של הרמב"ם, שהרי משפטי התורה שהם משפטי צדק, כאמור "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו'" (דברים ד,ח), והם מחייבים את דייני ישראל לדון על פיהם את בעלי הדין שיעמדו לפניהם בלי כל הפליה, שהרי מידת הצדק אינה משתנה לפי שינוי העומדים בדין אלא לפי מסיבות הדין, לזה הוסיף הרמב"ם וכתב: "ואל תתמה ואל יקשה בעיניך, לפי שמי שאין בו שלמות האדם אינו אדם באמת". והדברים מגיעים למ"ש בגמרא: "כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונם של ישראל". כי שבע מצות בני נח, הן מידות אנושיות, המחוייבות לכל אדם באשר הוא אדם, ואדם שאינו מקיים שבע מצות בני נח אינו אדם לענין קנין ממון.

והדברים מתאימים למה שכתב בהלכותיו: "וכיצד מצווין על הדינין? חייבין להושיב דיינים ושופטים וכו'" (הלכות מלכים פ"ט,הי"ד), הא למידת שמצות בני נח היא רק על מינוי דיינים ולא על הדינין עצמן, הילכך כל דין שפסקו הדיינים על פי נמוסיהם, הרי הוא דין גמור לגבי בני נח שלא קיבלו התורה. לפיכך אם באו לפני בית דין ישראל וגוי רשאי הדיין לפסוק בדיניהם, לזכות ישראל, הואיל והגוי שלא קיבל או שאינו מקיים שבע מצות בני נח שבכללם היא גם הקמת דיינים אינו אדם באמת, אלא כחיה טורפת שכל אחת טורפת את חברתה. לפי זה צריכים אנו לומר דמ"ש בגמרא בדברי רבי ישמעאל: "ואם לאו באין עליו בעקיפין", היינו בגוי אנס שבא לדון עם ישראל לזכות באונסו על פי הדין, בכגון זה מוטב לבוא עליו בעקיפין, ובלבד שלא יוציא הדיין מתחת ידו פסק דין מעוות לפי ראות דעתו, שעליו נאמר: "מדבר שקר תרחק". אבל בכל דין של ישראל וגוי הבא לפנינו ואין הגוי אנס, דנים אותם כדיננו או כדיניהם וכמ"ש בספרי.

זאת היא שיטת הרמב"ם בפירושו למשנה. אבל בהלכותיו כתב: "שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם, בין תם בין מועד פטור, לפי שאין העכו"ם מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהם, ושור של עכו"ם שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס הוא זה לעכו"ם לפי שאינן זהירין במצות ואינן מסלקין הנזק, ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות" (הלכות נזקי ממון פ"ח, ה"ה). והנה מ"ש הרמב"ם קנס הוא לעכו"ם וכו', הוא על יסוד ההלכה דפלגא נזקא קנסא. על יסוד זה כתב הרמב"ם קנס הוא לעכו"ם, דדוקא ישראל שהם נזהרין בשמירת בהמתם שלא יזיקו ממון אחרים לפיכך שור תם של ישראל שהזיק מן הדין פטור לגמרי והתורה הטילה עליו קנס חצי נזק אבל עכו"ם שאינם זהירים לשמור בהמתם, מן הדין הוא שחייבים לשלם נזק שלם.

הראב"ד השיב עליו וכתב: "הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעים ממנו". ונאמן ביתו של הרמב"ם המ"מ כתב: "ומ"ש רבינו לפי שאין וכו' נתינת טעם מדעתו ז"ל, ובהשגות א"א: הטענה הזאת אינה מספקת וכו'. ואפשר שבזמן הגמרא לא היו העכו"ם נפרעים כלל. ואף בזמן הזה אפשר שאין כל חשש שהעכו"ם נפרעין ממנו מגוף המזיק, ואף בארץ דינם לגבות הדין כך". ועיי"ש בלחם משנה. ובמגדל עז כתב: "ואני אומר, אטו דידיה הוא ר"י היא דאמרה על מתניתי', ואע"ג דבירושלמי פליג רבי אילא ואמר לאו על הדא איתאמרה, וכו' אנן אדרבי אבהו סמכינן דהוה ליה תלמיד מובהק אצל רבי יוחנן, ועוד דתניא לה לקמן ועכו"ם שבאו לפניך לדין וכו' ומה שהקשה הראב"ד שתופסין גוף המזיק לא היה בזמנם וכו', ועוד שגם בזמן הזה אינו בכל המקומות, צא וראה בספרד שאין נוהגין, אלא על הניזק להרחיק את עצמו ורשות כל אחד בידו כל דאלים גבר, ורמב"ם ז"ל נתגדל שם".

