מאסר כאמצעי וכעונש

מאסר כאמצעי וכעונש*

ראשי פרקים

א.               מעצר

1.      מאסר עד לבירור המשפט בתורה שבכתב

2.      לימוד לדורות לענין מעצר

3.      רק בעקבות עדות

4.      האם ניתן לשחרר בערבות עד המשפט

ב.                מאסר כאמצעי כפייה

1.      מאסר בדיני ממונות

2.      חבישה בשל אי תשלום חוב

3.      חבישה בשל אי תשלום מסים

ג.                עונש מאסר

1.      מאסר עד מיתה או קרוב לה

2.      מאסר לזמן מסוים

ד.                סיכום

 

vvv

א.מעצר

1.  מאסר עד לבירור המשפט בתורה שבכתב

שימוש במאסר עד לבירור המשפט מצינו פעמיים בתורה שבכתב: בבן האשה הישראלית שנקב את השם נאמר: "ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ד'" ויקרא (כד,יב); במקושש ביום השבת נאמר: "ויניחו אותו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו" במדבר (טו,לד). "משמר" -היינו בית סוהר, כמו שתרגמו אונקלוס ויונתן וכן פירש באבן עזרא. שני מקרים אלה אינם דומים בכל זה לזה. בנוקב את השם לא היה ידוע בכלל אם דינו במיתה, מה שאין כן במקושש שלא היה ידוע באיזה מיתה לדונו. ואמרו בספרא (שם): "ויניחוהו במשמר -ולא הניחו מקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה שנאמר: 'מחלליה מות יומת', אבל לא היו יודעים באיזה מיתה יומת שנא' 'כי לא פרש מה יעשה לו'. וכאן הוא אומר 'לפרש להם על פי ד'', שלא היו יודעים אם חייב מיתה או לאו".

מספרא זה יש ללמוד הלכה, שאלה שדינם נגמר למיתה מכניסים אותם לתא מיוחד ולא עם שאר האסירים, אפילו לא עם אלה שמסופקים שמא גם הם יהיו נידונים למיתה. דקדוק זה הוציא הספרא ממש"כ במקלל "ויניחוהו" ולא בלשון "ויניחו" כמו שנאמר במקושש, ודייק מזה שהכונה להשמיענו שהניחוהו לבד. וכן הוא ברש"י שם: "ויניחוהו -לבדו". טעם הדבר מסביר השפתי חכמים "דשמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבים יחד -ימיתוהו".

2.  לימוד לדורות לענין מעצר

בגמרא בסנהדרין (עח,ע"ב) מצינו לענין חבישה בבית הסוהר מחלוקת בין ר' נחמיה ורבנן. לפי הסלקא דעתין שבגמ', הרי לר' נחמיה למדים דין חבישה ממקושש. אולם זה נדחה, מכיון שאין ללמוד ממקושש אלא כשברור הדין שמחויב מיתה והספק אינו אלא איזו מיתה. ומסיק שלמדים ממגדף שנחבש למרות שלא היה ידוע אם מחויב מיתה בכלל. לדעת רבנן אין ללמוד גם ממגדף, שהיה רק הוראת שעה, אלא נלמד ממה שנאמר ברוצח "אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (שמות כא,יט) -מלמד שחובשים אותו, שכן משמעות הכתוב, רק לכשיקום הנפגע אז -"ונקה", מכלל שעד אז היה חבוש (רש"י שם).

יוצא מזה שלדעת ר' נחמיה למדים חיוב מאסר גם למי שעבר עבירה שאין ידוע בכלל אם יש עליה חיוב מיתה. אולם לרבנן רק כשעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה אם כי עדיין ספק אם עשה את המעשה באופן המחייב, כגון רוצח, שהדבר תלוי אם מת חברו מהמכה או לא, אז יש דין חבישה. ואם עדיין לא נתברר ע"י חקירת העדים אם נעשה על ידו המעשה, לכאורה לשתי הדעות אין לחובשו.

אבל בספרי במדבר (שם) לומד ממקושש "שכל חייבי מיתה נחבשים". וזה תמוה לכאורה שהוא לא כפי שנוקטת הגמ' בין לרבנן ובין לר' נחמיה. ונראה שהלימוד הוא פשוט, במקושש, מכיון שלא ידע משה מיתתו במה, הניחוהו על עצם העבירה, עדיין גם בלי חקירות ודרישות, וממילא לא ידעו עוד אם יצא חייב, שהרי יתכן גם שהעדים לא התרו בו כראוי וכד'. ולכן לומד מזה הספרי שכל הנאשמים בחיוב מיתה נחבשים גם טרם שנחקרו העדים כהלכה. אבל הגמ' בסנהדרין דנה על מקרה כשעצם האשמה עוד לא ברורה, שכל עוד לא מת הנפגע אין כאן דין רוצח כלל, וזה אין ללמוד ממקושש שלפי דברי העדים הרי עשה מעשה המחוייב מיתה.

3.  רק בעקבות עדות

נשאר לנו לברר אם אפשר לאסור כשיצא קול על האדם שהוא אשם, אבל עדיין לא באו עדים לפנינו להעיד עליו. וכן, כשבאים עדים לפנינו, האם יש צורך בחקירה מוקדמת לראות אם יש ממש בדבריהם, בכדי להטיל על האדם מאסר.

