מצות קבלת גרים

מצות קבלת גרים

ראשי פרקים

א.  האם ניתן לברך אחר עשיית מצוה

ב.  מעמדה של הטבילה בתהליך הגירות

ג.  האם מצוה לגייר

ד.  אין להשהות גירות אמת

 

vvv

גרי צדק שעמדו במבחן ההלכתי והמעשי ודופקים על פתחי בתי הדין לגיירם ולהכניסן תחת כנפי השכינה, האם רשאים להשהות את דינם או שמוטל על ביה"ד לקבלם ולהכניסן תחת כנפי השכינה.

א.האם ניתן לברך אחר עשיית מצוה

שנינו בגמ' פסחים (ז,ע"א): "אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך מאי מברך וכו' בלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע וכו' דכו"ע מיהא מעיקרא בעי לברוכי, מנלן דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי וכו' בי רב אמרי חוץ מן הטבילה בלבד. אתמר תניא נמי הכי: טבל ועלה בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה". ופירש"י ז"ל שהמכוון הוא על טבילת בעל קרי לפי תקנת עזרא ובית דינו שאסור בד"ת וברכה, אבל בתוס' מובא בשם גאון (וכן האלפס בשם "ומפרשי לה רבנן" וכן הכריע הר"ן שם בשם הגאונים וכן הרמב"ם ז"ל בהל' ברכות פ' יא) שכ"ז דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם, דלא מצי למימר וציונו דאכתי נכרי הוא, אבל שאר חייבי טבילות דמותרים לברך כל הברכות כשהם טמאים, דקימ"ל נדה קוצה לה חלה ומברכת [ובפרט בעל קרי דהאידנא שבטלוה לטבילותא דב"ק, כדאיתא בברכות כב ואינו מברך כלל] מברכים על הטבילה לפני טבילתן עובר לעשייתן, ואם לא ברכו קודם אינן מברכים אחרי הטבילה.

כשעשה מצוה ולא בירך לפניה אם יכול עדיין לברך מיד אחרי עשייתה -יש בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים. בש"ך ביו"ד סי' יט ס"ק ג מביא דעת האו"ז שמברך גם אחר עשייתה. אולם הש"ך מכריע כדעת הרמב"ם דאינו חוזר ומברך אחר קיום המצוה מלבד גר כנ"ל דאכתי גברא לא חזי. וסברתו היא דהם תיקנו לברך קודם המצוה, והם אמרו דגר ודכוותי' יברך אחר המצוה דאכתי גברא לא חזי. ומוסיף עוד ראיה ברורה דגרסינן בפ"ק דפסחים: "בי רב אמרי, כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ... דאכתי גברא לא חזי ... תניא נמי הכי טבל ועלה אומר בעלייתו ברוב אקב"ו על הטבילה". ואם איתא מאי ראיה מייתי מהך ברייתא דילמא דוקא טבל ועלה אבל לכתחילה לא, וכרבינא דהוא מפרש לה דיעבד דוקא, דהא בשאר מצות נמי אם לא בירך מעיקרא מברך אח"כ. אלא ודאי ס"ל לש"ס דאם איתא דלא אמרינן אכתי גברא לא חזי ושרי לכתחילה א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי. השאגת אריה סי' כו חולק על הש"ך ומכריע כאו"ז דבדיעבד אם לא בירך קודם המצוה מברך אחר עשייתה מיד, ומסביר דלשמואל דס"ל כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, אם אי אפשר לברך עובר לעשייתן כגון גר -אינו מברךכלל, וגם משום דרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אבל לבי רב דפוסקים כמותם מברך אחר טבילתו דאכתי גברא לא חזי.

עפר אני תחת כפות רגלי הש"ך והשאג"א ואינני כדאי להתערב במחלקותם, אולם לדעתי אם היו דנין בענין לאור בירור עיקר מצות טבילת גר אולי היה יוצא הסבר חדש ומסקנה אחרת להלכה. בראשונה יש לברר אם ביה"ד מקיימים מצוה בגיירם גוי ובהכניסם אותו תחת כנפי השכינה. ואם קיום מצותם יכול להחשיבם כשותפים בעצם מילתו וטבילתו של הגר עד שיתכן שיש עליהם חיוב לברך על מצותם ועל מעשה המצוה של הגר בשעת מילתו וטבילתו. טרם שנגיע למטרה נקדים הלכה אחת בעניני גירות שעל ידה משתקפת צדקת טענתנו ונימוקנו כנ"ל.