ולענ"ד נראה שטעמו של הרמב"ם לא מדעת עצמו אמרה אלא מסוגיא דגמרא למד כן. גרסינן בגמרא (ב"ק קיג,ע"א) "אנס עכו"ם וישראל שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדינו זכהו". וזהו דין צודק בהחלט, שכיון שהעכו"ם אינו זוכה בדינם אין לו הזכות גם בדיני ישראל, שהתורה נתנה רשות לבני נח לדון, לפי נימוסיהם ודינם הוא דין. מטעם זה היה מן הדין לפטור גם את העכו"ם שנגח שורו לשור של ישראל, אלא קנס הוא שקנסה תורה לעכו"ם, לפי שאינן זהירין במצוות, ואינן מסלקין הנזק, וזהו מ"ש בגמ' התיר ממונם לישראל, וסובר הרמב"ם שקנס זה הוא מדין תורה ומשום תקנת הבריות, וכדכתיבנא לעיל משם תלמידי הר"פ ורבינו יהונתן.

ולהשגת הראב"ד יש לומר, שאף במקומות שאומות העולם תופסין גוף המזיק היינו שמחזיקים אותו לעצמם, אבל לא לזכות המזיק לגבות את דמי נזקין, ובבית דין של ישראל ודאי שאינם חייבים לתפוס גוף המזיק לעצמם. ואף אם תמצא איזו מדינה שנוהגת להגבות את הנזקים מגופה של הבהמה המזקת, מכל מקום אם לא תפסו או שאין בגוף המזיק כדי לשלם לניזק, כגון נבלה שנסרחה שאינה שוה כלום, אין מחייבין את המזיק לשלם. וזהו דקדוק לשונו של הרמב"ם, שאין מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה. הילכך, גם בית דין ישראל אינם מחייבין לשלם מעליה אלא פוטרין אותו מתשלומים.

שוב ראיתי במרכבת המשנה שכתב: "המורם מזה דדין תורה רעהו אמר רחמנא, ובין של ישראל שנגח לשור של בני נח או של בן נח נגח לשל ישראל פטור מדין תורה. אולם באומות שאין שומרין שבע מצות, ראה וויתר, וקנס הוא להם. וכדי להשמט מהם למה ישראל פטורים, יש בנותן טעם שדנין להם בדיניהם, שכתבה תורה ששור של בני נח שהרג שור בני נח פטור. ומה נחמד לשון רבינו שלא לתת חרב ביד האומות שבזמננו, שהם שומרי דת ומקיימי שבע מצות. ואם הם נשמרים בשמירת נזיקין ודאי שור של ישמעאל ואדומי שנגח לתורא דידן נמי פטרו, ואף לעע"ז זה שבזמננו נתן טעם לשבח לומר שאין עוול בחוק דתנו". (מרכבת המשנה הלכות נזקי ממון פ"ח,ה"ה).

