סמכות הרשויות המוניציפאליות לאור ההלכה

סמכות הרשויות המוניציפאליות לאור ההלכה*

ראשי פרקים

א.     מבוא

ב.      היש מגבלות בסמכות? - תוספתא ר"ת רמב"ם

ג.      האם צריך רוב ציבור

ד.      הצורך בהסכמת חכם חשוב

ה.     פירוש הערוך: להסיע - לשנות

ו.      סמכות להפקיר ממון

ז.      מסקנה

 

vvv

א.מבוא

עם חידוש ימינו וכינון מדינת ישראל, בחסדי ה' ונפלאותיו הוקמו בית מחוקקים ארצי ותאים מוניציפאליים (רשויות מקומיות, מועצות, עיריות). התעוררה בעית סמכויותיהן של הרשויות המקומיות לקבלת החלטות, ומתן צוויים והוראות וביצוען למען הסדרת עניני הפרט והכלל, בשטחי החיים השונים. אשתדל לחשוף בעזה"י מתוך מקורות הראשונים של התלמוד והפוסקים כמה נקודות בקשר לענין: א. סמכויות הרשויות המקומיות לקבלת החלטות; ב. סמכותן להשתמש באמצעים תקיפים לאכוף את ההחלטות; ג. אופן קבלת ההחלטות של הרשויות; ד. שטחי החיים שלגביהם מוסמכת הרשות המקומית לקבל החלטות ולבצען.

ב.היש מגבלות בסמכות? -תוספתא ר"ת רמב"ם

שנינו בברייתא בבא בתרא (ח,ע"ב): "תנו רבנן ... ורשאין בני העיר להתנות על המדות (להגדיל סאת העיר או להקטין -רש"י) ועל השערים (שער החיטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים -רש"י) ועל שכר הפועלים (שאם נשכרים פועלים בג' פשיטי ליום רשאים להתנות שלא ישכרום אלא בב' -רבנו גרשום) ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובר על קיצת דבריהם ולהסיעם מדת דין תורה -רש"י)".

מזה מבואר כי בסמכות בני העיר לקבוע גודל המידות, מחירי התבואות והפירות ושכר עבודת הפועלים. ויש להם הסמכות גם להשתמש באמצעים תקיפים להעניש את העוברים על דבריהם. שהרי הברייתא קובעת כאן שני דינים: האחד, רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים, דהיינו לקבוע צווים והוראות לתושבי המקום בענינים אלה. השני: רשאין בני העיר להסיע על קיצתן, זאת אומרת להעניש את העובר על דבריהם.

אכן רבנו תם יש לו שיטה אחרת בביאור הברייתא הזאת, וממילא ישתנה גם הדין הנלמד ממנה. דעת רבנו תם מובאת במרדכי (בבא בתרא סימן תפ): "וה"ר מרדכי מצא בשם רבנו תם, רשאין בני העיר להתנות וכו' ולהסיע על קיצתן, האי רשאין אלהסיע קאי, פי' היכא דכבר התנו ביניהן, אבל אם לא התנו מתחילה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו. והא דאמרינן הפקר בית דין הפקר, כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי דאלימי הוו לאפקועי ממונא, כדאיתא בפרק השולח, והא דאמרינן 'ובאת אל הכהן -וכי תעלה על דעתך וכו'', היינו שבדורם אין גדול כמותו, אבל אם יש בדורם כמותו אין כח בידם להפקיע ממון". יוצא מדברים אלה של רבנו תם, שכל זמן שיש מוסד יותר גדול עם סמכות עליונה, אין ברשות בני העיר להתקין תקנות ולהנהיג סדרים של הפקעת ממון, להכריח את הציבור לנוהג מסויים. משמעות דברי הברייתא לדעת רבנו תם היא, שסמכות בני העיר מוגבלת לביצוע הדברים הנהוגים שם. "רשאין בני העיר להסיע על קיצתן" להעניש את אלה העוברים על הדברים הנהוגים ומקובלים שם בציבור לפי הסכם כללי, אבל להנהיג סדרים ולכוף על אנשי העיר והמקום, אין להם סמכות.