ב.מעמדה של הטבילה בתהליך הגירות

ברמב"ם הל' איסור ביאה פ' יג הל' ו וכן ביו"ד סימן רסח ה"ד נאמר: "וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר". ופליאה היא בעיני ששינו מדעת עצמן טעם הלכה זו. הלוא בגמ' יבמות (מו,ע"ב) שנינו: "לפיכך מטבילין גר בשבת דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מטבילין פשיטא דכיון דאמר ר' יוסי תרתי בעינן תקוני גברא בשבתא לא מתקינן". הרי שהמניעה היא משום "תקוני גברא בשבתא" ולא משום דאין דנין בשבת. אף אמנם התוס' שם ביבמות הסבירו שהתקוני גברא הוא ע"י נוכחותם של ב"ד בשעת טבילתו, אבל האיסור הוא מ"מ מצד תקוני גברא, אלא שאם היה אפשר לטבול בצנעא היה מיחזי כמיקר, ואילו מהרמב"ם ויו"ד יוצא שהאיסור הוא משום אין דנין.

ואולי נאמר שסברא זו תלויה במחלוקת בין התוס' בקידושין (סב,ע"ב ד"ה גר צריך) והאלפס והרמב"ם, אם עיקר "משפט" הכתוב בגר מוסב על קבלת המצות, והטבילה היא כמו מכה בפטיש של הגירות -היינו גמר הגירות, ודין איסורי בעלמא הוא, וסגי אפילו בטבילה בינו לבין עצמו אם רק ידוע שטבל לשם יהדות. וזוהי דעת התוס' שם. לכן באים עליו מטעם תקוני גברא; או -כדעת הרמב"ם והאלפס -שטבילת הגר בפני שלשה הוא לעיכובא, ד"משפט" הכתוב בגר הכוונה לטבילה בפני ג', לפי"ז באים עליו מצד האיסור לדון בשבת. ולפי זה יוצא שדבר זה במחלוקת שנוי בגמ' בבלי עצמה, אם "משפט" הכתוב בגר הולך על קבלת המצות או על הטבילה. אבל עדיין יהיה קשה, איך יתכן לומר שהאיסור הוא מטעם תקוני גברא בשבתא, וכי גוי מצווה על המצוות? ואפילו כבר קיבל המצוות בפני שלשה הרי קיבלם על תנאי שיטבילוהו לשם יהדות ויחולו עליו כל חיובי ישראל, אבל קודם טבילה איננו בר חיובא.

וסבור הייתי לומר שזה תלוי בסברת המגן אברהם האומר (בסימן שד ס"ק יב). "ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר, נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו, דלא הזכירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו דהא קיבל עליו מצות הנוהגות באשה". והמשנה ברורה בביאור הלכה שם תמה עליו: "כיון שאין קנוי לו הלוא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצוות הנהוגות בעבד, הא קיי"ל בבכורות בפ' עד כמה (דף ל) א"י שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו'. ועיין ביבמות (מז) דאבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והזאת דמים ולא די במה שקבלו על עצמן מתחילה לקיים התורה שענו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'. אחר כתבי כל זאת התבוננתי שאפשר לקיים דבריו, דס"ל להמג"א ג"כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל, גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו, אלא דס"ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחילת גירותו עוד מצות מלבד השבע, ג"כ חלה קבלתו שמחוייב אח"כ לקיים" ויעוין שם באריכות.

