הסמיכה והנסמכים

הסמיכה והנסמכים*

ראשי פרקים

א.     משמעות ורקע

ב.      היש צורך בסמיכת היד בפועל

ג.      מי נסמך ומי היו המסמיכים

ד.      שליט יחיד או הכרעת רוב

ה.     מערכת השיפוט וההוראה מסורה בידי הסנהדרין

ו.      בין סמכות רשמית חיצונית לבין סמכות שורשית פנימית

ז.      בירור הסטורי

ח.     השערה מחודשת

 

vvv

א.משמעות ורקע

השם "סמיכה" בתור נתינת רשות ומילוי כח לדון ולהורות בכל דבר, דת ודין, שגור הוא בספרותנו התלמודית ומצוי גם בספרות המאוחרת. בימינו מכנים את הדיפלומה לרבנות בשם סמיכה. נתינת "סמיכה" פירושה שרב גדול או מוסד בר סמכא נותן לתלמיד שקנה ידיעות התורה במידה מספקת, יפוי כח לקבל משרת רב או דיין או מורה צדק בישראל. בארצות פולין היו משתמשים במונח "היתר הוראה" בתור כינוי לדיפלומה-רבנית. ומשמעותה שמתירים לתלמיד שגמר לימודיו בתורה ועמד לבחינה על ידיעותיו התורניות, להורות הוראה בהלכות התורה. בלא התרה זו אסור היה אפילו למי שידוע כחכם מובהק לקבל משרה של רבנות או של דיינות בקהילה ישראלית. זה היה חוק בלתי כתוב שהחזיקו בו כל הקהילות בכל הארצות, שלא מינו שום איש למשרה דתית אם לא היתה בידו תעודת סמיכה או היתר הוראה, וזה בהתאם למה שאמרו חז"ל: "תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו" (סנהדרין ה,ע"ב; ועי' יו"ד סי' רמב, יד ברמ"א).

בבית המדרש לרבנים בברלין (מיסודו של הג"ר עזריאל הילדסהיימר ז"ל) לא היו נותנים תעודת סמיכה אלא למי שעמד בבחינות שבעל פה והצליח בעבודות שבכתב להראות את ידיעותיו בשו"ע ואת כחו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. תעודה זו היתה כתובה בעברית וחתומה על ידי ראש בית המדרש וע"י המורה לגפ"ת. ואילו תלמידים שלא היה כחם גדול בתורה, אבל קנו להם ידיעה כללית בספרות הרבנית ובספרות של חכמת ישראל והתמחו בכשרון ההטפה ובכשרון ההוראה בבתי ספר ללימודי הדת, היו מקבלים תעודה כללית כתובה בלשון גרמנית על ידיעותיהם הנ"ל שהיתה חתומה בידי כל המורים למקצועיהם השונים. תעודה זו הכשירה לקבל מינוי בתור רב ומטיף ומורה לדת, אבל לא להורות הוראה בשאלות איסור והיתר, שבת, טהרת המשפחה, סידור גיטין וכדומה. רבנים מסוג זה, אעפ"י שכלפי חוץ היו מופיעים כרבני העדה הרשמיים, היו זקוקים לקבל בצדם מורי הוראה או דיינים מומחים שהיה בידם תעודת הסמיכה, או התרת הוראה. כמעט תמיד היו הרבנים והדיינים חיים בשלום באחווה וריעות. כל אחד מילא את תפקידו המיוחד והיה נזהר מלנגוע אף כמלוא נימה בסמכותו של חברו.

לעומת זאת בארצות ליטא פולין הונגריה ורומניה היו מקילים הרבה בבחינות לתלמידים שמילאו כריסם בש"ס ופוסקים, הרב המסמיך היה מפלפל עם הנבחן בדברי תורה ועל ידי כך הכיר את כחו בתורה ונתן לו סמיכה. לתלמידים מסוג זה לא היתה הסמיכה אלא נטילת רשות רשמית בלבד כדי שלא לעבור על החוק הבלתי כתוב הנ"ל.

שורש המילה "סמיכה" מקורה בתורה, ופירושה: סמיכת יד המסמיך על ראש הנסמך, כמו שנאמר: "ויאמר ה' אל משה קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז,יח). וכן: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויסמוך את ידיו עליו " (שם כב,כג).

לדעת הרמב"ם יש לייחס את התחלת קיומו של מנהג הסמיכה למשה רבינו, שהרי כך הוא לשונו של הרמב"ם ז"ל: "אחד בי"ד הגדול ואחד הסנהדרין קטנה או בי"ד של ג' צריך שיהא אחד מהם סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהם שכינה. ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו" (פ"ד מהל' סנהדרין ה"א).

יוצא מדברי הרמב"ם שהסמיכה נמשכה כשלשלת ארוכה ממשה רבינו עד אחרון המוסמכים. מפרשי הרמב"ם לא העירו על המקור שממנו הוציא את קבלתו זו. אולם ברור שהרמב"ם סמך על הספרי במדבר כז פסוק יט. שכן פירש שם: "וסמכת את ידך עליו -א"ל תן תורגמן ליהושע להיות שואל ודורש ומורה הוראה בחייך". גם את הפסוק "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טו), מפרשים חז"ל כמכוון למינוי סנהדרין המונה שבעים איש (ספרי שם; בבלי סנהדרין יז,ע"א).

ב.היש צורך בסמיכת היד בפועל

הנחת היד על ראש הנסמך היתה כדי להשרות עליו רוח ה' של קדושה וחכמה, כמו שאמרו בספרו זוטא: "וסמכת את ידך עליו -שיתברך תלמודו על ידך". ופסוק מפורש הוא בתורה: "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ויהי כנוח עליהם הרוח" (במדבר יא,כה) וכן: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (דברים לט,ט).

מנהג זה של הנחת יד אנו מוצאים גם בברכת יעקב כשבירך את אפרים ומנשה (בראשית מח) וכן כשנתחנכו הלויים לעבודת הקודש היו בני ישראל צריכים לסמוך את ידיהם על ראשיהם (במדבר ח,י). גם בקרבנות שהקריבו בבית המקדש היו הבעלים חייבים לסמוך את ידיהם על ראש הקרבן וזהו צווי מפורש בתורה.

ברם למנהג של הנחת יד על ראש הנסמך לא היה ערך מכריע ובמשך זמן בית השני בטל לגמרי. בבבלי סנהדרין (יג,ע"ב) שואל רב אחא ברי' דרבא את רב אשי: "בידא ממש סמכי ליה? א"ל: סמכין לי' בשמא, קרי לי' רבי ויהיב לי' רשותא למידן דיני קנסות". הרי שבזמנו של רב אשי (בתחילת המאה הרביעית) בטל כבר מנהג זה לסמוך ביד. וכן כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ד,ה"ב: "וכיצד היא הסמיכה לדורות, לא שיסמכו ידיהם על ראש הזקן אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות". שם התואר "רבי" ניתן לפי הנ"ל וכן לפי עדותו של ר' שרירא גאון רק למוסמכים בארץ ישראל (ר' ערוך ערך אביי בשם רש"ג) וכן הזכות לדון דיני קנסות ניתנה גם כן רק למוסמכים כמפורש בגמ' סנהדרין הנ"ל ובכמה מקומות בש"ס. ואילו לחכמי בבל לא ניתן התואר "רבי" כי אם התואר "רב" וגם לא היתה להם רשות לדון דיני קנסות.

יש כאן פליאה עצומה. מדוע פסק המנהג לסמוך את היד על ראש הנסמך כדרך שעשה משה רבינו את יהושע? על תמיהה זו עמד כבר הרב הראשי לא"י הגרי"א הרצוג במאמרו "הערות היסטוריות" שנדפס בסיני תשי"ג (חוב' א-ב), ובו הוא מביע את ההשערה המענינת מאוד, שהמנהג הזה בטל בימי הסכנה כשגזרה מלכות רומי הרשעה על הסמיכה. הבולשת הרומאית שלא הכירה את מהות הסמיכה בפנימיותה, שהעיקר בה היא ההצהרה שהנסמך ראוי הוא להורות בדיני התורה, חשבה שהעיקר הוא הטכס החיצוני. כדי להימלט מהסכנה הכרוכה בעבירה על גזירת המלכות נועצו חכמי הדור לסמוך רק בקריאת שם "רבי". היה די למסמיכים בהתנצלות שהמינוי שנעשה בלי סמיכת ידים אין זו סמיכה שעליה גזרה המלכות. והמשטרה הרומאית לא היתה מקפדת אלא על העובר על החוק ככתבו וכלשונו. ובחוק הרומאי נזכר בפירוש סמיכה בידים.

אלא שעדיין יש לתמוה איך המשטרה הרומאית נתנה לרמות את עצמה על ידי שינוי קטן זה בטכס הסמיכה. ועוד תמוה, למה היה צריך ר' יהודה בן בבא לסמוך בהיחבא, בין שני הרים גדולים חמשה זקנים (סנהדרין יד,ע"א) ולסכן את נפשו? והרי יכול היה לסמוך בלא הנחת ידים ולהינצל מן הסכנה. הרב הראשי סובר כי בראשונה היתה הגזירה חמורה ביותר, ורק אח"כ הוקלה הגזירה והסתפקו השלטונות בהתנצלות שהסמיכה בלא הנחת יד מחוסרת כח וסמכות שהי' לה בימים הקודמים.