ולענ"ד נראה דרעהו דכתב רחמנא בדין זה, היינו לפטור את ישראל שנגח שורו את שור חברו מתשלומי נזק שלם בתם, וכדאמרינן משום שהם זהירים בשמירת שורם שלא יזיקו, הילכך בשור תם הקלה עליו התורה לפוטרו בתשלום חצי נזקו, ובזה נהגה מדת דין צודקת לשני הצדדים בתשלומין מגופו של המזיק. דבר זה אמור למ"ד פלגא נזקא ממונא. ולמ"ד פלגא נזקא קנסא (ב"ק טז,ע"א; רמב"ם הלכות נזקי ממון פ"ב,ה"ז) יש לומר שלישראל שנזהרין על שמירת בהמותיהם סגי בחצי נזק, ולעכו"ם שאינם נזהרים הטילה עליהם התורה נזק שלם וכדאמרן לעיל. אבל שור של גוי שהזיק שורו של ישראל אם גם לא נקרא רעהו, אבל הרי הוא מזיק ומשום שאינו רעהו אין לפוטרו מהיזקו, אפילו אם בדיניהם פטור, מכל מקום כשבאו לפני בית דין של ישראל חייבים אנו לדון כדין תורה, ולחייב את בעל השור בדמי נזקו, לעומת זאת כששורו של ישראל הזיק שורו של גוי אין לחייב את ישראל יותר ממה שהוא חייב בדיניהם, לפי שבמקרה הפוך, ששור הגוי נגח את שורו ולא ירצה הגוי לעמוד בדיני ישראל יפטר בדיניהם, ובכלל כיון שבדיניהם פטור הישראל אין לגוי זכות תביעה לחייבו על פי תורת ישראל שאין הוא מודה בה. וכלל אמרו רז"ל: "גוי וישראל שבאו לפניך לדין, אם אתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו" (ספרי דברים ו,ז). ובהלכה זאת אין מחלוקת ולא מקום ערעור וקיטרוג.

הקיטרוג של הסרדיוטות הוא מפני שאנו דנים את הגוי לא כדיננו ולא כדינם, בזה שמחייבין אותו לשלם נזק שלם אפילו בשור תם, שבדיניהם פטור לגמרי ובדיני ישראל חייב רק חצי נזק, לזה הוצרכנו לטעמא דקרא, עמד וימודד ארץ וכו' התיר ממונם לישראל, וכפירושו הנכון של הרמב"ם, שלפיו יוצא שבכל מקום או אפילו בכל איש שמקיים שבע מצות בני נח ונזהר על שמירת שורו שלא יזיק, דנים בו כדין ישראל לחייבו חצי נזק בתם ומגופו. אבל כשנגח שור של ישראל שור של גוי אין דנים את ישראל לחייבו בתשלומי נזקו אלא כפי דיניהם, וכמ"ש המאירי, דכל מה שמקיימים שבע מצות דינם אצלנו כדיננו אצלם, (שטמ"ק ב"ק לח), כלומר דינם אצלנו באותה המידה שדיננו אצלם בדין זה.

ג.סיכום ההלכות

א.  מדין תורה אסור לגנוב או לגזול ממון בין של ישראל בין של נוכרי.

ב.   אסור להטעות כל אדם בעסקיו במשקל או במשורה ובתשלום דמי המקח בפחות מהדמים שפסקו ביניהם.

ג.   ישראל ונוכרי שבאו לדין לפני דייני ישראל, ידונו בית דין לזכות את הישראל בין שהוא תובע או נתבע לפי משפטי תורת ישראל. (עיין תשובות רמ"א סימן י). לא מצאו לו זכות בדיני ישראל ידונו אותו לזכות לפי דיני ערכאות של הגויים. לא מצאו זכות לישראל לא בדיני ישראל ולא בדיניהם, אעפ"י שהדיין מכיר שהדין מרומה דן את הישראלי לחובה לפי דיניהם משום קידוש השם.

ד.   דין מיוחד נאמר בדיני נזקי ממון של נגיחה, הואיל ומשפט זה יש בו משום תקנת החברה כולה לפי השקפת משפט התורה, לפיכך שור של לא יהודי שנגח שור של ישראל חייב לשלם נזק שלם בין אם השור הוא מועד ובין אם הוא תם, שקנס קנסה תורה את העכו"ם -שאינם שומרים שבע מצות בני נח ואינן נזהרים לשמור בהמותיהם שלא יזיקו -לשלם נזק שלם, כדי שעל ידי כך ישמרו בהמותיהם מלהזיק.

ה.  שור של ישראל שנגח שורו של לא יהודי פטור מכל תשלום נזק.

