ז' טובי העיר תפקידם ומעמדם המשפטי

ז' טובי העיר תפקידם ומעמדם המשפטי

ראשי פרקים

א.          המיוחד שבמוסד השבעה

ב.           האם הולכים במוסד זה אחר הרוב

ג.           האם יש צורך במעמד אנשי העיר

ד.           מהי המשמעות של מעמד אנשי העיר

ה.          סמכותם של טובי העיר לגזור ולחייב

 

vvv

 

א.המיוחד שבמוסד השבעה

בין המוסדות הציבוריים העירוניים מצינו במקורות ההלכה את "שבעה טובי העיר".[1] כפי שמוסרים ההיסטוריונים היה מוסד כזה קבוע בערי יהודה בתקופה הרומאית.

טובי העיר אין פירושו שהם חשובים בחכמה או בעושר. דבר זה מבואר בשו"ת הרא"ם (סי' נג): "טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים, אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור, שכל צרכי הקהל נעשים על ידם. דאי ס"ד דטובי העיר היותר חכמים מאי הוו כחבר עיר שפירש"י היותר חכם בעיר המתעסק בצרכי ציבור, מאי איריא שבעה אפילו אחד נמי, שהרי חבר עיר שאינו אלא אחד".

נמצא שטובי העיר היינו אלה שהעמידום עליהם הציבור כפרנסים לעניני העיר, והרי הם כאפוטרופסים עליהם (מהרשד"ם חיו"ד סי' קעה).[2] טובי העיר במספר שבעה יש להם רשות לכל דבר אעפ"י שלא מינו אותם על דבר זה בפירוש. אולם פחות משבעה אין כוחם יפה להיות ככל אנשי העיר אא"כ קיבלו רשות מפורשת מאנשי העיר שמינום בפירוש להנהיג הקהילה בכל דבר.

ואלה דברי המרדכי למס' ב"ב פרק ראשון: "אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלם בכל דבר, אפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו. אע"ג דבפ' בני העיר אמר רבא: לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר וכו' ואמתני' קאי דאוקימנא בשל כפרים, אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר, ה"מ בסתם אבל אם ביררו אפילו בכרכים מהני ואפילו יחיד דגרסינן בירושלמי דמגלתא פרק בתרא (ט"ס וצ"ל פ"ג ה"ב): 'שלשה מבית הכנסת כבני הכנסת, שבעה מבני העיר כבני העיר.[3] במה אנן קיימין אם בשקיבלו עליהם אפילו ביחיד, ואם כשלא קיבלו עליהם אפילו כמה? כן אנן קיימין בסתם'. אלמא משם אנו למדים היכא שביררו אפילו יחיד נמי, וכי היכי דמהני ברירה בכפרים ה"נ מהני בכרכים".[4]

הרי כאמור, שהמספר שבעה בדוקא נאמר ויש הבדל בין התוקף המשפטי של מעשה שבעה לתוקף המשפטי של מעשה יחיד -השבעה אפילו בלא ברירה בפירוש, ואילו היחיד -רק מי שנברר בפירוש להנהגה בכל דבר.

ב.האם הולכים במוסד זה אחר הרוב

הבסיס המשפטי לבעלותם של שבעה טובי העיר על נכסי העיר ורכושם המשותף של בני העיר הוא היותם כאפוטרופסים של בני העיר כמו שכתב מוהרשד"ם והוזכר למעלה. והמה כאפוטרופסים שמינו אותם בית דין, כשביררו את השבעה בפירוש לכל דבר, או כאפוטרופסים שמינום בני העיר והעמידום במקום עצמם, אם קיבלום עליהם וביררום למקרה מיוחד באופן ארעי. וההבדל הוא אם נצרכת הסכמת כל שבעת טובי העיר, או שדי בהכרעת הרוב. אם הם כאפוטרופסים מצד שמינו אותם בי"ד, הרי הם כחטיבה אחת, ואז יש לנקוט את הכלל אחרי רבים להטות, כמו בבי"ד שהולכים אחר הרוב. אולם אם הם כאפוטרופסים הפועלים במקום בני העיר עצמם, הרי כל אחד מהשבעה אפוטרופוס בפני עצמו, ומכיון שבאו לכלל דעות אין הולכים אחר הרוב.[5]