ויתכן שזה נובע מהכ' "איש איש" מלמד שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות בישראל. שהמדובר שם הוא בעניני קרבנות לבד, מ"מ קבלת מצוות נכלל בשם "קדשים" דהוה חלות של קדושה על עצמו. ואף שאין בל יחל בב"נ, כמבואר בגמ' נזיר (סב,ע"א) אבל יש חיוב לקיים מה שקיבל עליו. היוצא מדברינו שקבלת מצוות שקיבל עליו טרם שטבל חלה עליו ואפילו כל דקדוקי סופרים וכל גזירות חכמים שגזרו על ישראל חלים אם קיבל עליו, ומפני זה שייך לומר על הגר בעצמו תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן, שחל עליו האיסור לטבול עצמו לשם גירות בשבת. אכן הרמב"ם והאלפס סוברים שאין ממשות בקבלת מצוותיו כל זמן שלא טבל לגירות. לכן מוכרחים להיות נוכחים שלשה בשעת טבילתו לא מפני הטבילה עצמה אלא משום שע"י הטבילה חל עליו החיוב לשמור כל המצוות שקיבל עליו. ולפ"ז האיסור הוא משום אין דנין בשבת, לא משום תקוני גברא, דאין על מי להטיל גזירה זו, כל זמן שלא טבל לשם יהדות ולא נכנס בכלל ישראל.[1]

ג.האם מצוה לגייר

אחרי שבאנו עד הלום ניגש לברר מצות קבלת גרים, שנינו בבראשית רבה סוף פ' לך לך: "וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף, תניא: הולכים ליריד של גוים בחולו של מועד ליקח מהם בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות. רבי אמי בשם ריש לקיש אמר: לא סוף דבר עבדים מהולים הן לו, אלא אפילו ערלים מפני שהוא מכניסן תחת כנפי השכינה. רבי יהושע בן לוי בעא קומי ריש לקיש אמר לי': מהו ליקח עבדים ערלים מן הגוים? אמר לי': אימתי אתה שואלני ביום טוב. תני: אפילו בשבת, וכן הקונה חצר בארץ ישראל א"ל הרי למחר בכך וכך, משום דחביבה ארץ ישראל יש לו רשות לומר כך. תני חזקי': עד רדתה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת".

ממדרש זה למדנו כמה דברים: א. דבחוה"מ מותר לקנות מגויים בתים שדות וכרמים עבדים ושפחות, אולם נראה שהמדובר בקנין גמור שיעברו לרשות ישראל, אבל לא בחכירת שדות ובתים. ב. השוואת קנין עבדים בשבת לקנין בתים בא"י: כמו שהותרה קניית בתים בשבת משום ישוב א"י, כך הותרה קניית עבדים משום מצות הכנסתן תחת כנפי השכינה. ג. סמיכות הפרשיות -כיבוש יריחו בשבת לרכישת חצר בא"י. אכן זה דורש ביאור דלכאורה אין כל קשר ביניהם. קניית בית בא"י בשבת לא הותרה רק ע"י שבות כמבואר בגמ' גיטין (ח,ע"ב): "הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים, למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו אפילו בשבת, בשבת ס"ד -ה"נ אומר לגוי ועושה ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב א"י לא גזרו רבנן" (וכן נפסק ברמב"ם ה"ו שם ובשו"ע סי' שו, מלבד האור זרוע שהוא מפריז על המידה והוא יחיד בדין זה). ובכיבוש א"י שלמדנו מן הכתוב עד רדתה אפילו בשבת הרי נצטווינו ללחום בשבת אפילו בחילולי שבת ע"י מלאכות גמורות.

מוכרחים לומר שהלימוד והסמיכות הוא רק בנקודה אחת, בענין ההמתנה. אף שיהושע בן נון היה יכול להמתין עד למחרת בכיבוש יריחו בכל זאת לא המתין ואמר הואיל וניתנה רשות ללחום בעצם יום השבת לא אמתין עד למחרת, משום דחביבה ארץ ישראל. אף אנו למדים משם לגבי קניית עבדים ושפחות בשבת, שאף שאפשר לקנותן גם למחרת, מ"מ הואיל ויש מצוה לקנותן כדי להכניסן תחת כנפי השכינה, והותרה שבת משום זה אין דוחין המצוה למחרת ואמרינן הואיל והותרה הותרה.[2]

