אימתי נהרג אדם בהוראת שעה

אימתי נהרג אדם בהוראת שעה*

אחרי כל הדברים עדיין עלינו לבאר דברי הרמב"ם שכתב בפי"ח סנהדרין, דעכן נהרג מדין מלכות, הרי דלא ס"ל בזה כהרמב"ן, וגם תירוצו של הח"ס אינו מספיק דמ"מ איך הרגוהו בסקילה הא לרמב"ם דין מלכות הוא רק בסייף, אפילו על הדברים שחייבים עליהם, אילו היו עדים, מיתה אחרת, כדבריו פי"ד מסנהדרין ה"ב. ונהי דלרמב"ן הסובר דדנהו מטעם חרם ומדכתיב מות ימות יכולים לענין זה להרגו גם במיתה אחרת, לדידיה צ"ל דהחרימו גם על מי שיהנה מהחרם, אבל הרמב"ם הלא אינו סובר כן. וגם לרמב"ן קשה דהא מ"מ היה ע"י עצמו, ומוכרחים לומר דהיה מדין מלכות, ושוב קשה דהו"ל לדונו בסייף.

אך נראה לנכון לחדש דעד כאן לא אמרינן דאין אדם נהרג עפ"י עצמו כי אם במקום דצריך הוא לחדש דין מיתתו, ועל זה אין אדם בעלים על עצמו להמית את עצמו, אבל אם כבר הוא מחוייב מיתה מדין מלכות שוב הוא נאמן על עצמו לומר באיזה מיתה ידונו אותו. לכן בעכן שכבר הוא בן מוות, עכ"פ בסייף מדין מלכות, שוב נאמן הוא על עצמו גם שידונוהו במיתה שחייבים על חרם. לפי זה אפשר להתאים דברי הרמב"ם והרמב"ן ששניהם לדבר אחד נתכוונו, דבאמת נהרג עבור החרם, רק דאם לא היה עליו דין מיתה מצד המלכות לא היה אפשר לדון מדין חרם עפ"י עצמו ורק לפי שכבר נתחייב סייף מצד המלכות, תו היה אפשר לדונו מטעם החרם בדין המיתה שחייבים העוברים על החרם.

או יש לומר -וכפי הנראה הוא העיקר עפ"י מה שלמדתי דעת -דעיקר דין התורה הוא הפירוש המקובל. והפירוש הפשטיי, אם כי גם הוא אמת דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מ"מ יתכן שיהיה זה מצד דין מלכות וכיוצא. וה"נ בקרא זה דכל חרם, עיקר דין התורה הוא מה שדרשו חז"ל לענין היוצא ליהרג דאין לו דמים. והפשט הפשוט דקאי על עובר את החרם זהו לאו מדין התורה רק מדין מלכות, ויתבאר לפי"ז מדברי הרמב"ן במשפט החרם דגם לסנהדרין יש להם לדון מדין מלכות, ומש"ה לא נמנה חיוב מיתה על המועל בחרם בין שאר חייבי מיתות השנויים בסנהדרין, דחיוב זה הבא מפשט המקרא שלא כפי פירוש המקובל לא נמנה בחיובי מיתות של דיני התורה, כי אם מדיני מלכות.