ועדיין מתעוררת שאלה למה בבבל המשיכו לקרוא את המינוי לרבנות ולדיינות בשם הישן "סמיכה", בעוד שבארץ ישראל ששם היה מקום הסמיכה (שהרי אין סמיכה בחוץ לארץ, סנהדרין יד,ע"א) היו קורין לזה "מינוי". ראה ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב: "תמן (בבבל) קריי למינוי סמיכותא ... בראשונה היה כל אחד ממנה את תלמידיו, כגון רבן יוחנן בן זכאי מינה את ר"א ... בי"ד שמינה שלא לדעת הנשיא" (שם). וכן: "אמר ר' זעירא הדא אמרה שממנין זקנים בפה" (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ב). המילה סמיכה הושמטה לגמרי מפי חכמי ישראל. אולם ברור כי בזמן מן הזמנים השתמשו גם בארץ ישראל בשם "סמיכה" שהרי מילה זו הוזכרה במשנה וגם בתוספתא. ("סמיכת זקנים" במשנה ראשונה של סנהדרין לפי פירוש התלמוד בדף יג,ע"ב ופירוש הרמב"ם שם וכן פ"ה מ"ד תוספתא סנהדרין פ"א) ומארץ ישראל הועבר השם סמיכה לבבל, ולא נתחלף בשם מינוי כמו בארץ ישראל.

הרב הראשי רי"א הרצוג מסביר מכיון שבבבל לא ראו סמיכה מעולם לא הבחינו בשינוי שבא בצורתה לרגלי גזירת המלכות. ברם קשה לקבל סברא זו, מאחר שיודעים אנו על הקשר ההדוק שבין ארץ ישראל לבבל, על ידי זרם העולים והיורדים שלא פסק לעולם. הרב ח.ד. רגנשבורג מנהל ביהמ"ד לתורה בשיקאגו הביע השערה, כי לביטול המנהג של "סמיכה ביד" גרמה העובדה שמנהג זה נעשה למנהג נוצרי, השלוחים הניחו את ידיהם על ראש שבעת הנבחרים בירושלים. אף השערה זו אין לה על מה לסמוך ואין לה שום רמז במקורות.

חכם אחד שיער שענין הסמיכה ביד היה שנוי במחלוקת התנאים הראשונים במשך כמה דורות והוא מפרש את המשנה בחגיגה פ"ב מ"ב: "יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך וכו'" כמחלוקת אם לסמוך את החכמים המתמנים להוראה או לא.[1] ברם ביטולו על פירוש זה יוצא כבר ממשנה ג הסמוכה למשנה הנ"ל. וכן מהסיפור התלמודי בגמ' ביצה כ על המעשה שאירע להלל בשעתו.

אולם מכל החוקרים הנ"ל נעלמה הגירסא המובאה בספר השטרות לר"י ברצלוני, עמוד 132וזו לשון הגירסא הזאת בסנהדרין יג הנ"ל: "א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי, היכי סמכי' לי', ידא ארישא וסמכי' לי' בשמיה וקרו ליה רבי ויהי ליה רשותא למידן דיני קנסות". הר"י ברצלוני אומר שם מפורש "שבדורות הראשונים אז עדיין בארץ ישראל היתה נוהגת סמיכה שהרי סומכין בי"ד למי שראוי וסומכין ידיהן על ראשו כענין האמור ביהושע ויסמוך את ידיו ויצוהו, ואחרי כן קורין לו רבי ודן דיני קנסות, והאידנא לא נהגו דיני קנסות בחוצה לארץ ולא סמיכה להניח ידיהן על ראש הסמוך". יוצא מדבריו כי מנהג הסמיכה ביד לא בטל אלא עם ביטול הסמיכה בכלל (ועל ביטול הסמיכה בכלל נדבר להלן). ואולם גירסא זו עומדת בניגוד לגירסא שלנו ולגירסת הרמב"ם וכל הראשונים עמו. ואף לפי גירסא זו עדיין התמיהה במקומה עומדת, מדוע בא"י החליפו דווקא את הסמיכה במילת מינוי בעוד שבבבל נשארה המילה הישנה בתוקפה.

אולי יש מקום לשער שבא"י נהוגות היו שתי דרגות או שתי צורות של סמיכה. דרגה ראשונה שהרב, שבעצמו היה סמוך, היה מסמיך את תלמידו המובהק בהנחת יד על ראשו. זה היה נעשה בטכס חגיגי ובמעמד קהל רב. לסמיכה זו לא זכה אלא מי שהיה חכם גדול וראוי להורות בכל התורה כולה (רמב"ם פ"ד מסנהדרין ה"ח, ואולם ראה בכ"מ שם). בסמיכה זו קיבל הנסמך את התואר חכם או זקן, והיתה לו רשות לדון ולהורות בכל דיני התורה. אבל לא היה קשור בסמיכה זו מינוי בפועל למשרת דיינות, זה היה רק מינוי בכח. סמיכה כזו ניתנה לחכם לכל ימי חייו ואי אפשר היה לבטלה. ודרגה שניה -שהנשיא או האב"ד או זקני העדה היו ממנים חכם למקצוע מיוחד. כגון לדון דיני ממונות אבל לא להורות באיסור והיתר או להיפוך. (עיין רמב"ם פ"ד דסנהדרין ה"ח הנ"ל) או שנתנו לו רשות רק לזמן ידוע (עיין רמב"ם שם ה"ט) ולא לכל ימי חייו, אז לא היתה הסמיכה ביד נהוגה כלל אלא מינו אותו בפה בלבד. את "המינוי" יכולים היו לבטל אח"כ כדרך שעשה רבי לשני מנויים שהעבירם אחרי זמן לפי שמצא אותם בלתי ראויים לכך (ראה ירושלמי פ"ד ה"ב).

מובן שכל מה שכתבתי אינה אלא השערה גרידא שבניתי על יסוד גירסת הר"י ברצלוני הנ"ל. אולם גירסא זו אינה מקויימת והיא עומדת בסתירה לגירסת כל הספרים שבדפוס ובכת"י. לפי גירסת הספרים הסמיכה בטלה בזמן מן הזמנים (אולי לאחר שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית וניטל ממנה הכח לדון בדיני נפשות ויש ידים להשערה זו) או שלא היתה נהוג כלל מעולם והשתמשו במלת סמיכה במובן של המחאה ומילוי כוח, כלומר שיש לסמוך עליו. להשערה זו יש יסוד בדברי הירושלמי בריש סנהדרין: "תני הסמיכות בשלשה, לא סמיכה היא סמיכות, תמן קריי למנויה סמיכותא". כלומר שהסמיכות איננה סמיכה ביד הנאמר במשנה גבי סמיכת הפר. (סמיכת זקנים בשלשה, ועי' רש"י על ראש הפר העלם דבר) אלא סמיכות -הודעה שיש לו סמיכות שיכולים לסמוך עליו. תמן קריי למנויה סמיכותא. הירושלמי מביא ראיה לדבריו שהרי בבבל היו קורין למינוי סמיכות. (ולא כן פירש הפנ"מ שם). הראינו פנים לכאן ולכאן, כיון שאין בידינו להכריע בין הגירסאות החולקות.

כאן צריך אני להביא את דעתו של הרב ר' ישראל פורת בספרו "מבוא התלמוד" חלק שני (עמ' 241), הוא סובר כי הסמיכה ביד בטלה בזמנו של ר' שמעון בן גמליאל שעלה לנשיאות אחרי השמד של מלכות רומא הרשעה. רשב"ג זה לא נסמך מאביו ר' גמליאל, כי הוא נמלט מתוך ההריגה בהיותו נער וצעיר לימים. וגם לא נסמך על ידי אחד הסמוכים של יהודה בן בבא, כי היו סכסוכים ביניהם כמפורש בסוף מס' הוריות. וקרוב הדבר כי חכמי ישראל מינוהו לנשיא מבלי שהזקיקוהו לקבל סמיכה מרבי מאיר וחבריו. ומכיון שאי אפשר שכל חכמי ישראל יסמכו ידיהם על ראש הנסמך הסתפקו במינוי לבד. הרב הנ"ל חושב כי מעובדה זו הוציא הרמב"ם את ההלכה הידועה (ששימשה אח"כ לסלע המחלוקת בענין הסמיכה בין מהר"י ברב והרלב"ח), שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים. (פ"ד דסנהדרין ה"ט) שהרי רשב"ג וגם רבי נתמנו לנשיאות מבלי שקיבלו סמיכתם על ידי סמוך.

לדעתי אין השערה זו מבוססת ובכלל יש לחלק בין סמיכה בכלל שלא בטלה אף בשעת הגזירות ובין "סמיכה ביד" שאינה מעכבת ואינה אלא דבר שבטכס חיצוני וחסרונה אינה גורע כלל מכחו וסמכותו של הדיין אם רק נסמך על ידי סמוך, כלומר על ידי חכם שראוי להסמיך. הראיות שרשב"ג ורבי לא נסמכו על ידי סמוך אינן משכנעות כלל. חכמי ישראל שבאותו דור שמינו את רשב"ג לנשיא היו כולם סמוכים שהרי הם היוו את "הסנהדרין" שביבנה. הסכסוכים שבין רשב"ג וחבריו נולדו אחר שנמנה לנשיא. ולא היה בהם משום "טינה" אישית ובוודאי שלא נמנעו החכמים מלסמוך את מי שראוי לכך, אף אם לא נראה להם ראוי לנשיאות.

