בסדר מינוי דיינים

בסדר מינוי דיינים*

ראשי פרקים

א.     כיצד ממנין סנהדרין לשבטים

ב.      תורת משפט למינוי סנהדריות

ג.      "המקום גורם" - דין כללי בסנהדרין או מיוחד לדיני נפשות

ד.      בי"ד של שלשה ממונה ע"י כל ציבור וציבור

ה.     לפי הרמב"ם אין בהעמדת סנהדרין תורת משפט

ו.      בי"ד הגדול כמייצג את כלל ישראל ממנה סנהדריות

ז.      מעמדו של בית הדין השבטי

 

vvv

א.כיצד ממנין סנהדרין לשבטים

תנן בריש סנהדרין: "אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד". ופירש רש"י: "סנהדריות -שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה בכל עיר ועיר, כדכתיב: 'תתן לך בכל שעריך' וצריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם". מבוארת דעתו דבהעמדת סנהדריות לשבטים שהוא על פי בי"ד הגדול היו צריכים חברי ביה"ד לצאת ולהושיבם ולא עשו זאת במקום שבתם בלשכת הגזית. ולכאורה צ"ע, דאמרינן בסנהדרין יד,ע"ב: "מצאן אבית פאגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה, ת"ל: וקמת ועלית אל המקום -מלמד שהמקום גורם וכו', אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי לאו למדידת עגלה וכו', לא כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות. תניא כוותיה דר"י מצאן אבית פאגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות וכו'". משמע דלא משכחת שיצא בית הדין הגדול מלשכת הגזית לדבר מצוה אלא למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות. ולפירוש רש"י הרי גם להעמדת סנהדריות לשבטים היו צריכין בי"ד הגדול לצאת מלשכת הגזית.

והנה בחדושי היד רמ"ה בסנהדרין טו,ע"א בד"ה מתני' כתב: "ואין עושין סנהדראות של עשרים ושלשה לשבטים אלא בבי"ד של שבעים ואחד, לא שצריכין לצאת להושיבן, אלא שהשבט וסנהדרין הולך אצל בי"ד הגדול שבירושלים והן ממנין עליהן סנהדרין והולכין להן. וי"א שצריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן. ואינו נראה". הרי מביא היד רמ"ה את דברי רש"י וחולק עליהם ולדעתו אין בי"ד הגדול צריכין לצאת ולהושיבן.אמנם גם דברי היד רמ"ה לכאורה אינם מובנים, שכתב שהשבט והסנהדרין הולכים אצל בי"ד הגדול שבירושלים והן ממנין עליהן סנהדרין, לשם מה צריך השבט להיות נוכח בבי"ד הגדול בשעה שממנין לו סנהדרין?

ב.תורת משפט למינוי סנהדריות

על כרחך יש לומר, שהעמדת סנהדריות לשבטים על פי בי"ד הגדול, אינו מעשה מינוי בלבד המסור לבי"ד הגדול, אלא שיש על זה תורת משפט והשבט וסנהדרין הם בעלי הדין על כך. ועל כן כתב היד רמ"ה שהשבט וסנהדרין הולכים אצל בי"ד הגדול שבירושלים. שהדין הוא שבעלי הדין צריכים להיות עומדים לפני הדיינים ואין דנין אלא בפני בעלי הדין כמבואר בחו"מ סימן יג ס"ו ובש"ך ובקצוה"ח שם, והרי זה כדין אין דנין את השבט שהודח אלא בבי"ד של שבעים ואחד, שמעלין להו לבי"ד הגדול בירושלים כמבואר בסנהדרין טז ע"א, הכא נמי בהעמדת סנהדרין לשבט מעלין להו לבי"ד הגדול בירושלים, והן ממנין עליהן סנהדרין.[1]

מעתה נראה דהא דכתב רש"י שבהעמדת סנהדריות צריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן, אין זה תנאי בחלות המינוי של הסנהדרין שצריכין בי"ד הגדול לצאת ולהושיבן, שהרי לא מצינו לזה שום מקור, אלא גם רש"י סובר כיד רמ"ה שהעמדת סנהדריות לשבטים יש תורת משפט, והשבט והסנהדרין הם בעלי הדין על כך ואין דנין אלא בפני בעלי הדין. אלא שרש"י סובר שבמקום שהשבט כולו יעלה לבי"ד הגדול בירושלים כמש"כ היד רמ"ה,[2] על בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן.[3]

והא דשבט שהודח שדנים אותו בבי"ד של שבעים ואחד מעלים להו לבי"ד הגדול בירושלים, ולא אמרינן שבמקום שהשבט כולו יעלה לבי"ד הגדול שבירושלים, צריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולדונם, נראה שכיון שבשבט שהודח הדיון הוא בדיני נפשות, ואין דנים דיני נפשות אלא בזמן שבי"ד הגדול יושב בלשכת הגזית, ואם יצאו אפילו לשעה שוב אין דנין דיני נפשות כמבואר בע"ז ד"ח ע"ב, דכתיב 'ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא' -מלמד שהמקום גורם.[4] על כן כאשר דנים שבט שהודח מעלין להו לבי"ד הגדול בירושלים. אבל בהעמדת סנהדריות לשבטים אע"פ שהוא על פי בי"ד הגדול, לא נאמר בזה הדין שהמקום גורם, שדין זה נאמר רק בזקן ממרא ובדיני נפשות, אבל בשאר הדינים שצריכים בי"ד הגדול יש להם תורת בי"ד הגדול גם כשיצאו מלשכת הגזית, ע"כ כתב רש"י שבהמעמדת סנהדריות לשבטים במקום שהשבט כולו יעלה לבי"ד הגדול בירושלים, צריך בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיב להם סנהדרין.

