מצות מינוי דיינים בזמן הזה בארץ ובחו"ל

מצות מינוי דיינים בזמן הזה בארץ ובחו"ל*

ראשי פרקים

א.          המקור במקרא וברמב"ם

ב.           דיני נפשות רק בפני הבית

ג.           דיני נפשות רק כשבי"ד הגדול בלשכת הגזית

ד.           אף שבטלו דיני נפשות - סמכות בי"ד הגדול עומדת בתוקפה

ה.          תורת סנהדרין נוהגת גם בחו"ל

ו.           מינוי דיינים בזמן הזה

ז.           סמיכה - תנאי במינוי שופטים

ח.          מצות מינוי שופטים בחו"ל

ט.          בין א"י לחו"ל

 

vvv

א.המקור במקרא וברמב"ם

"מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בכל פלך ופלך, שנאמר בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך" (רמב"ם פ"א מהל' סנהדרין, א-ב).

נושאי כליו של הרמב"ם הביאו ברייתא במכות (ז,ע"א) "ומה ת"ל בשעריך -בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי תה מושיב בכל עיר ועיר". ולכן הגיהו בדברי רבינו בהתאם לגירסת הברייתא: "אבל בחו"ל אינן חייבין להעמיד אלא בכל פלך ופלך". והלח"מ הביא גם דברי הרמב"ן פרשת שופטים שנראה מדבריו שסובר אליבא דרבינו דפליג על הברייתא הנזכרת והניח בצ"ע. וע' מאירי שם שגירסתו היא: "אבל בחו"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר". כלומר שאינך חייב בכך אלא שאם הם ממנין יש בהן תורת סנהדרין.

ב.דיני נפשות רק בפני הבית

כדי לבאר שיטת רבינו אקדים מה שכתב בפי"ד מה סנהדרין הי"א: "אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בי"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש, שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה בי"ד הגדול במקומו". וכדבריו אלה הם גם בפיה"מ סוף פ"ק דמכות עיי"ש. והכ"מ ציין כמקור לתנאי הראשון שאין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית, את האמור בסנהדרין נב,ע"ב "ובאת אל הכהנים ואל השופט דברים (יז,ט) -בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט". ורבינו הביא מקרא בתרא (שם יב) "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן". וכבר עמד בזה הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם ותירץ משום דכתיב ביה, 'והאיש אשר כו' ומת האיש ההוא', וילפינן מיניה לכל מיתות בי"ד.

וע' בתוס' שבת (טו,ע"א ד"ה אלא) ובתוס' ע"ז (ח,ע"ב ד"ה מלמד) שמתקשים למצוא ילפותא לכל מיתות בי"ד שהמקום גורם, משום דא"א ללמוד מזקן ממרא עיי"ש. ויש לומר לדעתי טעם לדבר, משום דבקרא קמא לא מוכח שבדיני נפשות איירי, אלא דמקרא דבלתי שמוע אל הכהן כו' ומת האיש ההוא מוכח שבדיני נפשות איירי, ואם יש כהן יש משפט דיני נפשות, וכן פירש היד רמ"ה, ולכן נקט רבינו קרא זה. ועוד דבקרא 'והאיש אשר יעשה' למדין שאינו חייב עד שיורה לעשות כסנהדרין פו ע"ב, ולכן נקט רבינו קרא שמבואר בו דין חיוב מיתה, ותנאי העיקרי בזה. וגם מבואר בו תנאי שני שבזמן שיש כהן יש משפט. וידוע שדרכו של רבינו ליקח את הדרשה היותר פשוטה אע"ג דאידחי בגמרא, ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל, מאחר שהוא מבואר יותר. ע' יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ד, שכן דעת נושאי כליו בכמה מקומות.

ג.דיני נפשות רק כשבי"ד הגדול בלשכת הגזית

כמקור לתנאו השני שיהיה הבי"ד הגדול במקומו, הביא הכ"מ הדרשה "וקמת ועלית אל המקום -מלמד שהמקום גורם". וכן הוא ברמב"ם פ"ג ממרים ה"ז: "מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה". והוא מש"ס סנהדרין (יד,ע"ב; פז,ע"א), והרדב"ז הביא מע"ז ח, ע"ב "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנויות, למאי הילכתא א"ר יצחק בר אבדימא לומר שלא דנו דיני קנסות, דיני קנסות ס"ד, אלא שלא דנו דיני נפשות". והקשו בתוס' שבת שם: "תימה, וקמת ועלית אל המקום דדרשינן מיניה שהמקום גורם, לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו, אבל לדונו יכול אעפ"י שאין בי"ד הגדול במקומו? ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא, דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו, ואהא לא כתיב מקום. ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו בי"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו".

ובתוס' ע"ז שם כתבו הטעם דבעינן סנהדרין סמוך לשכינה, והביאו ראיה מהא דאמרינן שם נב, ע"א "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה אצל מזבח, דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשירה כו', ודרשינן כל זמן שהסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח, אז שופטים ושוטרים תתן לך לשפוט דיני נפשות, נסתלקו הם בטלו דיני נפשות". ואני לא זכיתי להבין ראיה זו, דהכי אמרינן שם: "אמר ר"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר כו', אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אצל מזבח". ופרש"י: "מזבח -ת"ח, דאשירה אוקמינן בדיין שאינו הגון הילכך מזבח נמי בגברי". ובסנהדרין ז, ע"ב פרש"י: "ות"ח מכפרין ומגינין כמזבח". ולא מוכח כלל מזה שמקום ישיבתם הוא אצל מזבח. ואפשר שהתוס' סברו דרב אשי דדריש כן משום דסמוך על הדין המבואר במכילתא פרשת משפטים, דסנהדרין יושבים אצל המזבח, אך מ"מ עדיין לא מוכח כלל שישיבת סנהדרין בלשכת הגזית על יד המזבח הוא תנאי בדיני נפשות, ואם אינם במקומם נתבטלו דיני נפשות כמו שכתבו התוס', דבקרא זה לא כתיב דיני נפשות. וקרא דשופטים ושוטרים כולל מצות מינוי שופטים בין סנהדרין גדולה בין סנהדרין קטנה, ואפילו בי"ד של שלשה לדעת הרמב"ם כמו שאבאר לקמן. גם המבי"ט פ"ג מנערה בתולה כתב טעם זה אליבא דרמב"ם. וע' רמב"ם פ"ג מסנהדרין ה"ח שהביא רק דרשת רב אשי: "ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה". ומלשונו משמע שהוא רק אסמכתא בעלמא כדעת הרדב"ז, וע' תשובות מהרי"ק סי' קיז ובהעמק שאלה שאילתא נח שהאריך בביאור דברי רבינו שם.

