הצהרה בהן צדק ושבועה בכתב

הצהרה בהן צדק ושבועה בכתב

ראשי פרקים

א.     הצגת הבעיה

ב.      הצהרה בלשון שבועה ככינוי שבועה

ג.      בלא לשון שבועה

ד.      כשאינו מתכוון לשבועה

ה.     חתימה של הצהרה בשבועה

ו.      נשבע בנקיטת סידור או תנ"ך

ז.      מסקנות

 

vvv

א.הצגת הבעיה

נהוג כיום בבתי משפט בארץ להשביע ע"י הצהרה בהן צדק, וכן נהוג במשרד הבטחון לחתום על הצהרה בשבועה, ויש לעיין לפי ההלכה אם אין בדברים אלו חשש שבועה, אי אמרינן דהויין כשבועה גמורה היות ונעשים בדרך של שבועה לאמת דבר וכדו', או שזה כהבטחה גרידא. כמו"כ צ"ב אם יש חילוק בין אם אומרים בסתם, בהן צדק כך וכך הדבר וכדו' או אני נשבע בהן צדק וכו'. לכאוי הא דנשבע חמיר טפי משום שהזכיר בלשונו לשון שבועה, והרבה ראשונים ס"ל דבהזכיר לשון שבועה לבד הוי שבועה אע"ג שלא הזכיר את השם וכמו שנביא להלן.

נראה ברור לכאורה שאין בהם דין שבועה ממש, מצד שחסר בלשון השבועה, דההצהרה בהן צדק לא מצאנו בשום מקום בש"ס ובדברי הראשונים דמקריא שבועה. אלא הא דחזינא להא דהן צדק, הוא רק מה דאיתא במס' ב"מ (מט,ע"א) לגבי הא דדברים אם יש בהם משום מחוסרי אמנה או לאו, ואמרינן שם: "רבי יוסי בר"י אומר: מה תלמוד לומר 'הין צדק', והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך, שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב". פרש"י: "כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם". אבל לגבי שבועה לא הוזכר כלל הא דהן צדק, והוי כהבטחה בעלמא שישמור את דיבורו ולא יפר אותו, וזה לא תלוי דוקא בהצהרה שדיבורו יציב ונכון, אלא זה כולל כל מה שיבטיח האדם לחבירו שלא ימיר את דברו.

כמו"כ בהא דשבועה בכתב נראה ג"כ פשוט דלא הוי כשבועה ממש משום שנא' בשבועה "כי תשבע לבטא בשפתים", והיינו בהוצאת פיו ממש, וכן אמרינן בכ"מ בש"ס דבעינן פיו ולבו שוין, והיינו המצורף למה שמכוון בלבו בעינן ג"כ שיוציא בשפתיו, והיינו ביטוי שפתים.

ב.הצהרה בלשון שבועה ככינוי שבועה

אלא הא דאיכא לעיוני בב' סעיפים אלו הוא, משום דכינויי שבועה דהויין כשבועה, וכן ידות שבועה כשבועה. דלכאורה הא דאמר בהן צדק דדבריו נכונים לא גרע מכינויי שבועה, ושמות לועזים של עכו"ם, גם איכא חשש משום הא דידות שבועה, וכן בהא דשבועה בכתב איכא למימר דאה"נ דאין בה מלקות וקרבן היות וחסר בזה ביטוי שפתים, אבל שבועה הויא.

וזה יצא ראשונה, הר"ן ברפ"ק דנדרים (ב,ע"א ד"ה ושבועות כשבועות) אומר: "כשבועות -כלומר דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא, ומהא שמעינן דשבועה לא בעיא שם, אלא כיון שאמר שבועה או שבותה שהיא כינוייה שלא אוכל ככר זה -אסור לאכלו, דמתניתין בכה"ג עסקינן, דאי בשהזכיר את השם מאי איריא משום כינוי שבועה תיפוק ליה משום הזכרת השם דאפי' בלא שבועה ובלא כינוי הוי שבועה וכו', אלמא כל שהזכיר שבועה או כינוייה אפי' בלא הזכרת השם מהני וכו' אלא שהראב"ד ז"ל אמר, דלענין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם דבכולהו לאוי דשבועה שם כתיב בהו: 'לא תשא את שם ה'' 'לא תשבעו בשמי', אבל לענין איסורא בלא שם נמי איתא". מבואר לפי השיטה הנ"ל דגם בלא הזכרת השם, בשבועה לבד סגיא עכ"פ לגבי איסור שבועה.