על עצם ההלכה של הרמב"ם שחכמי ישראל יכולים לסמוך אף אם הם בעצמם אינם סמוכים, יש להעיר שהרמב"ם לא שאב הלכה זו ממקור הש"ס, כי אם מסברת עצמו, שכן מוכיח לשונו שם: "נראים לי הדברים...". והרמב"ם בעצמו הודיע במכתב לר' מנחם בר' משולם דיין באלכסנדריא, כי במקום שאין לו מקור מפורש באחד מספרי ההלכה הוא משתמש בביטוי "יראה לי" להורות שהלכה זו הוציא מפלפולו ומסברת עצמו.[2]

חז"ל שמדברים הרבה בשני התלמודים על הסמיכה בכלל לא השאירו לנו רישומים על טכס הסמיכה, לא על הסדר ולא על הצורה החיצונית, אבל מתוך הסיפור התלמודי על גזירת מלכות רומי הרשעה, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה יחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו (סנהדרין יד,ע"א), יש ידים להשערה שטכס הסמיכה נעשה בחגיגיות פומבית שיכלה לעורר את תשומת לבם של הבלשים הרומיים.

ראוי להזכיר כאן כי היה מנהג לתת על ראש הנסמך גולתא דדהבא, כדאיתא בב"מ (פה,ע"א): "חכים עבדו יתך וגולתא דדהבא פרסו עלך ורבי קרו לך". וכן בשמות רבה (כז): "נתמנה אד' ונטל טלית". גולתא דדהבא הי' סימן מובהק לחכם שהוא סמוך וכשהיו החכמים יושבים לעבר את השנה היו צריכים ללבוש את הגולתא על הראש, וכדאיתא בירושלמי חגיגה (פ"ג ה"א): "מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעבר את השנה בבקעת רמון ומי היו ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב ור' יוחנן הסנדלר וכו' וכל מאן דלא הוה ליה גולתא הוה חברי' קטע פלגא דגולתא ויהב לי'". כ"כ הקפידו על נוהג זה שבאם חסרה לאחד גולתא היו קורעים גולתא אחת לשתיים וכל אחד לבש מחצית הגולתא. ועי' בב"מ (פה,ע"ב): "רבי הוה קמצטער למסמכיה לשמואל ולא הוה מסתייע מילתא". ופירש"י: שלא היו החכמים נאספים. משמע שהסמיכה נעשתה במעמד חכמים רבים.

אף בריחתו של יהודה בן בבא למקום שבין שני הרים גדולים כדי להסמיך חמשה זקנים מוכיחה על כך. שאלמלא כן היו יכולים ר' יהודה בן בבא להסתתר בביתו ושני אנשים עימו (לפי התלמוד צריך שלשה לסמיכה) ולהסמיך את החכמים אחד אחד מבלי שירגיש בזה שום איש. מכאן שנתנו חשיבות מיוחדת לסידור הטכס של הסמיכה. אולם ראיה גמורה איננה. אפשר שבשביל התואר החדש שקיבל הנסמך -קרי לי' רבי כנ"ל -נודע הדבר לבלשים הרומאים ובדקו ומצאו את הנסמך.[3] ברם מהגזירה הנוראה של מלכות רומי אנו רואים את החשיבות של הסמיכה בכלל, עד שחשבו הרומאים כי ביטולה יגרור אחריו הריסתם של החיים הדתיים והלאומיים בישראל. ולא לחינם נלחמו חכמי ישראל נגד הגזירה האכזרית הזאת ומסרו את נפש לקיומה. כדרך שעשה ר' יהודה בן בבא, בידעם כי הסמיכה היא הבסיס לחיי היהדות עפ"י התורה, ובביטולה יתמוטטו יסודי הדת.

ג.מי נסמך ומי היו המסמיכים

כבר הבאנו למעלה דברי הרמב"ם שאין יכול להסמיך אלא מי שהוא סמוך, ושרק כל החכמים שבא"י יחד יכולים למנות דיינים ולסמוך אותם אעפ"י שהם בעצמם אינם סמוכים. ועל סדר הסמיכה כותב הרמב"ם: "בראשונה היה כל מי שנסמך סומך לתלמידיו וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן (יש גירסא: לביתו של הלל, ראה הגהות ברמב"ם הוצאת שולזינגר) והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא, ושלא יהא הנשיא סומך אלא אם כן היה אב"ד עמו, ושלא יהא אב בית דין סומך אלא אם כן היה הנשיא כמו, אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא, והוא שיהיו שנים עמו שאין סמיכה פחות מג'" (ה' סנהדרין פ"ד ה"ה). וכתבו הרדב"ז והלחם משנה כי מקור דברי הרמב"ם הוא בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב. וזה לשון הירושלמי: "א"ר בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה תלמידיו כגון ריב"ז מינה את ר' אלעזר ור' יהושע, ור"י את ר' עקיבה, ור' עקיבה את ר' מאיר ור' שמעון וכו'. חזרו וחלקו כבוד לבית הזה. אמרו בית דין שמינה שלא מדעת הנשיא אין מינויו מינוי ונשיא שמינה לדעת בי"ד מינויו מינוי. חזרו והתקינו שלא יהא בי"ד ממנין אלא לדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בי"ד".

והנה כבר העיר הרידב"ז שלרמב"ם היתה גירסא אחרת בירושלמי: 'אב בית דין' במקום בי"ד. אבל אין דבר זה הכרחי. האב"ד הוא במקום בי"ד כמו שאמרו בסנהדרין טז,ע"ב בניהו בן יהודע זה סנהדרין, ופירש"י שהוא היה המופלא שבסנהדרין, וכן ביומא עא במשנה אין נשאלין אלא למלך ולאב"ד, ובגמ' עג ע"ב יליף מכל העדה זו סנהדרין, הרי שסנהדרין ואב"ד הוא דבר אחד, שהוא המדבר בשם הסנהדרין.

ועיין שם ברדב"ז שנדחק שם לבאר דברי הרמב"ם "אבל שאר החבורה", והעלה לבסוף שספק הוא אם יצא דין זה להרמב"ם מהירושלמי. בלחם משנה העיר: "בירושלמי אין כתוב כמו שכתב כאן רבנו, אלא ענין דומה לו". הקושי ברמב"ם הוא, שלפיו יש יפוי כח לאחד מן החבורה יותר משיש לנשיא ולאב"ד, שנשיא ואב"ד אינה יכולים לסמוך אלא אם הם שניהם יחד, ואילו אחד מן החבורה יכול לסמוך אם נטל רשות מן הנשיא, ומשמע שאינו צריך ליטול רשות גם מהאב בי"ד. וזה פלא גדול, שהנשיא בעצמו אינו יכול לתת רשות זו לאחד מן החבורה. לכאורה אפשר לומר שהרמב"ם נתכוון לומר, שהנשיא והאב"ד יכולים לסמוך אף בלא צירוף שלישי, ואולם אחד מן החבורה אינו יכול לסמוך אלא אם כן יהיו שנים עמו. ונראה שכן מפרש באמת הרדב"ז, אלא שדבריו אינם מבוררים, שמלבד שזה בניגוד להלכה הדורשת שלשה (סנהדרין יג,ע"ב) אין זה גם במשמעות לשונו של הרמב"ם. ובעל "קרבן העדה" מוסיף לתמוה: והרי ריב"ז וכן ר"י בן בבא סמכו מבלי שהיה הנשיא עמהם. ועל יסוד תמיהה זו הוא מסיק שרק את הנשיא והאב"ד הגבילו שלא יהיו רשאים לסמוך לבדם, אבל לא הגבילו כחו של אחד מן החבורה. אולם זוהי כמו שאמרנו חידה סתומה שאין לה ביאור.

הרב ר' ישראל פורת בספרו הנ"ל משער שהנשיא שהוגבלה זכותו במינוי חכמים היה ר' שמעון בן גמליאל השני אביו של ר"ג. רשב"ג לא נסמך לפי דעת הנ"ל לא ע"י אביו ולא ע"י שאר החכמים הסמוכים, בתוקף ירושה בו בזמן היו שלשה מועמדים למשרה גבוהה זו: רשב"ג, ר' נתן בנם של ראשי גולה בבבל ומצאצאי בית דוד, ואחד מבני החבורה של החכמים הסמוכים. ומתוך שרצו לחלוק כבוד לבית דוד מינו את רשב"ג לנשיא ואת ר' נתן לאב"ד. אותם החכמים הרגישו צורך לחלוק כבוד גם לאחד מחמשת החכמים שנסמכו על ידי ר' יהודה בן בבא, שבתוכם היה גם ר' מאיר (סנהדרין יא,ע"א). לתכלית זו יצרו משרה חדשה של "חכם" ומסרוה לר' מאיר שנסמך על ידי ר' יהודה שנסמך על ידי ר' יהודה בן בבא ואח"כ ע"י ר' עקיבא (סנהדרין הנ"ל יד,ע"ב) ומחמת שהעניקו לנשיא כבוד יותר מלאב"ד ולחכם (הוריות יד,ע"ב) פרצה מחלוקת בין החכמים: ר' מאיר הודח ור' נתן חזר והשלים עם הנשיא. עם "עשיית השלום" חזרו ותיקנו לחלוק כבוד לאב"ד ולנשיא במדה שווה, שהנשיא לא ימנה אלא אם היה אב"ד עמו ושלא יהיה אב"ד ממנה אלא אם כן הנשיא עמו.