אם תמצי לומר, הרי דברי רבנו תם אלה מבוארים בתוספות בבא קמא (קטז,ע"ב): "ורשאים החמרים להתנות ביניהם, פירוש רשאים להסיע ממון אם כבר עשו תנאי קודם, כמו ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן". הרי שהתוספות סוברים דהך "ורשאי" מוסב על הסיפא, שרשאין להעניש מי שעובר מנהגי ציבור שהונהגו בהסכמה כללית, אבל אין להם זכות להכריח ציבור לקבל עליהם נוהג מסויים (בהמשך הדברים נבאר דברי התוספות לפי פירוש רבנו נתן בעל הערוך).

ובהגהות מרדכי (בבא בתרא פרק קמא) מביא שמהרי"ק ור"י בר קלונימוס ור"מ בר מרדכי פסקו כרבנו תם, שיש להם רשות להעניש למי שעובר על עניני ציבור, אבל לשנות שלא מדעת כולם, במידי שאיכא פסידא להאי ורווחא להאי, ולא למגדר מילתא הוא, אין שומעין להם לעשות תקנה. הרי לך בהדיא דבעינן שיהא מדעת כולם, אם לא נהגו בעיר מקודם, או במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על דברי תורה ורוצים לגדור גדר ולעשות סייג וכה"ג, יש כח ביד רובם שלא מדעת כולם, אבל בענין אחר לא, אם לא נהוג מימי קדם או שבאו להתנות מדעת כולם עיי"ש.

אמנם אם נעיין היטב במקור הדברים, נראה שלא כדיוקו של ר"ת. המקור הוא בתוספתא (ב"מ פי"א): "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להן ס"ת ונביאים, ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות קיצתן". בתוספתא כתוב פעמיים "רשאין", הרי מפורש שרשאין נאמר על שניהם ויש כאן שני עניינים נפרדים: רשאין לקבוע בענייני שערים מידות ושכר ורשאין להעניש את מי שעובר עליהן.[1] וכן עולה מלשונו של הרמב"ם הלכות מכירה (פי"ד,ה"ט) "רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפילו בשר ולחם ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור שיענשו אותו כך וכך."

הרי שלך לפניך: בסמכות הרשות המקומית לקבוע דברים מסויימים ולהנהיגם לתועלת הציבור.

ג.האם צריך רוב ציבור

גרסינן (ב"ב ט,ע"א): "הנהו בי תרי טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי (התנו ביניהם שכל אחד ישחוט ביומו -רבנו גרשום), דכל מאן דעביד ביומי דחבריה קרעו למשכיה (עור הבהמה -רש"י), אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה. אתו לקמי דרבא חייבנהו רבא לשלומי דמי העור שקרע (רבנו גרשום) אתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: והלסיע על קיצתם (והלוא רשאין לקנוס כל שעובר על קיצתן -רבנו גרשום) לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו (שלא בפניו -רש"י)".

והסביר החוות יאיר כי רבא היה המרא דאתרא ולכן אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה, כיון שהדבר נוגע לכבודו ולגדולתו לא יפה להגיד לו את הטעם הזה ולא השיב לו כלום.

וזה לשון הרמ"א (חו"מ סימן ב): "וכן היו נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבי"ד הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג, אע"פ שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח את הציבור במה שהיה מדעת כולם, אבל אינם רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם".

והרב רבי אהרן ששון כתב בשו"ת (סימן סט), שנחלקו גדולי עולם אם ר"ל דוקא כל בני העיר יחד, משא"כ קצתם ואפילו רובם שתקנו תקנות אין כח להכריח לקיים תקנות רק אותם שהסכימו אבל לא לאותם שלא הסכימו. וכתב בשם הרא"ם שזוהי דעת הרמב"ם והרא"ם ור"ת והרא"ש והטור. משא"כ דעת רש"י וראבי"ה והרמב"ן והרשב"א דסבירא ליה דכח ביד הרוב הציבור וטובי העיר לעשות תקנות ולהכריח לכל הקהל בעונשים וקנסות לקיים דבריהם, ואפילו עומד היחיד וצווח לא משגחינן ביה. הרי לנו לכאורה שהענין במחלוקת הוא שנוי ללא הכרעה.