וכ"כ הרשב"א בריש נדרים בסוף ד"ה שבועות כשבועות: "וא"צ לומר בשבועה האמורה בתורה, אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואעפ"י שלא הזכיר את השם ולא כינויו וכן נראה שם מלשון הר"ח ז"ל, ומיהו רש"י ז"ל פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו". וכן כתב הרשב"א בשבועות (לו,ע"א): "הא דאמרינן לאו לאו שבועה והן הן שבועה, אפי' בלא הזכרת השם קאמר, דאי בהזכרת השם למה לי לאו לאו תרי זימני, או הן הן תרי זימני, אלא בלא הזכרת השם קאמר, והוא שנתכוון לשבועה, ומכאן שמענו לשבועת בטוי דאין צריכה לא שם ולא כינוי".

הנה לשיטת ר"ת ורשב"א הויא שבועה גמורה גם בלא שם ובלא כינוי, וכן דקדק הרשב"א מלשון הר"ח. אמנם שיטת רש"י והראב"ד היא דיש בזה רק איסור שבועה, וכוותיהו ס"ל לרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות ה"ג) וכן דעת רבו הר"י הלוי אבן מיגאש, מובא בחידושי הרשב"א לשבועות (לה,ע"ב) וז"ל: "לפיכך השתא מכלל האי שמעתא בין שבועה ממש בין שבועת האלה לא מתחייב בהם עד דהוי בשם או בכינוי השם כדרבנן, אבל שבועה זו שבועת האלה בלא שם או בלא כינוי לאו שבועה היא כלל". אמנם הרשב"א שם אזיל לשיטתו וכתב: "בין אלה שאין עמה שבועה ולא שם ובין שבועה שאין עמה אלה, הרי היא כאלה שיש עמה שבועה", עיי"ש. ובשו"ע יו"ד (סי' רלז ס"א): "האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו, ה"ז שבועה אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא כינוי". וכתב שם הש"ך דליש פוסקים איסורא איכא, וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה, וכ"כ הטור בשם הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות ובשם הרא"ש עיי"ש.

מזה נראה לכאורה שאם אמר "אני נשבע" בהן צדק הוי שבועה, היות והזכיר בלשונו לשון שבועה. אלא דאיכא לשדות בה נרגא לכאורה מהא דקתני במס' שבועות (לה,ע"א) במתני' "בשמים ובארץ הרי אלו פטורין". הרמב"ם (בפ"ב מהל' שבועות ה"ג) הוסיף בה עוד: "מי שנשבע בשמים ובארץ וכו' אעפ"י שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה". וכתב הכ"מ: "ומשמע לרבינו שאפי' אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו, כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום". וא"כ ה"ה הכא היות ואין במשמע דבריו שבועה ואפי' שהזכיר בלשונו לשון שבועה איכא למימר שהא דהוסיף בה מגרע גרע כמו הא דשמים וארץ.

ונראה לומר דבכ"ז הא דהן צדק נראה חמירא טפי מהא דשמים וארץ, דשם הא דשמים וארץ אין בהם שום כוונה לאמיתות השבועה והוי כנשבע בחפצא דנקראת שמים וארץ על הדבר הזה ואין זו שבועה כלל, משא"כ בהן צדק שתוכן מלים אלו שהוא מכוון לאמת שבועתו והוי כאלו אומר שהוא נשבע בזה שההן שלו צדק ונכון הוא. וגם הא דשמים וארץ איכא למימר דדוקא כשלא אמר בפירוש לשון שבועה, אלא בשמים ובארץ דבר זה כך וכך, אבל בהזכיר בפירוש לשון שבועה איכא למימר דגם שם הוי שבועה. וראה בפתחי תשובה שם (סי' רלז סק"א) שכתב: "ועיין בספר חכמת אדם (כלל עט) שכתב דזה מיירי שלא אמר הריני נשבע אלא אמר בשמים וכו' אבל אם אמר הריני נשבע בשמים ובארץ למה יגרע לשון שבועה בזה, כיון דכוונתו מי שבראם". וא"כ לפ"ז ה"ה באומר אני נשבע בהן צדק אם כוונתו לשבועה ודאי דהויא שבועה ולא גרע בזה שהוסיף את המלים בהן צדק (ויש לדון בזה היכא דאינו מכוון לשם שבועה, וגם בנשבע על דעת אחרים, ויבואר בזה להלן).