לפ"ז נראה שמכל שכן מותר לגר לטבול בשבת אם כבר קיבל עליו המצוות ומל לשם יהדות ואינו חסר רק הטבילה. ולפי זה תצא לנו מחלוקת חדשה בין הבבלי ביבמות שאסר טבילת גר משום שבות לבין המדרש שהתיר אפילו לקנות עבדים בשבת בכדי להכניסן תחת כנפי השכינה. ודעת הבבלי היא דדוקא על כיבוש הארץ שנצטווינו עליו בתורה מהכתוב "וירשתם וישבתם בה" הותרה שבות, מה שאין כן רכישת עבדים ושפחות בכדי להכניסן תחת כנפי השכינה הואיל שלא נצטווינו עלי', אסור לעבור על שבות מדבריהם מפני' אף שמתכוון למצוה.

אולם הספרי פ' ואתחנן על הכתוב 'ואהבת את ה' אלקיך' דורש: "ד"א אהבהו על הבריות כאברהם אביך, כענין שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלוא אם מתכנסים כל באי עולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינם יכולים ומה ת"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה". הרי ברור שמקיימים מצות "ואהבת" אם משפיעים על גוי שיקבל עליו עול מלכות שמים. ועיקר הגלות ומטרתו היה כדי שיתווספו עליהם גרים, כמבואר בפסחים (פז,ע"ב). אף שיש לומר שהספרי מתכוון לאהב את ה' על הבריות שיעזבו אליליהם ויכירו בא-ל א' יחיד ומיוחד. וכן נראה מדברי הרמב"ם בהל' ע"ז פ"א, שביאר את פרשת אברהם אבינו ע"ה שהכל היה מכוון אך ורק לשבור צלמיהם ולבער ע"ז מן העולם. אבל מנין לומר שנצטווינו להשפיע על הגויים שיקבלו עליהם גירות צדק ויכנסו לתוך קהל עדת ישראל,[3] וכן מוכח גם מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים ה"א שמתנאי הכניעה שיקבלו האומות עליהם שבע מצות ב"נ ולא יותר, וגם קשים גרים לישראל כצרעת כביטויו של הרמב"ם.

אולם לדעתי ברור שאם אחד מאומות העולם בא מעצמו להתגייר וביה"ד הודיעו לו מקצת מצוות קלות ומצוות לקט שכחה ופאה ואמרו לו מה ראית שבאת להתגייר ועמד במבחן, וכבר מל עצמו לשם יהדות -מותר לעבור על שבות דבריהם לפי המדרש הנ"ל ולהטבילו בשבת. ולפי הספרי הנ"ל מקיימים בי"ד מצות "ואהבת", א"כ יתכן שביה"ד יכולים לברך על הטבילה אקב"ו על טבילת גר, כמו שבירכו בראשונה אקב"ו על מילת גר. לכן נזכר ביבמות ענין טבילת גר בלשון מטבילין אותו ולא שהוא טובל, ש"מטבילין" -הכוונה שאחרים מכניסין אותו לטבילה והיינו בי"ד. ובזה נבין סברת רב יהודה אמר בשם שמואל 'כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן' ולא הוציא טבילת גר מן הכלל אף שגברא לא חזי, כי כוונתו שביה"ד יברכו על הטבילה אקב"ו על טבילת גר.

יודע אני שיש מקום בראש לדחות הנחה זו ולומר שאעפ"י שהבבלי יסבור כמו המדרש והספרי, בכל זאת יתכן שהעמידו חכמים את דבריהם, דלא עדיף מהזאה בשבת כדי לעשות קרבן פסח שהוא בכרת ובכל זאת לא התירו. גם אפשר לומר שאין כל קשר בין המצוה של ואהבת את ה' אלקיך לבין הברכה על הטבילה משום שאין תקנת הברכה על הגירות רק על מעשה הטבילה, ומעשה הטבילה נעשה ע"י הגר לא ע"י הבי"ד ואין שייך לומר שהם יברכו על ההטבלה. מ"מ אני על משמרתי אעמודה שאפשר עכ"פ לבאר דעת ר' יהודה בשם שמואל במה שלא הוציאו טבילת גר מן הכלל שמברכים עובר לעשייתן אף שגברא לא חזי, שטעמו מפני שיש לבי"ד חלק במצות הכנסת הגר תחת כנפי השכינה ונצטוינו ע"ז בתורה, ע"כ בי"ד מברכים.