לפי זה יתיישב מה שהערנו ממ"ש בסנהדרין יד ע"ב, דלא משכחת שיצא בי"ד הגדול מלשכת הגזית לדבר מצוה אלא למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות. שבמדידת עגלה ובהוספה על העיר והעזרות בי"ד הגדול יוצא מלשכת הגזית מצד עצם דין המדידה וההוספה, שהרי אי אפשר לקיים דין המדידה וההוספה אם לא שבי"ד הגדול יצא מלשכת הגזית למדידה ולהוסיף על העיר ועל העזרות. משא"כ בהעמדת סנהדריות לשבטים שמה שצריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם, אינו תנאי בעצם המינוי של הסנהדרין, אלא משום שאין דנין אלא בפני בעלי הדין, ובמקום שהשבט וסנהדרין יעלו לבי"ד הגדול בירושלים בי"ד הגדול יוצא לשבט וממנה סנהדרין. וא"כ לא שייך למיתני העמדת סנהדריות לשבטים שצריכין בי"ד הגדול לצאת מלשכת הגזית, בדומה למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ששם זהו מעצם קיום הדין, אבל בהעמדת סנהדריות לשבטים אין זה מעצם דין המינוי לצאת ולהושיבן, שהרי אם השבט כולו וסנהדריו היו באים לבי"ד הגדול בירושלים ודאי מהני המינוי בשבתם בלשכת הגזית.[5]

ג."המקום גורם" -דין כללי בסנהדרין או מיוחד לדיני נפשות

אולם מדברי היד רמ"ה משמע שאין דרך אחרת אלא שהשבט והסנהדרין שלו יעלו לבי"ד הגדול שבירושלים והן ממנין עליהן סנהדרין ואי אפשר שבי"ד הגדול יצא מלשכת הגזית להושיבן. ונראה בביאור הדברים, דכתב הרמב"ם בסה"מ מ"ע קנג, דקידוש החודש הוא בשלשה דיינים מביה"ד הגדול והרמב"ן השיג על כך וז"ל: "והתימה מן הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשו אותה לעולם אלא בי"ד הגדול ולפיכך בטלה הראיה אצלינו בהעדר בי"ד הגדול, והנה דבר ברור הוא וידוע הוא שבי"ד הגדול בטל מא"י באפילו קודם החורבן, ר"ל שלא היה בהם דין בי"ד הגדול, כמו שאמרו בפ"ק מע"ז (דף ח, ע"ב) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות, למאי הילכתא שלא דנו דיני נפשות דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום אשר יבחר ה' מלמד שהמקום גורם, כלומר שכ"ז שסנהדרי גדולה במקומם בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בחו"ל ודנין דיני נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל, ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כחן ורשותן מהם עד שיהיו במקומן וכו', ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלוין בבי"ד הגדול, וא"כ לא היו יכולין לקדש ע"פ הראיה מזמן הארבעים שנה קודם החורבן, וידוע הוא מכמה מקומות בגמרא שהיו עושין כך עד זמן קרוב לחתימת התלמוד ...".

הרי מבואר דהרמב"ם והרמב"ן חולקים בהא דהמקום גורם בדיני נפשות, הרמב"ם סובר דזהו דין רק בדיני נפשות, דאין דנין דיני נפשות אלא כשבי"ד הגדול יושב בלשכת הגזית, אבל לשאר הדינים יש להם תורת בי"ד הגדול גם כשיצאו מלשכת הגזית. והרמב"ן סובר דהמקום גורם הוא תנאי בחלות דין בי"ד הגדול, וכמש"כ להדיא דמאותה שעה שיצאו מלשכת הגזית בטלו כל הדינין התלוין בבי"ד הגדול, וע"כ השיג על הרמב"ם דאם בקידוש החודש בעינן בי"ד הגדול, היאך היו מקדשים את החודש לאחר שגלו מלשכת הגזית.

מעתה נראה דהיד רמ"ה סובר כדעת הרמב"ן דהמקום גורם הוא תנאי בחלות דין בי"ד הגדול, ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור, בטל כחן ורשותן מהם עד שיהיו במקומן כמש"כ הרמב"ן, וא"כ בהעמדת סנהדריות לשבטים שהוא על פי בי"ד הגדול, אי אפשר לומר שצריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן. שהרי אם יצאו מלשכת הגזית שוב אין להם תורת בי"ד הגדול להעמיד סנהדריות לשבטים, ועל כן כתב היד רמ"ה שאין דרך אחרת אלא שהשבט וסנהדרין הולכים אצל בי"ד הגדול שבירושלים. והא דלמדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות בי"ד הגדול יוצא מלשכת הגזית ולא בטל מהם תורת בי"ד הגדול, היינו משום שלמדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות, זהו מעצם קיום דין המדידה וההוספה ולכן לא בטל מהם תורת בי"ד הגדול גם כשיצאו מלשכת הגזית, משום שכך נאמרה ההלכה שלגבי דין המדידה וההוספה יש להם תורת בי"ד הגדול גם כשיצאו מלשכת הגזית.