ג.בלא לשון שבועה

ואיכא לברורי השתא רק הא דהצהרה בהן צדק ולא הזכיר לשון שבועה. לכאורה איכא למימר דאתינן עלה מדין כינויים או מדין ידות כנ"ל. ואם כי מפורש שם בתוס' (ב,ע"ב סוף ד"ה ומ"ש) "וי"ל דכיון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם", מפורש בדבריהם שאין ידות לשבועה. הנה לכאורה מפשטות מתניתין דלקמן (ט,ע"א) נראה שיש ידות לשבועה, דאמרינן התם: "כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה" ושם איירינן בידות. וכן מפורש בשו"ע יו"ד (סי' רלז ס"ט): "ידות שבועה כשבועה, כיצד ידות? אמר כנדר רשעים שלא אוכל ככר זה עיי"ש. ועיין בדברי הש"ך בריש סימן רלז, וכן נראה פשוט מלשון הרמב"ם פ"א מנדרים הכ"ה "האומר לחבירו ...", עיי"ש בכ"מ וברדב"ז.

והנה מדין ידות נראה לכאורה דלית בה, משום שידות היינו שמתחילים בעיקר הלשון אלא שלא משלימים את כולו, אבל הן צדק אין זה כלל מלשון שבועות. וכן חזינן בהסבר ידות, בריש נדרים בדברי הר"ן והרא"ש, דהיינו שמתחילים מקצת מלשון הנדר ולא מסיימים אותו, והלשון מורה על השלמתו כאוחז בידו של הכלי, שאוחז בזה עיקר הכלי, ומזה נראה פשוט דהן צדק לא הוי בכלל ידות, ומה שיש לברר בה הוא מדין כינויים שחייבים עליהם כשבועה, שהרי לכאורה לא גרע מלשון נוכרים ולשון שבדו להם חכמים דהויין כשבועה. גם בזה נראה לכאורה שיש לחלק בין הא דהן צדק להא דכינויים, דבכינוי לשבועה, הרי זה גופא שבועה אלא ששיבשו לשון שבועה לקרוא לה שבותה שקוקה וכדו' משא"כ בהן צדק שאין זה תרגום של שבועה או שיבוש של לשון שבועה.

אלא שנראה שיש לחשוש בזה היות ואצל ההמון נראה כשבועה ובפרט אם נכנס לתקנון בתי המשפט כשבועה לאמת הדבר, דלא גרע משיבושי לשונות והוי כעין לשונות של נוכרים וכלשון שבדו להם חכמים להיות נשבעים בו. והגם שהתוס' בנדרים (ב,ע"א) כתבו דבעינן שיבין שהוא לשון נדר, מ"מ דוקא שם שאינו מבין תוכן הלשון, אבל כאן הרי תוכן הלשון של הן צדק נראה פשוט שהוא בא לאמת דבריו בשבועה, וגם איכא ראשונים דפליגי על התוס' בזה וס"ל דלא בעינן דוקא שיבין, ועיין רשב"א בריש נדרים מש"כ בזה, וכן בשו"ע יו"ד (סי' רלז ס"י) "כינויי שבועה כשבועה וכו' ואלו הכינויים הם כפי זמנם לבני אדם שלא היו בקיאים בטיב לשון הקודש, והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינויים אלו או לגרוע מהם". ועכ"פ הר"ז לא גרע לכאו' מהא דכתב הרמ"א בהגה"ה (סי רלז ס"י): "אותם הרגילים לומר בלה"ק אמונה אעשה או לא אעשה אעפ"י שהן כנדרי זרוזין מ"מ בעי התרה (הגהות מיי' פ"ד דנדרים בשם מהר"מ)".

והיה אפשר עוד לדמות הא דהן צדק ל"באמת", דע"ז איתא בשטמ"ק ס"פ הזהב (נט,ע"ב): "כל באמת הלכה היא הואיל שבאמת נשמע שכן הוא, להודיענו בא שהלכה כמותו ואין לגמגם בדבר". אלא דזה אפשר לדחות דשאני התם דדמי קצת לכינויים המוזכרים במתני' דשבועות (לה,ע"א) חנון ורחום וכו' עיי"ש, אבל בהא דאמונה דמביא הרמ"א, אעפ"י שתוכנה של אמונה, אמת הוא, מ"מ לא דמי למילת אמת ממש, דאמת היינו שם ה' כדמשמע מהכתוב "וה' אלקים אמת". (ירמיה י,י) ופרש"י: "כי הוא אלקים חיים ומלך עולם, לכך יכול לאמת דבריו" (ועיין ראשית חכמה פי"ד משערי הקדושה). וגם אין לדמות את זה להא דאמרינן "דהן הן או לאו לאו הוי שבועה" (שבועות לו,ע"א), דנר' דדוקא בלשון דהן הן, או לאו לאו, ואין זה תלוי בתוכן משמעותם, וכן נר' פשוט מלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות ה"ו) "וכן האומר לאו לאו ב' פעמים דרך שבועה, או הן הן והזכיר שם או כינוי הר"ז כנשבע, הנה הרמב"ם מצריך ג"כ שם כינוי והיינו דאזיל בזה לשיטתו (ועיי"ש ברדב"ז)". וגם בל"ז משמע דוקא באומר הן הן וכו' לשון כפול, ול"ד להא דהן צדק, אבל מ"מ להא דכינויים נר' לכאורה דדמי כנ"ל.