ספק זה מבואר בירושלמי סנהדרין (פ"ז, ה"ח) על דברי המשנה "המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם, אמר ר' יהושע בן קרחה: בכל יום דנים את העדים בכינוי... נגמר הדין לא היו הורגים בכינוי"... ואמרו בזה בירושלמי: "ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: זאת אומרת, שדנין מספק (ממתניה דקתני בכל יום היו דנין בכינוי ואעפ"י שעדיין לא שמעו מהעדים שהעידו על ברכת השם המיוחד היו דנין ... אם כך הוא יאמרו העדים אח"כ כזה חייב הוא. -פנ"מ) היך עבידא (כלומר לענין מה קאמרת זאת אומרת. -פנ"מ) פלוני הרג את הנפש ... יהא נידון עד שיבואו עדיו (קס"ד דשמעי קלא בעלמא פלוני הרג את הנפש, תופסין אותו ויהא נידון אם כך היה יהא מתחייב בכך עד שיבואו עדיו ויעידו ויוגמר דינו. -פנ"מ). א"ל ר' יוסי ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה? (בתמיה, ומבזין ליה על קול בעלמא? -פנ"מ) אלא כיני, פלוני הרג את הנפש והרי עידיו שהרג את הנפש, יהא תפוש עד שיבואו עידיו (אנו שומעים ממתניה אם יש עדים שהרג את הנפש, אעפ"י שעדיין לא חקרו ודרשו להעדים תופסים אותו עד שיבואו עדים לפני ביה"ד ובודקים. -פנ"מ)".

והוכחת הירושלמי מהמשנה, אעפ"י שבמשנה אין מדובר כלל על דין חבישה, נראה שהוא מתוך שהתירו לדונו ולבזותו בדין על הספק. כמו כן יש ללמוד שמותר גם לאוסרו ולבזותו. שמכיון שבאו עליו עדים להעיד על העבירה שעבר, מאותה שעה חלה עליו תורת נאשם ומותר לביה"ד לנקוט נגדו באמצעים הנחוצים.

הרי נפשט ספקנו מתוך הירושלמי, שכל שיש עדים אעפ"י שעדיין לא חקרו ודרשו אותם, אוסרים אותו מיד. אולם בלי עדים, רק עפ"י קול בעלמא, אין רשות לאסרו. וכן ראיתי בחידושי הר"ן לסנהדרין (נו,ע"א) שכותב שנראה מתוך הירושלמי שכיון שבאו העדים ואמרו לפני בי"ד, פלוני גזל, אעפ"י שלא קיבלו עדותם חובשים אותו, אבל אם לא באו עדים לפנינו אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם.

4.  האם ניתן לשחרר בערבות עד המשפט

מדברי רש"י בסנהדרין שם (עח,ע"ב) מבואר שכל ענין המאסר בעבירה הנוגעת למשפט מוות הוא כדי שלא יברח, שכן כתב שם: "אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות או לאו". ולפ"ז לכאורה אם הנאשם נותן ערבות מספקת שלא יברח משחררים אותו עד לבירור. אבל במכילתא משמע שענין המאסר הוא לא רק כדי שלא יברח אלא הוא גם בתורת קנס, ולא מועיל שחרור בערבות שכן נאמר שם: "'ונקה המכה' -יכול יתן ערבים ויטייל בשוק, ת"ל 'אם יקום והתהלך בחוץ' -מגיד שחובשים אותו עד שמתרפא". הרי בפירוש שאין מועיל נתינת ערבות, והיינו משום שמאסר בא גם בתור עונש, שכן היא משמעות לשון המכילתא "שומע אני יתן ערבים ויטייל בשוק".

אף הרמב"ם, אם כי אינו מזכיר בפירוש לשון המכילתא שאין מועילה ערבות, מ"מ אינו מזכיר גם שהמאסר הוא רק בכדי שלא יברח, אלא פוסק סתם "ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה אם מת יהרג המכה" (פ"ד מהל' רוצח, ה"ג). ומלשון המכילתא "שומע אני יתן ערבים ויטייל בשוק", משמע שאכן זה הדין בדיני ממונות, ובא לאפוקי בזה שלא מועיל כן בספק דיני נפשות.

ב.מאסר כאמצעי כפייה

1.  מאסר בדיני ממונות

מכל האמור בפרק הקודם נלמד לכאורה שאין להשתמש בעונש מאסר כי אם כשהענין נוגע דיני נפשות, אבל כל שאינו נוגע לנפשות אין רשות להשתמש בעונש חבישת הגוף. וכן יש לכאורה לדייק ביותר מהלשון שמובא ברש"י בכתובות (לג,ע"ב): "ואי מיית קטלינן ליה כיון דאמרת חובשין מכלל דאי מיית ניזק קטלינן ליה להאי, דאי לאו לקטלא למאי חבשינן ליה", משמע לכאורה שאין חובשין אלא בדיני נפשות.

אכן, במקום אחר מצינו מפורש ברש"י שחובשים אפילו על שאר דברים, כשהמאסר בא לכפות שיקיים מה שהוטל עליו. בפסחים (צא,ע"א) לענין שחיטת קרבן פסח על החבוש בבית האסורין: "אמר רבה בר הונא א"ר יוחנן: לא שנו אלא בית האסורין דעכו"ם אבל בית האסורין דישראל שוחטין בפני עצמן". מפרש רש"י: "בית האסורין של ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, אי נמי כדתניא כתובות (לג,ע"ב) אם יקום והתהלך בחוץ וכו' וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו". הרי דעת רש"י מפורשת שאפשר להשתמש בחבישה בבית הסוהר בתורת אמצעי אפילו כשלא נוגע כלל לענין נפשות, כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון.

וכפי הנראה מקור דברי רש"י אלו מכח דין הכפייה שיש לבית דין לכופו שיקיים מה שהוטל עליו, ומכיון שיש בידם להכותו עד שתצא נפשו (עיין כתובות פו,ע"ב; חולין קלב,ע"ב) כמו כן יש כח בידם לחובשו בבית הסוהר. ועיין בתשובות הרי"ף (סי' קמו) שמבואר שם גם כן שמי שלא קיבל את הדין אפשר גם לחבוש אותו.