ד.אין להשהות גירות אמת

ומכיון שהסקנו שקבלת גרים היא מצוה, בפרט במקרים כאלו שהגרים כבר קיבלו עליהם עול מצוות, נראה פשוט שאין להשהות המצוה שכן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ואם מותר לעבור על שבות בשבת, אפילו כשיש אפשרות לקנות את העבד למחרת השבת (כפי שביארנו לעיל, ק"ו שאסור להשהות הגירות מפני טעמים של מה בכך בלי כל נימוק מתקבל על הדעת, אם לא שהבי"ד עדיין לא משוכנעים בכנות הבא להתגייר, בישרותו וכשרותו.



[1]    המג"א -לפי הסבר המ"ב -דן על קבלת מצוות בתור ג"ת, משא"כ ניד"ד שבא להתגייר בתור ג"צ, מה לו לקבלת מצווה של ג"ת, ולגירות ממש הרי בעינן טבילה, ובלי טבילה טרם נגמרה גירותו ואין עליו שום חיוב מצוות. ולענ"ד הענין פשוט, דהאיסור על בי"ד שמקבלים אותו ומתקנים גברא וכסוגית הגמרא ביבמות. והוצרך הרמב"ם להדגיש שהאיסור הוא "הואיל והדבר צריך בי"ד", שאילו היה רק צריך עדים בעלמא, כי אז היתה פעולת הגירות מבוצעת ע"י זה שבא להתגייר, והעדים אינם אלא לאימות הדבר. ואז לא היה איסור להתגייר בשבת, וכטענת הרהמ"ח, כי עליו בתור גוי עוד אין איסור תיקונא גברא. אכן מכיון שצריך בי"ד ש"מ דהם הם המקבלים אותו, ע"כ חל עליהם איסור התיקונא גברא. -העורך

[2]    מלשון הבבלי (שבת יט) שלמד ממש"נ "עד רדתה" -אפילו בשבת, לענין אם התחילו אין מפסיקים, ודין זה הוא גם במלחמת רשות וכן בהפלגה בספינה, נראה שההיתר הוא משום שיש לנצל את התנאים ולא לאחרם, כי מי יודע מה ילד יום. ולפ"ז גם הא דיריחו מטעם זה הוא. אכן מדרש זה הוא גם בירושלמי (מו"ק פ"ב,ד), ושיטת הירושלמי שבמלחמת מצוה מתחילים גם בשבת (שבת פ"ח,ח) ומסתייע שם מיריחו. ולפ"ז לכאורה הוא כדעת הרהמ"ח שהיה אפשר להתחיל ביום אחר (אם כי ג"ז אינו מוכרח, מ"מ מסתימות הירוש' שאמר שבמלחמת מצוה מתחילין ולא חילק, נ"ב שהוא בכל התנאים). מ"מ מה שמפרש שלענין פרט זה למדו גם לקנות מהם אין שום הוכחה, כי י"ל שהוא רק בגוונא שיש חשש שמחר לא יוכל לקנות זאת. והדמיון הוא רק לפרט זה, שיש מקום להתיר איסורים בגלל חביבות א"י וכל אחד לפי תנאיו. וא"כ לנידון שלנו שיוכל לטבול מחר, אין לנו לחדש מחלוקת בזה, ולכו"ע לא הותר. -העורך

[3]    בגמרא ע"ז יג: "ארשב"ל אפילו עבד עכו"ם מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה". ועי' תוס' שם. וצ"ע אם רב אשי דקאמר שם משום מעוטייהו, פליג על עצם הסברא, דיתכן שלא בא אלא לומר שגם בלי זה א"ש. ומהרמב"ם (פ"ט מע"ז הי"ד) נראה שמפרש לפי רב אשי שנשאר בגויותו, ע"ש. -העורך.

  מצות קבלת גרים
עבור לתוכן העמוד