ד.כשאינו מתכוון לשבועה

מה שיש לדון בזה בפתח להתירא הוא היכא דהמצהיר אינו מכוון לשבועה אלא לדבר אחר. ויש לדון גם היכא דאומר "אני נשבע בהן צדק" ומכוון לדבר אחר, וגם צ"ב אם נקרא נשבע על דעת המשביעים אותו ולפי כוונתו בענין הנדון.

מצינו ברמב"ם בהל' שבועות (פ"ב הט"ו): "מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע וכו' מפני שלבם של אלו במקום לבו קם". ובהל' טז כתב: "לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע, אומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו". נראה מפשטות הלשון דהא דנשבע על דעת אחרים בעינן שיאמרו לו על דעתנו אתה נשבע, או שיזכיר בלשונו שהוא נשבע על דעתם, ובלא"ה יכול לישבע על דעתו והוי כאין פיו ולבו שוין ולא מקריא שבועה (עיי"ש היטב ברדב"ז), או שיקבל השבועה המוטלת עליו כהא דפסק הרמב"ם (בפ"ב ה"א): "א' הנשבע וכו' וא' העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו. והיינו דוקא כשהם אמרו לו בלשון שבועת ואמר הן, א"כ היכא שמשביעים אותו ומקבל את השבועה על דעתם כהא דבי"ד, או כשהוא אומר בפירוש שהוא נשבע על דעתם, אבל בסתם כגון כאן שאומר בהן צדק בודאי שיכול לכוון בלבו שלא לשם שבועה".

אלא שלכאורה הלכה זו שהזכיר הרמב"ם דדוקא בנשבע על דעת אחרים, אבל בלא זה יכול לומר כך וכך היה בלבי, נסתרת מהא דפסק הרמב"ם לקמן פ"ג ה"ג "וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בלבו בשעת השבועה לדבר הפוטרו". ועיי"ש ברדב"ז שכתב שלא התירו דבר זה אלא מפני האונס, אבל אם אין שם אונס אסור לישבע ובלבו לבטל וכו' הרי דבעינן שיכוון בשעת השבועה לדבר הפוטרו, כגון שמכוון רק להיום וכדו', אבל לומר שלא התכוונתי לשבועה לא מהני, שבסתם הוי פיו ולבו שוין. ונראה שגם לעיל איירינן בהא דאומר כך וכך היה בלבי, דהיינו ג"כ שעשה תנאי בשבועתו וכדו', ואה"נ שאסור לעשות כן אלא שמ"מ מהני ועל זה קאמר הרמב"ם שאם נשבע על דעת אחרים אינו יכול לומר כך שלבם קם במקום לבו, אבל באונס מתירים לו שיכוון בלבו פירוש אחר בלשונו. ובזה נראה שגם לשון הרדב"ז שכתב שאם אין שם אונס אסור לישבע ובלבו לבטל וכו' אין כוונתו אלא לעשות כן, אבל בודאי שביטול בלבו הוי ביטול, ולא מקריא שבועה, ובאונס יש לכוון בלבו לכתחילה לדבר אחר.

א"כ הכא כשיש בזה דבר מצוה כגון להציל ממון חבירו מהפסד ואינו רוצה לישבע מחמת חומר שבועה, בודאי שיכול להקל בהא דהן צדק שלא מזכיר בו לשון שבועה כנ"ל ויכול לכוון בלבו לדבר אחר. ואפי' באומר אני נשבע בהן צדק שהזכיר לשון שבועת יש להקל היכא שאינם משביעים אותו במפורש על דעתם שאין בזה משום לתא דשבועה. ואעפ"י שכאן לא מכריחים אותו לישבע ומצד עצמו הוא נשבע מ"מ גם זה נקרא אונס לגבי זה דמהני מה שמפרש בלבו, וכמו בכל נדרי אונסין שמחמת אונס הממון שיש עליו נודר ונשבע כדי להציל ממונו נדרים (כז,ע"ב. וע"ע מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' נב). וה"ה בנידון דידן, דלא אמרינן על מי שרוצה להצהיר ח"ו בשקר, אלא על מי שבא להעיד אמת ולהצהיר על דבר אמת, אלא שרוצה להנצל מחומר שבועת אמת, שודאי מותר וכנ"ל.[1]