והנה בשאלה זו מצינו לכאורה דעות חלוקות. הפני יהושע בתשובותיו סי' ד כתב: "ואין לומר שבז' טובי העיר נחית למנינא ואמר ז' טובי העיר משמע כל ז' ולא רוב, זה אינו דרוב הוי כמו כל. ולא מיעט אלא אם אינם רוב מסכימים או שאין כאן כולם. ואם רוב המנהיגים אינם מסכימים, בני העיר בלא טובי העיר לא מהני, כמו שפירשו המפרשים דבעינן תרוייהו".[6]

מאידך כתב הרשב"א (בתשובה, הובאה בב"י חו"מ סוף סי' יג והובא ברמ"א חו"מ סי' יח בהגהה לסעיף א): "קהל שבררו ד' או ה' ברורים אין הולכים אחר הרוב, שאין רוב אלא בבית דין". וכמו שפי' הסמ"ע בסי' יח: "כיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם בית דין שהם ג', לכך צריך שישוו כולם לדעה אחת".

אולם עפ"י מה שהסברנו אין כאן מחלוקת, אלא אם הברורים הם מוסד קבוע כמו שבעה טובי העיר המה כאפוטרופסים שמינו בי"ד והולכים אחר הרוב, ואם הברורים הם באופן ארעי למקרה מיוחד או לברור דין מיוחד, אז אומרים כיון שבחרו ביותר מבית דין, וביררו דעות יתר, ודאי היתה כונתם שיבואו לכלל דעה אחת מוסכמת על ידי כולם.[7]

אלא שבתשובת החת"ס (חו"מ סי' קטז) כתב לענין תקנת הקהל בנוגע למסים שבחרו בט' אנשים; ג' מעשירים, ג' מבינונים וג' מתחתונים: "ואף אלו הט' אנשים שבררו ג"כ לא הסכימו כולם רק ח', ובכל כיו"ב לא מהני רוב ובעינן דוקא כל, כמש"כ הרשב"א הובא בב"י סי' יג והוא מהש"ס דמס' ע"ז עב, ע"א כדשיימי בארבעה וכו' ומה דלא הסכימו מהני ט' אנשים כולם רק רובם נ"ל שאינו פקפוק כלל, שהרי טעם הש"ס בע"ז שם משום דנחית להרבה דעות יותר מכדי בי"ד, אבל הכא לא הרבו בדעות רק בררו ט' אנשים כדי שיהיה בי"ד לכל אחת מהכתות ממילא אזלינן בתר רובא וכו'. ובלא"ה כבר נהגו בכל גלילות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו, ואם נמתין עד שהסכימו כולם לא יגמר שום ענין ויהיה השחתת הכלל".

הרי מזה להלכה, אעפ"י שהנימוק נחית להרבה דעות נשאר להלכה, והנמוק"י והמרדכי בפ"א ממסכת סנהדרין כתבו בדין פשרה, אם רבים הם הפשרנים אין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם (הובא בשו"ע חו"מ סי' יב סעיף יח), המנהג בנידון דידן נעשה הלכה והולכים אחריו, ועיין להלן.

ג.האם יש צורך במעמד אנשי העיר

התוקף המשפטי למעשי שבעה טובי העיר בנכסי העיר ורכושה בתור בעליהם של הנכסים מותנה בתנאי שיהיה המעשה "במעמד אנשי העיר" מגילה (כו,ע"א). דעת הר"ן שם שהדברים אמורים לא לענין הכח המשפטי של מכירת נכסי העיר ע"י שבעה טובי העיר "והיכא שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ה"נ הוה דינייהו דמכירתם מכירה", אלא שאם מכרו דברים שיש בהם קדושה מנכסי ציבור, כגון בית הכנסת "בין שמכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר לעולם הדמים נתפסים בקדושת בית הכנסת". ואם מכרו במעמד אנשי העיר יש בידם להפקיע הקדושה ומוציאים הדמים דמי המכירה לדברים של חולין -"והא דבעי מעמד אנשי העיר משום דאנשי העיר לא הוו צריכים תיבה וס"ת, ואי לא הוו מצו מפקי דמיה לחולין לא הוו מזבני ליה".