וראה רש"י סנהדרין (מא,ע"א ד"ה אלא) שכתב הטעם שאין דנין דיני נפשות אלא בעוד שסנהדרין יושבין בלשכת הגזית, שנאמר וקמת ועלית -מלמד שהמקום גורם. ושם (נב,ע"ב) על מה דאמרינן שם בזמן שיש כהן יש משפט כו', כתב רש"י, שאין ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית, בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו"ל כדאמרינן במכות ז. ודברי רבינו תמוהין כעיני, דמדרשא זו בזמן שיש כהן יש משפט, מוכח רק דדיני נפשות נוהגין רק בזמן הבית, אבל דבעינן נמי שהסנהדרין ישבו במקומם בלשכת הגזית לא מוכח משם מידי. ומצאתי אח"כ שכבר העיר בזה בהגהות מהר"ץ חיות שבת טו, ושמח במצאו דרשה אחרת הובאה בסהמ"צ סוף שורש יד והיא ממכילתא (דרשב"י): "מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות -אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית". ושם נאמר גם כן: "ומנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח ת"ל מעם מזבחי". הרי יש לנו ילפותא חדשה דבזמן שאין סנהדרין סמוך למזבח שאין יושבין בלשכת הגזית אין דנין דיני נפשות.

ועדיין יש לדון בראיה זו, דלדעתי משם מוכח רק דלענין בית קאמרינן דאם אין בית אי אתה ממית, אבל לענין שיהיו סמוכין דוקא למזבח ללמד מקרא דמעם מזבחי לא קאמר על זה כן, עיי"ש. אם כן עדיין לא מוכח דאם אינן סמוכין למזבח שאין להם סמכות לדון דיני נפשות. ודרשה הנ"ל היא כדרשת המכילתא דר"י על הפסוק שמעם מזבחי, דתניא: "נמצאנו למדין שסנהדרין בצד המזבח". וכן דרשינן במכילתא סוף יתרו: "ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמוך לאלה המשפטים, נמצאנו למדין שסנהדרין באין בצד המזבח". וגי' הילקוט שם: "שסנהדרין מסדרין דירתן בצד המזבח". וע' ירושלמי פ"ב דמכות ה"ו. ודרשת המכילתא דרשב"י הנ"ל הובאה גם ברמב"ן (במדבר לה,כט), ולדעתו מה דכתיב שם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם והיינו אפילו לאחר החורבן, נאמר לענין דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות (וע' מה שעמד בזה בס' אמרי בינה חו"מ ס"א וע' חינוך מצוה רמט), וע"כ כוונתו אם נסמכו בארץ, דאין סמיכה בחו"ל כסנהדרין יד, ואז כוחם יפה לדון דיני קנסות אפילו בחו"ל, משא"כ דיני נפשות שתלוי דוקא בבית ואין לדון אחר החורבן.

ד.אף שבטלו דיני נפשות -סמכות בי"ד הגדול עומדת בתוקפה

והנה דעת רבינו בסהמ"צ (מצוה קנג) שמצות קידוש החודש לא יעשה אותה לעולם אלא בי"ד הגדול ובארץ ישראל לבד ולכן בטלה ראייה אצלנו היום בהעדר בי"ד הגדול, כמו שבטלו הקרבנות בהעדר המקדש. והרמב"ן השיג עליו בחזקת היד ואחת מראיותיו היא, שכיון שבי"ד הגדול בטל מארץ ישראל ואפילו קודם החורבן, כדאמרינן מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה בחנויות ולא דנו דיני נפשות. ואפילו יצאו לטייל בטל כוחן ורשותן כדאמרינן בסנהדרין יד מצאן אבית פגי והמרה עליהן אין המראתו המראה, ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלוין בבי"ד וכן כוחן לקדש עפ"י הראיה שפי' הרמב"ם. ומ"מ ידוע הוא בכמה מקומות בש"ס שהיו עושין כך עד זמן קרוב לחתימת התלמוד, ומוכח שלא כדעת הרמב"ם. והמגילת אסתר וכן הלב שמח דחו ראיה זו, דהא דאמרינן מקום גורם, זהו דוקא לענין מה שהזכירו שם שאין דנין דיני נפשות, אבל לענין שאר דברים מילתא דסנהדרין בדוכתא קיימא, ולכן היו מקדשין על פי ראיה, עיי"ש.

על כל פנים נראית דעת הרמב"ם, שעם ביטול ישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית נתבטלה גם הסמכות לענין דיני נפשות. אבל הסמכות העליונה אשר לבי"ד הגדול אשר ממנו תצא תורה לכל ישראל נשארה בתוקפה כמקודם. ולדעת הרמב"ן פקע מהם דין סנהדרין גדולה. ומה שכתב שם "ולא היו בה בי"ד גדול ולא דין סנהדרין כלל", ע"כ כוונתו חוץ מלעניני דיני קנסות וחבלות ומלקות שבזה לא נתבטל כוחם כמבואר להדיא בנימוקיו שהבאתי מקודם.

ובספרי שופטים דרשינן: "ובאת -לרבות בית דין שביבנה". ודרשינן נמי: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' אלקיך -על הוראות בי"ד שבירושלים חייבין מיתה ואין חייבין מיתה על הוראות בי"ד שביבנה". וכן הוא בירושלמי פי"א מסנהדרין ה"ג: "ובאת -לרבות בי"ד שביבנה. ר' זעירא אומר: לשאילה". ופירש הפני משה שאם שאלו ביבנה בעוד שהיה בי"ד הגדול שם, ואח"כ חזרו ללשכת הגזית ממיתין אותו אם המרה אח"כ, עפ"י השאילה שביבנה. לפי פירושו יוצא חילוק בין אם המראה היתה בעודן חוץ ללשכת הגזית שאז פטור שהמקום גורם. אבל אם השאלה היתה חוץ ללשכת הגזית כגון ביבנה וחזרו ללשכת הגזית ואח"כ המרה עליהן ממיתין אותו עפ"י השאילה ביבנה, עיי"ש במראה הפנים.

אך מקרא 'וקמת ועלית אל המקום ובאת כו' ודרשת והגידו את דבר המשפט', מוכח דהשאלה צריכה להיות בלשכת הגזית, וההמראה היא לאו דוקא באותו מקום ומעמד אלא אם חוזר לעירו ושונה ומורה לעשות אז חייב. ומה דתניא מצאן אבית פגי והמרה עליהן, אין הכוונה דוקא באותו מעמד אלא כדין המראה, וממילא ה"ה אם השאילה היתה ביבנה אעפ"י שחזרו אח"כ ללשכת הגזית שוב אין כאן חיוב מיתה דהמקום גורם. ולדעתי דברי רבי זעירא פשוטים וכוונתו לומר, דמאי דאמרינן לרבות בי"ד שביבנה, היינו לשאילה דוקא, כלומר שיש חיוב לשאול ומחויב לעשות עפ"י הוראתן. אבל אין חיוב מיתה על הוראת יבנה כמו שחייב מיתה על הוראות בי"ד הגדול בלשכת הגזית. ומכאן ראיה שרק לענין דיני נפשות בטלה סמכותן כאשר גלו מלשכת הגזית אבל עדיין תורתן והוראתן בתוקפן, ומילתא דסנהדרין כדקיימא קיימא.