והנה מה שכתבנו דמאחר דמחוייב מיתה שוב מהני הודאתו לחייבו במיתה אחרת, הנה לכאורה מדברי התוס' סנהדרין (פא,ע"א בד"ה הנסקלין) שתירצו בשם ר"ת דמש"ה לא אזלינן בנתערבו נסקלין בנשרפים בתר רובא, משום דלא אזלינן בתר רובא לחייב זכאי אותו שהוא זכאי שלא הרג, עיי"ש. משמע דלגבי מיתה אחרת הוי כמו שלא הרג ודנינן בהו כל הדינים דדנינן בכל ספק נפשות. וגם כתבו בתירוצם השני דקבוע כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל, וכן ראיתי להגאון אור שמח (פ"ג דמלכים ה"ח) שלמד מדברי התוס' אלו לענין אם מי שיתחייב בשתי מיתות צריכים להלין את דינו כדי לדונו בחמורה וז"ל: "ואין לומר כיון דסו"ס חייב מיתה רק דהוא נ"מ אם לדונו בסקילה ע"ז ל"ב להלין הדין, ז"א דמדברי התוס' לקמן דף (פ,ע"ב סוף ד"ה הנסקלין) מוכרח דלחייב מיתה הוי כספק נפשות להקל כ"ש דבעי הלנת דין". לפ"ז ודאי דעפ"י עצמו אינו נאמן להתחייב בהודאתו מיתה אחרת, מ"מ נראה דזהו רק דעת התוס' אבל בדעת הרמב"ם והרמב"ן נראה יותר דס"ל דבכה"ג לא הוי בזה משום ספק נפשות להקל.

ולענין הלנת דין לפמ"ש התוס' שם בסנהדרין דהו"ל עדות שאתה יכול להזימה על החמורה אילו מתכחשי קמאי דמסהדי אקלה, ה"נ בעי בזה הלנת דין אולי יתבאר דלא הוי גברא קטילא, ולפי"ז נראה דהוא הדין בנתערבו חייבי מיתה קלה בחייבי מיתה חמורה לא יועיל לחייב את מי שיודה מפי עצמו שהוא מחייבי מיתה החמורה, דהרי אם יזומו עדיו לא יהיה כבר מיתה כלל. ולא אמרנו דמהני הודאתו אלא בנתחייב מיתה למלכות דל"ב עדות שאתה יכול להזימה וגם עפ"י עצמו נהרג אם מודה שמעל בחרם יש להמיתו מדין מועל בחרם.

ומענין לענין באותו ענין, במה שאמרו ב"ב (קיט,ע"א) יודע היה משה שהמקושש במיתה אבל לא היה יודע באיזו מיתה ימות, ועיי"ש בתוס' ובספר אור חדש על התורה פרשת וארא מפרש עפי"ד הזוהר פרשת בלק (דף רה,ע"ב), דצלפחד היה מורד במשה והיה חייב סייף מצד מורד במלכות דמשה מלך היה והיה מסתפק אם לדונו במיתה קלה או במיתה חמורה סקילה עיי"ש. ואמנם לפי דברינו קשה דמאחר דמורד במלכות ל"ב עדות שאתה יכול להזימה, הדר קו' התוס' סנהדרין הנ"ל דבעי על חילול השבת עדות שאתה יכול להזימה דגברא קטילא בעי למיקטל, וגם תירוץ קמא של התוס' דבי"ד ראו שעבר על החמורה לא יעלה מזור דלישנא דקרא וימצאו איש מקושש עצים לא משמע דבי"ד ראו את המעשה וכדכתיב אח"כ ויקריבו אותו המוצאים אותו וגו', ואין לומר דזה היה הוראת שעה דמסוגיה דסנהדרין (פב,ע"ב) משמע דרק לר' יהודה אמרינן דהוראת שעה היתה, וצ"ע.

אכן נראה מזה דאעפ"י שמשה מלך היה, לא היה עדיין דין חיוב מיתה על המורד במלכות. שזה נתחדש ביהושע שאמרו "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו ימות", ודלא כדברי האור חדש דהיה חייב גם בימי משה.

ובעיקר דברי הרמב"ם שדוד הרג את הגר העמלק, בהודאת פיו, הוראת שעה היתה או מדין מלכות, משמע שהרגו על שקיבל הודאתו שהרג את שאול, במקום אחר העירותי שמדברי המכילתא סוף בשלח משמע שהרגו משום שהיה מגזע עמלק, ויבואר במקום אחר בעז"ה.



*     אני מוצא לנכון להביא בזה את דברי מרן חותני שליט"א שהעיר לי, כשהצעתי את הדברים לפניו. -ש.ב.ו.

  אימתי נהרג אדם בהוראת שעה
עבור לתוכן העמוד