בהשערתו זו שבימי רשב"ג נוצרה ביבנה משרה חדשה של "חכם" כבר קדמו רז"פ בדרכי המשנה (עי"ש בערך ר"מ) אבל אין זה מבורר. אפשר שמשרה זו היתה נהוגה כבר בימי הבית, אלא שאז היה נקרא מופלא שבסנהדרין, ולא נתברר טיבו של התפקיד, וכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים (עי' סנהדרין טז ע"ב, והאריך בזה הר"ל גינזבורג בפירושים וחידושים בירושלמי ח"ג עמ' 212. והענין עודנו צריך בירור שלא כאן מקומו), אולם סברתו שהשוו מעלת האב"ד למעלת הנשיא כדי לחלוק כבוד לבית הזה כלומר לבית דוד -לא נראית לנו. דומני שהרב הנכבד שכח לפי שעה שהביטוי "חזרו וחלקו כבוד לבית הזה" מוסב על המאמר המדבר מהעלאת זכות הנשיא להיות ממנה שלא לדעת בי"ד. בעוד שהמאמר "חזרו והתקינו שלא יהא בי"ד ממנים " מרמז על קיפוח זכות הנשיא ולא על העלאת כבודו של האב"ד מחמת השתייכותו לבית זה. אולם יתכן שבשל המתיחות ששררה בתחילה בין הנשיא ובין האב"ד התקינו תקנה זו כדי להשכין שלום ביניהם ולהמתיק את המרירות שנתעוררה לרגל עודף כבוד שהעניקו לנשיא ("כשהנשיא נכנס כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם שבו, וכשאב"ד נכנס ..." -הוריות יג ותוספתא סנהדרין פ"ז).

ברם סברתו שהעדיפו חבורת החכמים הסמוכים על רשב"ג הנשיא שלא היה סמוך כביכול אינה מתקבלת כלל. כדי לצאת מן הקושי יש אולי להניח בלשון הרמב"ם שצ"ל: 'וכן' במקום אבל, וכוונת הרמב"ם שלאו דווקא הנשיא האב"ד אלא כל אחד מן החכמים רשאי היה להסמיך, ובלבד שיטול רשות מן הנשיא. ומה שכתב הרמב"ם: "והוא שיהיו שנים עמו" מוסב גם על הנשיא. או שמא היה זכות לנשיא להסמיך יחידי. בגמרא סנהדרין יג,ע"ב טרחו ולא מצאו סמך להלכה שאין סמיכה אלא בשלשה, אפשר שזו היתה אחת מתקנות סנהדרין. ותקנה זו לא חלה אלא על שאר החכמים הסמוכים, אבל לנשיא נתנו זכות מיוחדת. שהנשיא דומה למלך, והמלך רשאי לסמוך יחידי כמו שמצינו ביהושפט מלך יהודה, שהעמיד שופטים בכל הארץ (דברי הימים ב,לט) וכדרך שעשה עזרא הסופר עפ"י רשיון ארתחשסתא מלך פרס (עזרא ז,כח). ועיין הוריות דף ג,ע"ב שאמר רבי מה אני בשעיר, מכלל שנשיא דומה למלך. ויש לומר עוד שהנשיא היה ממנה דיינים בפועל, בעוד שהחכם הסמוך יכול היה לתת להנסמך את התואר "חכם" או "זקן" (Senatorברומית), אבל מינוי בפועל לא היה קשור בתואר זה, מי שנסמך שלא על ידי נשיא זכאי היה להיות מועמד למשרת הדיינות אבל המינוי בפועל היה זכותו של הנשיא, וזו היתה עדיפותו של הנשיא כלפי שאר החכמים.

ד.שליט יחיד או הכרעת רוב

למעלה מכל ספק כי המאמר של ר' בא בירושלמי מציין שלש תקופות בהסטוריית המינוי והסמיכה. בראשונה ניתן חופש גמור לכל אחד מחברי הסנהדרין ולכל חכם סמוך להסמיך את תלמידיו; אח"כ נמסרה זכות זאת לנשיא בלבד; אח"כ חזרו ותיקנו שאין הנשיא ממנה אלא מדעת בי"ד, כלומר הגבילו את סמכותו של הנשיא ונטלו ממנו זכותו הקודמת. את התקנה הראשונה נימק ר' בא בזה שרצו לחלוק כבוד לבית הזה, כלומר לביתו של הלל (כגירסת הרמב"ם המובאה לעיל) אשר כל הנשיאים היו מצאצאיו. אולם לתקנה האחרונה -הגבלת זכויותיו של הנשיא -לא ניתן שום נימוק, בודאי שאירע כאן איזה מאורע חשוב שגרם להגבלת זכות הנשיא. וכן אנו למדים ממאמר ירושלמי זה, שמכיל בלא ספק מסורת הסטורית בטוחה, שבזמן ידוע היתה התלבטות בין הנשיא ובין חברי הסנהדרין על זכויות הנשיא ומעמדו בתוך הסנהדרין, הסנהדרין סירבה לתת לנשיא זכויות מיוחדות, ודרשה שיהא הנשיא זקוק להימלך בסנהדרין ולבקש הסכמתה. בעיניה לא היה הנשיא אלא הראש שכוחו יפה לכנס חברי הסנהדרין לישיבה, לישב בראשה ולדבר בשמה כנציגה הרשמי, אבל אין לו לעשות מעשה בלעדי הסכמתה.

לפנינו מחלוקת קונסטיטוציונית לכל הלכותיה: "שלטון יחידי או נציגות דימוקרטית בלבד". ההתלבטות הזאת בין הנשיא והסנהדרין באה לידי ביטוי במאבק על זכות המינוי, אם זכות זו מסורה לנשיא או לסנהדרין, לבסוף נתפשרו וקבעו שהזכות הזאת מסורה לשניהם בשותפות וכאן השאלה: מתי חל שינוי זה בכיון צמצומו של שלטון הנשיא ומה גרם לשינוי זה ומי היה הנשיא שקיפחו ומנעו ממנו את הכבוד שחולק קודם לכך לבית הזה? שאלה זו נעוצה בשאלה אחרת שיש להקדימה ולבקש לה פתרון: ר' בא בירושלמי מספר, כי בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו' -לאיזה תקופה נתכוון ר' בא? ברור כי לא נתכוון לתקופה שלפני החורבן, כי בזמן הבית היתה זכות המינוי מסורה רק לסנהדרין, וזו משנה מפורשת בסנהדרין פרק ד משניות ג-ד. המשנה אומרת: "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה וכו' היו צריכין לסמוך סומכין מן הראשונה". הרי שהסנהדרין היו בוחרים לאחד מן החכמים שישבו לפניהם בשורה הראשונה וסומכין אותו, כלומר העלוהו לדרגה של חבר סנהדרין. וזה היה רק כשנתפנה מקום בסנהדרין ע"י מיתתו של אחד מחבריה. כפי הנראה היתה סמיכה זו בהנחת היד על ראש הנסמך. זהו המקום היחידי במשנה שבו בא השם סומך לשם שימוש. ולא כן במקומות המאוחרים מזמן שלאחר החורבן, שם בא כרגיל המונח "מינוי"

[כפי שראינו למעלה. ר"ל גירנצבורג בפירושים וחידושים ח"ג סובר כי המלה "סומך" היא מלשון ארמי ומשמעותה השלמת המנין החסר. ואין דבריו נראים ומי הזקיקו לכך? וכי יודע הוא ברור כי לא היתה הסמיכה בהנחת היד כדרך שעשה משה ליהושע?]

ה.מערכת השיפוט וההוראה מסורה בידי הסנהדרין

עכ"פ עולה מן הברייתא כי המינוי והסמיכה היו מרוכזים בידי הסנהדרין ולא היתה איפוא אפשרות לחכמים יחידים לסמוך את תלמידיהם. הסנהדרין בתור המוסד הלאומי העליון, ריכזה בידה את הפיקוח ע ל השיפוט ועל ההוראה בישראל ולא הרשתה לחכם יחיד להפקיע מידה את הזכות של מינוי הדיינים. דבר זה למדים אנו ממשניות בפ"א של מסכת סנהדרין: "אין עושין סנהדראות לשבטים אלא עפ"י בי"ד של ע"א". ה"בראשונה" של ר' בא מוסב איפוא על התקופה שבימי החורבן ושלאחריו. הנשיא האחרון של זמן הבית, ר' שמעון בן ר' גמליאל הזקן נהרג -לפי עדות רש"ג באגרתו -במלחמה, ע"י השלטון הרומי או על ידי הקנאים, חכמי ישראל נתפזרו והסנהדרין בוטלה מאליה.

הנשיאות דוכאה בחזקת היד על ידי הרומאים שחמתם בערה בהם על הנשיא האחרון שידו היתה במרד הגדול נגד מלכות רומי. כפי תיאורו של יוסיפוס ב"מלחמות". ברור שהשלטון הרומי ביקש להכרית את צאצאי הנשיא "המורד" הזה. בכל אופן מנעם מלעמוד בראש האומה. ודאי שאין להעלות כלל על הדעת שלאחר יציאת ריב"ז מירושלים והתפייסותו עם אספסינוס נהפך לב הרומאים האכזרים עליהם לתת רשות להקמת הנשיאות מחדש. ריב"ז אמנם ביקש: "תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דר' גמליאל" (גיטין נו,ע"ב), ואספסינוס שנטה אליו חסד בגלל כניעתו מילא בקשתו. אבל בודאי שלא חשב הכובש הרומי אביר הלב על חידוש הסנהדרין ועל הקמת הנשיאות. בקשת ריב"ז היתה צנועה מאד: הוא הסתפק בבקשת "חנינה" לחכמים ומשפחת ר' גמליאל שלא יצאו להריגה (ראה תענית ו,ע"א). התלמוד בגיטין מלמד זכות על התנהגותו זו של ריב"ז כי מפקחות מעשית לא שאל "דברים גדולים" שאין סיכוי למלאם.