מכאן ראיה לדעת החינוך (מצות תצה-תצו) שמצוה תמידית היא לשמוע ולעשות כמצות השופט החכם הגדול אשר יהיה בזמננו והעובר על זה מבטל עשה זו. ועמד במנ"ח שמנין לו זה ושאני בי"ד הגדול אשר כבוד השי"ת חופף עליו כל היום עיי"ש. ולפי דרשת הספרי ובאת לרבות בי"ד שביבנה מוכח שאפילו בזמן שלא דנו דיני נפשות היו מחויבין לעשות עפ"י הוראת בי"ד יבנה. ובקרא כתיב "אשר יהיה בימים ההם", ודרשינן בר"ה (כה,ע"ב) "אין לך אלא אצל שופט שבימיך", וכן היא בתוספתא שם, וכ"כ הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה. וע' בתשובת הרא"ש כלל כב (סי' ח-ט) ובמרדכי פרק זה בורר דבזמן הזה הגדול בדור מיקרי בי"ד הגדול, וכן היה אומר ר"ת וראיה ממה דאמרינן "אחר ר' מתיא בן חרש לרומי", ולדעת הרמב"ן שסובר שבוטלה מהם אז כל הסמכות של הסנהדרין, צריך לומר שכיון שמ"מ נשאר להם דין שופט לענין דיני קנסות כמבואר בנימוקיו, כן יש לנו גם חיוב לשמוע ולעשות על פי הוראתם, דזה חייבים זה מדין שופט שבימיך, ורק לענין מיתה בעינן דין סנהדרין.

לפי האמור שדין המראה הוא אפילו בבי"ד שעובר בזה בעשה ולא תעשה כדמוכח מהספרי והירושלמי (וע' מרגניתא טבא בשורש הראשון אות ה שלא הביא מזה), והמקום גורם נאמר רק למיתה, מתורצת קושית התוס' בשבת שהבאתי מקודם, דאיך ילפינן מזקן ממרא שמקום גורם כיון שבו גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהן במקומן, אבל לדונו יכולים אעפ"י שאין הבי"ד במקומו. ונראה דהכי היא הילפותא מזקן ממרא, שכיון דאיסור המראה הוא בכל מקום, ומאי דכתיב וקמת ועלית אל המקום, היינו לחיוב עונש מיתה שתלוי במקום, אבל על המראה בבי"ד ביבנה אין חיוב מיתה, ובין בלשכת הגזית בין ביבנה איכא עבירת עשה ולא תעשה, ע"כ שחיוב מיתה אינו דין בהמראה בלשכת הגזית ומשום חומרת עבירה המראה, אלא דין הוא בישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית זה הוא הגורם חיוב מיתה, ובאמת תחילת דינו וחיוב מיתה הוא בהיותם בלשכת הגזית, שאם המרה אח"כ על ידי שהורה לעשות אחר שהם פסקו להיפך מדעתו, כבר גזרה עליו התורה חיוב מיתה. ומזה אפשר ללמוד שדיני נפשות תלויים בישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית, והמקום גורם בכל דיני נפשות.

בזה מתורץ מה שלכאורה קשה על מה דאמרינן בע"ז שם: "כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו, מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו, דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא דברים (יז,י) -מלמד שהמקום גורם", ובסנהדרין (יד,ע"ב; פו,ע"ב) נקט הש"ס קרא קמא (שם, ח) "וקמת ועלית -מלמד שהמקום גורם" (וע' רש"י סנהדרין מא,ע"א, שגם הוא נקט קרא קמא). ולפי האמור אפשר לומר שאילו מקרא קמא אין הוכחה משום דאפשר לומר כדעת התוס' דוקמת ועלית מוכיח רק שהמראה צריכה להיות בזמן שהם במקומם, אבל לדונו יכולים אעפ"י שאין הבי"ד במקומו, אבל אחר דילפינן מקרא בתרא -ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם -דגם ביבנה איכא איסור המראה ובאיסור לאו ועשה, שאין לך אלא שופט אשר בימיך, ומה דכתיב בפסוק שני, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום, ללמד בא שעל המראת בי"ד ביבנה אין חיוב מיתה רק על המראת בי"ד בלשכת הגזית, ממילא מוכח מזה שדיני נפשות נוהג רק כשיושבין בלשכת הגזית, ושפיר קאמר הש"ס שבכל דיני נפשות הדין כן שהמקום גורם.

וכן נראה לומר בדעת רש"י סנהדרין (פט,ע"א). דעל מה דתנן במתני' שם, "אין ממיתין אותו לא בבי"ד שבעירו ולא בבי"ד שביבנה אלא מעלין אותו לבי"ד הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל", פרש"י: "אם נשאלו לבי"ד שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי ליבנה, ועדיין הבית קיים, אחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה, ואעפ"י ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצין שם". מבואר דעתו שחייב מיתה על המראת בי"ד שבלשכת הגזית, והטעם שאין מבצעין את העונש ביבנה משום שאין נקבצין שם ואין בזה משום "וכל העם ישמעו ויראו". והתוס' תמהו על דבריו דהאיך ממיתין אותו הא כיון שגלתה סנהדרין אין דיני נפשות? וכתבו שדוחק לחלק ולומר דעל עבירה שנעשה קודם שגלתה סנהדרין דנים אף לאחר שגלתה ולא אמרינן בזה המקום גורם, כיון דבשעת עבירה סנהדרי במקומן (ונראה דהתוס' אזלי כאן לשיטתם בשבת א,ע"א).

ונראה שדעת רש"י היא, שאעפ"י שבשאר עבירות אפילו אם בשעת עבירה היו סנהדרין הגדולה במקומן אין דיני נפשות אחר שגלו, שאין הקפדה אם היו הבי"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה, אלא עיקר הדברים שיהיו בלשכת הגזית בשעת הדיון והמשפט. מ"מ שאני המראה, שכשיורה לעשות בניגוד למה שהורו בלשכת הגזית מקודם בהיותם שם, כבר חייב מיתה הוא מזמן שהמרה עליהם אם יורה אח"כ לעשות, ורק גמר דינו הוא בבי"ד שבעירו, שאחר שהורו בבי"ד הגדול לא בעי עוד התראה ואפילו אם אמר טעם לא מקבלינן מיניה כסנהדרין פח ע"ב, ולכן דנין אותו אפילו לאחר שגלו ואינן יושבין עוד בלשכת הגזית.