2.  חבישה בשל אי תשלום חוב

שאלה זאת, אם יש כח בבית דין לחבוש עבור אי-תשלום חוב נפתחה בגדולים, ויש בזה כמה פרטי דינים, כמו שנתבאר.

הרשב"א בתשובותיו (ח"א, סי' אלף סט) נשאל על מי ששעבד עצמו ונכסיו והבריח נכסיו, היחבש גופו כיון ששיעבד גופו או לא. והשיב: "אין הגוף משועבד שימכר וישלם כגנב שנמכר בגניבתו ולא כדי שיחבש, שאין אדם כותב כן להשתעבד ולעשותו כעבד, אלא הרי הוא משועבד כלווה ונכסיו כערבון ולומר שלא נכסיו אלו שיש לו עכשיו בלבד ושאם אין לו נכסים עכשיו ...". נלמד מדברי הרשב"א שסובר שאין לאסור עבור חוב אפילו כשיש לו ואינו רוצה לשלם, שהרי נידון שאלתו היה במי שהבריח נכסיו ובכל זאת השיב שאין לאסרו.

הרא"ש בתשובותיו (כלל סח, סי' י) נשאל ג"כ בכגון זה אם יהא רשאי שום יהודי המוציא שטר חוב על יהודי אחר לתפוס את גופו מכח אותו שטר חוב. והשיב: "דבר ברור הוא שאם אין ללווה ממון לפרוע לא יתפוס המלוה גופו של לווה, דכתיב: 'ואם אין לו ונמכר בגנבתו' ודרשו חז"ל בגנבתו ולא בכפלו: בגנבתו ולא בזממו, וה"ה בגנבתו ולא בחובו. ואפי' אם שיעבד גופו לכך אין השיעבוד חל על גופו, דאם שיעבד גופו למכרו כעבד אין שעבוד זה חל, דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה, וגם המלוה עצמו אינו יכול להשתעבד בגופו וכ"ש ליסרו עד שיפרע לו אינו רשאי, דתנן 'האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב, ע"מ לפטור חייב' וא"כ למה יתפסוהו, להשתעבד בו אינו רשאי, ליסרו אינו רשאי. וכל זה בחוב שמלוה אדם לחברו, אבל במס המלך נהגו הקהילות לתפוס כל מי שאינו פורע מס המלך ודינא דמלכותא דינא".

מדברי הרא"ש למדנו שחולק על הרשב"א, שהרי אומר בפירוש בתחילת תשובתו, שאימתי דבר ברור הוא שלא יתפוס המלוה גופו של לווה דוקא אם אין ללווה לפרוע, ומכלל לאו אתה שומע הן, דאם יש לו לפרוע ואינו רוצה לשלם יכול המלוה לתפוס גופו של לווה. ואף אם נרצה לדחות ולומר שלעולם גם ביש לו סובר הרא"ש שאין המלוה יכול לתפוס גופו של לווה, אלא שביש לו הרי יכול המלוה לאחוז באמצעים אחרים כדי להוציא כספו ממנו ואין לו צורך בתפיסת גופו, ולכן נקט הרא"ש באופן שאין לו שאז רוצה לתפוס גופו, וע"ז עונה שאינו יכול לתפוס גופו מ"מ נלמד זה מסוף דברי הרא"ש, שאחרי שמסביר שאינו יכול להשתעבד בגופו מסיק וכותב: "וא"כ למה יתפסוהו, להשתעבד בו אינו רשאי, ליסרו אינו רשאי". הרי שטעם הרא"ש שאינו יכול לאוסרו הוא מפני שאין טעם במאסר כיון שאינו יכול להשתעבד בו וגם לא ליסרו, וא"מ כל זה שייך באין לו לשלם, אבל ביש לו לשלם שפיר יש טעם לאוסרו שעל ידי כך שלא יהיה חפשי בתנועותיו ישמש הדבר לחץ שיתרצה לשלם.

כשיטה זאת של הרא"ש סובר, כפי הנראה, גם הרמב"ם, שפוסק (הל' מלוה ולווה פ"ב, ה"א): "דין תורה בזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללווה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר כמו שביארנו, ואם לא נמצא ללווה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלווה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרין לו הבא ראיה שאתה עני". משמע שאין אוסרין אותו במקרה שלא נמצא ללווה כלום, אבל בנמצא ואינו רוצה לשלם יכולים שפיר לאוסרו, ועיין מה שכתב בהלכה ב' מתקנות הגאונים להישבע משרבו הרמאים. אבל מדברי המגיד משנה, משמע שביאר דעת הרמב"ם עפ"י שיטת הרשב"א, שא"א בכלל לאסור עבור אי-תשלום החוב, שכותב על דברי הרמב"ם: "זה פשוט שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון ולא שבועה שאין לו", וטעם זה של "שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון" הרי שייך אפילו ביש לו ממון, וכנ"ל בשם הרשב"א.

גם הריב"ש בתשובותיו (סי' תפד) נשאל על כגון זה, בראובן שלווה משמעון ונתחייב לו בקנין בכל תוקף בתפישת הגוף ועתה שמעון המלוה תבע חובו מראובן הלווה ונמצא שאין לו וביקש שיהיה הלווה נתפש בגופו כפי החיוב שנתחייב לו, והלווה טוען שאינו מן הדין שיהיה נתפש בגופו על שום שעבוד. והשיב שהדין עם הלווה שאין אדם יכול לשעבד עצמו ולהתנות להיות נתפש בגופו וכו' ולהיות במסגר אסיר ובית כלא יושבי חשך וכו', ואיך ימשכננו בגופו שצריך לבקש פרנסתו בשוקים וברחובות, ומביא שהרא"ש מטולייטולה ז"ל כתב כן בתשובת שאלה שאפילו התנה על עצמו שיתפוס המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לאסרו ולא להשתעבד.