זהירות זו באה לידי ביטוי בסיפור המובא באבות דר' נתן פ"ד, שם נאמר: כי אספסינוס אמר לו: אתה הוא ריב"ז, שאל מה אתן לך. אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה. אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה (בית) תפילה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה. א"ל לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. הרי שריב"ז לא ביקש אלא בקשה צנועה מאד. רשיון לכונן לו בית מדרש ובית תפילה. העריץ הרומאי בודאי שחק בלבו לתמימותו של החכם הזקן שלא ידע לבקש אלא שתינתן לו רשות להקמת בית מדרש קטן בעיר קטנה, אלא שבית המדרש הזה נתגדל והתפתח הודות לעיוורונם של עריצי רומי, למרכז גדול שאליו נתקבצו כל חכמי ישראל ובבית מדרש קטן זה נבנה היסוד לסנהדרין של יבנה שהוכר מטעם האומה וחכמיה כיורשתה של הסנהדרין הגדולה בירושלים. וכך התכוננה -בחכמתו מרחיקת הראות של ריב"ז -בחשאי ובצנעה ממשלה לאומית רוחנית איתנה, שהיקף השפעתה הלך וגדל מעל גבולי רומי שרת העמים. לממשלה זו לא ניתן תוקף חוקי מדיני מטעם מלכות הרשעה, לעומת זה ניתן לה תוקף גמור ואבסולוטי על ידי ההלכה שדרשה במדרש התורה: "ובאת -לרבות בית דין שביבנה" (ספרי סנהדרין פ"י קנז; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד). אישור זה מצד חכמי התורה תוקפו היה גדול יותר מן הכח העריץ של הממשלה הרומאית, וראינו שבמשך הזמן נכנעה הממשלה לרצון העם, ולכל הפחות לא קמה בה רוח ללחום נגד מלכות הרוח העברית.

אולם כאן אנו נתקלים בקושי גדול מבחינת העיון ההיסטורי. המאמר הירושלמי הנ"ל מונה את ריב"ז בין החכמים שמינו את תלמידם כל אחד ואחד לבדו, עד שבאו והתקינו שזכות המינוי מסורה רק לנשיא, ומתעוררת התמיהה: הרי ריב"ז עצמו שימש בנשיאות קודם ר' גמליאל השני. כמעט כל החוקרים (בעל ספר יוחסין; סדר הדורות; גרץ; קרוכמל; פרנקל; ווייס ועוד) מחליטים שריב"ז היה נשיא הסנהדרין לאחר שנהרג רשב"ג הראשון במלחמה (כמוזכר לעיל). ור"ג השני (ר"ג דיבנה) עלה לנשיאות אחרי מותו של ריב"ז, או שמפאת היותו אחרי החורבן צעיר לימים, לא מינו אותו לנשיא, ורק לאחר שגדל קיבל את הנשיאות מידי ריב"ז (ראה תוספות ביצה כג,ע"ב ד"ה תליסר) שמסרה לו ברצונו הטוב והלך לו לברור חיל ויסד לו שם בית מדרש ובי"ד משלו. ולפי זה יכול היה ריב"ז לסמוך תלמידיו בכל נשיאותו.

סברתו של חכם אחד שריב"ז סמך תלמידיו קודם החורבן וקודם תקופת יבנה קשה לי לקבלה מטעמים כרונולוגיים שאין כאן המקום לבררם. ברם יש תשובה לתמיהה זו, לפי האמור למעלה לא נחשב ריב"ז מטעם המלכות כנשיא רשמי, ובודאי שנזהר היה מלמלאות פונקציות רשמיות ולהופיע כלפי חוץ כנשיא כדי שלא להקניט את שליטי רומא שאעפ"י שהתיחסו אליו בחסד, מכל מקום לא הגיעה אדיבותם למדרגה כזו שימנוהו נשיא בישראל. נשיאותו היתה מסוג אחר לגמרי, הוא היה ראש רוחני של כל חכמי ישראל והם הם שהכירו בנשיאותו, בהיותו גדול הדור, אישיות טהורה וקדושה בעלת עבר גדול ועשיר בפעולות רבות לטובת האומה, הגנתה והצלתה מכליון גמור.

ו.  בין סמכות רשמית חיצונית לבין סמכות שורשית פנימית

נשיאותו של ריב"ז שנויה במחלוקת החוקרים. כידוע יצא ר' יצחק אייזיק הלוי בפולמוס עז וחריף נגד החוקרים הנ"ל ועשה אותם כמגבבי דברים בלא עיון וחקירה, ולפי דבריו לא היה ריב"ז נשיא מעולם (ראה דורות הראשונים 1 פרק יג). סובר אני כי לא נעלם מעיני בעל "דורות הראשונים" שגם גדולי הראשונים אחזו בדעה זו שריב"ז היה נשיא (רש"י במס' ר"ה לא,ע"ב; תוס' שבת נד,ע"ב וביצה כג,ע"א) אלא שכנגדם היה יכול לפטור א"ע בהתנצלות: רבותינו הראשונים לא היתה זה מעין מלאכתם. טרודים היו בבירורי ההלכות אשר פתחו לנו שם חלוני רקיע (דורות ראשונים עמ' 52). אולם מה יאמר הלוי להסטוריון מובהק כר' שרירא גאון ז"ל אשר גם הוא אחז בדעה זו שריב"ז היה נשיא לפני ר"ג השני. ראה אגרתו הידועה עמ' 74ואגרתו השניה עמ' 123הוצאת לוין. בודאי שמסורת נאמנה היתה לרש"ג בזה ועדותו נאמנה לנו כמקור ראשוני שאין לפקפק באמיתתו.

ברם אין התואר נשיא כשלעצמו חשוב כ"כ בעצם חקירתו. למעשה מבחינת החתפקידים שהיו קשורים במשרת הנשיאות, היה ריב"ז הנשיא הראשון בתקופת יבנה, אחת היא אם הוכר מצד השלטון הרומאי או לא. "הנשיאות" -פירושה ומהותה היא בעיקר שלטון רוחני בשם התורה. לנשיאות זו ראוי היה ריב"ז מאין כמוהו שהרי הוא נחשב לגדול הדור עוד הרבה קודם לחורבן. על זה מעידים פה אחד המקורות שבידינו. וראיה נצחית הוא "המכתב חוזר" הידוע בענין ביעור המעשרות ששלח הנשיא ר' שמעון בן גמליאל לכל ערי ישראל, ובו כתוב: "משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבדרום העליון והתחתון ולשחליל ולשבעת פלחי הדרום שלום, ידוע יהא לכם " (מדרש תנאים עמ' 176, מהד' הרב פרופ' דוד הופמן) הרי שעוד בחיי הנשיא רשב"ג הראשון נחשב ריב"ז לגדול הדור והשפעתו היתה גדולה כל כך עד שהנשיא חשב לראוי ולמועיל לצרפו בחתימתו על מכתב חוזר זה.

יש סברא האומרת שריב"ז שימש בתור אב"ד ומשנה לרשב"ג הנשיא, וזו היא דעתו של הלוי ז"ל. אולם לא מצינו מקור אחד שהנשיא רגיל היה לצרף את האב"ד עמו בתעודות רשמיות ופומביות. בכלל צריך להבדיל בין הנשיאות הרשמית שהוכרה מטעם השלטונות העבריים והרומאים כנציגת העם המדברת בשמו, ובין הנשיאות התורנית שהוכרה מצד טובי העם וחכמיו, שלידה נמסר השלטון הרוחני, ההנהגה וההדרכה בחיים הלאומיים והצבוריים. שלטון רשמי ובא כח חיצוני -לחוד, ושלטון רוחני ופנימי מושרש בשרשים עמוקים בנשמת האומה -לחוד. הנשיא הרשמי ונציג האומה כלפי חוץ וכלפי פנים היה רשב"ג. אולם הוא היה עסוק הרבה בענינים לאומיים מדיניים וסבוך כולו במרד הגדול נגד השלטון הרומאי האכזרי. לעומתו היה ריב"ז הנשיא הרוחני ששלט בכח תורתו.

הבדלה זו לכשנמצה אותה בכל עומק העיון עלולה להוציא אותנו מן המבוכה הגדולה שנסתבכו בה החוקרים מישראל ומאו"ה על יסוד הסתירה שבין מקורות העבריים לבין מקורות חיצוניים על דבר הנשיאות בסנהדרין הגדולה בירושלים. לפי מקורות שלנו שימשו הזוגות ואח"כ הנשיאים מבית הלל בנשיאות הסנהדרין, ואילו לפי המקורות האחרים שימש הכהן הגדול בתור יושב ראש בישיבות הסנהדרין הגדולה כפי שעולה מספרי יוסיפוס ושאר הספרים החיצוניים.