ו.   במה דברים אמורים במדינות שאין מחייבים את האדם על נזקי ממונו לפיכך אין הגוי הניזק יכול לתבוע את ישראל המזיק בממונו לשלם יותר ממה שהוא עצמו היה חייב אם היה מזיק שור ישראל. במקום שחוק המדינה מחייב את כל אזרחיה לשלם על נזקי בהמותם, דנים בית דין ישראל ומחייבים את בעל השור המזיק באותם התשלומים שמחייבים את המזיק בדיניהם.

ד.דין מיילדת ומינקת

בירושלמי (ב"ק פ"ד,ה"ג) נמסרה אגדה זאת על הסרדיוטים הרומאים בדרך יותר מקיפה: "ובסוף אמרו: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים: בת ישראל לא תיילד לעכו"ם אבל עכו"ם מילדת לבת ישראל, בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה לבת ישראל ברשותה. גזילו של ישראל אסור, ושל עכו"ם מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות עכו"ם שיהא אסור משום חילול ה'. שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פוטר".

על שתי שאלות האחרונות: גזל הגוי ושור של עכו"ם, כבר כתבתי בפרקים דלעיל. אשר למיילדת ומינקת, גרסינן בירושלמי: "בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמעמדת בן לע"ז, בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם, מפני שנותנת למו חיים". דברים אלו מפורשים מעצמם שהם מפרשים משנתנו בגויים שהם עובדי אלילים, ושכל אחד מהם שונא את ישראל שנאת מוות וחושב להורגו בכל שעה שתהיה נוחה לו להוציא מזימתו המרשעת לפועל, וכמו שמוכח מרישא דמתניתין "לא יתיחד אדם עמהם מפני שחשודים על שפיכת דמים", וכן מתניתין שאחריה בסמוך "מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות ואין מסתפרין מהם וכו'". וכיון שכן צודק דינם במיילדת ומינקת ישראלית, שלא מן החכמה היא להוליד ולגדל אויבים בנפש שביום מן הימים יכריתו את חייו. מה שאין כן בן ישראל אינו עשוי להרוג את העכו"ם חינם אם לא בשעת מלחמה וכיבוש ארץ ישראל, אבל שלא בשעת מלחמה אסור לו להורגו, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הלכות רוצח פ"ב הי"א): "בראשונה מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין ואין צריך לומר שאינו נהרג על עכו"ם". והכסמ"ש כתב: "וזהו שכתב רבינו אינו נהרג עליו, כלומר אינו נהרג בבי"ד אבל בדיני שמים חייב. על כל פנים איש מישראל שמוזהר על כך ויודע שיש עלין דין מיתה בידי שמים לא יהרוג את העכו"ם, אלא רק לשם הצלת נפשו.

בתלמודים נאמרו סברות לאסור במיילדת עכו"ם, אפילו כשאחרות עומדות על גבה: "דזימנין דמנחא ליה ידא אפוחא וקטלא ליה ולא מתחזי, כי ההיא איתתא דאמרה לחברתא: מולדא יהודייתא בת מולדא יהודייתא. אמרה לה נפישין בישתא דההיא איתתא דקא משפילנא מינייהו דמא כי אופיא דנהרא" (ע"ז כו,ע"א). מכאן למדנו שבזמנם היתה בזויה מיילדת גויה שהיתה מיילדת בנות ישראל ושהיו חשודות להרוג את הילד הישראלי בשעה שמיילדים אותו. מכאן למדנו את השנאה הכללית לישראל. ודומה לזה במינקת עכו"ם, חשודה להרוג את היונק. מעתה, כשנעמיד על כף המאזנים את הישראלית שנמנעת מליילד ומהניק בן נוכריה כדי שלא תגדל בן לע"ז, שהוא שונא אותה ועלול להרגה, ולעומתה בכף מאזנים שניה את הגויה שהיא חשודה ועלולה להרוג בן ישראל בשעה שהיא מיילדת ומניקה, תהיה כף המאזנים מכריעה לטובת ישראל, שהיא רק מונעת עצמה מליילד ומלהניק לשמירת עצמה ובניה שהם בני עמה עצמה ובשרה. ואעפי"כ פסקו חכמים והטילו על המיילדת הישראלית לילד בשכר משום איבה.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל: "בת ישראל לא תיניק את בנה של עובדת כוכבים ולא תיילד את הנוכרית עכו"ם, אבל מילדת היא בשכר משום איבה, והנוכרית עכו"ם מילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה" כדי שלא תהרגנו" (הלכות עכו"ם פ"ט,הט"ז). מדבריו מוכח בפירוש שכל הלכה זאת בנויה על יסוד הגויים המוחזקים או לכל הפחות חשודים בהריגת נפש נקיה מישראל. וגם בזה התירו או יותר נכון חייבו את המיילדת הישראלית ליילד את העובדת כוכבים בשכר, ובימות החול, אבל לא בשבת שלא הותרה אלא בדבר שיש בו פיקוח נפש לישראל, שהם קוראי עונג ועם מקדשי שביעי.