ואפשר עוד להקל לו באופן אחר שיבטל בפירוש בפיו לפני כן, וגם בזה מצאנו למהרי"ט בתשובה הנ"ל שכתב שנראה שהמודעא מבטלת המעשה אעפ"י שלא אמר בלבו היום שלא הצריכו לומר כן אלא כשלא קדם לה ביטול, אבל היכא דמסר מודעא מעיקרא ואמר כל מה שאני נשבע הרי הוא בטל שאיני עושה אלא מפני האונס, עדיף טפי מביטול בלב בשעת הנדר דהשתא דיבור ודיבור הוא, ואתי דיבור ומבטל דיבור כאותה ששנינו, 'אומר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל', ומפרש בגמ' 'הרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו'' וביטול בפה עדיף טפי מאומר בלבו היום.

ה.חתימה של הצהרה בשבועה

השתא אתינן לבירור הא דחתם על הצהרה בשבועה אי הויא כשבועה, ומראש הודעתי דלכאורה לא הוי שבועה כלל משום דכתיב "כי יבטא בשפתים" ושמעינן שדוקא במוציא שבועה מפיו במפורש, וכן נראה פשוט לכאורה מל' הרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות הלכה י): "מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו, הרי זה מותר, שנא: לבטא שפתים". הרי מפורש בלשונו דבעינן שיוציא בשפתיו דוקא, וכן איתא בשו"ע (יו"ד סי' רלט ס"א): "דין השבועה כדין הנדר לכל דבר לענין שצריך שיוציא בשפתיו". ובהל' נדרים (סימן רי ס"א): "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו". נראה פשוט דבעינן דוקא שיוציא מפיו, ולכאורה אין על זה שום חומרא דשבועה.

אלא דחמותי ראיתי אור בהיר בתשובות הר"י מיגש (סי' קכו): "שאלה ... אנשים שהיתה ביניהן שנאה ודברי ריבות ואח"כ השלימו, וכתב כל אחד מהן לחבירו כ"י בשבועות חמורות שלא יכוון להקניטו ולא ידבר עליו סרה, אם הם מחוייבים בשבועה זו שכתבו בכתב ידם, או נאמר שהואיל ולא הוציאו שבועה מפיהן אינם חייבין בה". והשיב להם: "אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתב ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע, ואפילו שלא הוציא שם שבועה מפיו, ואם לא קיים דינו מסור לשמים, אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שם שבועה מפיו". לפי"ז נראה פשוט שיש בזה חומרא דשבועה אעפ"י שאין כאן ביטוי שפתים ודלא כדברינו הנ"ל. אבל כד דייקינן שפיר בדבריו נראה כדברינו, שבודאי אין בזה איסור שבועה ממש ולכן אין דינו מסור לחייבו בדיני אדם, שאין בזה מלקות וקרבן ויש בזה רק איסור.

ושאלה זו מצאנו לה בצורה הפוכה, בדברי רש"י בספר הפרדס, בנשבע שלא ידבר עם חבירו אם מותר לכתוב לו, ושם כתב בזה (בלקוטים): "וששאלת מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו, מהו לכתוב לו דברים בכתב? כך ראינו שמותר לכתוב כל דברים שבלבו ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום בחבורה שהוא בתוכה אא"כ אומר שלום עליכם רבותי חוץ מפלוני". ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרה) כתב ששבועה בכתב "בלשון קבלה" אפי' היכא דספק לו אם הוציא בשפתיו בעת הכתיבה, צריך לקיים דספק דאורייתא לחומרא, הנה ג"כ חזינן שיש להחמיר בזה רק משום שאולי הוציא בשפתיו.

אמנם רואים לחומרא זו גם היכא שבודאי לא הוציא בשפתיו, כך בדברי הנודע ביהודה (מהדורה קמא חיו"ד סי' סו) שכתב, ששבועה בכתב בלשון קבלה אם לא הוציא בשפתיו בשעת הכתיבה, י"ל דהיא מחלוקת הר"מ ור"ת, אבל חרם בכתב מסיק שם שלכו"ע הוי חרם אף שבודאי לא הוציא בשפתיו. ובחלק חו"מ (שם סי' לו) כתב ג"כ כדבריו הנ"ל, והוסיף בזה שרק לענין איסור השבועה להתחייב מלקות הוא דאמרינן הכי, אבל לענין דיני ממונות שבין אדם לחבירו אין הבי"ד משגיחין בדבריו שלא הוציא מפיו והודאתו כמאה עדים, וכל מה שנתחייב בשבועה בע"פ מחוייב גם בשבועה בכתב. וביאור דבריו נראה ברור דמדין שטר הרי הוי שטר שבועה ככל השטרות וככל כתב ידו דחשבינן ליה כמאה עדים, אבל לגבי איסור שבועה, היות ולא הוציא בשפתיו אין כאן ביטוי שפתים ואין כאן שבועה.