נבחן את הדברים לאור מקורם בתוספתא ובגמ', בעובדא בטבחי. והנה הגם שהמדובר בהסכם בין בעלי האומניות, אמנם אותו הדבר ואותו הדין גם בבני העיר, וכמו שכתב הרא"ש כאן "מכאן דכל בעלי אומניות יכולים להתנות ביניהם והם הנקראים בני העיר בענין מלאכה". וכך מוכח מתוך דברי הגמרא עצמה, שהקשו על עובדא דטבחא מהדין של בני העיר רשאין להסיע על קיצתן, ומה קושיא, הלא כאן מדובר בבעלי אומניות ושם בברייתא הענין הוא בבני העיר שהתנו ביניהן, אלא ודאי כדברי הרא"ש שלגבי המקצוע שלהם נקראים האומנים בני העיר (ועיין בזה בדברי הש"ך בחשן המשפט סימן רלא בסופו).

והנה לפי הגירסא שלפנינו -וכך היא גירסת רבנו גרשום בפירושו -"הנהו בי תרי טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי", מוכח שההסכם היה בין שניהם לבד, ואין לומר שלא היו טבחים יותר שם באותו מקום, ואלו השנים היוו את כל הטבחים, שהרי נזכר אחר כך "וקרעו למשכיה", הרי שהיו שם טבחים נוספים. יוצא לכאורה דלא בעינן דעת כולם, דאם לא כן היה לו לרבא לומר להם שלכן אין תוקף להסדר זה מפני שלא נעשה על דעת כולם. ואין לדחות דלגבי אותם הטבחים עצמם שהסכימו ביניהם בודאי חל ההסדר, אפילו אם אין הסכמת האחרים על זה, זה אינו, דאם לא חל מטעם הסכמה כללית אין לו תוקף גם כלפי אלה שהסכימו ביניהם על זה, דכיון שהטבחים האחרים לא ישמרו ההסכם אין שום הנאה וריווח לאלה השנים בהסדר הזה. עיין במרדכי (בבא בתרא סימן תפא) "כי הנהו טבחי דאתו לקמיה דרבא דאתנו בהדי הדדי מדעת כולם, וקמ"ל דנתקיימו הדברים, ואף על גב דבדיבורא בעלמא קמתנו, וגרע טפי מאסמכתא דכל דאי לא כלום הוא, הכא ודאי מהני בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני". ומביא שם ראיה מדין של מתנה שומר חינם להיות כשומר שכר עיי"ש, אבל כאן אם מתוך ציבור הטבחים רק שנים ישמרו על ההסדר אין כאן הנאה וריוח לאלה ואין לו תוקף.[2]

אכן בש"ס כתב יד מינכן משנת ק"ג, שנמצא תחת ידי, הגירסא "הנהו טבחי דאתני בהדי הדדי", וכן גורס ברי"ף וברא"ש וכך הגיה הב"ח. יוצא שההסכם היה בין כל טבחי דמתא. ממילא אין להוכיח מכאן שלא צריכים דעת כולם והסכמת כל הציבור כמו שהזכרנו למעלה.

בשו"ת חוות יאיר (סימן פא) כתב: "ונלע"ד דלא דוקא רוב בציבור עושים התקנות, ואפילו מיעוטא דמיעוטא רק שהמה נבחרים ע"י רוב הציבור בכחם לעשות הסדרים לציבור ולחברה". וזו היא דעת רבנו אבי העזרי המבוארת במרדכי בבבא בתרא וגם דעת החתם סופר בתשובותיו (חו"מ סימן קטז). וממשיך שם החוות יאיר: "ומה שנלע"ד שאין כאן מחלוקת בזה, דודאי לתקן תקנות דלא שייכא בדת ודין של תורה כלל, כגון הנהגת הבעלי בתים ונשותיהם ומלבושיהם ומנהגי הסעודות, לא יוכל יחיד או יחידים לעכב כלל, אם רוב הציבור או אותם שנימנו על פי רוב הציבור תיקנו איזה דבר. ונראה לי דבהכי מיירי בגמרא דלהסיע על קיצתן. וזהו דעת רש"י שכתב וז"ל 'להסיע על קיצתן -לקנוס את העובר על קיצת דבריהן להסיעם מדת דין תורה'. דלכאורה צ"ע קנס מאן דכר שמיה, אלא נראה מפני דרש"י ס"ל פי' להסיע הוא כמו לעקר, וכדמפרש ואזיל, להסיעם מדת דין תורה, כמו 'ויסיעם עם הבריח דשמשון', ואיירי בעניני הנהגות ציבור כמבואר שם על המדות והשיעורים ושכר הפועלים.