לדעתו, התנאי במעמד אנשי העיר הוא המוכיח שבני העיר מסכימים למעשה. וכן כתב מפורש: "והיינו דאמד רבא בגמרא: לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, כלומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת הפרנסין, אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל שירצו".

ובמרדכי בבא בתרא פ"ג כתב: "וכיון שכח בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אע"פ שיש לכלן חלק בה כדאמרינן בנדרים פרק השותפין וכו' הוא הדין בכל מעשה הקהל מעשיהם קיים. ופירוש במעמד אנשי העיר שעושין בפרהסיא ואין מוחה בידם, שאם תפרש שצריכים לומר הן אם כן לא עשו שבעה טובי העיר אלא כולם ואפילו בכרכים נמי."

פירוש לדברים האחרונים מוצאים אנחנו בבית יוסף אורח חיים סי' קנג שהביא: "ובמרדכי ישן מצאתי כתוב, נראה לראבי"ה במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בידם, וגם השבעה לא עשו הדבר בצנעה שלא יתגלה, אבל אם אמרו כולם בפירוש אנו מתרצים אפילו בשל כרך מהני כדמשמע בירושלמי וכו'. וכל מה שאנו עושים בכפרים של ז' טובי העיר ולא בכרכים הני מילי בסתמא, אבל אם בני כרך נמי ביררו ז' טוביהן או פחות או יותר ועושין דבריהם על פיהם בענין שבוררין בני כרכים ראשי קהל בזמן הזה סמכינן עליה. וכגון שמכרו במעמד אנשי העיר, דכיון דמשלהם קנאוהו הוה ליה כהתנו על תנאי. ודבר זה יש ללמוד מירושלמי וכו' דגבי בני העיר אם קבלוהו אפילו אחד והוא הדין כרכים".[8]

ובספר תמים דעים סי' קיד כתב הראב"ד פירוש על דברי הירושלמי שאמר אלא בסתם "כלומר שלא במעמד אנשי העיר ובסתם אנו סבורים שהם נסמכים במעשיהם של אלו, ואולי לא נסמכו משום הכי צריכים להחזיר הדמים לדבר קדושה ואינם רשאים להוציאם לדבר הרשות כי שמא לא נסמכו בני העיר עליהם להוציא לשאר צרכי העיר ולהפקיעם מן הקדושה ההיא. אבל אם מכרו אותם במעמד אנשי העיר וקבלו עליהם מה שעשו 'אפילו למישתי ביה שיכרא שפיר דמי', פירוש אפילו התנו שימכרו לצורך אכילה ושתיה, ולא לצורך אכילה כי היא חיי נפש אלא אפילו לצורך שתיה וכו', כי לא עלה על דעתם לבנות בית הכנסת ויהיו חסרים מזונות. ובית הכנסת שחרב התיר רב אשי לזרוע בו ע"י מקח וממכר בשבעה טובי שום העיר, כי ברור שהסכימו על ידן בזה מפני תל עולם ועומד לבזיון ואין ממנה להם שום הנאה, כי כל הדברים לפי ענינם הולכים ... שאין צורך למעמד אנשי העיר בכל הדברים כי אם לפי מה שהם".

בדברי הראב"ד יש חידוש הלכה שהוא מפרש במעמד אנשי העיר היינו שקיבלו עליהם מה שעשו שבעה טובי העיר והסכימו להם, ולא כמו שנראה מדברי המרדכי והר"ן שאין צריך שיאמרו הן אלא אם נעשה הדבר בפרסום ולא מיחו הרי הוא כהסכמה מצד אנשי העיר. עוד חידוש, שבמקרים שהסכמת אנשי העיר למעשה שבעה טובי העיר מובנת מאליה אין צורך במעמד אנשי העיר, שזהו רק כהוכחה להוציא מן הספק אולי לא הסכימו אנשי העיר למעשה טובי העיר.