אבל בהעמדת סנהדריות לשבטים, שאין זה תנאי בעצם המינוי של הסנהדרין שצריכין בי"ד הגדול שמלשכת הגזית לצאת ולהושיבן, אלא עיקר הדין הוא שהשבט וסנהדרין צריכין להיות בבי"ד הגדול בשעת המינוי משום שאין דנין אלא בפני בעלי הדין, וא"כ כיון שאפשר שהשבט וסנהדרין יעלו לבי"ד הגדול בירושלים, שוב אי אפשר לומר שצריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן, שהרי ביציאתם מלשכת הגזית בטל מהם תורת בי"ד הגדול. וזה מפורש בחדושי היד רמ"ה בסנהדרין מא ע"א בד"ה ודייקינן: "ואית דאמרי דהני מילי היכי דנקיטי סנהדרי גדולה בדוכתייהו וכי קא דייני הנך ברשותייהו דידהו קא דייני, תדע דתנא אין מושיבין סנהדראות לשבטים אלא בבי"ד של שבעים ואחד ובזמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם וכו'". הרי מבואר להדיא להעמדת סנהדראות לשבטים בעינן שבי"ד הגדול ישב במקומו בלשכת הגזית כי בזמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם.

ורש"י סובר כדעת הרמב"ם דהא דהמקום גורם בדיני נפשות זהו דין מסוים בדיני נפשות, אבל לשאר הדינים יש להם תורת בי"ד הגדול גם כשיצאו מלשכת הגזית. ועל כן כתב רש"י דבהעמדת סנהדריות לשבטים צריכין בי"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן, שאם אמנם יש על זה תורת משפט ואין דינן אלא בפני בעלי הדין, מ"מ במקום שהשבט כולו וסנהדרין יעלו לבי"ד הגדול בירושלים, צריכין בי"ד הגדול לצאת ולהושיבן, דגם כשיצאו מלשכת הגזית יש להם תורת בי"ד הגדול.

ד.בי"ד של שלשה ממונה ע"י כל ציבור וציבור

אמרינן בסנהדרין (ז,ע"ב): "אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך' וסמיך ליה: 'לא תטע לך אשירה כל עץ'". לכאורה צ"ע, למה ליה לר"ל ללמד שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון מקרא דלא תטע לך אשירה, הלוא תניא להדיא בספרי פרשת דברים: "לא תכירו פנים במשפט -זה הממונה להושיב דיינים, שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין וכו', מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין". וכן תניא בספרי פרשת שופטים: "משפט צדק -זה מינוי הדיינים, והלא כבר נאמר לא תטה משפט מה ת"ל משפט צדק? זה מינוי הדיינים". והרמב"ם בפ"ג מהלכות סנהדרין ה"ח, והסמ"ג מל"ת סימן קפד, הביאו ברייתא זו שיש אזהרה לממונה להושיב דיינים שלא ימנה דיין שאינו הגול מקרא דלא תכירו פנים במשפט, וא"כ למה ליה לר"ל ללמוד דין זה מקרא דלא תטע לך אשירה, ועי' בהרדב"ז על הרמב"ם שם, ושו"ת מהרי"ק שורש קיז.

ונראה, דתנן בריש סנהדרין "אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד". ופירש רש"י: "סנהדריות -שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר כדכתיב תתן לך בכל שעריך". וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות סנהדרין ה"א: "ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד". ומשמע דרק סנהדרי קטנה שהוא בי"ד של עשרים ושלושה אין עושין אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד, אבל בי"ד של שלשה דיינים אין צריך להתמנות על פי בי"ד של שבעים ואחד, וכל ציבור יכול למנות לו בי"ד של שלשה דיינים. ולפי מה שנתבאר בדעת רש"י והיד רמ"ה שיש בהעמדת סנהדריות לשבטים תורת משפט והשבט וסנהדריו הם בעלי הדין ואין דנין אלא בפני בעלי הדין, א"כ הא דתניא בספרי לא תכירו בפנים במשפט זה הממונה להושיב דיינים, וכן משפט צדק זה מינוי הדיינים, דזה נאמר רק במינוי דיינים לבי"ד של עשרים ושלשה, כיון שהמינוי הוא על פי בי"ד הגדול ויש על זה תורת משפט לכן נאמר בהו הלאו לא תכירו פנים במשפט, ומשפט צדק זה מינוי הדיינים. אבל במינוי דיינים לבי"ד של שלשה שאין צריך בי"ד הגדול ואין על זה תורת משפט, לא נאמר בהו הלאו שלא תכירו פנים במשפט. ועל כן אמר ר"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר שופטים. והיינו שר"ל בא להשמיענו שהמעמיד דיין שאינו הגון גם בבי"ד של שלשה עובר באיסור מקרא דלא תטע לך אשירה.

ה.לפי הרמב"ם אין בהעמדת סנהדרין תורת משפט

אכן הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות סנהדרין ה"ח: "כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין וכו', עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תכירו פנים במשפט'. מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד ממונה להושיב דיינין וכו', ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה וכו', ובמקום ת"ח כאילו נטע אשירה שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך". הרי מבואר דהלאו לא תכירו פנים במשפט המדבר כנגד הממונה להושיב דיין לא נאמר רק על סנהדרין, אלא גם על מלך וראש גולה, והיינו שעיקר הלאו הוא על הממונה להושיב דיינים, וא"כ אין הבדל בין מינוי דיינים לסנהדרי קטנה ובין מינוי דיינים לבי"ד של שלשה, שהממונה עובר בלאו דלא תכירו פנים במשפט אם העמיד דיין שאינו הגון.