בזה אפשר להסביר הירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"ג. בבבלי סנהדרין טז קאמר ר"י בר חנינא, שדינו של נביא שקר ילפינן הזדה הזדה מזקן ממרא, מה להלן בע"א אף כאן בשבעים ואחד, ופריך הש"ס: "והא הזדה כי כתיב בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בכ"ג הוא?" ופרש"י: "דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב, ואם הורה לעשות נידון כשאר מומתין בכ"ג, דהא לא תנן במתני' ולא את הזקן ממרא". ובירושלמי שם: "אמר ר' זירא הזדה הזדה" (ע' קרבן העדה) ור' חזקיה למד: "דיבר דיבר". ובמראה הפנים מפרש שלר' חזקיה לא ניחא ליה גזירה שוה דר"ז משום דקשיא ליה קושית הש"ס דילן, כי כתיבא בקטלא היא דכתיבא. ולדעתי נראה דס"ל לר' זירא וכן לסתמא דש"ס ירושלמי דלא מקשה כקושית הש"ס דילן, דאע"ג דגמר דינו הוא בבי"ד של כ"ג, מכל מקום אין זה דומה לשאר מומתין שהם בכ"ג, דבזקן ממרא כשיורה לעשות אח"כ כבר דנו אותו למיתה בזמן המראתו, שאם יתברר שעושה או שהורה לעשות חייב מיתה, והבי"ד של כ"ג מקבל עדות שעומד על דעתו הקודמת בניגוד לדעת הבי"ד הגדול ע"י שעשה מעשה או שהורה לעשות, וגומרין את דינו, ואפילו אמר טעם שמקודם היו מקבלין מיניה השתא לא מקבלין מיניה, שכיון ששמע מבי"ד שלא לעשות והמרה אם כן מכבר חייב מיתה הוא, ושפיר אפשר ללמוד גזירה שוה הזדה הזדה, שגם הקטלא נחשבת בע"א.

והא דלא תנן במתני' ולא את הזקן ממרא אלא בשבעים ואחד, משום דשייר, כמו דלא חשיב נמי סוטה שהיו מעלין אותה לירושלים לבי"ד הגדול. וכן תירץ רבינו אלחנן בתוס' שאנץ סוטה ז ע"א. וכן נראה גם דעת הרמ"ם ז"ל פ"ה מהל' סנהדרין ה"א שכתב: "וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבי"ד הגדול". ובמשנתנו לא תנן לא זקן ממרא ולא סוטה, אלא ע"כ משנתנו תני ושייר, וכן תירץ הרדב"ז. וזה שלא כדעת התוס' סוטה שם שכתבו שכיון שהגמר דין לא היה בבי"ד של שבעים ואחד לא תני. ולכן גם דייק רבינו שם, וכתב בלשון הברייתא "אין עושים זקן ממרא אלא בבי"ד של שבעים ואחד", כיון שבאמת הם שעושין אותו לזקן ממרא, אעפ"י שנגמר דינו על ידי בי"ד של כ"ג (וע' תוספתא פ"ג דסנהדרין דתני להו, וע' לח"מ וציוני מהר"ן).[1]

ה.תורת סנהדרין נוהגת גם בחו"ל

והנה ראינו כי כאשר גלתה סנהדרין מלשכת הגזית, פקעה ממנה הסמכות העליונה לשפוט דיני נפשות, ואז פקעה גם הסמכות לדון דיני נפשות בכל בתי דינים, כי גדולה היא החרדה לאבד נפש אחת מישראל, כי דמיו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם, וכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, כבסנהדרין לז ע"א. וביושבם סמוך למחנה שכינה, השראת הקדושה העליונה תציל אותם מכל משגה וטעות (ע' רמב"ן דברים יט,יט; דרשות הר"ן דרשה יא). אבל לענין שאר דברים בדוכתייהו קיימו, כדתנן: "סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל". ולמדים מקרא "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיהם בכל מושבותיכם", מכות ז ע"א.

וכד דייקינן שפיר אנו רואים שכוונת התנא באומרו סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל היינו בנוגע לסמכות לדון דיני נפשות, דקמ"ל התנא שהיא נוהגת גם בחו"ל. עי' סנהדרין יד, על הא דאמר ריב"ל "אין סמיכה בחו"ל" מקשה הש"ס: "מאי אין סמיכה אלימא דלא דייני דיני קנסות בחו"ל (היינו שאין להם הסמכות לזאת כאשר הם יוצאים את הארץ) והא תנן סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל, אלא דלא סמכינן בחו"ל. וכן מפרש היד רמ"ה, דהא דתנן סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל כלומר תורת סנהדרין שיכולין לדון דיני נפשות ואצ"ל דיני קנסות גם בחו"ל, אבל לא איירי לענין מצות מינוי דיינים, וכן נראה דעת רבינו מלשונו בפ"ד מהל' סנהדרין הי"ב ופי"ד הי"ד עיי"ש, וכן משמע בחינוך מצוה תצא.

ולפי זה קשה מה כוונת השאלה בתוספתא פ"ג דסנהדרין (הובאה במכות ז,ע"א) "א"כ מה ת"ל בכל שעריך", הא מקרא 'כל מושבותיכם' ילפינן רק שתורת סנהדרין נוהגת אף בחו"ל, וקרא 'שופטים ושופטים תתן לך בכל שעריך' איירי לענין מצות מינוי דיינים, ומשמיע לנו קרא שאין מצוה זו נוהגת אלא בארץ ישראל, אבל סנהדרין שנסמכן בארץ ויצאו לחו"ל יכולין לדון גם דיני נפשות, שתורת סנהדרין וסמכותם נוהגת גם בחו"ל. אכן לפי דברי הגור אריה (במדבר לה,כט) אפשר לפרש שפיר, שעל מה שכתב רש"י על הפסוק בכל מושבותיכם, למד שתהא סנהדרין נוהגת בחו"ל כל זמן שנוהגת בארץ, ועל זה כתב המהר"ל לפרש דברי רש"י,[2] דכוונתו לומר שסנהדרין של כ"ג שדנין דיני נפשות דנין בחו"ל דבהכי איירי והוא יהיה נוהג בחו"ל, ומה שאמר כל זמן שנוהגת בארץ מפני שסנהדרין גופא בטלה בחורבן הבית, כדדרשינן: "אל הכהן ואל השופט -בזמן שיש כהן יש שופט". ומה שהוצרך לכתוב בכל מושבותיכם אע"ג שחובת הגוף היא, מפני שכתוב 'בכל שעריך', ויש לומר דוקא בא"י ולא בחו"ל. והא דכתיב 'בכל שעריך' מתרץ הש"ס בשעריך אתה מושיב בכל פלך ופלך וכו'.

והכי נמי יתכן לומר בכוונת השאלה 'אם כן למה נאמר בשעריך', דאילו מקרא 'דשופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', אפשר לומר שגם תורת סנהדרין אינה נוהגת רק בארץ ולא בחו"ל, שכשיצאו לחו"ל פקעה מהם הסמכות העליונה שהיתה להם בהיותם בארץ, ואין הסמיכה מועילה רק לארץ ישראל, שכמו בסנהדרין הגדולה כאשר גלתה ממקומה מלשכת הגזית אין בכחה לדון דיני נפשות, כן אפשר לומר שסנהדרין קטנה אם גלתה ממקומה כגון שיצאה לחו"ל, פקעה ממנה הסמכות שניתנה להם ע"י הסמיכה, ואפילו בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, קמ"ל קרא ש"מושבותיכם" שתורת סנהדרין נוהגת גם בחו"ל כל זמן שנוהגת בארץ, וקרא ובכל שעריך ללמד בא לענין מינוי דיינים, שיש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל כדתניא שם.