והרא"ם (תשו' סי' נג) כותב: "בירושלמי קאמר אלא בסתם שלא מיחו, אך לא אמרו שהם מתרצים רק שעשו ז' טובי העיר בפרהסיא לפני כל הקהל ולא בצנעה דלא מיחו בידם. והכי משמע במעמד אנשי העיר, ופירושו בפרהסיא שעושין הדבר ואין מוחה בידם, אבל אם יש מוחה בדבר אז צריך שילך אחר הרוב. וכן פירש הראבי"ה (עיין למעלה), שאם תפרש שאמרו כולם בפירוש הרי אנו מתרצין, אם כן לא עשו שבעה טובי העיר אלא כולם".

ד.מהי המשמעות של מעמד אנשי העיר

מה פירושו של מעמד אנשי העיר? האם צריך שיהיו כאן כל אנשי העיר או די שיהיו רובם במעמד זה והולכים אחרי הרוב?

הנה בשו"ת פני יהושע סימן ד כותב: "אם היה גם רוב המנהיגים מסכימים פשיטא דבכל התורה רובא ככולא ומקרי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שהמיעוט של בני העיר בטל אצלם והוי ככולם... דאין לתרץ כיון שבעינן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אין פירושו כי אם כולם, דזה אינו דהא בכמה דוכתי מצינו כה"ג רשאין בני העיר להתנות על שכר פועלים בריש בבא בתרא ושם פירושו אפילו חכם ... אם כן הוה ליה לפרושי דבעינן כולם אלא שמע מינה דרובא סגי ... וגבי קופה של צדקה מבואר דהא דתניא בסיפא רשאין בני העיר להתנות וכו' אפילו ברוב סגי דרובו ככולו, א"כ ה"ה רשאין בני העיר דרישא".

וכן כתב הבית יוסף יו"ד סימן רנו: "רשאים בני העיר לשנות, אבל יחיד אין רשאי לשנות אלא אם כן בהסכמת בני העיר או רובם". וכן מבואר בתשובת הרא"ם שהזכרנו למעלה, שכתב: "וליכא למימר דהא דגזרה התורה אחרי רבים להטות אינו אלא בשוין... אבל היכא דאיכא בינייהו טובי הקהל בכלל החלק המועט בטלי לגבייהו ... הא ליתא ... וכתב המרדכי: ונראה לומר שאם מוחה אחד מבני העיר בדבר שראשי הקהל רוצים לעשות או לתקן או לגזור חרם, אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חל החרם, ואם לא הסכימו אך הראשים עשו יכולים למחות בידם, דמה לי בתחלה מה לי בסוף".

אלא שבתשובת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סי' קעה) התנה עוד תנאי שבמקום שיש תקנת קהילות אחדות אינו נקרא במעמד אנשי העיר אלא אם כן נמצאו יחד ראשי קהילות.[9]

ה.סמכותם של טובי העיר לגזור ולחייב

ציינתי את הקוים הכוללים והיסודיים בזכות המשפטית, זכות הבעלות, של שבעת טובי העיר על נכסי העיר ורכושה המשותף בכל היקפה. פרטי הדינים בזה, וביחוד בנוגע לנכסי העיר הקדושים העיר וכחם של שבעה טובי העיר למכרם להפקיעם מקדושתם או להוציא דמיהם לדברי חולין, נמצאים בשו"ע אורח חיים סי' קנג.

עתה נעבור אל צדה האחר של המטבע: המעמד המשפטי של טובי העיר ויתרונם בתור ראשי ומנהיגי העיר ודייניו בתחום תקנות וגזרות, הטלת מסים וחובות על בני העיר וסביבותיה.