על יסוד סתירה זו העלה החכם ביכלער בספרו הידוע "הסנהדרין" חידוש גדול, שבירושלים נתקיימו במציאות שני מיני סנהדרין, ואחריו החרה החזיק הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד בספרו "לתלדות הסנהדרין בישראל" מבלי שידע שכבר הקדימו בחקירה זו החכם ביכלער בספרו המקיף חומר עשיר ורב ביותר. אין כאן מעניני להוסיף ולהתעמק בנושא זה שספרות גדולה נוצרה עליו. ותמה אני על שחוקרינו וחכמי האומות מדקדקים יותר מדי ב"שמות" ומחשיבים יתר על מדה את התאורים הרשמיים, ובשל כך הם הולכים ומסתבכים ומשתרגים מקושי אחד למשנהו.

נחזור לעניננו. ריב"ז היה מנהיג הדור לכל הדעות, והיה רבם של חכמי ישראל, ואף הנשיא ר' גמליאל דיבנה היה תלמידו כמסופר בב"ב דף י, ע"ב: "תניא אמר להן ריב"ז לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב 'צדקה תרומם גוי' -אלו ישראל דכתיב וכו', נענה ר' יהושע ואמר וכו', נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי -אלו ישראל דכתיב וכו' וחסד לאומים חטאת -כל צדקה וחסד שעובדי אלילים עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתיהר בו וכו', נענה ר' נחוניה בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולע"א חטאת ... דתניא אמר להם ריב"ז כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אוה"ע". והשווה לזה מה שאמר ריב"ז לר' יהושע שהלך אחריו וראה ביהמ"ק חרב: "בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים" (אבות דר"נ פ"ד). ובמשנה עדויות פ"ח מ"ג: "אמר רבן גמליאל קבלנו עדותיכם, אבל מה נעשה שגזר רבי יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינים על כך ...". הרי לנו שרבן גמליאל הנשיא ראש הועד הגדול ביבנה שקיבל את דעותיהם של החכמים שנאספו שמה כדי להעיד על הלכות ישנות, קיבל את מרותו של רבו הגדול להלכה ולמעשה.

השאלה אם רבן גמליאל נמנה לנשיא אחרי מותו של ריב"ז או ריב"ז פרש מן הנשיאות מרצונו הטוב והלך לו לברור חיל כדי לפנות מקום ליורש הנשיאות החוקי מביתו של הלל, כסברת גריץ ודרנבורג (משא א"י ח"ב), או שלא רצה להצר רגליו של הנשיא החדש, וכדי לתת ידים לתלמידו הלך וקבע את מושבו בעיר ברור חיל -שאלה זו עוד לא נתבררה כהלכה. רש"ג באגרתו אומר על ריב"ז "בתחילה היה בברור חיל ואחר כך הלך ליבנה" (אגרת ר' שרירא גאון עמ' 75). אלא שפיסקא זו חשודה קצת שהיא חסרה בנוסח הספרדי של אגרת זו. ואפשר שזו היא הוספה מאוחרת של מעתיק אחד שלא נתיישבה דעתו בדברי רש"ג על נשיאותו של ריב"ז משום שראה בה סתירה למה שאמרו חז"ל בסנהדרין לב,ע"ב: "אחרי ריב"ז לברור חיל".

הלוי ז"ל מוכיח בראיות מכריחות שריב"ז לא מת ביבנה אלא במקום אחר (ראה דורות הראשונים פרק יז) ודאי שמעשה אידיאלי כוויתור על הנשיאות לטובת תלמיד מעורר בלבנו רגשי הערצה וכבוד למי שעשאה, שהרי אפילו עניו גדול כרבנו הקדוש אמר: "כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני שסלקו א"ע מנשיאות לטובת הלל הנשיא" (ירושלמי כתובות פי"ג ה"ג, מובא באגרת רש"ג). אלא שאין מדרך חקירה מדעית לקבוע עובדות הסטוריות עפ"י הרהורי הלב בלבד. וכל הענין הזה טעון חקירה יסודית חדשה. באמת אין אנו רואים שום קושי בדבר, שריב"ז אפילו בתקופת יבנה קבע מושבו הקבוע בברור חיל ויסד לו שם בי"ס ובית מדרש לתורה, כמוהו עשו כמה מחברי הסנהדרין ביבנה שבדרך כלל לא ישבו ישיבת קבע ביבנה אלא ישבו כל אחד בעירו ויסדו להם בתי מדרש ודין, כגון ר' יהושע בפקיעין, ר"א בלוד, ר' עקיבא בבני ברק, רק חנינא בן תרדיון בסיכני ועוד. רק לפרקים כשהשעה דרשה התועדות כל החכמים לשם קביעות תקנות חדשות, נתכנסו כולם ליבנה מקום מושבה של הנשיא והסנהדרין.

[עצם העובדה כי ריב"ז ישב במשך זמן ביבנה לא הובררה עדיין. מהמשנה ר"ה פ"ד, משניות א,ה משמע לכאורה שלא ישב שם. אלא שזה ודאי שריב"ז היה מייסדה של יבנה ודרש להצלחתה ולעלייתה במעלת השלטון הרוחני ובחירתו ביבנה, מתבארת בכך שיבנה היתה מכבר מושב החכמים והמקום הקובע של הועד.]

ז.  בירור הסטורי

עתה עלינו לחקור מי היה הנשיא שלו מסרו את הזכות לסמוך חכמים מבלי ידיעת הסנהדרין ומי היה הנשיא שכפוהו שלא לסמוך אלא בנטילת רשות מן הסנהדרין או מן האב"ד (כגירסא של הרמב"ם), ומה גרם להורדת כבודו של הנשיא. שאלה זו אין יכולת לפותרה מן המקורות שבידינו. אנו זקוקים להשערות ולשיקול הדעת עפ"י סקירה במאורעות הזמנים. החכם גרץ סובר כי המאמר "חזרו וחלקו כבוד לבית הזה" מוסב על רבי (גרץ ח"ד הערה כב), שבזמנו הגיעה הנשיאות לפסגת כבודה והשפעתה, הוא היה מכובד ונערץ בעיני שליטי רומי וחי בידידות גדולה עם הקיסר מרקוס אורליוס. והוא חשב לתפקידו הראשי לפקח על מינוי החכמים ולהשגיח בעין פקוחה שלא יהא מתמנה מי שאינו ראוי לכך. יש ידים להשערה זו שכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד (סנהדרין ז,ע"ב; ירושלמי תענית פ"ד ה"ב) שמינה חכמים על דעת עצמו.

וראה מאמרו החשוב של החכם ח.י. בורנשטיין ב"התקופה" (תרע"ט ספר ד) "משפט הסמיכה וקורותיה", שאף הוא מחזיק בדעה זו ועושה לה סמוכים מכמה מקומות בבבלי וירושלמי. לפי דעת בורנשטיין היה זה ר' יהודה נשיאה הראשון בן בנו של רבי, או ר' יהודה נשיאה השני נכדו של ר"י נשיאה הראשון שממנו שללו את הזכות להיות מסמיך על דעת עצמו בלי נטילת רשות מבי"ד. וזה לפי שאירע כמה פעמים בימיו שנתמנו אנשים שלא היו ראויים לכבוד זה. אנשי בית הנשיא השפיעו על הנשיא, שלא מדעתו, למנות אנשים שהיו רצויים להם בשביל שוחד כסף. תיאור למצב רעוע זה אנו מוצאים בסיפור "הנהו דבי נשיאה אוקמי דיינא דלא גמיר ..." (סנהדרין ז,ע"ב). וכן בירושלמי סוף ביכורים באים דברים נמרצים כנגד סמוכים הללו שנתמנו בכסף. משום כך סובר החכם בורנשטיין שמעשים אלו עוררו את חכמי הדור להחליש מעט את השפעתם הנפסדת של אנשי בית הנשיא ולכן חזרו והתקינו שלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בי"ד. השערה זו יכולה היתה להתקבל על הלב אלא שהמקורות שהביא החכם בורנשטיין אינם מספקים, ובפרט שיודעים אנו כי משרת אב"ד כבר בטלה אז כמו שהוכיח הלוי.

הרב ח.ד רגנשבורג במאמרו המוזכר לעיל נוטה מדעה זו (מבלי שהביא ראיות מכריעות נגדה) ובמקומה הוא מציע השערה אחרת. כי הנשיא לו מסרו זכות המינוי היה רשב"ג בנו של ר"ג דיבנה. רגנשבורג סובר כי בשביל טוב טעמו וידיעתו בשפת יוונית נשא חן בעיני שרי רומא. המקרה בדבר חנניה אחיו של ר' יהושע (המובא במס' ברכות סג,ע"א ובירושלמי) שרצה ליסד ועד בבבל לקביעת חדשים ולעיבור השנים, והנשיא רשב"ג הצליח להחזירו מדעתו, עזר הרבה להרים כבוד הנשיאות בעיני העם, לכן ראינו שבימיו תוקנה התקנה לחלק לנשיא כבוד יותר מלשאר חכמים שעמדו בראש הסנהדרין, כמובא במס' הוריות יג,ע"ב. וחלקו לו גם את הכבוד להיות ממנה חכמים שלא מדעת הסנהדרין. אח"כ חלה תמורה גדולה במעמד הנשיא שגרמה להמעטת כבודו והגבלת זכויותיו. היה זה בימי הנשיא ר' גמליאל הרביעי בנו של ר' יהודה נשיאה הראשון. הוא לא היה מגדולי הדור, שאר חברי הסנהדרין עלו עליו בתורה, ולפיכך לא עמד כבר בראש הסנהדרין. הנשיאות והסנהדרין נתפלגו בזמנו ונעשו לשתי רשויות. מצב חדש זה גרם לכך ששללו ממנו את הזכות שהיתה מיוחדת לנשיאים קודמים, להסמיך חכמים בלי הסכמתה של הסנהדרין.