ומה שכתב הרמב"ן בנימוקיו (במדבר לה,כט) כי מקרא "לדורותיכם בכל מושבותיכם" מוכח שאפילו בזמן הגלות ובחו"ל, היינו לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים, צ"ל שכוונתו לזמן שנוהגת סמיכה בארץ, אבל משבטלה הסמיכה -כל המשפטים בטלים, כדבריו בריש פרשת שופטים,[3] דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינים בחו"ל אלא תקנה, דשליחותייהו עבדינן, ואין אנו חייבין במצות מינוי שופטים מן התורה כלל. וע' קרית ספר להמבי"ט סוף פ"ה מהל' סנהדרין שכתב, כל הנסמכין בא"י דנין דיני קנסות אפילו בחו"ל, דסנהדרין נוהגת בחו"ל כדתנן התם. וכן אפילו בלא סמיכה נראה דמדאורייתא דנין דייני חו"ל, אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני הארץ, דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה.

ו.  מינוי דיינים בזמן הזה

אך הרמב"ן (ביבמות מו,ע"ב) מסופק בדבר, שאפשר שמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין, וכן דעת הנתיבות חו"מ ריש סי' א שבאמת שליחותייהו היא מדאורייתא, אלא שנמסר לחכמים ולא עשו אותנו לשליחים רק במקום דאיכא נעילת דלת, וחזר בו מחמת דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו דהוו רק מדרבנן. ולא ידעתי למה, שהרי הרמב"ן רק כמסופק בדבר עיי"ש היטב, וכ"כ בתוס' הרא"ש שם שמטעם דשליחותייהו קעבדינן אנו מקבלים גרים בזמן הזה. ואם נימא דשליחותיהו היא מדאורייתא, אפשר לומר. דגם מצות מינוי דיינים בזמן הזה היא מצוה מדאורייתא.

ואני כמסופק בהא דקאמר ריב"ל סנהדרין (יד,ע"א) "אין סמיכה בחו"ל", מה הדין באם אין אפשרות לסמוך בארץ, אם מהני אז הסמיכה בחו"ל. וע' בסהמ"צ (מצוה קעו) שכתב: "אמנם יהיו כולם בארץ ישראל בהכרח, ואין סמיכה אלא בארץ ישראל". מלשון זה משמע לכאורה שאפילו בדיעבד לא מהני סמיכה בחו"ל. וכן נראה ממה שכתב בפיה"מ פ"ד דבכורות: "לפי שבני ישראל נקראים קהל ואין משגיחין לזולתן בחו"ל". ובספרו הגדול (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו) כתב סתם: "אין סומכין זקנים בחו"ל", ולא ביאר ולא חילק מזה. והנה הטעם דלא סמכינן בחו"ל מבואר בירושלמי (פ"ג דבכורים ה"ג) דמקרא מלא הוא: "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם -הא כל ישיבה שלך לא יהא אלא אדמתך".

ובתשובות בש"ר סי' רמז הביא תשובת הרא"ש, דעיקר הדבר שיהא כל השררות וגדולה עדיין לארץ הקדושה, אשר שם עיקר משפטי התורה והמצוות ומשום ישוב ארץ ישראל, ויתנו דעתם לשבת בארץ נחלתם. ולטענה זו אפשר שמועילה סמיכה בחו"ל כשאין יכולת לסמוך בארץ, כדאמרינן בסנהדרין (יא,ע"ב) "אין מעברין השנה אלא ביהודה" ולמדין מקרא ד'לשכנו תדרשו ובאת שמה' -כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום. ובברכות (סג,ע"ב) למדין מקרא דקבלה 'כי מציון תצא תורה'. ומכל מקום אם עיברוה בגליל מעוברת. וכן מפורש בירושלמי שם דכשאין יכולין לעבר השנה באר"י מעברין אותה בחו"ל, הובא בתוס' סנהדרין שם. וכיוון דהא דאין סמיכה אלא בארץ למדין ג"כ מקרא דקבלה, ויש בזה לדעת הרא"ש רק משום ישוב ארץ ישראל, אפשר דמהני סמיכה בחו"ל כאשר אינם יכולים לסמוך בא"י, וע' במפרש על הרמב"ם פ"א מקידוש החדש ה"ח, ובצל"ח ברכות שם ובמנ"ח מצוה ד ויש לעיין בזה.

וראיתי במנ"ח מצוה תצא שהעיר על מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' סנהדרין ה"ו -"וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", והכס"מ כתב שמקור לדברי רבינו הוא מה דאמרינן בסנהדרין (ה,ע"א) דרשותא מועיל לעיירות העומדים על הגבולין, ומכש"כ למה שכבשו עולי מצרים -ותמה עליו המנ"ח מה ענין זה לסמיכה כיון שגזירת הכתוב היא שצריך סמיכה דוקא בא"י בודאי בעינן ארץ ישראל גמור עיי"ש, ולא ביאר לאיזה גזירת הכתוב כוונתו שמבואר שם דבעינן א"י דוקא. אך המקור הנאמן לדברי רבינו הוא הירושלמי ריש הוריות -"להוראה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים". עי' אור שמח ועי' מה שאכתוב לקמן.

ז.  סמיכה -תנאי במינוי שופטים

כעת אבוא לבאר דברי רבינו ריש הלכות סנהדרין, שכבר הבאתי לעיל דעת הרמב"ן ריש שופטים, כי לאחר שבטלה הסמיכה כל הדינין בטלין מן התורה, דכתיב: לפניהם -ולא לפני הדיוטות, ואין חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל. אם כן הסמיכה היא תנאי במצות מינוי שופטים, שבסמיכה תלויה האפשרות של קיום המצוה, שבזמן שיש סמיכה -איכא מצוה, ובזמן שאין סמיכה אין מצוה. וכן נמי נימא שבמקום שאין סמיכה אין מצוה למינוי דיינים. והנה מה דקאמר ריב"ל שאין סמיכה בחו"ל יש לפרש בשני אופנים: שכיון שסמיכה היא דין תורה, שמשה רבינו סמך את יהושע שנאמר 'ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כו'', והתורה אמרה 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך', מקרא זה גופא מוכח שכוונת התורה היא שרק בארץ נוהגת סמיכה, ומשום הכי אמרה תורה בכל שעריך. ולמעט חו"ל ממצות מינוי שופטים, שכמו שבזמן שאין סמיכה נוהגת אין חיוב מצוה למנות דיינים, כן הכי נמי במקום שאין הסמיכה נוהגת אין חיוב מצוה למנות. ורק אם מתרמי שיצאו -כדאמרינן בב"ק (פד,ע"ב) דאתו רבנן דהתם וייעדוהו הכא -אז הסמכות שניתנה להם ע"י הסמיכה בארץ היא עדיין בתוקפה, משום דכתיב 'בכל מושבותיהם', אבל המצוה איננה בחו"ל כשם שהסמיכה איננה בחו"ל.