אמנם מדברי הר"י מיגש לעיל חזינן שכת"י בשבועה יש בזה חומרא גדולה, וחייב לקיים על מה שחתם, ולא רק מצד הדיני ממונות שבזה, אלא גם מצד חומר השבועה, דהא שם באותה תשובה לא איירינן בממונות אלא משום חומרא דשבועה אתינן עלה. כל זה כשכתב שבועה בכתב יד, אבל בחתימה לבד אין בזה איסור שבועה. וראיתי בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן עט אות ה) שכתב: "דאע"ג דשבועה בכתב לא מהני משום דכתיב לבטא בשפתים, אבל חרם מהני, מ"מ דוקא בכת"י ממש אבל בחתימה לבד י"ל דלא מהני וכ"כ המחברים". הנה הוא כתב את זה אפי' בחרם דס"ל להנודע ביהודה דחמיר משבועה ואפילו בכת"י מהני, שזה דוקא בכת"י ממש ולא סגי בחתימת ידו על שבועה וכו'. ובשו"ת מהרי"ט (ח"א שאלה יד) כתב בשלשה שהסכימו בדבר אחד ונשבעו שבועה וכתבו בספר וחתמו והאחד אומר חתמתי ולא נשבעתי אם השנים האחרים נאמנין להעיד, ומשמע מהשו"ת הנ"ל דחתימה לא הויא שבועה כלל, ושם האריך לדון בארוכה רק לגבי זה אם מיקרי נוגעים בדבר לגבי מה שמעידים שביטא בשפתיו, ובסוף דבריו כתב דמה מהני אם העידו עליו, אם הוא בטוח שלא נשבע והוא חושב שאין עליו חומר שבועה וכו'. מכל הנאמר נראה שחתימה על הצהרה בשבועה הנהוגה כיום אין בה שום חשש שבועה וזה ברור.[2]

ו.  נשבע בנקיטת סידור או תנ"ך

מכאן נבוא לברר דין הנשבע בסידורי תפילה או בחומשים מודפסים וכדו' וכן היכא שנשבע רק בהנחת ידו עליהם ולא לקחם בידו אי מקרי שבועה.

הרמב"ם בפי"ב מהל' שבועות ה"ד ס"ל דנשבע בכתבי הקודש לא הוי שבועה כלל. ועיין בהשגת הראב"ד שם ובדברי הכס"מ והרידב"ז, ואמנם בתשובות הגאונים מוצאים חומרא גדולה בזה, דס"ל דאפי' בסידור תפילה חיילא שבועה, וז"ל: "מי שתפס ספר של תחנונים או של תפילות ונשבע השבועה ההיא כשבועת התורה היא אי לא. תשובה: השבועה ההיא כשבועה בנקיטת ספר תורה ואין לה הפרה לעולם". ונראה שהגאונים מחמירים בהתרת נדרים ושבועות כדמצינו ג"כ בזה בתשובות הגאונים (סי' קכז) במי שקפץ ונשבע בתורה שהיא בידו וכוי שכתבו שם: "שאין בדורות הללו מי שיוכל להתיר לאחר נדר ולא שבועה ואפי' בישיבה אין יכולים להתיר לא נדר ולא שבועה, ולכן יתקיים שבועתו וכו' וכן מי שנרגז וקפץ ונשבע בהזכרת השם או בתורה המונחת בארון, אין רשות לכל אדם חכם וסופר להתיר שבועתו לא שמועה שנשבעין בנקיטת חפץ ולא שבועה שנשבעין על פה בהזכרת השם" (ועיי"ש בתשובה עו דאיכא גוונא דמתירין לו).