ומוסיף וכותב: "ובאמת כי בעירנו זאת נוהגין הדיינין לתפוס הלווה בגופו כשנתחייב כן והוא מצד תקנת הקהל. ועוד תקנו הקהל שאף בלא חיוב יתפש כל אדם על תביעה שיתבעוהו או יתן ערבים על התביעה הנקרא קיום בי"ד, ואני רציתי למחות בידם על התקנה ההיא באשר שהיא שלא כדין תורתנו, ואמרו לי כי זו תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין, והנחתים על מנהגם. ומ"מ אפשר לומר שאם הלווה מוחזק שיש לו מטלטלים ומבריחן אפשר לבית דין לכופו ולאסרו וכו'. אבל לכו"ע בפריעת בעל חוב מצוה איכא ואי אמר לא בעינא למעבד מצוה וא"א לב"ד לירד לנכסיו דודאי מכין אותו עד שתצא נפשו וכו' וכיון שאפשר לבי"ד להכותו כדי שיקיים מצוה זו ג"כ אפשר להם לאסרו כדאמרינן בפ' אלו מגלחין, מנא לן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכתיב 'הן למות, הן לשרושי הן לעונש נכסין ולאסורין', ואיני רואה שום צד אחר שיהיה מן הדין לתפשו בגופו כיון שאין לו מה לשלם אלא אם כן נשבע לשים עצמו בבית הסוהר ושלא לצאת משם עד שיפרע חובו שבענין זה תופסין אותו בגופו כמו שנשבע כדי לקיים שבועתו". וכמה הלכתא גבירתא אנו למדים מסוף דבריו אלה של הריב"ש:

1. אף שסובר שעל פי דין אי אפשר לאסור עבור ממון בטוען שאין לו לשלם, בכל זאת מועילה לזה תקנת קהל שיוכלו לחבוש מטעם תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין, שהרי מעיד שבעירו נהגו הדיינים לתפוש הלווה בגופו מצד תקנת הקהל, ושמתחילה רצה למחות בידם על כך באשר הוא שלא כדין תורתנו, וכשאמרו לו כי זו תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין הניחם על מנהגם. 2. כשיש ללווה מטלטלין ומבריחן יש כח לב"ד לאסרו עפ"י דין תורה. ומזה שכותב חידוש זה מדעתו בלשון "ומ"מ אפשר לומר" אעפ"י שקודם הזכיר מה שהשיב הרא"ש על זה, משמע לכאורה שהריב"ש היה מפרש כוונת הרא"ש שסובר שאין לאסור אפי' כשיש לו ממון, וכמו שרצינו מתחלה לפרש. 3. אם נשבע הלווה לשים עצמו בבית הסוהר ושלא לצאת משם עד שיפרע חובו, במקרה זה תופסין אותו בגופו אף באין לו מה לשלם כדי שיקיים שבועתו.

בטור חו"מ (סי' צז) מביא בסתם דברי אביו הרא"ש בתשובה, שאפי' אם התנה על עצמו שיתפוס המלוה את גופו וכתב לו בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאוסרו ולא להשתעבד בו. והבית יוסף מציין ע"ז שכ"כ גם הרשב"א ומוסיף וכותב: "ואע"פ שמצאתי כתוב בשם ספר האגודה דאדם שיש לו ואינו משלם חובשין אותו והביא ראיה מדאמרינן (שבת קכא) אבא בר מרת הוי מסקי ביה זוזי בי ר"ג הוי מצערי ליה, נראה לי דלאו ראיה הוא דהנהו דבי ר"ג איכא למימר דהוי עבדי דר"ג דהוו פריצי כדאיתא בר"פ מי שאחזו ובשאר דוכתי והוו עבדי שלא כדין". ועיין בב"ח מש"כ ליישב ולחזק ראית האגודה. ולענ"ד תמוה לי על הב"י שמשמע מלשונו שהבין שהרא"ש והרשב"א והריב"ש כולם יחד סוברים שאפי' ביש לו אין חובשים אותו, ואיך היה יכול לפרש כן הא בריב"ש הדבר מפורש שסובר שביש לו ואינו רוצה לשלם יכולים ב"ד לאסרו ע"פ דין, וגם מדברי הרא"ש כתבנו לעיל להוכיח כן.

מאידך תמוהים לי דברי הד"מ אות ג' שמזווג יחד דברי הרא"ש והרשב"א וכותב: "ומ"ש הרא"ש והרשב"א דאין כח לאוסרו ולא להשתעבד בו היינו כשאין לו לשלם אבל כשיש לו לשלם ואינו רוצה שלא יהא רשות לבי"ד לחבשו ולאסרו בכל דבר זה לא עלה על הדעת". ותמוה הרי בתשובת הרשב"א מבואר בהדיא שלא התיר לחבוש אפילו כשיש ללווה נכסים ומבריחן. כן תמוהים לענ"ד דברי הב"ח שכותב: "אכן מה שחובשין אף למי שאין לו מה לשלם ע"פ תקנות הקהלות אין להם על מי שיסמכו וכ"כ הריב"ש דאסור לתפוס בגופו ואין להם כח להקהל לתקן דבר זה לעבור על האיסור". ותמוה הרי בדברי הריב"ש מפורש שיש כח לקהל לתקן לתפוס בגופו אף באין לו מה לשלם אם התקנה היא משום תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין, ומשום כך הניח הריב"ש את בני קהילתו לנהוג כמנהגם להיות הדיינים תופשים הלווה בגופו אף באין לו לשלם.