וכן נראה לומר בכוונת הרמב"ן בשיטת הרמב"ם שכתב בנימוקיו שם: "ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינים בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה" (ונראה שהיתה לפניו הגי' בש"ס מכות שם כמו שהביא הספורנו בריש פרשת שופטים: "כאמרם ז"ל בחוצה לארץ אין אתה מושיב דיינין בכל פלך ובכל עיר ועיר", וכגירסת המאירי שהבאתי לעיל) וע' חינוך מצוה תצא שהביא מתחילת לשון רבינו מסהמ"צ מצוה קעו כדרכו, אך בסהמ"צ מסיים: "ודע שאלו המנויים כולם, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובי"ד של ג' וזולתם מן המנויים אמנם יהיו כולם בא"י בהכרח ואין סמיכה אלא בארץ ישראל (נוסח כ"י הגר"ח הלר), וכשנתקיימה הסמיכה בארץ ישראל אז אפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחו"ל". ובחינוך כתב: "ונוהגת מצוה זו כלומר (כן הוא בכל הדפוסים, ולא כגירסת "לסמוך") סנהדרי גדולה וקטנה ובי"ד של ג' בא"י שיש שם סמיכה, אבל לא בחו"ל שאין סומכין בחו"ל, אבל מ"מ כל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחו"ל". מדיוק לשון זה, נראה שהסמיכה היא דין במצות מינוי שופטים, והתורה שאמרה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ע"כ משום שסמיכה נוהגת רק בארץ, ולכן גם ממועט דין מצות מינוי שופטים בחו"ל.

בזה מתורץ מה שהעיר המנ"ח מצוה מז, על מה שכתב החינוך בדין מכה איש ומת מות יומת, שמצוה זו אינה נוהגת בחו"ל אלא בארץ ישראל, שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ, דהא תנן סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל ודנין דיני נפשות גם בחו"ל. ולפי האמור לא קשיא מידי שבעל החינוך מצוה קאמר, שמה שציותה תורה מות ימות כוונתה רק בארץ, כיון ששם נוהג דין סמיכה ושם נאמר שופטים ושוטרים תתן לך, אבל בחו"ל לא נאמר למצוה רק אי מתרמי דאתו לשם בודאי בכחם ומסמכותם להורות ולדון דיני נפשות. וכמו שכתב גם המאירי שאין חיוב למנות, אלא שאם ממנים יש בהן תורת סנהדרין, אבל אין כוונת התורה במצוה זו אלא ליושבי הארץ.

ובאופן אחר ניתן לומר, דהא דאין סמיכה בחוצה לארץ, הוא רק תנאי בדין סמיכה, שבאמת בזמן שנוהגת סמיכה בארץ ואיכא מצוה מהתורה למנות שופטים בארץ, איכא נמי מצוה למנות שופטים בחו"ל, אלא תנאי איכא בדין סמיכה שהיא צריכה להיות בארץ דוקא. ולפי זה צ"ל דמה שכתב רבינו בפיה"מ, "ודע שאלו המנויין כולם אמנם יהיו כולם בארץ בהכרח ואין סמיכה אלא בארץ ישראל", לא יתפרש בתור דין במצות מינוי שופטים כמו שביארתי באופן הראשון, אלא כתנאי גרידא בדין סמיכה, ובזמן שהיא נוהגת בארץ ונסמכו בארץ, יש חיוב ומצוה למנות דיינים גם בחו"ל. וכן נראה דעתו מזה שדייק וכתב: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך", דהיינו בכל מקום ואפילו בחו"ל. וכ"כ הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם. ומה ששינה רבינו מלשון הברייתא שאמרה 'בכל עיר', ורבינו קרא לעיר 'מדינה' (לדעת הלח"מ), יתכן לומר דנקט מדינה במקום עיר משום דמילת מדינה כוללת גם ארץ גם מחוז וגם עיר.[4]

ח.מצות מינוי שופטים בחו"ל

רבינו למד דין זה מברייתא דסנהדרין (טז,ע"ב): "ת"ר: מניין שמעמידין שופטים לישראל ת"ל שופטים תתן". וגי' הר"ח: "שופטים על ישראל", והברייתא סתמא קאמרה, בלא לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל, משמע ששופטים על ישראל בכל מקום ומקום ואפילו בחו"ל. וגי' הספרי: 'שופטים לכל ישראל' וכן היא גירסת כ"י, עי' דק"ס ובסה"מ מהד' הגאון ר' חיים הלר ובבית הלל על הספרי פירש שופטים לכל ישראל היינו סנהדרין גדולה, וכן פירש היד רמ"ה, אבל לגירסת הר"ח שופטים על ישראל אפשר לומר כמו שביארתי, וכיון שברייתא זו סוברת שמצות מינוי שופטים היא אפילו בחו"ל, ע"כ צריכים לחלק ולומר שבארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, משא"כ בחוצה לארץ שהמצוה היא רק בכל פלך ופלך, דקרא כתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, כש"ס מכות ז ע"א.

ומה שהשמיט רבינו שצריך בי"ד לכל שבט ושבט כמו שדרשו בברייתא הנ"ל, ע' אור החיים ריש שופטים שתירץ, דהא דדרשו חז"ל לשבטיך -שצריך בי"ד לכל שבט, היינו קודם שדרשו שצריך לכל עיר, אבל אחר שדרשו לכל עיר אין עוד צורך למנות לכל שבט. וראייתו מברייתא הנ"ל שהקדימה דרשת לשבטיך לפני דרשת בכל שעריך, להיפך ממה שכתוב בקרא. אבל ראיה זו אינה מוכרחת לגירסת הספרי שדרש לפי סדר הקרא עיי"ש, וע' בסהמ"צ שהביא מספרי הדרשה שלשבטיך לכל שבט ושבט, והדרשה בכל שעריך בכל עיר ועיר לא הביא. ואולי היתה לפניו גירסה אחרת, ולפי מה שכתבתי דדעת רבינו היא שמצות עשה מן התורה למנות שופטים גם בחו"ל, ושם בחו"ל אין ישיבתם לפי השבטים, ולכן בריש סנהדרין שכתב שהמצוה היא בכל מקום ואפילו בחו"ל, השמיט דין בי"ד לכל שבט, והביאו ברפ"ה -"ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ולכל עיר ועיר אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד".