ובתשובות הריטב"א (סי' קפו) כתב: "אך על ענין השבועה שגילה לגוי ענין חילוף התורה, אין בזה כלום, ולא עוד אלא שאע"פ שלא נתכוון שמעון בזה לשם שמים, מ"מ יפה עשה שהפרישו משבועת שקר וגם מחילול השם, כי השבועה שהיה נשבע בנטילת ההפטרות שבועה גמורה היא". ועיין מהרי"ו סי' קעא (מובא ביו"ד סי' רלז ס"ז) דבנשבע בנביא מן הנביאים או בשאר כתב מכתבי הקודש דאין זה שבועה, והיינו שלא נטל בידו, אבל אם נטל בידו כתב אשורית אפי' אינו רק חכמה חצונית או אלף בית שאין בו רק אותיות אם נשבע בהן והן בידו הוי שבועה (סברת הב"י). ועיי"ש בדברי הש"ך בשם תשובת מהר"ם מינץ (סי' ע"ו) שאם הניח ידו עליהן דינו כנטלם בידו דא"צ הגבהה אלא אחיזה בעלמא ע"כ. ונראה לכאורה שבשיטת הרמב"ם שהנשבע בכתבי הקודש לא הויא שבועה אפשר לומר ג"כ שדוקא בלא נטלם, אבל בנטלם הויא שבועה, ועכ"פ ראוי להחמיר בשבועה בתנ"ך אעפ"י שאינו נוטלו אלא ששם ידו עליו, וחמיר בודאי מהא דשבועה בכתב, והצהרה בשבועה בהן צדק, וזה ברור.

ז.  מסקנות

א.  הצהרה בהן צדק כשמכוון להצהיר על האמת אלא שהוא רוצה להנצל מחומרת השבועה, אין בזה חשש שבועה, ויכוון בשעת ההצהרה לדבר אחר, ויותר טוב שיבטל בפירוש לפני כן (כדברי המהרי"ט בתשובה).

ב.   חתימה על הצהרה בשבועה לא הוי שבועה.

ג.   יש להחמיר בכותב בפירוש אני נשבע אפי' לא הוציא בשפתיו.

ד.   הצהרה בהן צדק שאעשה כך וכך ולא כוון לבטלה, וכן אם לא עשה מודעה לפני כן -צריך התרה (וכדברי הרמ"א הנ"ל).

ה. בחומשים וכתבי הקודש וסידורי תפילה וכיוצא בזה, יש להחמיר בשבועה אפילו שלא בנקיטת חפץ.



[1]    לפי מה שצידד להלן הרה"מ שהביטוי "שבועה בהן צדק" משמעותה שבועה, האיך יועיל מה שיחשוב בלבו שאינו מכוון לשבועה. והרי נדרי אונסין לא הותרו אלא כשבלבו לפרש מה שאמר בפיו סתם, שאומר שלא יאכל ומכוון ליום זה בלבד וכל כיו"ב, אבל לגבי לסתור מה שאומר במפורש, דברים שבלב אינם דברים. גם בדברים שמשמעותם יכולה לסבול פירוש וכהא דנדרי אונסין, נראה שאין זה אמור בדברים שעיקר חיובם מכח דינא דמלכותא דינא, כגון מכס ומסים וכיו"ב, שבזה כשם שעצם החיוב וגובה התשלום נקבע ע"י דינא דמלכותא, כן הרשות בידם לקבוע כראות עיניהם את צורת הפטור מהתשלום. ואם לפי ראות עיניהם, אין להפטר אלא ע"י שבועה ולא בהצהרה בהן-צדק מפני שהבריות נוהגים לזלזל בזה, הרי גם זה הופך להיות דינא דמלכותא, ובדומה למה שמצינו בשבועת הדיינים שיש לדיין לפרש כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו (חו"מ סי' פז ס"כ בהגהה) ובזה לא נאמר שהותרו נדרי אונסין. וה"ה במבטל בפירוש בפיו לפני כן אין זה אלא במקום אונס כמבואר במהרי"ט שם. -העורך

[2]    אמת נכון שכ"כ באחיעזר, אולם לענ"ד דבר זר הוא לחלק בזה בין כתב ידו לחתימת ידו. והמקור הראשון לחילוק זה הוא הנודע ביהודה, שציין שם האחיעזר. אך ברור לענ"ד שלא כיון לזה ולא עלתה על דעתו כלל.

      והנה קי"ל, כל העונה אמו אחר שבועה כמו הוציא שבועה מפיו, וזה לא מצד דיבור פיו של המשביע, שהרי משביע הוא אפילו אם הוא עכו"ם או קטן (יו"ד רלז ס"ב). וכן לאו דוקא אמן אלא כל דבר שעניינו קבלת הדברים (שם סימן רט). וחתימת ידו הרי ודאי שהוא בגדר אישור לקבלת הדברים. ובכל שטר שדנו הראשונים בכשרותו אינו אלא מצד "מפיהם ולא מפי כתבם", אבל לא עלה על הדעת לפסול מצד שאין כאן אלא חתימת יד העדים, שהרי השטר אינו נכתב כרגיל אלא ע"י סופר, ואף אם במקרה חתם סופר כעד, אין הוא אלא עד אחד, והשני אין כאן אלא חתימת ידו, ומ"מ הוי עדות מעליא והיינו כנ"ל מפני שחתימת ידו הוה אישור לקבלה הדברים שעליהם באה החתימה, ואם מדינא שבועה שבכתב תורת שבועה עליה, למה יגרע דין החתימה, כמאשר השבועה בפיו?