ונראה בדעת הרמב"ם שהעמדת סנהדריות לשבטים שהוא על פי בי"ד הגדול, אין זה מתורת משפט כשיטת רש"י והיד רמ"ה, אלא כשם שהמלך או ראש גולה הוא הממונה להושיב דיינים בבי"ד של שלשה, הכי נמי בי"ד הגדול הוא הממונה להושיב דיינים בסנהדרי קטנה, וזה למדים ממשה דאוקי סנהדריות ומשה במקום שבעים וחד קאי כמבואר בסנהדרין טז ע"ב, והיינו שהוא היה הממונה להושיב דיינים ולהעמיד סנהדריות. לכן הרמב"ם (בפ"ה מהלכות סנהדרין ה"א) כתב סתמא: "ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד", ולא כתב כרש"י שצריכין לצאת ולהושיבן, וכן לא כתב כהיד רמ"ה שהשבט הולך אצל בי"ד הגדול שבירושלים והן ממנין עליהן סנהדרין. כיון שלדעתו אין על זה תורת משפט, אין צורך שהשבט וסנהדריו יהיו נוכחים בבי"ד הגדול בשעה שממנין הסנהדרין לשבט.[6]

ונראה יסוד לדעת הרמב"ם מהא דתניא בסנהדרין (פ"ח,ע"ב): "אמר ר"י בתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בי"ד של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית וכו', משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך וכו', יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית משם לעזרה משם ללשכת הגזית". והרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"ח מביא ברייתא זו להלכה: "אמרו חכמים, שמבי"ד הגדול היו שולחים בכל א"י ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וכו', עושין אותו דיין בעירו ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית ומשם מעלין אותו לפתח העזרה ומשם מעלין אותו לבי"ד הגדול".

משמע שמבי"ד הגדול בלשכת הגזית היו כותבין ושולחין וממנין דיין בעירו, ולא היה הדיין ואנשי העיר צריכין לעלות לב"ד הגדול בירושלים כמש"כ היד רמ"ה. וכן לא היו צריכין בי"ד הגדול שמלשכת הגזית לצאת ולהושיבן כמש"כ רש"י. וזה פשוט שאין הבדל בין אם ממנין בי"ד שלם של עשרים ושלשה שהוא על פי בי"ד הגדול, ובין אם ממנין דיין אחד לבי"ד של עשרים ושלשה, שהמינוי הוא על פי בי"ד הגדול. וכיון דאמרינן שמבי"ד הגדול שבלשכת הגזית היו כותבין ושולחין וממנין אותו דיין בעירו, והיינו דיין בעירו בסנהדרי קטנה הוא על פי בי"ד הגדול, א"כ מוכח מזה שהשבט וסנהדריו אינם צריכין להיות נוחכים בבי"ד הגדול בשעה שממנין סנהדרין לשבט ולעיר.[7]

ו.  בי"ד הגדול כמייצג את כלל ישראל ממנה סנהדריות

כתב הרמב"ן בסה"מ מ"ע קנג גבי קידוש החדש: "בזמן שהיה להם בי"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים חדשים והמעברים שנים לא בי"ד אחר, מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל בי"ד אחר עמהם וכו', וכן אמרו במכילתא רבי יאשיה אומר מנין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבי"ד הגדול שבירושלים ת"ל ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל, והוא הענין שפירשנו שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם". מבואר דבי"ד הגדול מלבד מה שיש להם תורת בי"ד לדברים הצריכים בי"ד של שבעים ואחד, יש בהם עוד הלכה דרשות כל ישראל והסכמה של כולם נתונה להם, ובמקום שצריכים מעשה של כל ישראל, הרי מעשה בי"ד הגדול חשיב כמעשה של כל ישראל.

לפי זה אפשר לומר הא דהעמדת סנהדראות לשבטים הוא על פי בי"ד הגדול, לא משום שצריכים לזה תורת בי"ד שאין זה מתורת משפט, אלא שהמצוה היא על כל ישראל להעמיד סנהדריות לכל שבט ולכל עיר, ובי"ד הגדול מעמיד את הסנהדריות משום שרשות כל ישראל והסכמה של כולם נתונה להם ומעשה בי"ד הגדול הוי כמעשה כל ישראל.

בזה יהא ניחא הא דתניא בספרי פרשת דברים: "ואשימם בראשיכם -יכול אם מניתם אתם אותם הם ממונים ואם לאו אינם ממונים, ת"ל: ואשימם בראשיכם -אם אני ממנה אותם הרי הם ממונים ואם לאו אינם ממונים". ולכאורה צ"ע הלוא המדובר הוא בהעמדת סנהדריות שהוא על פי בי"ד הגדול ומשה במקום שבעים וחד קאי, א"כ איך אפשר לומר שאם מניתם אתם אותם הם ממונים. אמנם לפי המבואר דהעמדת סנהדריות על פי בי"ד הגדול משום שרשות כל ישראל והסכמה של כולם נתונה להם ומעשה בי"ד הוי מעשה של כל ישראל, א"כ היה אפשר לומר דאם כל ישראל עצמם מעמידין סנהדרין הרי הם ממונים. לכן תניא 'ואשימם בראשיכם -אם אני ממנה אותם הרי הם ממונים' ואם לאו אינם ממונים, והיינו לאחר שרשות כל ישראל נתונה לבי"ד הגדול להעמדת סנהדריות, א"כ רק בי"ד הגדול יכול להעמידם ולא כל ישראל עצמם.