אם כן פי' בני העיר לאו דוקא כולם, דהסכימו כולם מאי קמ"ל, דמי ימחה בהם אם יסכימו מאחר שאין כאן חשש איסור, אלא על כרחך בהסכמת טובי הקהל ורובם, ולכן לא מסתבר ליה לרש"י שיהיה בכח הרוב לתקן תקנות שעצם התקנות יהיו נגד דין תורה, ואפילו בעניני ממון, פסידא להאי ורווחא להאי, מה שאין הדין נותן כן, לכן פירש להסיע לקנוס וכו', דאין התקנות בעצם נגד הדין, רק העונש שעושים לעובר הוא נגד הדין, שמצד הדין אין העובר מתחייב קנס, אחר דלא עשה מעשה רע מצד גוף המעשה, רק מצד שעבר על דבריהם, והכי מוכח מעשה דתרי טבחי וכו' דבש"ס שם, משא"כ חבר נביאים דס"ל דאין בכח הרוב להכריח את המיעוט מיירי בתקנות שהוא נגד הדין, ואפילו נתמנו מכל הקהל לתקן תקנות, מצי לערער ולומר דקבלו עלייהו לתקן מה שאינו נגד דין תורה, וראיה מגמרא סנהדרין (דף ו,ע"ב)".

הרי לנו מכל זה, שכל עוד אין זה סותר דין תורה, לכל הדעות בסמכות הראשות המקומית לקבוע סדרים נאותים כפי שנראה בעיניהם לתועלת הציבור.

ד.הצורך בהסכמת חכם חשוב

את הנאמר שם "אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה, הני מילי היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו (אלא בפניו, רש"י)", העתיק הרמב"ם להלכה כך הלכות מכירה (פי"ד,ה"ו): "רשאין אנשי אומנוית לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך. במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה, אבל אם יש אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולים לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי, אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם, וכל מי שהפסיד לפי התנאי מדעת החכם משלם". וביאר המגיד משנה שהכוונה לאדם חשוב הממונה על כך מטעם הציבור. וכן הביא השי מקובצת שם בשם הרב אבן מיגש ז"ל.

הנה הכסף משנה שם מביא בשם הריב"ש, שהביא מתוך דברי הרמב"ם כי ההגבלה הזאת שאין תוקף להסכמה כללית רק אם נעשתה בהסכמת אדם חשוב, נאמרה רק לגבי בעלי אומניות ולא לדין בני העיר הנזכר בהלכה שלפני זו, כי בבני העיר לא בעינן דעת חשוב העיר, ותקנות בני העיר חלות גם בלא הסכמת אדם חשוב. וכך הביא הסמ"ע בחשן משפט סימן רלא. אבל הש"ך דחה חילוק זה ואומר שאין עדיפות לבני העיר על בני אומניות, ומוכיח את זה מתוך דברי הגמרא שם, שהקשו על רבא ששלל את זכות הטבחים ממה ששנינו 'רשאין בני העיר להסיע על קיצתן'. ואם נאמר שזכות בני העיר עדיפה על זכות בני אומניות, אין כאן קושיא על רבא, שהרי הטבחים עשו את ההסדר ביניהם ללא הסכמת בני העיר, אלא ודאי שדין בני העיר כדין בני אומניות.