      ומש"כ הנודע ביהודה (קמא, יו"ד,סח): "גם מהרשד"ם וחוות יאיר (המחמירים בשבועה בכתב) מודים עכ"פ שכתב יד סופר ודאי לא יחשב לביטוי שפתים של הבעל דבר", נראה שהוא חוזר לגבי אותו ענין שעוסק בו, שלפי גביית העדות, "לא הוזכר בפניה שום חרם, רק כאשר הביאו לפניה התנאים חתמה, והיא לא ידעה אם נאמר שם שבועה וחרם ות"כ". ובזה כתב שם הנודע ביהודה בא"ד ש"זה הוא נוסחא דשטרא, ומעולם לא נעשה שום שבועה או קבלת חרם, והסופרים רגילים לכתוב דבר זה, וטופסי דשטר הוא". כוונתו ברורה שלא הסופר ולא החותם שמים לב לדקדוק הנוסח, שהסופר כותב כפי הנוסח הרגיל והחותם חותם מבלי לחשוב, שיש כאן ענין של שבועה וכיו"ב. וזהו גם שכתב בסיום דבריו, שבכה"ג שהחתימה היתה מבלי דקדוק, אין לראות כתב ידו הסופר שכתב מגדר טופסי דשטרי, כשבועה של הבע"ד. ולשון הנודע ביהודה "טופסא דשטרא" היא בדומה ללשון הירושלמי שבת פט"ו (הו"ד בתוס' ברכות מח,ע"ב ד"ה מתחיל) "מהו לומר רענו זוננו וכו' בשבת. א"ל טופס ברכות כך הוא". והובא בטור סי' קפח.

      וראיה לדבר שאל"כ הנודע ביהודה סותר את עצמו, ממש"כ שם בתשובה סו שדקדק כלשון הכתב ולא מצא שקיבלו עליהם בשבועה, ולא הזכיר כלום שכל האלופים וראשי הקצינים הרי לא כתבו יחד, ולא היה כאן אלא חתימת ידו, וגם לא הזכיר אפילו שהכתב נכתב עכ"פ ע"י אחד מהחותמים, ובפשוטו זה נכתב ע"י סופר וכולם חתמו, ואעפי"כ לא העיר הנודע ביהודה מאומה מצד שאין כאן אלא חתימה, ובזה כו"ע מודים. אלא ברור כנ"ל שלא היה בדעתו לחלק בין חתימת ידו לעדי הכתב יד אלא רק לנידון דשאלה של סי' סח, שהחתימה היא שגרתית ללא תשומת לב מדוקדקת למה שנכתב בפנים.

      וכן יש לראות בתשובה הרא"ם, אחד מראשי המדברים בענין שבועה בכתב, וז"ל: "אין שום א' מהחכמים שיאמר שחתימתו היא כשבועה, דלבטא בשפתים כתיב וכו' דאי איכא ביטוי אין, ואי לא -לא הויא שבועה, פשיטא ופשיטא שאין בחתימתו ממש". הנה לא העלה שום סברא לפסול מצד שלא היה כאן אלא חתימה ולא בא לפסול רק מצד דלבטא בשפתים כתיב, ובכתב אין בזה דין שבועה. ודברי האחיעזר צ"ע רב לענ"ד. ומהמהרי"ט שמביא אין שייכות הנה שאין כתוב בכתב שנשבעים אלא שכבר נשבעו, והשטר אינו אלא שטר ראיא על זה. וכה"ג דחה הגרע"א באמת השב יעקב מתה"ד דשבועה בכתב ל"מ (תשו' רע"א סימנים ל,לב). אכן עיי"ש שמעלה חידוש אף אם נאמר שכתיבה כקריאה, אי"ז כשמכוין בפירוש שכתיבתו לא תחשב קריאה. ומעתה אם יכוין כך בפירוש, הרי אין כאן שבועה. ועי' הערה דלעיל שכבר הערנו שבמקום שהשבועה נדרשת מכח תקנה שמטרתה להשמר מפני הרמאים לעקוף הדינא דמלכותא, גם זה נכלל בכלל דינא דמלכותא. והדרך הנכונה היא להצהיר במפורש שנמנעים מלהשיב בגלל חומר השבועה שהזהירו חז"ל אפילו על דבר אמת, וודאי שהממונים על זה יתחשבו בכך, ותומת ישרים תנחם. -העורך

  הצהרה בהן צדק ושבועה בכתב
עבור לתוכן העמוד