וקצת פלא בעיני על רש"י ריש מכילתין, דעל הא דתנן 'אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בי"ד של ע"א' כתב לפרש: "שהיו מושיבין סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר, כדכתיב תתן לך בכל שעריך". ולמה לא מפרש שכוונת התנא לכל שבט ושבט כדכתיב לשבטיך? וע' בירושלמי שם ה"ג הביאו על פיסקא זו קרא דלשבטיך.[5] והרמב"ם שינה לשון המשנה וכתב בספרו לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר. ואפשר שמפרש למתני' אין עושין סנהדריות לשבטים, היינו לצורך שבטי ישראל, וע' בפיה"מ.

ט.         בין א"י לחו"ל

בהלכה ב ע"כ עלינו להגיה בדברי רבינו וכיון שגם נושאי כליו הגיהו אמינא גם אנא להגיה, במקום "אבל בחו"ל אינן חייבים להעמיד בי"ד בכל פלך ופלך" צ"ל: "אבל בחו"ל אנו חייבין להעמיד בכל פלך ופלך", וממילא ידעינן שבכל עיר ועיר אין אנו חייבין, וזה כמו דתניא בברייתא הנ"ל, דברישא כתב: "אין אנו חייבין להעמיד בכל פלך" ובמקביל לזה כתב: "אבל בחו"ל אנו חייבים", וכן הוא בתוספתא פ"ג דסנהדרין: "אלא בא"י עושין אותן בכל עיר ועיר, בחו"ל עושין אותן פלכים פלכים", וסגנונו מזוקק.

לפי זה שמצות מינוי שופטים היא אפילו בחו"ל, קשה טובא למה באמת בזמן שהיו מומחין בא"י לא מינו בי"ד בחו"ל, כיון שהיא מצות עשה של תורה? דהא אמרינן בב"ק (פד,ע"ב) כגון דאתו רבנן דהתם ויעדוהו הכא דמילתא דלא שכיחא היא. וע' תענית (יא,ע"ב) "אין תענית ציבור בבבל", וכתב הרמב"ן הטעם, מפני ששנינו בי"ד גוזרין על הציבור ואין בחו"ל בי"ד, שהדיוטות אנן כמו שאין דנין דיני קנסות בבבל מפני שאין סמיכה בחו"ל וה"ה והוא הטעם לתענית ציבור, ומוכח דלא הוי בי"ד סמוכין בבבל. ומצאתי שכבר עמד בזה בחי' הרי"ם ריש הל' דיינים, ויצא לחדש שאחר שתיקנו דדיני ממונות לא בעי מומחין מקויימת המצוה גם באין מומחין, אלא דעכ"פ בעינן יחיד מומחה שראוי לכל, כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סנהדרין עיי"ש באריכות.

ולדעתי אפשר לומר טעם אחר דלא מינו בית דין בחוץ לארץ בזמן שהיו סמוכין בארץ ישראל, שכבר רמזתי לעיל לדברי רבינו בפירוש המשניות פ"ד דבכורות מ"ג שכתב, "וכבר בארנו בתחילת סנהדרין שאין נקרא בית דין בשם מוחלט אלא סמוך בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה, לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל, ואפילו הוו עשרה אנשים, ואין משגיחין לזולתן שבחו"ל כמו שביארנו בהוריות". בזה גילה לנו רבינו הגדול את הטעם שאין סמיכה בחו"ל והוא משום שאין בני חו"ל נקראים קהל, שבהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. ובאמת ריב"ל שסובר אין סמיכה בחו"ל הוא שאמר בירושלמי הוריות ה"ב: "להוראה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים". ולא כגירסה שלנו 'לראיה', אלא -'להוראה'. וכן גרס הקה"ע בירושלמי פסחים פ"ז ה"ו וכן כתב הנועם ירושלמי, ולכן פסק רבינו גם לענין סמיכה מלבוא חמת עד נחל מצרים כמו שהבאתי לעיל, וכיון שמצות מינוי דיינים היא אחת מן המצוות המוטלות על הציבור כדעת החינוך, וכיון שבני חו"ל לא מיקרי קהל אין עליהם דין ציבור[6] ומהאי טעמא אין עליהם מצוה זו.[7]

ולדעתי אין המצוה הזאת מוטלת דוקא על בי"ד הגדול לבד, אלא כמו מצות מינוי מלך שהיא על הציבור והבי"ד הגדול מעמידין אותו (ע' רמב"ן שופטים יז,יד), כן נמי מינוי סנהדרין קטנה בכל אתר ואתר מצוה על הציבור, אלא שאין עושין אותה אלא על פי בי"ד הגדול. וע' בחי' הר"ן שכתב לפרש מה דאמרינן בסנהדרין (טז,ע"ב) אחד ממונה על כולן, היינו הנשיא שימנה הסנהדרין בכל עיר ועיר. אך בחידושי הרי"ם שם ראיתי שדעתו שמה ששנינו "אין מעמידין סנהדראות לשבטים", שלדעת רש"י הכוונה לכל עיר ועיר, ולדעת הרמב"ם ז"ל הכוונה לכל שבט וכל עיר, אם כן נראה מזה דמצוה זו מוטלת על בי"ד הגדול, וכשבטלה סנהדרי גדולה בטל גם "שופטים תתן" מהתורה. ולדעתו מצוה זו ודאי לא קאי אבי"ד של ג' דאי הוו קאי גם על בי"ד של ג', שוב גם בזה היו צריכים בי"ד הגדול להעמידן, כדאשכחן במשה, כיון דמהך קרא דשופטים תתן יליף להיות ע"א דומיא דמשה וע"כ דמינוי של ג' לא הוי מצות עשה מן התורה אלא תקנת חכמים, עיי"ש.

הנה מה שכתב דמהך קרא דשופטים תתן יליף להיות ע"א דומיא דמשה, ע' ר"ח סנהדרין שם שלמדין מקרא "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם", וכן נראה כוונת רש"י שם, וכן פירש היד רמ"ה. ומקרא דשופטים תתן מוכח שגם בי"ד של ג' היא מצוה מן התורה, כמו שכתב להדיא הרמב"ם בסהמ"צ והחינוך שהבאתי מקודם. ואחר זה מצאתי שהאריך בזה הגאון מהר"י פרלא ז"ל בספרו הגדול פרשה א, והביא מפסיקתא זוטרתא (יתרו יח,כב), "וכל דבר הקטן -אלה דיני ממונות שהן בשלשה". וכן בסנהדרין (לד,ע"ב) למדין מקרא "ושפטו את העם בכל עת" שדנין ביום וגומרים בלילה, ומוכח דאוקי משה שופטים גם לדיני ממונות. וע' בס' והזהיר פ' משפטים שכתב, והזהיר הקב"ה את ישראל למנות שלשה דיינים. ולדעתו סובר הרמב"ם שרק סנהדרין הקים משה במדבר אבל בי"ד של שלשה, בני העיר ממנין מעצמם. עיי"ש שלא העיר מדברי ירושלמי דמפרש למתני' ואין עושין סנהדראות לשבטים, היינו בי"ד לשבט דכתיב לשבטיך, ומדברי רבינו פיה"מ דבכורות שהבאתי ויש לי אריכות גדולה בדבריו ואכמ"ל.