בדעה זו תומך התשב"ץ (חלק רביעי, חוט המשולש סימן טו) המשיג גם כן על הריב"ש וסובר שגם בתקנות בני העיר אין תוקף לתקנה בלא הסכמת חכם העיר. ומה שהביא הריב"ש ראיה מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין אדם חשוב רק בבני אומניות, מיישב התשב"ץ כי הרמב"ם תפס שיטת הגמרא שהזכירו דין זה של אדם חשוב במעשה דההוא טבחא, ועל הגמרא אין להקשות למה הביאו את הדין הזה גבי דינא דטבחא, כי מעשה שהיה כך היה, וכי אתשיל להכי אתשיל, כדמצינו דבר זה בכמה מקומות שדין מסויים נקבע בש"ס באותו מקום שנשאל הדין עליו בבית המדרש, ומכאן אתה דן למקרים אחרים. והאי אדם חשוב שהזכיר רב פפא, אומר התשב"ץ שהכוונה לאדם חכם הממונה על הציבור, ולכן האריך הרמב"ם בלשונו ואמר "חכם חשוב לתקן מעשה המדינה", רצונו לומר שהוא ממונה על כך מטעם הציבור, אבל אם היה מצוי ביניהם אדם חשוב שאינו ממונה על צרכיהם, אפילו בזולתו תנאם קיים, וברור הוא, דאם לא היה ממונה עליהם, מציאותו כהעדרו.

ה.פירוש הערוך: להסיע -לשנות

פירוש אחר על הברייתא אנו מוצאים בספר הערוך (בערך סע): "ולהסיע על קיצתן, פירוש לשנות פעם אחר פעם כאשר יראו". ולדבריו להסיע הוא מלשון הסעה והזזה ממקום למקום עיי"ש.

והנה בשו"ת חוות יאיר (שם) מביא דברי התוספות בבא קמא (קטז,ע"ב), ש"פירשו ולהסיען ממון והוא כפירוש רש"י רק שהוסיפו שם אם עשו תנאי קודם, ואם כן צ"ע הול"ל לפרש שר"ל להסיע לעקור תיקון הקודם, וראיתי בשו"ת ר"א ששון שלסתור המנהג ולתקן דבר חדש, במקום דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי פשיטא דלא מצי, ומצאתי כך גם בתשובת מהר"ם סי' תתקמא בשם ר"י טוב עלם".

ותמה עליו גאון דורנו הרב רבי משלם ראט בספרו שו"ת קול מבשר (סימן נח): "אבל בעניות דעתי קצר שכלי מלעמוד על עומק דעתו ואין דבריו מובנים לי לנכון, מ"ש על התוס' ב"ק, איני יודע מאי קאמר, דמקור הדין הוא בב"ב (ח,ע"ב) דרש"י מפרש רשאים בני העיר להגדיל סאת העיר או להקטין ואת שערי החיטין והיין ולהסיע על קיצתן לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה. וכבר נודע פלוגתת הפוסקים בזה שהובא במרדכי, דרבנו תם מפרש דהאי רשאי אלהסיע קיצתן קאי. דרשאים להסיע ולקנוס את העובר אח"כ על התקנה, כשכולם מתנים כן ואין המיעוט מוחה, וראבי"ה מפרש רשאין כפשוטו, דיכולין לעשות כן אף אם המיעוט מוחה, וברור שהתוספות ב"ק אזלי בשיטת ר"ת הנ"ל, והיינו שסיימו התוס' 'כמו ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן' דקיצרו הברייתא והביאו תיבת רשאין על להסיע על קיצתן, (והשמיטו אמצע הברייתא), וזהו להדיא כרבנו תם, ובאמת מזה יש לעורר על הרשד"ם יו"ד קיז ומהר"ם אלשיך סי' נט שמנו במספר הפוסקים העומדים בשיטת ר"ת והפוסקים העומדים בשיטת ראבי"ה, ויצא להם שהעומדים בשיטת ראבי"ה הם הרוב, ושום אחד מהם לא מנה במספר העומדים בשיטת ר"ת את התוס' דב"ק הנ"ל. ודברי החוות יאיר הנ"ל במ"ש על התוס' איני יודע כוונתו".

