גרות במי שהוחזק כיהודי

גרות במי שהוחזק כיהודי*

ראשי פרקים

א.           הצגת הבעיה

ב.           דעת הרב רפאל קוק

ג.            פסק הלכה

 

vvv

א.הצגת הבעיה

... מכתבו קראתי בשמחה וחדוה ובו שאלת חכם שעמדה לפני בית דינו, באשה ... והגידה שאביה היה יהודי וגידל וחינך אותה בתורת ישראל ואמה היתה נוצריה מברלין. שניהם נהרגו במחנות השמד באושוויץ. אשה זאת החזיקה עצמה ליהודית גמורה בחושבה שהיא מתייחסת אחרי אביה ולא אחרי אמה ובתור שכזה נישאת לאיש מישראל וילדה ממנו בת ואח"כ הפליגו לא"י. וכעת היא מעוברת ממנו ובאה לבי"ד לבקש תעודת נישואין וכשנודע לה מפי בית-דין שהיא גויה גמורה וצריכה טבילה לשם גרות כדין וכהלכה הסכימה לכך. בעלה גר בתל-אביב ולא הופיע בבית-דין. נמצא שאין לנו כל עדות על היותה בת נכריה אלא מפיה. אולם היות והוחזקה לנשואה עם בעלה, ומעכ"ת נסתפק אם נאמנת היא לפסול את עצמה שהיא גויה ולפסול גם את בתה.

ב.דעת הרב רפאל קוק

ומר ניהו רבא, פתח לה פתחא בשאלה זאת מדגרסינן: "גר שנתגייר בבי"ד הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר. מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, אמר לו רבי יהודה יש לך עדים אמר לו לאו, יש לך בנים? אמר לו הן, אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך וכו'. אמר ר' נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה, לדבריך נוכרי אתה ואין עדות לנוכרי". ותוס' כתבו דמה שהאמין אותו לפסול את עצמו הוא דוקא במילי דשוי נפשיה חתיכא דאיסורא, אבל אם בא על בת כהן לא פסלה (יבמות מז,ע"א ד"ה נאמן). מכאן דן מעכ"ת דגם על עצמו אינו נאמן אלא לחומרא להצריך טבילת גרים כדין וכהלכה, אבל לא להתיר איסורי תורה כגון מלאכה בשבת וכיו"ב, כיון שהוא מוחזק כישראל הרי הוא חייב בכל מצוות שבתורה ואין הוא נאמן להפקיע מעליו חובות מצוה, ומשום עדות נמי אין כאן, שהרי לדבריו הוא נוכרי ואין נוכרי נאמן לעדות.

אלא דא"כ הקשה מעכ"ת דגם לפסול עצמו לא יהיה נאמן, שדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא לא נאמר אלא לישראל אבל נוכרי אינו מוזהר אלא על ז' מצות בני נח. לכן חידש מדעתו שמש"כ שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא היינו להצריכו טבילה, ומשום דבטבילה החמירו, וכמ"ש בגמרא: "כי אתו קמיה דרבי ינאי (פרש"י: מי שאירע בו ספק טומאה ברה"ר), אמר להו הא מיא בשקיעתא זילו טבולו (ע"ז לז,ע"א). הא למדת דהחמירו בטבילה לטומאה וה"ה לענין טבילת גרות. על יסוד זה העלה בשאלה בנידון דידן, להצריך טבילת גרות לאשה זאת שלדבריה היא נוכריה, מטעם חומרא דטבילה, ומטעם זה להצריך טבילת גרות גם לבתה שנולדה כבר, ואחרי טבילת גרות להשיאה לבעלה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, ולהתירה לו דכיון שהיא מעוברת אין בה דין הבחנה, עכת"ד.

ג.פסק הלכה

ואנא עניא נעתר לבקשתו הנני לחוות דעתי לפי קוצר השגתי ... דברי מעכ"ת נכונים ביסודם, דלטעמא דהתוס' שנאמנות הגר היא משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, הוא רק לחומרא אבל לא לקולא להפקיע עצמו מאיסורי תורה, והדבר מוכרח מעצמו שאין אדם יכול להתיר לעצמו אלא לאסור עליו את המותר לו מדין תורה. אולם התוס' ביבמות הרחיבו הדבר יותר ואמרו דנאמן הגר גם בדיני ממונות, שור ישראל שנגח את שורו פטור ישראל מדמי נזקו מדין שור רעהו ולא שורו של עכו"ם, וזה מדין הודאת בעל דין (שם כה,ע"ב ד"ה לימא) שמכיון שאומר על עצמו שהוא עכו"ם פטר את ישראל המזיק מתשלומים.