וצריך לומר לדעת הרמב"ם שכתב לכל שבט ולכל עיר, משום דיליף סנהדרין קטנה מסנהדרין קטנה אבל לא בי"ד של שלשה. ובין סנהדרין קטנה בין בי"ד של ג' המצוה מוטלת על הציבור והיא מצות עשה מהתורה, ורק סנהדרין קטנה תלויה במינוי של בי"ד הגדול, אבל לא בי"ד של שלשה. ואם כן גם בזמן הזה איכא מצוה מינוי שופטים. ולפי מה שהביא המאירי בב"ק פד בשם מקצת גדולי הדורות, כי מן הדין אפשר לדון כעת דיני גזילות וחבלות. שכל שהצריכו מומחין לזה לא נאמר אלא בזמן שיש מומחין, אבל כל זמן שאין שם מומחין דנין הם בשליחותן, שאל"כ בטלו כל הדינים והעולם חרב. ולדעת המבי"ט סוף פ"ה מהל' סנהדרין דנין מדאורייתא, אם כן איכא מצוה מהתורה. וע' אורות ותומים ריש סי' א ובהג' כסף קדושים. וגדולה מצוה זו שהיא מקרבת הגאולה דכתיב: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות".



*     מאמר זה נדפס בספרו של הרה"מ "אהל משה" חלק ב' (ירושלים, תש"כ) סימן א.

[1]    הכס"מ כתב דדייק רבינו לכתוב אין עושין, משום דהמראתו צריכה להיות בע"א, ולכן לא כתב אין ממיתין. וקשיא ליה מהא דתנן (סנהדרין פט,ע"א) אין ממיתין אותו לא בבי"ד שבעירו ולא בבי"ד שביבנה אלא מעלין אותו לבי"ד הגדול שבירושלים. ולדעתי משם לא קשיא מידי, דהא דמעלין אותו לירושלים טעמא אחרינא איכא בזה משום שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו, כמו שכתב רבינו בפ"ג מהל' ממרים, ולא משום דין בי"ד של ע"א, שא"כ ימיתו אותו ביבנה, אלא ע"כ כיון שאין מתקבצין שם כמו שפרש"י שם, לכן היו מעלין אותו לירושלים.

      ומה שהקשו עוד התוס' בסנהדרין על שיטת רש"י, אמאי נקטה המשנה יבנה ולמה לא נקטה בבי"ד שבחנות, אין הכי נמי דאין נפק"מ לדינא דבכל מקום שגלו דינא הכי. וכן מצינו עוד במשנה שנקטה יבנה ולאו דוקא הוא, ע' ר"ה (כט,ע"ב) "אמר ר' אלעזר לא התקין ר' יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד". ופרש"י: "שהיתה סנהדרין גדולה שם בימיו וכן בכל מקום שגלתה". ותו תנן שם: "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה". וע' שם לא ע"ב "ומיבנה לאושה ומאושה ליבנה". וע"ע: שבת קלח ע"ב; גיטין נו ע"ב; זבחים נז ע"א; ירושלמי ברכות פ"א ה"ד. והרמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ח כתב במקום "בית דין ביבנה" כלשון המשנה בסנהדרין שם, "לא בבי"ד הגדול שיצא חוץ לירושלים". והלח"מ סבר לראות בסגנון הרמב"ם ששינה לשונו, פירוש שלישי דלא כרש"י שלא כר"ת. ולדעתי אפשר לומר שאין מחלוקת בין רש"י להרמב"ם שגם לרש"י לאו דוקא יבנה נקטה המשנה, אלא ה"ה בכל מקום שגלתה סנהדרין, ולכן נקט רבינו שיצאו חוץ לירושלים, דכולל כל מקום שגלו, ודנין אותו לפי שהמרה עליהן עוד בהיותם בלשכת הגזית.

[2]    ראה מזרחי שהבין כי דרשת רש"י היא לא כדרשת חז"ל במכות, וכוונתו לענין סמיכה, אבל לא משמע כן, אלא לענין דיני נפשות קאמר, כמו שהבין גם הרמב"ן, עיי"ש.

[3]    וצ"ע מה שכתב רבינו שם שהמצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות בדברים הנידונים בחוצה לארץ, הלא בזמן שיש סמיכה נוהגין גם דיני נפשות בחו"ל, ובזמן שאין סמיכה בטלו כל הדינים בכל מקום, כמבואר בדבריו שם ובפרשת מסעי, ואכמ"ל.

[4]    ע' רש"י ב"ב (כא,ע"א ד"ה פלך): "הרבה מדינות בפלך אחד", וכוונתו להרבה ערים בפלך אחד. ובסנהדרין (נו,ע"ב) מפרש רש"י פלך -מדינה. ובתרגום אסתר מדינה -פלכיא. ובפסיקתא דר' כהנא: "ירמיה על ידי שהיה עירוני כו' ברם ישעיה ע"י שהיה בן מדינה מירושלם". וע' רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ה ה"י "מי שהוא במדינה". וע' תויו"ט פ"א מ"ג דשקלים, וע' פסחים נא ע"א "ולעזה עליהם כל המדינה", וברמב"ם פ"א מעירובין ובפ"ח מגנבה. [ראה בהלכות תשובה פג הלכות א-ב, מדינה בתווך -בין היחיד לבין העולם כולו. אבל הדוגמאות שנתן למדינה הן ערי הככר, סדום ועמורה. -י.ש.]

[5]    עיין ב"תורת האהל" למרן הגריא"ה הרצוג שליט"א דף ח ע"ב ד"ה אכן. -העורך

[6]    אינו מובן, וכי היכן הוזכר שם "קהל" או "ציבור" במינוי הדיינים. וגם אם זו מצוה של הציבור, הכוונה בפשיטות שזה מוטל על אלה הנוגעים בדבר, שצריכים להסדיר חייהם באופן זה שבמקרה של צורך במשפט שיהיה מי שיעשה זאת, ובזה אין שונה הציבור בחו"ל מזה שבא"י. וביותר אינו מוכן, לפי מה שמסיק לעיל, ומגיה לפי זה גם הרמב"ם, שבחו"ל אנו חייבים להעמיד בכל פלך ופלך. א"כ הרי יוצא ברור שיש כל חובה להעמיד עכ"פ בכל פלך, וסברא זו שאין דין קהל על ציבור שבחו"ל אינה קובעת לענין זה, ולמה לא מינו? -העורך

[7]    וכן ראיתי מביאים בשם הגאון בעל צפנת פענח זצ"ל דמהאי טעמא אין תענית ציבור בבבל לפי שאין דין ציבור לבני חו"ל. וע' תשובות אבני נזר או"ח ח"ב סי' שיד, ואכמ"ל.

  מצות מינוי דיינים בזמן הזה בארץ ובחו"ל
עבור לתוכן העמוד