הנה גם אני קיימתי למעלה מסברא דנפשאי כדעת הגאון הקול מבשר שהתוס' הנ"ל כוונתם לשיטת הרבנו תם. אמנם לא רחוק לומר שהחוות יאיר תפס את דברי התוספות האלו בדרך אחרת. הנה כבר הוכחתי למעלה כי במקור הדברים בתוספתא כתוב "ורשאים" פעמיים, גם ברישא וגם בסיפא, רשאים בני העיר להתנות על המדות ורשאים להסיע על קיצתן, אם כן אין מן ההכרח להגיד כי זה דבר השמיטה, והשמיטו התוספות אמצע הברייתא, ולהוכיח מכאן שהתוס' סוברים כדעת רבנו. יתכן שלהתוספות היתה הגירסא בגמרא כמו בברייתא, שמפורש שם: ורשאים להסיע על קיצתן.

ולפי דברי הערוך שמפרש להסיע מלשון הסעה והזזה ממקום למקום, שיכולים לשנות את תקנתם הקודמת, הבין החוות יאיר את הפירוש בתוספות, שהם מבארים: ורשאים להסיע על קיצתן, פירושו להסיע על קיצתן אם כבר עשו תנאי קודם, שהכוונה שיכולים לשנות את תקנתם הקודמת.[3] וממילא שפיר עשו המהרשד"ם והמהר"ם אלשיך שנמנעו מלמנות את התוספות בתוך רשימת הפוסקים שעומדים בשיטת רבנו תם, מכיון שיש כאן ביאור אחר בתוספות. ולפי דברי הערוך יש לנו מקור חדש מגדולי הראשונים -אשר גם התוספות עומדים בשיטתו כפי תפיסת החוות יאיר -בנידון השאלה האם רשאים בני העיר לשנות תקנתם הקודמת בדיני ממונות, והאריך בזה שם בתשובת קול מבשר באריכות ולא הזכיר את שיטת בעל הערוך שביאורו בפירוש הגמרא משמש לעתים קרובות יסוד מוסד לפסקי הלכה.

ו.  סמכות להפקיר ממון

והנה בצמח צדק (החדשות, מהאדמו"ר מלובביץ זצ"ל בחידושיו לבבא בתרא) הקשה על פירושו של הערוך הנ"ל שבגמרא מוכח בפירוש דלא כפירושו אלא כפירוש רש"י. שהקשו שם על הנהו טבחי דקרעו למשכיה וחייביה רבא לשלומי, ואיתיביה רב יימר בר שלמיא ממה ששנינו ולהסיע על קיצתן, שרשאין בני העיר להעניש למי שעובר על דבריהם, ואי כפירוש הערוך לא מקשה מידי על רבא מלהסיע על קיצתו.

ונראה ליישב את זה, שכבר הבאנו למעלה את דברי המרדכי (בפ"ק דבבא בתרא) שכחם של בני העיר להעניש את העובר על דבריהם הוא מכח הפקר בית דין הפקר, וכבר חקרו הפוסקים על טיבו של הפקר בית דין (עיין ברכי יוסף מובא בפתחי תשובה חשן המשפט סימן ב) האם הפקר בית דין הפקר הוא רק להפקיר רכושו של הנידון, או שיש כאן כח להוציא מזה ולהעמיד לרשותו של השני, ובחידושי הרשב"א (גיטין לו) תולה את הדין הזה בשתי הילפותות שאנו לומדים מהם דין הפקר בית דין הפקר גיטין (לו,ע"ב). "רבי יצחק אומר: מנין להפקר בית דין הפקר? שנאמר 'וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה'. ורבי אלעזר יליף ליה מהכא: 'אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות', וכי מה ענין ראשים אצל האבות, לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו". וכתב הרשב"א שלפי הלימוד הראשון יש כח לבית דין רק להחרים כל רכושו, להפקיר ממונו, אבל לפי הלימוד השני, שהראשים מנחילין את העם, פירושו לא רק הפקר אלא להוציא מזה ולהעמיד ברשותו של השני. וכבר האריכו גדולי האחרונים כי הזכות הזאת להוציא מאחד ולהעמיד בזכותו של השני יש רק לבית דין חשוב ולא לכל ציבור עיי"ש.