בשו"ע חו"מ (סי' צז, סעי' טו) פוסק הב"י באופן סתמי שאין המלוה יכול לאסור את הלווה ולא להשתעבד בו. היינו שהב"י הולך לשיטתו שסובר שאינו יכול לאסרו אפילו ביש לו ואינו רוצה לשלם. הרמ"א מוסיף וכותב (ג"כ כפי שיטתו בד"מ): "ודוקא שאין לו לשלם אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם ב"ד חובשין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם. וי"א דאפי' אם אין לו לשלם אם ישבע להיות חבוש עד שישלם צריך לקיים שבועתו". ועיין בביאור הגר"א, ס"ק מו, וראיותיו המה כראיותיהם הנ"ל של הריב"ש והאגודה.

וראיתי בחידושי הגרשוני שכותב על דין זה של השו"ע: "עיין בפסחים פ' האשה, דף צא ע"א ברש"י ד"ה בית האסורים של ישראל שכתב שתופסים כדי לשלם ממון". והנה סתם בעל הגרשוני את דבריו מבלי לפרש אם כוונתו להוכיח מרש"י שתופסים כשיש לו לשלם, או אפי' כשאין לו. מפשטות דברי רש"י משמע שהמדובר הוא כשיש לו לשלם, שהרי כותב "כגון לכופו וכו' לשלם ממון". 'לכופו' משמע שיש לו ורק אינו רוצה לשלם. וכך משמע שפירש גם התומים (סי' צז, ס"ק יג) שמביא דברי הגרשוני הנ"ל ומסיים בלשון "הרי דאף בזמן הבית היו חובשין אנשים אלמים לחבוש אותן עד שישלמו, וכ"כ הרא"ש והרי"ף במ"ק מנין דעבדינן הרדפה היינו מקום צר שאינו יכול לברוח, והרי הכל לפי עיני בי"ד, ובזמננו פשוט המנהג שחובשין ללווה כשאין לו לשלם ואין מוחה, ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים, וצ"ע כי אין להם על מי שיסמכו". ומדכותב התומים שאין למנהג לחבוש אף כשאין לו לשלם על מי שיסמכו, משמע מזה בברור שפירש דברי רש"י דווקא כשיש לו לשלם.

לעצם המנהג שנתפשט בזמנו של האורים ותומים לחבוש את הלווה כשאין לו לשלם ואין מוחה, כבר הבאנו שהמנהג הוא קדום, ויש למנהג סמך מדברי הריב"ש אם הוא בא בשביל תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין, כי הרי בשביל טעם זה הניח הריב"ש את בני עירו על מנהגם. יתר על כן, מטעם זה, שלא לנעול דלת, כותב בפלפולא חריפתא על הרא"ש בב"מ (פ"ה, סי' לח, סק"ד) שראוי לתקן תקנות לפריעת בעל חוב מה שהוא שלא מן הדין כמו לתפוס גופו בתפיסה וכיו"ב, עיי"ש. הרי שלא רק שאפשר מטעם זה של נעילת דלת להניח המקום על מנהגו אם נהגו לאסור, אלא שראוי לכתחילה לתקן תקנת מאסר.

כל זה בסתם, אבל כל שידוע שהלווה הוא אדם נאמן ותמיד נשא ונתן באמונה ורק יד ד' היתה בו עתה שירד ר"ל מנכסיו, באופן זה פשוט וברור שראוי לנהוג בו ע"פ מדת הדין ולא עפ"י התקנה, ואין לאסרו ולא להענישו בשום עונש, אלא על בעלי החובות להתאזר בסבלנות עד אשר ירוחם הלווה מן השמים. וכבר נוכחנו לדעת מדברי הפוסקים שהבאנו לעיל כמה כרכורים כרכרו עד שהתירו בכלל לחבוש עבור אי-תשלום ממון.

ככל המראה הזה אנו מוצאים בתשובת מהרשד"ם החו"מ (סי' שצ). שם נשאל על ראובן שיש עליו חובות רבים ואין ידו משגת לשלם לבעלי החוב, אם יש להם רשות לחובשו בבית האסורים, או הדין נותן שפוטרין אותו כמ"ש הרמב"ם מפ"ב דהל' לווה ומלוה. והשיב: "דין זה מרגלא בפי הכל, כי אין לשום ישראל לחבוש לחברו בבית האסורים בשביל חוב וכו'. הן אמת כי נראה בעיני נמצא רמז שיש לחבוש למי שחייב ואינו משלם ממס' פסחים פ' האשה וכו', ואעפ"י שאפשר להעמיד דברי רש"י בממון שבא לידו באיסור, מ"מ לא משמע הכי וכו', מ"מ זה ודאי למי שידענו שיש לו במה לשלם וכו' אבל כשידוע שאין לו כח לשלם או אפילו שאין ידוע והוכחנו באיש ההוא שנשא ונתן באמונה אלא שעתה אומר שאין לו במה לפרוע, בכה"ג ודאי אסור לכופו כלל, אלא נשבע שכן הוא שאין לו וכשיהיה לו שיפרע ודי". הרי שבתחילה הביא המהרשד"ם המרגלא בפי הכל שאין בכלל לאסור עבור חוב, ורק אח"כ הביא רמז לחבוש למי שחייב ואינו משלם מדברי רש"י הנ"ל בפסחים, ומסיים בברור שכל שידוע שאין לו כח לשלם או אפי' שאין ידוע אלא שהכרנו באיש ההוא שנשא ונתן באמונה אלא שעתה אומר שאין לו ממה לפרוע, שבכה"ג ודאי אסור לכופו כלל אלא נשבע שכן הוא שאין לו ויפרע כשיהיה לו ודיו.