ולדעת רש"י והיד רמ"ה שעל העמדת סנהדראות יש תורת משפט, יש לפרש את דברי הספרי דזה גופיה בא ללמד, שלא תאמר שבי"ד הגדול מעמיד סנהדריות משום שרשות כל ישראל נתונה להם ומעשה בי"ד הגדול הוי כמעשה של כל ישראל, וא"כ אם כל ישראל עצמם מעמידין סנהדראות הרי הם ממונים, לכן תניא ואשימם בראשיכם וכו' והיינו משום דהעמדת סנהדראות הוא מתורת משפט, א"כ רק כשבי"ד הגדול ממנה אותם הם ממונים ואם לאו אינם ממונים.

ז.  מעמדו של בית הדין השבטי

כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות סנהדרין ה"א: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' שופטים -אלו הדיינים הקבועין בבי"ד ובעלי דינין באים לפניהם". וכתב על כך הכסף משנה: "ברייתא פרק קמא דסנהדרין (טז,ע"ב) דיליף מקרא שופטים ושוטרים שמעמידין שופטים ושוטרים לכל עיר ועיר. ודע דהתם יליף מקרא שמעמידין שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט וצריך טעם למה השמיטו רבינו". וכן תמה הלחם משנה שהרי בפ"ה ה"א מהלכות אלו כתב הרמב"ם: "ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד" וא"כ למה לא כתב כאן בפ"א שיש מצוה למנות שופטים לכל שבט.

ונראה דהנה התוס' כתבו בסנהדרין (טז,ע"ב): "שופטים לכל שבט ושבט -אם יש בעיר אחת משני שבטים עושין שתי סנהדראות". והרמב"ן בפירושו על התורה פרשת שופטים כתב: "מלמד שמושיבים בי"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר וכו', ולא ידעתי פירוש דבר זה כי כיון שממנין בי"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט. אולי בא לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה ב' בי"ד. ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות בי"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואח"כ נמנה בי"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט וכו', וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבוא לפני בי"ד הגדול של שבט וישאלו כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל כך יהא בי"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והוא לשבט כגזרת סנהדרין גדולה על כל ישראל, וזה הבי"ד הוא המוזכר במס' הוריות ששנינו בו הורו בי"ד של אחד השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' עכ"ל".

אמנם ברמב"ם לא נזכר דבר זה שיש בי"ד אחד בכל שבט שהוא כבי"ד הגדול הממונה על כל בתי הדין שבשבט והוא יכול לגזור ולתקן, שהרי בפ"א מהלכות ממרים גבי גזירות ותקנות בי"ד, כתב הרמב"ם שזה נאמר רק על בי"ד הגדול שבירושלים שהם עיקר תורה שבעל פה ועליהם הבטיחה תורה 'על פי התורה אשר יורוך' אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים. מוכרחים לומר שהרמב"ם יפרש שופטים לכל שבט ושבט, כתירוץ הראשון של הרמב"ן וכמש"כ התוס' שאם היתה עיר אחת לשני שבטים עושין שתי סנהדריות.

והנה איתא בסנהדרין (טז,ע"ב): "תנו רבנן מנין שמעמידין שופטים לישראל? ת"ל 'שופטים תתן וכו'', שופטים לכל שבט ושבט מנין? ת"ל 'שופטים לשבטיך וכו'' שופטים לכל עיר ועיר מנין? ת"ל 'שופטים לשעריך וכו'' ר"י אומר: אחד ממונה על כולן שנאמר תתן לך". ועי' ברש"י ובתוס'. ובחידושי היד רמ"ה שם פירש: "ר"י אומר בי"ד אחד ממונה על השבטים כולן שנאמר תתן לך, אבל שופטים לכל שבט לית ליה, והני מילי למצוה, אבל רשות אפילו ר"י מודה דאי בעו למנויי לכל שבט ושבט שפיר דמי". ולכאורה צ"ע דמאי חידוש הוא שמתורת רשות אפשר למנות בי"ד לכל שבט, הלוא בכל עיר אפשר למנות כמה בתי דינין ויש עליהם תורת בי"ד? ויתכן לומר דר"י לטעמיה דתנן בהוריות (ה,ע"א): "הורו בי"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם, אותו שבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין -דברי ר"י, וחכ"א: אין חייבין אלא על הוראת בי"ד הגדול בלבד, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט". וא"כ לר"י יש תורת בי"ד של שבט ואע"ג שאין מצוה למנות בי"ד לכל שבט, אבל רשות יש למנות בי"ד לכל שבט, ויש עליהם תורת בי"ד של שבט שאם הורו ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט הוא חייב. ולפי זה להלכה דאין חייבין אלא על הוריית בי"ד הגדול בלבד כמו שפסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות שגגות ה"ב, א"כ אין שום חידוש דין בזה שמתורת רשות אפשר למנות בי"ד לכל שבט.[8]