והשתא דאתית להכי, יש לנו פירוש חדש בסוגיא זו לפי ביאורו של הערוך. ולהסיע על קיצתן, פירושו הסעה, כי מי שעובר על דבריהם יש לבני העיר רשות להעניש אותו לא רק להפקיר ממונו, אלא גם להעביר מאחד לשני, מוציאין מזה ונותנים לזה, מלשון הסעה ממקום למקום. ובהנהו טבחי שקרעו למשכיה דחבריה של זה שעבר על ההסדר שעשו ביניהם, וחייביה רבא לשלומי, כי רבא סבר שהיה בכחו של התנאי להפקיר ממון העובר על זה, אבל לא היה בכוחו להוציא מטבח זה ולהעמיד ברשותו של השני, וכח חלות הקנס שיחול ע"ז קנין ולא יוכל לחזור הוא בע"כ מצד שמקנה לחבירו המשכא ע"מ שיאבד אותו (עי' חזו"א ב"ב סי' ד,י). והקשה עליו רב יימר בר שלמיא: ולהסיע על קיצתן, יוצא בפירוש שיש רשות לבני העיר לתת קנס בתור הסעה מזה לזה -כפירוש הערוך, -ומשני הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו, כי הרשות הזאת של הפקר בית דין הפקר בצורה של העברה מזה ולזכות לשני, ניתנת רק בהסכמת אדם חשוב, חבר עיר. ובזה מיושבות הקושיות שהוזכרו למעלה.[4]

וראה זה פלא, כי רבנו גרשום יש לו גירסא אחרת וביאור אחר בשמעתא זאת, וממילא ישתנה הדין לגמרי. לרבנו גרשום הגירסא היא: "הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו", ולא גרסינן את המלה האחרונה "דמתנו". והכוונה היא דעצם תקנת הטבחים יש לה תוקף מחייב בהחלט, והם צריכים לשמור עליה, אבל לביצוע העונש והקנס על דעת עצמם בלי לפנות אל הרשות המוסמכת לבית דין, לזה לא הסכים רבא, שאין אדם עושה דין לעצמו, במקום שיש מי שהוא מוסמך לדון. ואם לפי ההסכם שביניהם יש לקרוע את עור בהמת חבירו לפי ששחט שלא ביומו, אז עליהם לפנות לאדם חשוב, לחכם העיר הממונה לדון ולתת את העונש. לכן אמר רב פפא, שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, הני מילי בדליכא אדם חשוב, שיטיל את העונש, אז הוא יכול לעשות דין לעצמו, אבל בדאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניה, שיעשו דין לעצמן.

ולפי זה יוצא כי עצם ההסדר יש לו תוקף על ידי הסכמת בעלי האומניות הסכמת בני העיר או הממונה על ידי בני העיר.

ז.  מסקנה

פירות הנושרין מדברינו אלה: הרשויות המקומיות, המורכבות מנציגים שנבחרו על ידי רוב הציבור, רשאיות לקבל החלטות בדברים הנוגעים לטובת תושבי המקום, צרכי וסדרי חייהם, כל שאינם נוגדים את דיני התורה ומנהגי ישראל המקובלים מדור דור, והן רשאיות להעניש את העובר עליהן, ולאחוז באמצעים הדרושים לבצוע החלטות אלו.

חלוקות הדעות לגבי מקום שיש בו חכם הממונה על הציבור לתקן מעשיהם, אם יש צורך בהסכמתו. וכפי שצדדנו בדעת רבנו גרשום אין הענין נוגע אלא לביצוע הקנס, אבל לא לעצם הטלתו. וחכם בעיר שלא נתמנה על הציבור, אין חוות דעתו מעכבת לכל הדעות.



*     המאמר נדפס גם בספרו של הרה"מ "נצר מטעי" (תל אביב, תשי"ז) סימן לג, שם נדפס בשינויים אחדים שנלקחו בחשבון במהדורה זו. -י.ש.               

