רוב ומיעוט בפסק דין

רוב ומיעוט בפסק דין

ראשי פרקים

א.           מקורות הדין

ב.           מסקנות מעשיות

 

vvv

א.מקורות הדין

הזדמן לי בזמן האחרון להשתתף כמה פעמים בתור שופט במשפט חברים ומדי פעם הייתי עד לויכוח בין הרוב ובין המיעוט, אשר הפס"ד לא נתקבל על דעתו וסירב לחתום עליו. מכיוון שדבר זה הריהו בבחינת מעשים בכל יום, לכן באתי לברר את הדבר מבחינת ההלכה ולהמליץ כיצד לנהוג במקרים אלה הלכה למעשה.

שאלה זו, אם אפשר להכריח את היחיד לחתום על פסק-דין שלא נתקבל על דעתו אלא על דעת הרוב, נדונה בתשובת חוות יאיר סי' קמז, מובאת גם בפתחי תשובה חו"מ סי' יט סק"ד, ושם נזכרת גם המחלוקת בין מרן הב"י הפוסק שיש להכריח את השלישי לחתום ובין מהר"ם מטראני הסובר שאין להכריח. אמנם כאשר שמענו כן ראינו אצל אבותינו -רבותינו, שישבו בדין בזבל"א ולא כפו על השלישי לחתום על הפס"ד אם סירב לכך. יש להניח שסמכו על הכרעת הרדב"ז -מובאת גם בקצות סי' יט סק"ב -שאם אי-חתימת השלישי אינה מבטלת את המעשה אין כופין אותו לחתום. ואולי דוקא בזבל"א שאם אפילו יכריחו את השלישי לחתום ויכתבו את הפס"ד בנוסח: מדבריהם יצא פלוני זכאי או חייב כמבואר בחו"מ שם ס"ב, ממילא יהא ברור לכל כי הבורר מצד מי שיצא חייב הוא אשר לא הסכים לפס"ד, ובכן איזו תועלת יש בזה שיכריחו את ההוא לחתום על הפס"ד. אבל בנידון דידן שאנו יושבים כבי"ד שהורכב ע"י מזכירות הועדה המשפטית המקומית או המרכזית, אם אחד מהשופטים לא יחתום על הפס"ד, הלא יש בזה משום "הולך רכיל מגלה סוד". לעתים תכופות היחיד שנשאר במיעוטו אינו מסתפק בזה שאינו חותם על הפס"ד, אלא דורש שבפסק-דין תבוא גם לידי ביטוי דעתו -דעת יחיד.

בכדי להקל על המעיין אזכיר את מקור דין זה אם כי גלוי וידוע הוא לכל, הלא היא משנה מפורשת במס' סנהדרין (כט,ע"א) "ומניין לכשיצא לא יאמר: אני מזכה וחברי מחייבים, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי -על זה נאמר: לא תלך רכיל בעמך, ואומר: הולך רכיל מגלה סוד". הרמב"ם בפירושו על משנה זו אומר: "כדי שיהיו הדיינין אהובים אצל בני אדם ולא ידע מי מהם -מהבעלי דין -מי הוא אשר חייב ומי אשר זיכה, ולפיכך אמרו במי שמגלה הסוד מהם ומודיע מי הוא המזכה ומי הוא המחייב -הולך רכיל מגלה סוד".

במס' סנהדרין (ל,ע"א) שואלת הגמרא: "מכתב היכי כתבי"? [רש"י: פסק דין, במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי הרבים] -ר' יוחנן אומר: זכאי, ריש לקיש אומר: פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב [שאם יכתבו זכאי סתם -מיחזי כשיקרא. בעלי התוספות מעירים על דברי ר"ל: "ומשום לא תלך רכיל אין כאן" והואיל הוא בעצמו לא אמר לבעלי-דין כלום] ור' אלעזר אית לי' דמר, ואית ליה דמר, הילכך כתבי הכי: "מדבריהם נזדכה פלוני". שאז לא מיחזי כשיקרא ואין כאן מגלה סוד.