מקור הענין הוא במרדכי בבא בתרא פרק ראשון סימן תפ. על הברייתא בגמרא בבא בתרא ח, ע"ב "ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן", כתב המרדכי: "פר"ת שנעשית מדעת כל טובי העיר[10] וטובי העיר הוי כחבר עיר וכל כמיניה. ופר"ח הטעם דטובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא כך טובי העיר הפקרם הפקר. ואני מרדכי מצאתי בשם ר"ת: רשאים בני העיר להסיע על קיצתן, האי רשאין להסיע קא פירש היכא דכבר התנו ביניהם, אבל אם לא התנו מתחלה אין כת בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו. ודקאמר הפקר בית דין הפקר כגון בית דינא דרב אסי דאלימא לאפקועי ממונא כדאיתא בפרק השולח. והא דאמרינן ובאת אל הכהנים וכי תעלה על דעתך וכו' היינו שבכל זמן שבדורם אין גדול כמותו, אבל אם יש בדורם גדול כמותו אין בידנו להפקיע ממון".

משמעות הדברים היא שהר"ם והמרדכי חולקין בעיקר הטעם ובמהות המשפטית של כח טובי העם לתקן תקנות ולגדור גדרים ולהטיל מסים וקנסות. לדעת הר"ם הצורך הציבורי דורש שינתן לטובים ומנהיגים שבמקום כח של דיינים ובית דין לדון ולהחליט בעניני תקנות וגזרות לצרכי הציבור שבמקום, ובפרט שרוב התקנות וביחוד הטלת מסים נוגעים בעניני יחידים, ויש כאן הטלת חיובים ועניני כפיה בדין, וגם לפעמים מתנגשים האינטרסים של היחידים ביניהם. אין הם באי כח של העיר אלא רשות משפטית בסמכות וכח בית דין, כי הצרכים רבגוונים ואי אפשר לתת לכל העיר לדון ולהחליט על דברים אלה. ובמשפטנו כח בית דין יפה על פי הכלל: הפקר בית דין הפקר. ואילו דעת המרדכי שגם בענין תקנות וקנסות טובי העיר המה רק כאפוטרופסים שיש להם כח לעשות רק כפי מה "שהתנו ביניהם בני העיר", שהמה רק באי כח שלהם, של כל היחידים. ומסיים, שכח הפקר בית דין הפקר מוגבל הוא ובמקום שיש גדול הדור אין בידנו להפקיע ממון.

הדעה הראשונה יסודה בדברי קדמונים. המרדכי כתב בשם תשובת ר"ג: "כל מי שנתמנה על הצבור הוא כאביר שבאבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו וכו' וכל מה שעשה עשוי".[11] ובשולחן ערוך חושן משפט סי' ב כתב: "אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך השעה יש כח לכל בית דין לעשות כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור". וסיים: "ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בי"ד עליהם", כלומר שהמחום הציבור לבית דין עליהם, כפירוש הסמ"ע. לפי זה כח טובי העיר בנידון זה מותנה בתנאי אם קבלום והמחום כבית דין עליהם, ואין כאן יתרון כת משפטי למוסד טובי העיר בלבד.

אבל מדברי הרמ"א שם מתבאר אחרת, שהיה נוהג מנהג עתיק שלטובי העיר היה מצד עצם הוויתם כח של בי"ד וגדול הדור, היינו שנקבעה ונשתרשה הדעה הראשונה בעם ונהג על פיה. וכך הוא כותב: "וכן היו נוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירן כבי"ד הגדול, היו מכין ועונשין הפקרן הפקר כפי המנהג". ובהמשך הוא כותב: "יש חולקין וסבירא להו דאין כח ביד טובי העיר רק להכריח הצבור במה שהוה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אף אם לא היה מנהג מקדם, אבל אינם רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רוחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כלם. ומכל מקום הולכין אחר מנהג העיר. וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר". נימה חדשה בקו המשפטי של סמכות טובי העיר וכחם כבית-דין -מנהג עתיק הנוהג בישראל. דעה זו נתקבלה אצל רוב הפוסקים בתשובות הרבנים. ובתשובת נודע ביהודה סי' כ פוסק לפי זה: "שצריך להיות מנהג קבוע וידוע בעיר, ועל טובי העיר הראיה שזה מנהג קבוע בעירם להיות ידם על העליונה במקום דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי".