בזה נתבטלה כל טענת קיטרוג של הפליה לרעה ועוות משפט נגד הנוכרים שאינן מקיימין תורת ישראל ואורבים לדם ישראל, ומכאן מפורש יוצא שבזמן הזה שאין אומות העולם חשודים בהריגת נפש מישראל, אפילו בינם לבין עצמם, בטלו מאליהם הפליות אלה מצדנו, מחוץ מהנאצים הארורים וגרוריהם שהם כאותם העכו"ם שבימי רז"ל, ולגביהם קיים הכלל "הבא להורגך השכם להורגו", ובכל זאת לא קיימו ישראל גמול זה אלא בשב ואל תעשה; שלא ליילד ולא לגדל בנים לעכו"ם.

ה.אבידת גוי וטעותו

עדיין חובה עלינו לבאר עוד הלכות נוספות, שלכאורה נראה שיש בהן הפליה לרעה ובלתי צודקת כלפי העכו"ם, והן הלכות באבידת הגוי וטעותו.

גרסינן: "אמר רב ביבי בר גידל אר"ש חסידא, גזל כנעני אסור, אבידתו -מותרת וכו', אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר 'לכל אבידת אחיך וכו'' ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהבורי בתרא אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרא, אמר רבינא 'ומצאתה' -דאתאי לידיה משמע" (ב"ק קיג,ע"ב).

מכאן למדנו שבאבידת ישראל יש על כל איש מישראל שתי אזהרות א) שלא להתעלם ממנה ב). להשיב את האבידה בשלמותה לבעלה. וכן כתב הרמב"ם: "השבת אבידה לישראל מצות עשה ... והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה ... לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין: על לא תוכל להתעלם, ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתאבון וכיוצא בו, מצוה להשיב לו אבידתו וכו'" (הלכות גזלה (ואבידה פרק יא, הלכות א-ב), ואילו באבידת גוי פסק הרמב"ם: אבידת עכו"ם מותרת שנאמר 'אבדת אחיך' והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם". וכאן יש מקום לשאול אם מידת הדין נותנת להחזיר אבידה לבעליה, וכל שאינו מחזירה עובד על לא תגזול, הדין נותן להחזירה לבעליה שהוא גוי כמו שאסור לגוזלה ממנו.