מחלוקת זו בין ר"י ובין ר"ל מובאת גם בירושלמי סנהדרין (פ"ג ה"י): "אר"י כופין את המחייב שיכתוב זכאי [פני משה: כופין אותו לחתום עמהן על זכאי] ר"ש בן לקיש אמר: המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי, מאי טעמא דר"ל? דלא ייתי חורן ויסבור דכוותי ויימר אוף פלן היה תמן, אוף הוא טועה [פני משה: לפי שזה שחבריו רבו עליו הוא מקפיד בזה שיכתבו דעתו בפירוש, מפני שהוא אומר לא יבא אחר ויראה שהדין עמו ויאמר: מה זה? אף זה הפלוני דיין היה שם, ואף הוא טעה בדין ואין רצוני שיאמרו עלי טועה הייתי]." מדברי הירושלמי יוצא ברור, כי דעת ר"י היא לא רק שכותבין זכאי ואינם נותנים ביטוי לדעת המחייב אלא גם כופין את המחייב שיחתום על זכאי, ולדברי ר"ל רואים אנו בירושלמי נימוק נוסף על הנזכר בבבלי דמחזי כשיקרא, שהמחייב יכול להגיד אין רצוני שיאמרו עלי טועה הייתי, ולפי זה לא רק שאין להכריחו לחתום על זכאי אלא גם יש בפס"ד ביטוי לדעת היחיד.

ב.מסקנות מעשיות

הרמב"ם בהל' סנהדרין פכ"ב ה"ח פוסק כר"א, גם הרא"ש פוסק כר"א, כיון דאית ליה דתרווייהו ומסתבר טעמיה, אפשר לשמור על סודיות מסוימת וגם לא מחזי כשיקרא. אבל במקום שאין לקיים דברי שניהם, למשל בזבל"א, שאם אפילו כל השופטים יבואו על החתום ויכתבו: "מדבריהם נזדכה פלוני" ידעו כולם מי הם המזכים ומי הוא המחייב -אז עלינו להכריע כר"י לגבי ר"ל ולהכריח את השלישי לחתום על זכאי מבלי להזכיר בפס"ד מדבריהם נזדכה פלוני.

מעתה הדרה קושיא לדוכתא, הלא כבר היה עובדה ולא נהגו רבותינו שישבו בדין בזבל"א להכריח את השלישי לחתום על הפסק-דין, אף גם לא מצאנו שבזבל"א לא יכתבו: מדבריהם נזדכה פלוני.

אמנם כפי הנראה שבזבל"א אין זה לגמרי בגדר סוד, כי עפ"י רוב שני הבוררים דנים מלכתחילה בענין ואם אח"כ בוחרים להם שלישי -הרי זה ידוע, כי שנים אלה לא הסכימו לדבר אחד והשלישי יודע שאין זה בגדר סוד כי הוא בא להכריע בין הבוררים ואינו חושש לאיבה. ולכן צריכים לכתוב: מדבריהם נזדכה פלוני, ואין מקום להכריח את השלישי לחתום על הפס"ד. גם בשלשה שישבו בדין ואין התנגדות מצד הרוב שבפס"ד תבוא לידי ביטוי גם דעת היחיד אז בודאי לא יהא בזה משום הולך רכיל מגלה סוד.

כמו כן אם נקבע בתקנון להביא בפס"ד לידי ביטוי גם את דעת היחיד, כי אז כל אלה שיקבלו על עצמם לשבת שופטיס במשפט חברים -הרי יביעו בזה את הסכמתם לתת ביטוי גם לדעת היחיד ולא יהא בזה משום מגלה סוד.

תקנה זו נחוצה היא לפי דעתי, כי הלא שואפים אנו להנהיג שבכל פס"ד תהיינה נזכרות טענות בעלי הדין, העובדות שהובאו בפני ביה"ד, ובעיקר הנימוקים אשר לפיהם פסקו השופטים את הדין. לא מיבעיא בפס"ד המוצא ע"י ועדה המשפטית המקומית, אשר יש עליו זכות-ערעור, אלא אפילו בפס"ד המוצא ע"י הועדה המשפטית המרכזית ואין עליו זכות ערעור -גם שם יש להזכיר את נמוקי הפס"ד משום "והייתם נקיים" ומטעמים אלה יש גם להזכיר דעת היחיד.

ומכיון שחז"ל שקדו על סודיות שמות המחייבים והמזכים, ואולי מלבד הטעם המובא ברמב"ם בפרושו על המשנה: "כדי שיהיו הדיינין אהובים אצל בני-אדם" היה להם עוד טעם כמוס, לכן הייתי מציע להנהיג להזכיר בפס"ד את דעת הרוב ואת דעת המיעוט בצירוף נמוקיו של כל אחד מבלי לפרש את שמותיהם.

  רוב ומיעוט בפסק דין
עבור לתוכן העמוד