[1]    קשה להכריע במחלוקת ראשונים, משינוי גירסא שבתוספתא, כי מי ערב לדייקנותה, בפרט כשיש הבדל בין הגירסא שבתוספתא לבין הגירסא שלפנינו בגמרא, וכבר אמרו (ירוש' פאה פ"ב ה"ד): "אין למדין וכו' מן התוספתות אלא מן התלמוד". ובתוספתא שלפנינו נראה אי דיוק שפיסקא זו "רשאין לעשות קיצתן" חוזרת פעמיים, עיי"ש. וכן יש שם שינוי לשון ממש"כ בגמרא "להסיע על קיצתן" שלפי רש"י פירושו להסיעם מדת דין תורה, ואילו לפי לשון התוספתא אין מקור לזה. ואף לפי גירסא זו ניתן לפרש שהמלה "רשאין" היא כמו: "אמר מר", ור"ל שבא לפרש מה שאמר ברישא "רשאין", למאי הלכתא שהרי אם כולם מסכימים, מי מעכב בידם ולזה פירש, דהיינו לענין שאם שוב חזר בו אינו יכול ורשאים לכופו על כך. -העורך

[2]    דקדוק הלשון "וקרעו למשכיה" אינו אומר שהקורעים היו דוקא טבחים אחרים, שמא סתם אנשים היו ושמא שוליות הטבחים, ולא נפק"מ מזה מידי. ובכל אופן אף אם יש הרבה טבחים בעיר, יתכן הסכם בין שנים שמביא להם תועלת, כשגרים בסביבה קרובה והקונים של אותה סביבה קונים משני אלה. -העורך

[3]    גם אם יטה בדוחק דברי התוס' לפירוש הערוך במ"ש "רשאין להסיע על קיצתן" הרי לא ניתן בשום אופן לפרש כן בראש דבריהם המוסבים על הברייתא שלפנינו בגמרא ב"ק רשאים החמרים להתנות וכו', וכאן לא נזכר כלל הסיום ורשאין להסיע על קיצתן, א"כ מה מקום היה להם להכניס שהיה קודם תנאי. ובכלל, מה לו לחוות יאיר לפרש דבריהם בדוחק ולהקשות עליהם, בזמן שדבריהם מתפרשים כהוגן וכפשוטם עפ"י שיטת ר"ת.

      ולזאת נלע"ד בכונתו, עפ"י מה שפירש לפני כן דעת רש"י שפירש "להסיע" בגדר קנס שלא כדין, דהיינו שעי"ז לא צריך הסכמת כולם, וכל שעיקר התקנה היא כדין (והיינו כל שאינה בגדר ריוח לזה והפסד לזה), יכולים גם להטיל קנס מכח רוב ציבור וטובי העיר. וזהו עיקר החידוש שבסיפא. והנה התוס' שבאו לפרש הברייתא דרשאין החמרים וכו' ומפרשים הכונה כשהיה קודם תנאי, א"כ כוונתם בע"כ שהיתה הסכמת כולם ובר"ת. וממה שמסתמכים על מ"ש "מסיעים על קיצתם" נראה שאינם מפרשים כרש"י שהוא קנס, שא"כ אין החיוב מצד תנאי מוקדם. ולדעתם יתאים יותר לפרש כהערוך שהוא במובן עקירת תיקון הקודם ולהשמיענו שגם באופן זה חל התנאי בדיבורם. שאל"כ אין בסיפא שום חידוש, ודו"ק. ובאמת אם נדייק בדברי המרדכי ב"ב (פ"א,תפא) נראה שגם הוא מפרש "מסיעין על קיצתם" במובן של שינוי התקנה הקודמת, ודבריו שם בשיטת ר"ת, עיי"ש היטב, ואכמ"ל. -העורך

[4]    ש"להסיע" פירושו מלשון הסעה והזזה, הוא גם לפי רש"י. וכל עיקר חידושו של הערוך הוא בזה שמפרשו לענין שינוי ממנהג קודם. ובזה יפה תמה הצמח צדק, מה זה ענין להנהו טבחי, ששם אין המדובר בשינוי מנהג, אלא בתוקף חלות התנאי שלהם לחייב העובר. -העורך

  סמכות הרשויות המוניציפאליות לאור ההלכה
עבור לתוכן העמוד