3.  חבישה בשל אי תשלום מסים

בנוגע לחבישה בגלל אי-תשלום מסים, ראיתי בספר זכור לאברהם ח"ב, חחו"מ אות מ שמביא בשם ספר חזה התנופה, וז"ל: "המסים, פשוט בכל הגולה שכל מי שמחויב לקהל חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לפני בי"ד, אלא טובי העיר דנין אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד עצמו בשטר ואין כאן טענת אונס ולא תועיל מודעא". ועיין ברא"ש ובריב"ש הנ"ל וכפי הנראה דבר זה הוא ככל הדברים שהם מהלכות מנהג-מדינה (ועיין בזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ב, סימנים כג וכד).

ג.עונש מאסר

מאסר בתורת עונש מצינו בשני אופנים, והם: מאסר עד מיתה או קרוב לה; מאסר לזמן מסוים, (כולל חבישה בצינוק).

1.  מאסר עד מיתה או קרוב לה

בסנהדרין (פא, ע"ב) מצינו שלשה אופני מאסר שאוסרים עד מיתה. האחד במשנה שם: "מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה (שהיא מלא קומתו -גמרא. כיפה -מושב מאסר שעושין בבית הסוהר גובהו כשיעור קומת האדם שוה בשוה ואין לו שום מקום להתפשט ולא לישן -רמב"ם בפיה"מ) ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת". ובגמרא מעמידין שהכוונה במלקות של כריתות (לאו שיש בו כרת והתרו בו למלקות -רש"י) ועבר אותה עבירה עצמה שלש פעמים, דעל השתים לוקה ובשלישית מכניסין אותו לכיפה, בכה"ג "גברא בר קטלא הוא (בידי שמים יכרתוהו -רש"י) וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה (עדיין לא נתקרבה מיתתו -רש"י) וכיון דקא מוותר לה נפשיה (דמפקיר עצמו לעבירות -רש"י) מקרבינן ליה לקטליה".

השני במשנה שאחריה: "ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ". ומעמידין בגמ' דהיינו כגון שישנה עדות מיוחדת, או שלא בהתראה, או שאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות. ומבואר שם בגמרא שאופן ההכנסה אחד הוא בשתי המשניות: "אידי ואידי נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת".

והשלישית בברייתא בגמ' שם: "התרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו, פעם ראשונה ושניה מתרין בו, שלישית כונסין אותו לכיפה, אבא שאול אומר אף בשלישית מתרין בו, ברביעית כונסין אותו לכיפה". והנה באופן השלישי של הברייתא לא הוזכר כלל מה מאכילין אותו וגם הגמ' לא ביארה שהוא דומה לאחרים. וראיתי במאירי שמבאר בפשטות שגם כאן כוונת ההכנסה לכיפה הוא על הדרך שהתבאר. ויש להביא ראיה לדבריו מדברי התוספתא (פי"ב מסנהדרין, ה"ד) כי שם מפורש בדברי אבא שאול "וברביעית כונסין אותו לכיפה ונותנים לו לחם צר ומים לחץ", והרי אבא שאול חולק על חכמים רק בזה שלדעתו אין מכניסין אותו בשלישית אלא ברביעית, אבל לא באופן ההתנהגות אתו בכיפה.

אבל מהרמב"ם משמע שסובר שבאופן השלישי הנ"ל רק מכניסין אותו לכיפה ויושב שם בצער עד יום מותו, אבל אין מאכילין אותו את הלחם צר ושעורין, כי באופנים הראשונים מדייק בפסקיו (הלכות רוצח פ"ד,ה"ח; הלכות סנהדרין פיח,ה"ד) לכתוב מפורש שמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיו ויחלה ואח"כ מאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת מכובד החולי. ואילו בדין האופן השלישי של התרו בו ושתק או הרכין ראשו פוסק (בפי"ח מהל' סנהדרין, ה"ה) סתם: "כונסין אותו לכיפה עד שימות". ומתוך שלא פירט גם כאן מה מאכילין אותו וכו', משמע לכאורה שסובר שכאן לא מאכילין, אף שאפשר לומר שהסתמך בזה על מה שאמר בהלכה הקודמת (ה"ד). אבל בפשטות דברי הרמב"ם לא משמע כן, כי ההכנסה לכיפה, והמאכילין אותו, המה שני דינים מיוחדים שאינם תלויים אחד בשני. אלא שמ"מ צריכים להבין במה שונה דין שלישי זה משני דיניו הקודמים.

ונלענ"ד לומר עפ"י דברי הרמב"ם שם (בפ"ד מהל' רוצח, הלכות ח-ט) בהורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחת או שהרג בפני עדים שלא בהתראה וכו' שמאכילין אותו וכו' שכותב: "ואין עושים דבר זה לשאר מחוייבי מיתת ב"ד אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים". ולכאורה סותר הרמב"ם בזה את דבריו בפי"ח מהל' סנהדרין ה"ה הנ"ל שכותב דין הכנסה בכיפה בהתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קיבל עליו התראה בסתם על כל "מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין". ומובן שאין מקום לחלק שבהל' רוצח המדובר כשלא התרו בכלל, ובהל' סנהדרין המדובר שהתרו בו אלא ששתק, שהרי הרמב"ם שם פוסק בהחלטיות שבשאר מחוייבי מיתת ב"ד אין דין זה של הכנסה לכיפה אלא "אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו", ועוד שהרי בלא היו עדים רואין אותו כאחת, המדובר בהל' רוצח שם, גם כן התרו בו וגם קיבל עליו ההתראה, אלא שלא ראו כאחת רק בזה אחר זה, וגם על נידון זה מסיק שאין עושין כן אלא ברוצח.