לגבי השערה זו אני יכול לומר מה שאמרתי ביחס להשערה ב', אלא שכנגדה היסוסי מרובים ביותר. קודם כל קשה להאמין שדווקא לרשב"ג -שחכמים גדולים כר' מאיר ערערו נגדו -העניקו זכות יתירה שלא ניתנה לקודמיו (מטעם זה דוחה החכם בריל במבוא המשנה עמ' 224את הסברא שרשב"ג הוא הנשיא שחלקו לו כבוד זה). ושנית, עוד לא הוברר שהמעשה עם ר"ח בן אחיו של ר' יהושע קרה בימי רשב"ג. בעל ספר יוחסין קובע מעשה זה בימי ר' גמליאל דיבנה, גרץ ואחריו ווייס קבעו: בימי רשב"ג בנו, והלוי בדוה"ר ח"א פי"א קבע אותו בזמן "שלפני השמד", קודם שנתמנה רשב"ג לנשיא.

ונראים דברי הלוי מדבריהם, שכן ראיותיו הרבות חזקות כברזל ואין להזיזן ממקומן. טענת החכם בורנשטיין נגד הלוי שבירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב; נדרים סוף פ"ו) מפורש שבימי רבי אירע המעשה, כי שם נאמר שלח רבי שלשה איגרין לחנניה בן אחי ר"י, מעוררת הרושם כאילו נעלם דבר זה מהלוי.

[בורנשטיין מראה גם על פיר"ח לסנהדרין יג,ע"ב שבו מובא הירושלמי ושם כתוב: "שלח רבי". באמת כתוב שם שלח ר', רי"ש גרידא, וזה ר"ת מ"רבנן". אגב ראוי להעיר על מה שהוכיח הלוי ז"ל שאין כאן חילופי שמות בין הבבלי והירושלמי. הבבלי מזכיר שמות השלוחים והם היה ר"י בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל, והירושלמי מדבר על האנשים אליהם נשלחו באיגרות והם ר' יצחק ור' נתן. חילוף זה כביכול גרם לגרץ -שפ"ר לדחות את מסורת הבבלי מפני מסורת הירושלמי. וטעות היא בידם].

באמת הוכיח הלוי כי גירסא זו משובשה וצ"ל: שלחו. החכמים שבא"י שלחו לחנניה. וכלשון הזה נאמר בבבלי ברכות סג,ע"א: "כשירד חנניה בן אחי ר"י לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קביטל וכו'". ושם לא נאמר מי היה השולח, ורק נאמר סתם שיגרו, כלומר החכמים שבא"י, כי זה היה אחרי מלחמת ביתר והמהומות שבאו אחריה, הסנהדרין בוטלה לפי שעה, כל החכמים ברחו ונתפזרו לכל רוח, ועדיין לא נתמנה רשב"ג לנשיא, ורק לאחר ששבה המנוחה נוסדה הסנהדרין בנשיאות רשב"ג. במצב זה של מהומה ופיזור הסנהדרין וסילוק הנשיאות לפי שעה חשב חנניה שרשאי הוא מצד הדין לעבר שנים בחו"ל. כי לפי דעתו לא נמצאו בזמן זה בא"י חכמים בקיאים בחכמת העיבור, ובמקרה זה מותר לעבר בחו"ל (ירושלמי שם: "אין מעברין בחו"ל וכו' ביכולין לעבר בא"י") ולאחר ששאל בעצת ר' יהודה בן בתירה והוא אמר לו שבא"י יש חכמים בקיאים חזר מדעתו ובעצמו הלך, רוכב על סוס, והכריז כי חייבים להתנהג בקביעות המועדים עפ"י חשבון א"י. ובכן אין לדבר כלל על מרד נגד הנשיא בא"י ועל כוונת חנניה ליסד סנהדרין בבבל כנגד סנהדרין בא"י. [כידוע אחז גרץ בדעה זו ואחריו נמשכו כל סופרי ההסטוריה מישראל ומאו"ה. אולם הלוי הוכיח את טעותה בבהירות גמורה שאינה מניחה מקום לפקפוק כל שהוא.]

חוץ מזה או יודעים את אהבת חנניה לא"י וזיקתו אליה מתוך סיפור המובא בספרי דברים פ' ראה יב,כט: "מעשה בר"י בן בתירה ור' מתיא בן חרש, ור' חנניה בן אחי ר' יהושע שהיו יוצאין לחו"ל והגיעו לפלטום וזכרו את א"י וזקפו עינים וזלגו דמעותיהם, קרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וישבת בארצם' וחזרו ובאו למקומם. אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". איש כזה אינו מסוגל לחשוב מחשבות על קיפוח זכות א"י המקובלת מן התורה ומן המסורה בענין קידוש החודש ועיבור השנים. ואילו היה מעשה זה בימי רשב"ג לאחר שנמנה לנשיא לא היה חנניה מזלזל בו ובסנהדרין שלו לומר שאין הוא יודע אם יש בא"י מי שיודע בחשבון העיבור כמותו, וגם שמות החכמים התנאים שהשתתפו במאורע זה (ריב"ב, ר' נתן הבבלי, ר' יוסי בן קיפר) יש בהם משום הוכחה גמורה שמעשה זה אירע קודם רבי וגם קודם שנתמנה רשב"ג לנשיא, שהרי זה היה עוד בזמן שר' נתן חי בבבל ורק לאחר כן בא לא"י ונתמנה לאב"ד תחת נשיאותו של רשב"ג או קודם לכן כפי דעת הלוי. וריב"ב שחנניה שאל בעצתו בודאי שהיה זה הראשון ולא ריב"ב השני שחי בזמן רב ושמואל.

העולה מכל זה שאין לחשוב רשב"ג לנשיא המעודף בזכות מיוחדת למינוי חכמים בשביל שהצליח לנצח את חנניה בן אחי ר"י ובית דינו. לא היה כאן שום נצחון ולא תרועת נצחון מצד העם היושב בציון. אדרבא חנניה מצטער מאוד כשקראו לפניו את הפסוק 'כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד'. והוא חזר ושנה פסוק זה כתיקונו, זאת אומרת שאינו רוצה ח"ו לסלק את א"י מזכותה ויתרון קדושתה, אלא שהאמין בתומתו כי במצבה של א"י והנסיבות השוררים שם מותר לו להתנהג כפי הוראת ההלכה שהתירה את העיבור החו"ל. ולבסוף חזר גם הוא מדעתו והשתדל בכל כחו לתקן את המעוות.

אף השערתו של הרב רגנשבורג שהנשיא שהורד מזכותו הוא הרביעי אין לה אחיזה כל שהיא במקורות. גרץ ואחריו ר' אהרן היימאן (תולדות תנאים ואמוראים בערכו) מתארים את ר"ג זה כמי שאינו גדול בתורה ובחכמה כאבותיו, ובשל כך לא עמד עוד בראש הסנהדרין ובימיו נתפלגו הנשיאות וראשות הסנהדרין לשני מוסדות שוני. אבל נשאלת השאלה: מנין להם דבר זה? דווקא על ר"ג הרביעי ממעטים המקורות לדבר ומדברים פחות מאשר על הנשיאים אחרים שלאחרי רבי. הוא נזכר רק פעם אחת בירושלמי חלה פ"ז ה"ד. ואילו על בנו ר' יהודה נשיאה השני מדובר בירושלי הרבה פעמים כגון הסיפור ריש פרק ב דסנהדרין שר"י נשיאה זה שלח לאסור את ריש לקיש על דרשתו שדרש נשיא שחטא מלקין אותו בבי"ד של שלשה ור' יוחנן הניעו לשחררו ממקום מחבואו (וראה בתולדות תנאים ואמוראים בערכו שאסף כל החומר המדבר על ר' יהודה נשיאה השני) ומשם עולה כי חכמי זמנו היו גדולים ממנו בתורה והם עמדו בראש הישיבות ולא הוא. ולמה בחר הרב רגנשבורג באב ולא בבן? על ר"ג הרביעי אין אנו יודעים כלום, לא על חייו ולא על מדרגתו בתורה, ולפי דעת הלוי ר"ג זה לא האריך ימים בנשיאותו, ולפיכך לא בא זכרו בספרות התלמודית, אבל האם בשביל כך יצא דינו שימיטו עליו עלבון זה של הורדת כבודו והמעטת זכויותו? הרי שדברים אלו אינם אלא דברי נביאות. חוץ מזה אני תמה: איך יפרנסו מה שאמר ר' בא בירושלמי חזרו והתקינו שאין הנשיא ממנה אלא מדעת בי"ד, או לפי גירסת הרמב"ם לפי אב בי"ד והרי הבי"ד בוטל כבר אחרי מותו של ר' יהודה נשיאה הראשון אביו של ר' גמליאל הרביעי, ומשרת אב"ד בוטלה כבר בימי רבי כמו שהוכיח הלוי בדורות הראשונים ח"ש עמ' 48. הא אין לך לומר אלא שהשערה זו פורחת באויר.