אכן נראה דכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות ע"ז הי"ד: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר 'לא תתגודדו' -לא תעשו אגודות אגודות". הרי מבואר דאיסור לא תתגודדו נאמר רק בשני בתי דינין בעיר אחת, אבל בשני בתי דינין בשתי עיירות מותר. וא"כ כשיש שני שבטים בעיר אחת כמש"כ התוס' והרמב"ן בתירוצו הראשון, בזה פליגי חכמים ור"י, דחכמים סברי שיש מצוה למנות בי"ד לכל שבט, ור"י סובר שאין מצוה למנות בי"ד לכל שבט, אבל רשות אפילו ר"י מודה דאי בעי למנויי לכל שבט ושבט שפיר דמי כמש"כ היד רמ"ה, והיינו שאם ימנו בי"ד לכל שבט יש עליהם תורת בי"ד של שבט, ואע"ג שהם בעיר אחת אין זה כשני בתי דינין בעיר אחת שיש בהן איסור לא תתגודדו, אלא הרי זה כשני בתי דינין בשתי עיירות, משום דכל בי"ד הוא בי"ד של השבט לא של העיר, א"כ כל שבט משוי לה כעיר אחרת.[9]

מעתה מיושבים יפה דברי הרמב"ם דבפ"א מהלכות סנהדרין גבי מצוה למנות שופטים, השמיט שיש מצוה למנות בי"ד לכל שבט, משום שפסק כר"י דבי"ד אחד ממונה על השבטים כולן, אבל שופטים לכל שבט לית ליה, והני מילי למצוה, אבל רשות אפילו ר"י מודה דאי בעו למנויי לכל שבט ושבט שפיר דמי. ולכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות סנהדרין, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט אלא על פי בי"ד של שבעים ואחד. והיינו שאם ימנו סנהדרי קטנה לכל שבט מתורת רשות וכגון שיש בעיר אחת משני שבטים, לא חל עליהם תורת בי"ד של שבט, אא"כ נתמנו על פי בי"ד של שבעים ואחד.



*     מאמר זה נדפס גם בספרו של הרה"מ משנת יעב"ץ חושן משפט (מהד' חדשה ירושלם תדש"ם סימן ז. אכן שם באו הדברים בסדר שונה ואף הורחבו כהנה וכהנה. -י.ש

[1]    סברא קשה היא כי איזה משפט יש כאן, ואין כאן אלא קיום מצות מינוי הדיינים. ואף אילו היה זה כך, מה מקום להצריך בזה נוכחות בע"ד, שהרי אין ביניהם טענות זה ע"ז, אלא אדרבא מסכימים לכך. ובמיוחד מה מקום לראות הדיינים כבע"ד, כאילו הם דוחקים עצמם להתמנות וזה בניגוד למ"ש ר"א "לעולם הוי קבל וקיים" (סנהדרין יד), שפרש"י: "הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה".

      ולשון הרמ"ה אף אינו מורה על כוונה זו שהרי כ"כ: "שהשבט וסנהדרין הולך אצל בי"ד הגדול שבירושלים והן ממנים אליהם סנהדרין". ואם כוונתו לענין מינוי הסנהדרין של השבט ור"ל שבאים השבט עם העומדים להיות ממונים לסנהדרין, א"כ למה הכתירם בתואר "סנהדרין" טרם שנתמנו. ובכלל מה שייך לומר שהם עולים. הרי יתכן שייפסלו אלה וייבחרו אחרים. אא"כ תאמר שכל המועמדים עולים, ולא הוזכר מזה בדבריו כלום. עוד יש לדקדק המשנה שנקטה "לשבטים".

      ע"כ נראה שהרמ"ה ורש"י סוברים שמצות שהרמ"ה לא הזכיר במינוי בי"ד של כל עיר ועיר שאנשי העיר עולים. אכן גם במשנה לא הוזכר אך ג"ז תמוה, בפרט שמינוי לשבטים הוא לפי התוס' דוקא כשיש שני שבטים בעיר אחת שהוא ציור לא מצוי, ודילג על המצוי ונקט מה שאינו מצוי. ומפליא שרש"י הזכיר דוקא המינוי שחייבים בו כל עיר ועיר ולא הזכיר השבט, אעפ"י שבאו לפרש מינוי דיינים לכל עיר ועיר היא חובת המקום, כפי שיוצא ברור מהחינוך (מצ' תצא) עיי"ש היטב, וכ"נ משמעות הרמב"ן (עה"ת פ' שופטים ודוק) שהיא חובת כל ציבור וציבור. ולא חובת כל ישראל כפי שנראה מהרמב"ם (סה"מ מ"ע קעו). וי"ל שכשיש סנהדרין לשבט כולו, כל עניני הציבור עליו מוטלים (וכרמב"ן הנ"ל לל"ב) והם העומדים במקומם של כל עיר ועיר לחובותיהם. ודברי הרמ"ה מתפרשים לצדדים, היינו שהשבט הולך לבי"ד הגדול למינוי סנהדרין לשבט כולו, ואח"כ הסנהדרין של השבט עולה לירושלים למינוי בי"ד של כל עיר ועיר, ואין המדובר כלל על הצורך של הליכת המועמדים לבי"ד הגדול. -העורך

[2]    והרשאה לא מהני אלא בעניני ממונות, עי' בסמ"ע חו"מ סימן קכד ס"א, דמעיקר הדין רק התובע יכול למנות מורשה משום שהוא מקנה המעות למורשה שלו והרי הוא עומד במקומו וכאלו הוא התובע בעצמו, משא"כ בנתבע דאינו מקנה לאחר דבר להיות עומד במקומו, ועי' שם בתומים.