האחרונים מחלקים בין הכח והרשות לטובי העיר לתקן תקנות למיגדר מילתא ובין תקנות בעסקי ממון כמו בענייני מסים. וכן דברי הט"ז ביו"ד סי' רכח סקמ"ב בענין תקנות הקהל: "אם תקנת הקהל למיגדר מילתא -הכת והממשלה מן התורה ביד הציבור לעשות גדרים לעבירות, שהרי כתוב ושמרתם את משמרתי -עשו משמרת למשמרתי. אבל אם הקהל עושים תקנה בשביל תועלת ממון, כמו במסים או בשאר מינויים שהם על עסקי ממון, אין החיוב על היחידים לקבל גזירתם מן התורה". עיין שם. ולפי זה גם בטובי העיר כך, כמ"ש בתשובות הרא"ש כלל ה, שאם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום הקהל.

vvv

אלה הם הקוים היסודיים לשני חלקי הסמכויות של טובי העיר -שבעה טובי העיר במתכונתם הישנה, וראשי הקהל ופרנסי ומנהיגי העיר במאות השנים בתפוצות הגולה.

פרטי הדינים רבים הם, וביחוד בנוגע לסמכות טובי העיר האחרונה בענייני מסים והטלת חובות לצדקה ולתשלומים אחרים לרגלי גזירות השרים ר"ל, וגם להוצאות ארנוניות בחברה. מהם בשו"ע חושן משפט סי' ב, וסי' קסג וסי' רלא, גם ביור"ד סימן רכח, ומהם מפוזרים בב"י בטור יו"ד שם, ובשאלות ותשובות הרבנים במזרח ובמערב בכל המאות הללו. לעמוד עליהם קצר המצע מהשתרע.



[1]    לדעת החכם פונק מבוסס המספר שבע על דעת רבי (בסנהדרין ג,ע"ב) שהדיינים הקבועים בעיר היו חמשה, ויחד עם שני סופרי הדיינים היו שבעה במספר. ובאמת ביה"ד היה ממלא אחדים מתפקידי מנהיגי העיר ודאג לצרכי העיר, עי' מאמרי בסיני שנת תש"ה, חוברת יא יב: "לקורות הקהלה העברית העתיקה" הערה 23. וגם היה המנהג למנות ז' טובי העיר לבית דין כמש"כ בשו"ע חו"מ סי' ב: "שבעה טובי העיר שהמחום לבי"ד עליהם". אבל במאמרי במונטסשפריט שנת 1913על חברי בית הדין, סתרתי את דעת החכם פונק. ויש לשער שהמוסד נוסד לרגלי ההשקפה ששררה אז בא"י שיש ערך למספר של שבעה אנשים בדבר ציבורי ושהם נחשבים "עם", כמו ששנינו במס' סופרים פ"י ה"ז לענין דבר שבקדושה בציבור: "רבותינו שבמערב אומרים: בשבעה. ונותנים טעם לדבריהם: בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', כמנין התיבות". והירושלמי במגילה פ"ג ה"ב אומר עפ"י הנוהג בעם: ג' מביהכ"נ כביהכ"נ, ז' מבני העיר כעיר. אמנם בתפוצות הגולה מאות בשנים לא הקפידו על המספר ובחרו בראשי קהילות ופרנסי העיר במספרים אחרים, גם בשלשה או אפילו ביחיד, ודינם כדין ז' טובי העיר כמו שיבואר להללן.

[2]    במס' כלים פ"א מ"ז שנינו: "ומסבבים לתוכה מת עד שירצו". וכ' הרמב"ם בפירושו: "עד שירצו כל אנשי העיר או ז' טובי העיר כמו שבארנו במגילה, ואם רצו לקוברו במקום בעיר קוברים אותו". יוצא מזה שגם בענין זה יש סמכות לז' טובי העיר כאפוטרופסים על סדרי העיר. וגם לא נזכר בזה "במעמד אנשי העיר", ומלשון הרמב"ם "או" נראה שהם בעצמם זכאים להחליט כרצונם.