משום כך נלענ"ד לומר שכוונת הרמב"ם בהל' רוצח במה שכותב "שאין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בי"ד" כוונתו "דבר זה" שפירש בהלכה הקודמת, דהיינו ההכנסה לכיפה והאכלת לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואח"כ האכלת שעורין עד שתיבקע כריסם מכובד החולי, כל זה אין עושין באמת כי אם להורג נפשות. אבל הכנסה לכיפה לבד מבלי שום פעולה מעשית נוספת שתקרב מיתתו שפיר עושין במקרים מיוחדים גם בשאר מחוייבי מיתת בי"ד, וזה שכתב "ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו" כוונתו שפוטרין אותו מכל פעולה מעשית המקרבת המיתה. ולפ"ז מסולקת הסתירה שבדברי הרמב"ם, כי בפי"ח מהל' סנהדרין כשמדבר בסתם בכל מחוייבי מיתת בי"ד ולא רק בהורג נפש, אינו מזכיר באמת הפעולות המעשיות המקרבות מיתה דהיינו האכלת לחם צר ושעורים, כי אם כותב בסתם "כונסין אותו לכיפה עד שימות", ופעולה זו לבד עושים באמת אפילו לשאר מחוייבי ב"ד.

ולפ"ז מובן יפה במה שונה דין זה משני דיניו הקודמים, של הורג נפש ומי שלקה ושנה על איסור כרת ועבר בפעם השלישית, והיינו כפי הסבר הרמב"ם הנ"ל בהל' רוצח שהורג נפש חמור ביותר משאר מחוייבי מיתת בי"ד. וגם הכרת במי שלקה ושנה חמור מהכרת שכאן, כי שם הרי נוסף למה שגברא בר קטלא הוא, גם לקה ושנה, שזה מחמיר הרבה בדינו, וכאן בשתק או הרכין ראשו. הרי אף לא לקה עדנה, כמבואר ברמב"ם שאין מלקין אותו. והרמב"ם פסק בזה כסתמא דגמ' שלא הזכירו בהתרו בו ושתק כי אם עונש של הכנסה לכיפה בלבד, ואף בתוספתא הרי נזכר זה שנותנין לחם צר רק בדברי אבא שאול ולא בדברי רבנן. ויש לומר שהרמב"ם פירש שרבנן חולקים על אבא שאול גם בזה (ואף בדברי אבא שאול גופא בתוספתא שם מצינו חילוק בין התרו ושתק לבין לקה ושנה, שגבי התרו ושתק מזכיר רק "שנותנים לו לחם צר ומים לחץ" שזה לא מביא המיתה, וגבי לקה ושנה מזכיר ש"מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת").

סוג מאסר זה של הכנסה לכיפה הוא דין-תורה, וכדאיתא בגמ' בסנהדרין (פא,ע"ב): "והיכא רמיזא? אמר ריש לקיש תמותת רשע רעה" ופירש"י: "ודאי הלכה למשה מסיני הוא הך עונש דכיפה ומיהו היכא רמיזא מקצת". וכן בחידושי הר"ן אחרי שנסתפק בזה אם מתקנת חכמים כענין שאמרו מכין ועונשין שלא מן התורה, או הוא הלכה למשה מסיני, מסיק שמשמע ודאי שהלכה למשה מסיני הוא, ומוכיח זה משאלת הגמ' "מנלן", עיי"ש.

ברמב"ם מצינו עוד סוג מאסר חמור של מצור ומצוק שנים רבות עבור גרימת רציחת נפש, שכפי הנראה מדבריו מתקנת חכמים. כענין שאמרו מכין ועונשין שלא מן התורה, והוא בהלכות רוצח (פ"ד,ה"י). המדובר שם בשוכר הורג להרוג חברו, או שולח עבדיו, או שכופתו ומניחו לפני הארי, ואחרי שמבאר שם ובהלכה הקודמת שכל אלו שאינם מחוייבים מיתת ב"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו ב"ד להרגם בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו, מוסיף וכותב בהלכה זו: "הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר, הרי ב"ד חייבין מ"מ להכותם מכה רבה הקרובה למיתה לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר". הרי לפנינו עוד סוג מאסר חמור עבור גרימת הריגת נפש, וסוג זה כל עיקרו מתקנת חכמים כדי להפחיד ולאיים על הרשעים.

ומה מאד תושלם הבנת צורת תקנה חמורה זו בכדי להפחיד על הרשעים, אם נצרף לזה את דברי הרמב"ם במקום אחר (פ"ד מהל' רוצח. הל' ט): "צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב, וכשנסדרו עונותיו וזכויותיו לפני אלקי הרוחות לא נמצא עוון שחייבו כליה, ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ד' זה רוח נבות, ונאמר לו תפתה וגם תוכל, הרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו".

2.  מאסר לזמן מסוים

במועד קטן (טז,ע"א): "ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכתיב הן למות הן לשרושי הן לעונש נכסין ולאסורין". רש"י מפרש: "ואסרינן -שקושרין אותו על העמוד להלקותו", וכן מפרש בחידושי הר"ן. ולפי"ז אין שום הוכחה מכאן לענין אם יש רשות ביד ב"ד גם לאסור בבית האסורים. אבל מהרמב"ם משמע שפירש הכוונה "ואסרינן" שהוא לאסור בבית האסורין, שכך לשונו (בפכ"ד מהל' סנהדרין, ה"ט): "וכן יש לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר הן למות הן לשרושי הן לעונש נכסין ולאסורין". וכן פירש גם הריב"ש הנ"ל, עיי"ש. סמכות זאת המסורה לבית דין לשים אדם במאסר בתורת עונש, נפסקה גם בטור חו"מ סי' ב, ובלבוש ובסמ"ע חו"מ שם סק"ח ואורים ותומים ס"ק ה.