אבל מש"כ מעכ"ת שנאמנות לחומרא זאת הוא משום חומרא דטבילה, לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי, שהרי כתבו התוס' בסוגין: "אבל אם בא על בת כהן לא פסלה". מדבריהם מוכח שנאמנותו של האומר נתגיירתי בינו לבין עצמו הוא בדבר שהוא פוסל את עצמו ולא כשהוא פוסל את אחרים. מכאן אנו למדים שנאמנות האומר נתגיירתי ביני לבין עצמי אינו מדין חומרא אלא מדין אדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, מדין נדר או מדין נאמנות על עצמו לאסור דבר שמותר לו.

קושית מעכ"ת דדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא לא נאמר בגוי שאין עליו אלא שבע מצות בני נח -אינה נראית בעיני, דהלא כיון שאיתחזק לישראל אין אנו מאמינים אותו שהוא גוי אלא בחזקתו עומד שהוא ישראל, ומאמר נתגיירתי בינו לבין עצמו מטיל עליו איסור גוי, לפסול את עצמו להינשא לישראלית משום שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, ואם נשא ישראלית אסורה לעלמא ואסורה בקרוביו מדין חזקה שהוחזק לישראל. הרי שמה שאנו אומרים שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא הוא על הישראליות שבו ולא על הגויות שבו לדבריו.

ומה שחידש מעכ"ת דמשום חומרא דטבילה נגעו בה, כגון מש"כ בגמרא: "מי שאירע בו ספק טומאה ברשות הרבים ואתא לקמיה דר"י אמר להו הא מיא בשקיעתא דנהרא זילו טבולו" -אין הנדון דומה לראיה, דמה שאמר להם זילו טבולו הוא משום דספק טומאה ברשות הרבים, שהוא הלכה ואין מורין כן כמבואר שם ולא משום חומרא דטבילה.

תבנא לדינא, בנידון דידן אין כאן לתא דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא שהרי אינה אומרת נתגיירתי אלא שהיא היתה סבורה שהיא מתייחסת אחרי אביה שהיה מישראל, ומשום טעות לא נאמר שויא חתיכא דאיסורא.

הילכך הדין דין אמת -כמו שפסק מעכ"ת -דאשה זאת היא כגויה לכל דבריה עד שתטבול לשם גרות כדין וכהלכה, וכיון שהיא היתה סבורה שהיא ישראלית והחזיקה עצמה כישראלית -ניכרים הדברים שהיא מתגיירת לשם יהדות, ומצוה להזדקק לה להטביל אותה ואת בתה מדין זכות הוא לו (עיין שו"ע יו"ד סי' רסה, ו-י).

עומדת בפנינו שאלת מעוברת חברו, ויש מקום ספק רב אם היא נאמנת לומר שמבעלה נתעברה, הואיל ונישואיה עם איש זה היו נישואי זנות, והרי היא כדין מזנה שהיא מעוברת.

והנה, אם יבוא הבעל בפני בית דין ויודה שעובר זה הוא ממנו יש להתיר לו נישואיו איתה אחרי גרותה בלי זמן הבחנה (עיין באה"ט אה"ע סי' יג,ס"ק יז), אולם אם הבעל יכחיש שהעובר הוא ממנו הרי שויא נפשיה חתיכא דאיסורא ואינו יכול לישאנה אלא אחרי לידה וחודשי הנקה. והנה הנודע ביהודה כתב דבאומר שאינו יודע אם היא הרה או אפילו אומר שלא בא עליה, מכל מקום כיון שלא נתברר הריונה אז לא שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא (ראה פתחי תשובה סי' יג, ס"ק יח).

אולם, בנידון דידן שכבר הוכר עוברה ודאי בהכחשתו שעובר זה ממנו אסרה על עצמו מדין מינקת חברו. לכן נלע"ד שאין להתיר נישואיה של אשה זו עם בעלה אחרי גרותה, אלא אם יודה הבעל או לא יכחיש שממנו הרתה עובר זה.



*     מכתב תשובתו של הרב הראשי הראשל"צ אל הרב רפאל קוק רבה של טבריה.

  גרות במי שהוחזק כיהודי
עבור לתוכן העמוד