תשובה לזה נמצא אחרי שנברר את חיוב השבת האבידה לפי משפט תורת ישראל. מורנו ומאורנו נימק דין זה וכתב: "השווה וחיבר כותי לישראל ומראה עצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם". פירוש דבריו שכל ענין השבת אבידה אינו דין ומשפט, שהרי אין שורת הדין מחייבת אדם הרואה אבידה לטפל בה ולשומרה בשמירה מעולה עד אשר ישיבנה לבעליה בשלמותה, וגם להכריז עליה פעם ושתים ושלש, ולחקור את בעליה בסימנין שהוא נותן, אלא כל זה מצוה מיוחדת לישראל מצד האחווה, כדיוק לשון המקרא "אבדת אחיך" "עד דרוש אחיך אותו" (ראה חו"מ סי' רסז). וכתב הרמב"ם: "השבת אבידה לישראל היא מצוה' (הלכות גזלה ואבידה פי"א ה"א) וכיוון שכן אין חובת מצוה זו קיימת אלא בשומרי מצוות התורה מפני חשיבות אותה המצוה, ולא באותם שבועטים בתורה, אפילו אם הם ישראלים. כמו שפסק הרמב"ם ז"ל: "אבל אוכל נבלה להכעיס הרי הוא אפיקורס, והאפיקורסים ועובדי עכו"ם ומחללי שבת בפרהסיא, אסור להחזיר להם אבידה כעכו"ם". (שם שם,ה"ב) עם כל זאת הוסיף הרמב"ם: ואם החזירה (כל עכו"ם) לקדש השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח, ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה ... ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל מפני דרכי שלום". (שם ה"ג). מכלל דברים אלו יוצא לדינא שבכל מקום שחוק המדינה מחייב להחזיר האבידה לכל תושביה בלי כל הבדל גזע או דת חייב כל איש מישראל להחזיר האבדה לבעליה בלי כל הבדל, גם מדינא דמלכותא וגם משום חלול השם.

טעות העכו"ם והפקעת הלואתו. "טעות העכו"ם כאבדתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור. כיצד? כגון שעשה העכו"ם חשבון וטעה. וצריך שיאמר לו הישראל: ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר, אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין העכו"ם לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל (שם ה"ד-ה"ה). עוד כתב: "וכן אסור להטעות את הגוי בחשבון אלא ידקדק עמו שנאמר 'וחשב עם קונהו וכו'', והרי הוא בכלל: 'כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, כל עושה עול' מכל מקום" (הלכות גניבה פרק ה, ז-ח). הרמ"א בהגה כתב: "טעות עכו"ם כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם, ויש אומרים דאסור להטעותו אלא אם טעה מעצמו, שרי" (סי' שמח סעיף ב). והש"ך כתב: "וגם הפקעת הלואתו אינו מותר אלא כשחייב לשלם לו דרך מכס או דרך חוב אבל מה שהוא דרך מקח אסור" (שם ס"ק ג).

ורש"י ז"ל כתב: והפקעת הלואתו היינו שהלווהו על עבודתו, (ב"ק קיג,ע"ב). ומדבריו למדנו שדוקא הלווהו על עבודתו מותר להפקיע, והיינו בטענה שעבד יתר על שכרו, אבל להפקעה אחרת אסורה, וכל זה הוא בעכו"ם שאינן מקיימים שבע מצות בני נח, וכמו שכתב בספר חסידים (סי' שנח) "נכרי הזהיר בשבע מצות שנצטוו בני נח הזהר מטעותן שטעותן אסור, והשיב לו אבידה ואל תזלזלהו אלא תכבדהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה." (ועיין במקור חסד אותיות ב-ג).

vvv

מכל האמור תורה יוצאה כנגה צדקה וכדברי אדון הנביאים בתורת קדשו: "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום" (דברים ד,ח), וכן נעים זמירות ישראל אומר: "יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" מעתה יבושו ויכלמו כל מוציאי דיבת שוא על תורת ישראל ומשפטיה, במזימה זדונות ומרשעת להאפיל אורה של תורה ולתת את ישראל לשמצה ויעקב לבוזזים. ואנו בדרכנו נלך ונאמר על עצמנו אנן דמסגינן בשלמותה כתיב בן 'תומת ישרים תנחם', וברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ויפה מאד ירושתנו, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נתפאר לעיני כל העמים לנצח ולדור דורים.



*     המאמר הוא ממכתב תשובה לרה"ג ר' חיים בלוך, ניו-יורק. וכך פותח המכתב: "מכתבו מיום כ"ד אייר דנא, קראתי בכל לב, ובו מצאתי ראיתי שמעכ"ת בקנאתו לתורת ה' יצא להשיב על קיטרוגו של מוציא דבת שוא, על דברי רז"ל במאמרם: ישראל וכנעני אנס שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו, ואמור לו כך דינינו, בדיני עכו"ם זכהו ואמור לו כך דינכם, ואם לאו באין עליו בעקיפין, פירש"י: בעקיפין, בחכמה עד שפוטרין את ישראל (ב"ק קיג,ע"א).