[3]    מעולם לא שמענו שבי"ד ילכו אחר הנשפטים, גם אם זה גורם להם טרחה. וגם לשון רש"י שצריכים לצאת להושיבם, ולשון הרמ"ה שהביא דבריו וחלק עליהם "לא שצריכים לצאת להושיבם" מוכיחים בעליל שאין זה רק גדר של מעין לפנים משוה"ד, אלא הוא מעצם החיוב של בי"ד הגדול.

      לזאת מסתבר שמחלוקתם היא בנוגע לתפקיד שממלא כאן בי"ד הגדול, האם הוא רק מאשר את הראויים ואילו עצם הושבתם זה נעשה ע"י העיר והשבט עצמם, או שעיקר המינוי נעשה ע"י בי"ד הגדול ועל העיר והשבט לקבל על עצמם המינוי. אם המינוי נעשה ע"י בי"ד הגדול חובה להושיבם במקומם בשער העיר, ולזאת צריכים לצאת להושיבם. עוד אפ"ל שהשאלה היא אם קביעות מקום ישיבתם היא חלק מהמצוה או שעיקר הדבר אינו אלא מינויים וקבלתם בתור דייני העיר, ומה שנזכר שיושבים בשערי העיר אינו ענין אלא לבי"ד בעצמו, אבל אינו חלק ממצות הושבת הדיינים. -העורך

[4]    ועי' בתוס' שם ד"ה אלא, ובתוס' שבת טו ע"א ד"ה אל, וברמב"ן בסה"מ מ"ע קנג שאפילו ביציאתם מלשכת הגזית לטייל מעט ולחזור אין דנין דיני נפשות בזמן שאינם במקומן.

[5]    עדיין אין זה מתרץ הקושי, שהרי כאן עיקר הענין למצוא ציור מציאותי שבי"ד של ע"א יוצאים ממקומם כולם כאחד, והרי עכ"פ יוצאים הם באופן זה גם במינוי בי"ד של כ"ג בפרט לפ"מ שהעלינו לעיל שלרש"י נראה שכך הוא עצם החיוב. ומה שנראה בזה הוא עפ"י דברי חיד' הר"ן שפירש בית פאגי היינו מקום שהוסיפו על ירושלים (והוא כפירש"י ב"מ דף צ וכ"נ דעתו בש"מ. ומה שהר"ן כתב ואין מקום זה קדוש כקדושת ירושלים ואילו רש"י כאן כ' ונידון כירושלים לכ"ד, נראה שזה תלוי במחלוקת שבועות טז, ע"א עיי"ש). והיקשה שם למה לא נקט ירושלים עצמה (וקושיא זו שייכת גם לפי פירש"י שמ"מ למה נקט בית פאגי דוקא ולא סתם "מצאם בירושלים") ומסיק: "אלא משום דאורחייהו דכי נפקי להוסיף על העיר נפקי דרך שם והיינו דאמרינן שיצאו להוסיף וכו' ועל העזרות ל"ד דכי מקדשו ומוסיפים על העזרות לא איצטרכו לסנהדרי למיפק דרך בית פגי וכו' עיי"ש".

      בזה יובן הס"ד של רב יוסף, שלכאורה תמוה שלא העלה על הדעת דחייתו של אביי, אלא שדייק מדנקט בית פאגי ל"ש ענין תוספת העיר, שלא נראה שבאו להוסיף עוד לאחר שכבר הוסיפו ויותר הו"ל למינקט הלשון מצאן בסוף העיר וכיו"ב, ולכן פירש שהנידון על הבאת עגלה ערופה. ואעפ"י ששנו אין ירושלים מביאה ע"ע, הנה זהו רק לדעת הסובר שלא נתחלקה לשבטים, כמבואר בגמרא הטעם, ומפורש כן בתוס' (יומא כג ד"ה וירושלים). ועוד שבבית פאגי לכו"ע נראה שיביאו, הואיל ומתחילה לא היה בכלל ירושלים, א"כ מקום זה ודאי נתחלק לשבטים, ואח"כ כשקידשוה מ"מ החלוקה לא נפקעה וכן מבואר במהרי"ט יו"ד סי' לז וא"כ שם ודאי חייבים בע"ע ויצאו בי"ד לשם למדידה.

      וכ"ז אינו שייך לענין יציאה להעמיד סנהדרין לשבטים, שא"כ אין לזה שום שייכות לבית פאגי והיה יכול לתת ציור שמצאם בירושלים עצמה. אכן אפשר לשאול על הברייתא עצמה למה נקטו באמת בית פאגי, ונראה שנקט לרבותא שהזדמנותם יחד לשם היתה בתור בי"ד הגדול ואעפי"כ אין המראתו שם המראה, משא"כ בשיצאו לשבטים למינוי סנהדרין, גם אם מצאם בירושלים טרם שיצאו, אין עליהם באותו מקום שם בי"ד, שהרי כל עיקר צירופם הוא במקום הושבת הסנהדרין, ובזה אין זו רבותא כ"כ שאין המראתו המראה, כי אז אינם בי"ד וכאילו אינם מצורפים. (ומסולקת בזה דרך אגב גם הערת התוס' שם ד"ה אילימא. ובאמת לפי דרכם היה יכול להמציא כגון שבאו כולם להשתתף בשמחה של מצרה וכיו"ב). - העורך.