ח.השערה מחודשת

אולם אם נפתח השער להשערות שאין להם סמוכים במקורות מוטב לנו לשער השערה שהיא בהתאמה למאורעות הימים והנסיבות ששררו בהם. ולכן הייתי מעדיף לומר -בדרך השערה כמובן -שאותו נשיא שהעדיפוהו ונתנו לו זכות להיות ממנה יחידי, היה ר"ג השני, ר"ג דיבנה. לר"ג זה היו זכויות גדולות, שהוא היה הנשיא שהחזיר העטרה ליושנה, השיב לנשיאות את זוהרה הקדום, ולא לנשיאות בלבד דאג, אלא חגר שארית כחו להרים את האומה שהושפלה עד עפר, לקומם מחדש את היהדות כולה שנחרבה עם חורבן ירושלים. ר' יוחנן בן זכאי היה בודאי הראשון שהניח את היסוד לתקופת יבנה וחכמיה והציל את היהדות מכליון גמור. ואולם ר"ג הנשיא הוא שהעלה את יבנה למדרגתה הגבוהה, להיות יורשתה של הסנהדרין הגדולה בירושלים, לכל זכויותיה. ואין מן הצורך להרבות בדברים לכל מי שיודע פרק בהסטוריה העברית, כי בימיו נעשתה הסנהדרין ביבנה למה שהיתה: שלטון עליון ומרכז הוראה לכל ישראל, בין בארץ ובין בגולה.

ואף המאבק הגדול שנאבק ר"ג עם ר' יהושע בענין קידוש החודש, שכפהו לבוא אליו במקלו ותרמילו ביוה"כ שחל להיות בחשבונו, לא היה אלא משום הגנה על הזכות המסורתית של הנשיא בקביעת החדשים והשנים והמועדות. יש בין החוקרים כגון גרץ, ווייס ודומיהם, שרואים במאבק זה של ר"ג ור"י ור' עקיבא מעין מרידה כביכול בנשיאות שלא רצו חכמים האלה להיכפך למרותו של הנשיא בהכרעות ההלכות. ולא כן הדבר: המעשה בקידוש החודש (ראש השנה פ"ב מ"ט) היה מאבק בעיקר גדול ביהדות, שהרי קידוש החודש וקביעות המועדים נוגע לחיי כל ישראל וסידורם, ואי אפשר הדבר שענין חשוב כזה ימסר לשיקול דעתם והכרעתם של יחידים שאינם מקובלים על כלל האומה, וגדולי החכמים כר' דוסא בן הורכינס ור' עקיבא הודו לו בזה, ואף ר' יהושע נכנע לו ושמע בקולו.

המחלוקת על תפילת ערבית אם היא רשות או חובה שבשבילה נסתלק ר"ג מנשיאותו לפי שעה יש בה משום סידור עבודת אלקים בבתי כנסיות ובתי מדרשות. והתפילה שבאה במקום הקרבנות הוא עיקר גדול ביהדות. ובאמת לא סילקוהו את ר"ג בשביל הכרעתו בהלכה זו נגד ר' יהושע, אלא בשביל זה שהקניטו בדברים, והראיה שנתפייס לו ר' יהושע לאחר שפייסו דברים והוא שפקד שיחזירוהו לר"ג לנשיאותו.

וכן המעשה בבכורות לו,ע"א בדבר המחלוקת בהלכות בכור בין ר"ג ור"י, היתה מחלוקת בעקרון הלכתי חשוב, אם יש לחלק בין חבר לעם הארץ בנאמנות או לא. וכבר התוס' שם כתבו שההלכה כר"ג שאין חילוק בין חבר לעם הארץ. והתוס' ציינו ליומא לח,ע"א עיי"ש. ושם נאמר כי שאלו את ר' אליעזר זקן ויושב בישיבה, צריך ליטול רשות להתיר בכורות וכו' דבר הניחו לבי נשיאה להתגדר בו וכו', עמד ר' צדוק בן חלוקה על רגליו ואמר אני ראיתי את יוסי בן זמרא זקן ויושב בישיבה וכו' ונטל רשות להתיר בכורות. הרי דדבר זה של התרת בכורות נמסר לנשיא. ובודאי משום שעל הנשיא להשגיח על מומחיותו ועל נאמנותו של הבא להתיר בכורות. ובכן היה על ר"ג להגן לא רק על הלכה חשובה, אלא גם על האטוריטה שלו בתור נשיא. וכן המחלוקת עם ר"א הגדול בתנורו של עכנאי, שהביא לידי נידויו של ר"א, העיד ר"ג על עצמו: "רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקת בישראל" (ב"מ נט,ע"ב), ושם נצטרפו עמו ר' יהושע וכל החכמים להגן על עיקרון גדול של אחרי רבים להטות.

חכמי יבנה נתנו עיניהם בר"ג הנשיא שהוא ירכז את השלטון הרוחני והדתי בידו. כי ריכוז זה משמעו ליכוד האומה הקרועה והתלושה לגוף לאומי אחיד ומאוחד. שהרי לא נשתייר להם לישראל שלאחרי החורבן אלא שריד יחיד זה מכל מחמדינו, ובו ראו את הכח האחד שיוכל לקיים את שארית ישראל באיחודו ובשלימות חייו הרוחניים אף לאחר חורבן המדינה וסילוקם של כל המכשירים המדיניים -ארציים המקיימים את אחדות האומה. קרוב הדבר שלנשיא גדול זה שעמד לישראל אחרי החורבן הנורא חלקו את הכבוד להיות ממנה חכמים לבדו, זכות שבתחילה היתה מסורה לכל הסנהדרין. ולא רחוקה ההשערה שבימי רשב"ג בנו חזרו ונטלו ממנו זכות זאת וצירפו לו את האב"ד להיות שניהם יחדיו במינוי חכמים, אם מפני המתיחות שבינו ובין האב"ד כמו שאמרנו לעיל או בשביל שר' נתן נתמנה אב"ד קודם שעלה רשב"ג לנשיאות או מפני שבימיו נתארגנה הנשיאות מחדש נמסרה לשלשה, הנשיא והאב"ד והחכם, כדעת הלוי.

מאמרו של ר' בא בירושלמי אינו מציין איפוא ג' תקופות זמניות שבאו זה אחרי זה אלא ג' מצבים שונים במינוי, והוא מדבר על שלש התמורות שחלו במשך הזמנים בענין המינוי, שבראשונה היה כל חכם ממנה את תלמידיו וזה היה בזמן שבטלה הסנהדרין והנשיאות סולקה לפי שעה בעת החורבן ולאחריו שאז סמך ריב"ז, וכן בימי השמד בחורבן ביתר וגזירות של אדרינוס -שאז סמכו ריב"ב ור' עקיבא את תלמידיהם, אח"כ באו שנות הזוהר של נשיאות ר"ג ביבנה שבימיו עלתה הנשיאות למרום פסגתה בזכות מעשיה הגדולים וכבודה הגדול, ואח"כ בימי נשיאותו של רשב"ג צמצמו את זכות הנשיא בשביל שהנשיאות קיבלה פנים חדשות ע"י הרכבה החדש כאמור למעלה. אפשר שאח"כ בימי רבי הושב המצב הקדום שהנשיא יכול היה למנות לבדו, שכן מצינו שרבי סמך לבדו, ואח"כ בימי הנשיאים האחרונים שעמדו אחרי רבי שלא עמדו עוד בראש הסנהדרין ונשיאותם לא היתה מיוסדת על יתרון גדולתם בתורה אלא על זכות הירושה, נמסר המינוי לחכמי הדור שהם רשאים להסמיך לתלמידיהם כדרך שמצינו בריב"ל ור' יוחנן שהסמיכו לתלמידיהם בלא שנצרכו ליטול רשות מן הנשיא, אלא שענין זה צריך עוד חקירה מפורטת ולכן אניחה למקום אחר.



*     מאמר זה נדפס גם בספרו של הרה"מ "שרידי אש" (ירושלים תשכ"ט) ח"ד עמ' קלח. מאמר זה שונה באופיו ממאמרים אחרים בקובץ ושיבצנוהו בכל זאת כדי להראות דוגמא מאלפת לעיון תורני הסטורי. -י.ש.

[1]    ראה הסטוריה של ימי הבית השני לקלויזנר ח"ד עמ' 146הערה 18.

[2]    ראה קובץ תשובות הרמב"ם לייפציג תרי"ט דף כו,ע"א. על אפשרות של הקמת סנהדרין בימינו מצד הדין ומצד הנסיבות המציאותיים השוררים בארץ וכן על ההרכב הראוי של חברי הסנהדרין ועל סמכויות ועל התוקף החוקי שינתנו להם מטעם ממשלת ישראל העכשוית, ואם בכלל מוסד שכזה נחוץ ורצוי לנו -לא כאן המקום לדון בו.

[3]    דוגמא לדבר השטנה שעורר המומר פראי פול על הרמב"ן ז"ל על שהכתירוהו בשם מאישטרו ((Mayestreשהוא כמו השם רבי, בעוד שהסמיכה כבר בטלה. והרמב"ן השיב לו כי מאישטרו הוא כמו רב, שאותם שלא נסמכו נקראו "רב" בתלמוד (עי' ויכוח הרמב"ן, הוצ' שטיינשניידר ברלין תר"ך).

  הסמיכה והנסמכים
עבור לתוכן העמוד