יתר על כן מצינו ברא"ש מו"ק שם (סי' ה) שכותב: "גירסת הגאונים מאי הרדפה אמר רב פפא נצבי דקני, פירש גאון שקושרים קנים זו לזו וחובשין אותו בדיניהם כדי שלא יעמוד בבית האסורים בריוח ולא ילך לכאן ולכאן, וגם לא יוכל לחכך כעין קסדא שעושין לחבושים". בלשוננו: הכנסה לצינוק. למדנו מכל זה שכח חכמים ככח תורה הן לאסור בתורת עונש והן להכניס בצינוק בתורת עונש.

ונסיים בלשונו של הרמב"ם שם בפכ"ד מהל' סנהדרין, הל' י: "כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה,* ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכ"ש כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת, שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד, שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

ד.סיכום

1.  מי שעבר עבירה שמתחייבים עליה מיתה יש חיוב לאסרו מיד עד לבירור המשפט, ואפילו אם טעון עוד בירור אם עצם העבירה היא כזאת שחייבים עליה מיתה.

2.  אפילו  אם הנאשם ממציא ערבות מספיקה שלא יברח ויופיע למשפט, אין לשחררו בערבות.

3.   רשות המאסר קיימת משעה שבאו עדים לפני בי"ד ואומרים שראו פלוני שעבר על עבירה פלונית, ואע"פ שעדיין לא קבלו בי"ד את עדותם ולא חקרו אותם, אבל אם לא באו עדים אלא שיצא קול שפלוני עבר עבירה פלונית, אין רשות לבזותו ולאוסרו על סמך זה בלבד.

4.   נאשם שאינו מקיים מה שהוטל עליו עפ"י צו בית דין, יש לבית דין כח לאוסרו, לכפותו לקיים מה שהוטל עליו.

5.   יש אומרים שאין לאסור עבור אי-תשלום חוב אפילו כשיש לו ללווה נכסים ואינו רוצה לשלם, ויש אומרים -והיא דעת רוב הפוסקים -שבאופן זה שפיר יש לאוסרו, ורק כשאין לו לשלם אזי אין לאוסרו, אם לא שנשבע הלווה על כך בזמן ההלואה וקיבל על עצמו שאם לא יפרע יאסרוהו.

6. גם כשאין ללווה לשלם אעפ"י שמן הדין אין לאסרו, מכל מקום יש יכולת לתקן תקנה שיוכלו לאסור אף בכהאי גוונא, כשרואים בתקנה זו תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין. ומ"מ כל שידוע בבירור שהלווה שלפנינו הוא אדם נאמן ותמיד נשא ונתן באמונה, וכעת יד ד' היתה בו שירד מנכסיו, וכיוצא בזה אין לאסרו.

7.   אפשר לחוקק חוק הקובע עונש מאסר על אי-תשלום מסים.

8.   ההורג נפש במזיד ולא היו שם עדים רואים כאחת, או שלא התרו בו, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות, אף שבכה"ג אין דמו מסור ביד בי"ד לפסוק עליו עונש מוות, בכל זאת לא יינקה, אלא אוסרים אותו בחדר צר שהוא מלוא קומתו ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיו ויחלה ואח"כ מאכילים אותו שעורין עד שכריסו נבקעת מכובד החולי.

9.   השוכר בן אדם להרוג חברו, וכל כדומה לזה שגרם לו הריגה, השוכר והמסבב אינו מתחייב במיתת בי"ד, אבל אם רצה המלך להרגו בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בי"ד צורך השעה להרגו בכדי לגדור הפרצה יכולים גם כן להרגו.

אם לא הרגו המלך, וגם לא ראו ב"ד צורך שעה לכך, בכל זאת לא יינקה השוכר, אלא בי"ד חייבין להכותו מכה רבה הקרובה למיתה ולאסרו במצור ובמצוק שנים רבות ולצערו בכל מיני צער, והכל כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לומר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ויפטר.

10.          יש כח ביד הדיין לפסוק על עבריין עונש מאסר, ולפי הצורך אף להכניסו בצינוק.

11.          כל מיני עונשים שהדיין פוסק צריך לכווין מעשיו לשם שמים ולא יהא כבוד הבריות קל בעיניו.



*     מאמר זה שובץ בספרו של המחבר "הלכות מדינה" ח"א. וראה המשך לכך בח"ג של הספר עמ' רכ "מאסר עבור אי תשלום חוב" ושם פורש היא שיטתו של הגר"ח פלא בנידון. וכן על מאסר בשבת ועונש גירוש. ושם עמ' רי ואילך מכתבו של הראשון לציון הרב עוזיאל על משפטי העונשין ובעמ' ריג-ריד על עונש מאסר. עוד על מאסר בהלכה במאמרו של עו"ד ליפא קמינר בתחומין ט'. -י.ש.

*     פשוט הוא שמושג זה של "השעה צריכה", כשם שהוא כולל את הצורך להתחשב במידה שעבירה זו פרוצה היא ביותר ויש צורך לנקוט באמצעים חריפים ככדי להפסיקה, כן הוא מכוין גם לצורך להתחשב עם מושגי הדור על חומר העונשים. כך לדוגמא בימינו אלה, עצם שלילת החופש מאדם מבלי לצרף לזה שום עינוי נוסף, נחשבת לדרגת עונש המספיקה להניא את העבריינים מלהפיק זממם. -העורך.

  מאסר כאמצעי וכעונש
עבור לתוכן העמוד