[6]    ועי' ברמב"ם פ"ד מהלכות סנהדרין ה"ו גבי סמיכת זקנים, שאין הסמוך צריך להיות עם הסומכים במקום אחד, אלא שולחין לו או כותבין לו שהוא סמוך. אמנם בחידושי היד רמ"ה סנהדרין יד ע"א הביא בשם אית דמפרשי, דהנסמך צריך להיות אצל הסומכים ולא מהני שלא בפניו. ועי' במנ"ח מצ' תצא כיון דסמיכה צריכה בי"ד אפשר דבלילה לא מהני סמיכה ככל הדינים. ובדיני סמיכה הארכתי בזה ואכמ"ל.

[7]    עדיפא מינה אפשר לשאול ממ"ש: "ג' שורות של תלמידים יושבים לפניהם וכו' הוצרכו לסמוך סומכים וכו' שפירש"י כגון שמת א' מן הדיינים". נראה מזה שהדיינים עצמם סומכים ולא הוצרך כלל לשלוח לבי"ד הגדול, ובדומה לאם אמר א' איני יודע שיוסיפו הדיינים וכיו"ב שודאי מוספים הם עצמם. ובאמת מזה קשה גם על עצם הענין שאמרו: "משם כותבים ושולחים וכו'". ול"נ שמ"ש 'משם כותבים ושולחים וכו'' אין הכוונה להעמידו ממש כדיין, כי הרי צריכים להסמיכו וזה לא נזכר, ואם כבר הוסמך למה צריכים לבודקו מחדש. אלא הכוונה לאשרו ברשימת שורות התלמידים, ומ"ש הר"מ וממנים אותו דיין בעירו, הכוונה שבחשבון סופי יתמנה לדיין בעירו, היינו כשיתקרב לפי השורות למקום הדיינים. אמנם זה קצת דחוק. עכ"פ נראה ברור שאי"צ שום אישור להעביר משורות התלמדים לסנהדרי עצמה כשהוצרכו. ונראה שכל שצריכים לבי"ד הגדול היינו מצד קיום מצות המינוי לשבטים ולערים, וזה שייך רק על עצם הושבת דייני המקומות בהקמת הסנהדרי לערים ולשבטים. אבל המילוי של החסרים אינו במצוה זו, וזה יכולים להוסיף ביה"ד בעצמם, ול"צ בי"ד הגדול כלל. -העורך

[8]    לשון הרמב"ם פ"ה ה"א מסנהדרין שהביא הלח"מ שהקדים "שבט ושבט" לפני "כל עיר ועיר" משמעותו ברורה שהנידון על סנהדרי קטנה לכל השבט וכפתרונו השני של הרמב"ן, שאל"כ הרי מינוי שני ב"ד לשני שבטים שבעיר אחת, אינו אלא משום שזה במידה מסויימת כמו שתי ערים, א"כ הי"ל להקדים מינוי לכל עיר. אולם בזה ודאי צודק הרהמ"ח שהרמב"ם מפרש כרמ"ה בדעת ר' יהודא שגם לדעתו מינוי סנהדרי של שבט הוא בגדר רשות, שהרי דברי ר"י בהוריות מורים ע"ז בהכרח. ובזה פסק הרמב"ם כמותו, והם דבריו בפ"ה ה"א דסנהדרין. אלא שלא פסק כר"י דמתני' הוריות ששבט אחד נקרא קהל, ואי"ח אלא בהוראת בי"ד הגדול. ודברי הרמב"ן שהזכיר הא דהוריות שאותו השבט חייב והשאר פטורים, הרי הם דברי ר"י ואינם להלכה. ולא הביא בה' ממרים אלא בי"ד הגדול, שבי"ד של שבט אינו אלא רשות אליבא דהילכתא, וכנ"ל.

      ומ"מ יתכן בי"ד של שבט אליבא דכו"ע, שהרי לא נחלקו בהוריות אלא לעינן קרבן. וא"כ עיקר דברי הרמב"ן שאם מינו בי"ד לשבט הרי הוא להם כגזירת סנהדרי גדולה על כל ישראל הם לד"ה, אלא שקרבן אין כאן אלא לפי ר"י, וכנ"ל ולפ"ז ודאי חידוש גדול הוא שמתורת רשות אפשר למנות בי"ד לשבט ויהא חיוב להביא לפניהם שאלות וספקי בי"ד שבערים, ותקנתם וגזרתם לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל, מחוץ לענין קרבן על הוראתם. אלא שזה הובא להלכה ברמב"ם רפ"ה מסנהדרין וכנ"ל. -העורך

[9]    מאחר שלר"י אין לנו ריבוי ע"ז אלא מסברא, קשה: סברא זו מנין לו ששני שבטים עושה זאת כשתי ערים. וביותר, שזה לא הוזכר כלל בדברי ר"י, והרמ"ה ע"כ למדה מהא דהוריות ה, ושם הרי המדובר בבי"ד של השבט כולו, שאילו בעיר מחולקת לשני שבטים, מה מקום לדין קהל על בי"ד של חלק העיר, הרי לא עדיף מבי"ד העיר כולה. ועי' חיד' הר"ן שפי' בענין סנהדרי לשבטים כתוס' ופי' שר"י אינו חולק בזה. ולכשנעיין נמצא ששני ענינים אלה קשורים זב"ז, ואכמ"ל. -העורך.

  בסדר מינוי דיינים
עבור לתוכן העמוד