      ומעכ"ת השיב על דברי המקטרג וכתב: שבזמן התלמוד כך נהגו הנוכרים שהיתה ידם תקיפה עלינו כשבא ישראל לדון עם נוכרים בפני שופטיהם. והסתייע מדברי רשב"ם: 'גער חית קנה'  -גער בחיה שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד, כלומר, כולן פה אחד להרע לישראל, אם בא ישראל לדון לפניהם כולן מחייבים אותו ... ויפה השיב, ועליו נאמר: שפתים ישק משיב דברים נכוחים.

      ודין זה נוהג גם בשני ישראלים שעומדים לדין וכמו שכן הלכה פסוקה: שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה וכו' כשתשמע דבריהם, ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם, (חו"מ סי' יב סעיף א).

      ... חובת הדיין בישראל היא לדון דין אמת לאמתו להציל עשוק ולהשיב לו את עושקו. וכל שכן הוא שאסור לו בהחלט לחפות הדין ולזכות את החייב, מפני משוא פנים או פחד או אפילו להמנע מעשות כל דבר אשר יביא את החייב להשיב את הגזלה או העושק שבידו. אלא כשהמשפט בין שנים מישראל פוסק את הדין כמשפט התורה, ואינו צריך לבוא בעקיפין. אבל כשהדין הוא בין אנס גוי וישראל, הואיל והאנס שידו תקיפה לא רק שלא יקיים פס"ד לחובתו, אלא שהוא יבוא בטענות על כלל ישראל לחרף מערכות ישראל ולגזור עליהם גזירות שמד כמעשים שהיו בכל תולדות ישראל, בגלותם והם ידועים ומפורסמים. לכן במקרים כאלה אין להן ברירה לדיינים לצאת בגלוי, ולפסוק לפי ראות עיניהם ודעתם, ומוכרחים לבוא בעקיפין לפטור את ישראל מטענת האנס, או לחייב את האנס להסיר אונסו ממנו.

[1]    קושית אביי מעבד עברי מתרץ רבא בגמרא עפי"מ שסובר עבד עברי גופו קנוי. ודבר זה הוכיח רבא מברייתא (קידושין יז,ע"ב) שאין מועיל מה שיאמר לו זיל. והלכה זו פסקה הרמב"ם (פ"ב מה' עבדים הי"ב) שאין עבד עברי יוצא לחרות אלא בשטר. ובכסף משנה שם ציין לגמרא הנ"ל שעבד עברי גופו קנוי. הרי שתירוצו של רבא על קושית אביי הוא תירוץ נכון עפ"י ההלכה. וקשה מאד לדחות תירוץ שנאמר בגמרא ונשאר כן לפי המסקנא ולהכניס במקומו תירוץ אחר שלא נזכר ממנו בגמרא כלום. ואדרבא מתוך קושית הגמרא מר"ע על ר"ע אנו שומעים שהמחלוקת של ר"ע וחכמים בברייתא הראשונה אינה סובבת על מקרה שבא להוציא מהאנס את גזילתו בעקיפין אלא שבא לגזול את העכו"ם, וע"כ דין זה נוגע לדין גזל עכו"ם. והלשון "עכו"ם" אנס אינו אלא בדפוסים שתוקנו לפי דרישת הצנזורה, והיא תוספת המדפיס, ובספרים מדויקים אינו.

      אף הדין שהפקעת הלואתו מותרת מובא ברי"ף ורמב"ם, שהרי הביאו תירוצו של רב אשי שבמוכס עכו"ם מותר. ורב אשי מסתמך בזה על הברייתא שבאים עליו בעקיפין, שהיא עפ"י המסקנה מטעם הפקעת הלואתו. עי' הגהות חו"י. על הרי"ף ובמל"מ פ"ה מגזלה. -העורך

  עכו"ם ונוכרי בדיני ישראל
עבור לתוכן העמוד