[3]    במקור: כבית הכנסת ושבעה מבני העיר כעיר. בכל אופן הפירוש כיחידים של אותה העיר. וכן פירש הר"ן בפ"ג דמס' מגילה: "והכי פירושה ג' מבית הכנסת כגון ביהכ"נ של טרסיים ושל יחידים, הרי כח ג' שהעמידו עליהם ככח אותם יחידים של אותו ביהכ"נ, וכן ז' מבני העיר שמכרו את הרחוב וכיו"ב הרי דינם כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת השבעה דמכירתם מכירה". ובתמים דעים סי' קיד כתב: "כבני העיר, כלומר ככל בני העיר. נראה מזה כי מה ששנינו בני העיר שמכרו שבעה הם".

[4]    הדבר תמוה, מה מהני בירור בני העיר לכרכים, הרי כרכים מעלמא אתו ואין לבני העיר למנות אפוטרופוס על זרים ואולי הכונה בכרכים שבנו המה לעצמם, עיין בהערה 8.

[5]    עי' ע"ז עב, ע"א "כדשיימי בארבעה -עד דאמרי בארבעה".

[6]    אבל לא כן כתב הר"ן במגילה שם שפירש דברי הירושלמי: "ז' מבני העיר כעיר". כלומר ז' מבני העיר שמכרו רחוב וכיו"ב הרי דינם כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת השבעה, דבכל הני מכירתם מכירה.

[7]    הסמ"ע בשו"ע חו"מ סי' יח כתב שיש לחלק בין קהל שביררו שאין הולכים אחר הרוב ובין בע"ד שביררו ברורים לעצמם שלדעה אחת הולכים אחר הרוב. והטעם שכלפי בע"ד הברורים בתור דיינים וכלפי הקהל הברורים הם אפוטרופסים ונחית לדעות.

[8]    והבית יוסף מסיים שם: "נראה שהמרדכי סובר טעמא דכרכים לא, משום שמא אחד מסוף העולם נתן בבנינה ולפיכך אם משלהם בנאוה יש כח לז' טובי העיר למכור. אבל הפוסקים חולקים עליו ונותנים טעם שבכרכים בונים בתי הכנסת על דעת העולם ואם ככרכים בכל אופן אין מעשיהם כלום". וזה מה שכתבתי במאמרי אישיות משפטית (סיני, תרצ"ט חוברת יא): כל הדברים הציבוריים, דברים של אותה העיר, בעליהם היא ההנהלה -אישיות משפטית (המנהלת כאפוטרופוס). מי המה הבעלים (הטבעיים) של נכסים אלה? יש תיאוריה שהבעלים של מוסד ציבורי המה המפיקים תועלת ממנו, מקבלי ההנאה. ותיאוריה זו משתקפת בבבלי מגילה (כו,ע"א): 'אבל לא של כרכים כיון דמעלמא קאתו ליה', היינו שמתפללים שם לא רק בני העיר כי אם גם אלה שמחוצה לה והמה ג"כ המקבלים הנאה. ובכן הם ג"כ הבעלים של הדבר, ואין ביאת כח של העיר מועילה שיהיו שלוחיהם של אלה הזרים (והתוספות פירשו שם: שחמורה קדושתן). ורב אשי אמר 'אדעתא דידיה אתו' וגם הזרים נותנים לו יפוי כח לעשות כפי הצורך. ובירושלמי מגילה אמר בטעם הדבר: 'שאחד סוף העולם קנוי בו', שלבנין ביהכ"נ בכרכים נתנו גם זרים מחוצה לו עד סוף העולם. והבעלים המשפטיים נחשבו לא אלה המפיקים תועלת מביהכ"נ כי אם אלה שתמכו בבניינו מכספם. עיין שם הרחבת הדברים.

[9]    דוגמא לערך וחשיבות של פומביות וחגיגיות שהיה למעמד אנשי העיר במשפט שיש לו יחס אל הציבור שבעיר מוצאים אנו בדיני התורה. בבן סורר ומורה כתוב: "והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא,יט), שפירושו: אל זקני עירו -זו סנהדרין, ואל שער מקומו -במעמד שער מקומו. לפי פירוש הגר"א באדרת אליהו פרשה כי תצא. וסיים שם: "וכן נאמר: ונגשו הכהנים בני לוי ... וענו ואמרו, (דברים כ"א,ה-ז) בעגלה ערופה. וזאת אמרו הזקנים. ולמה היה הגשת הכהנים? כדי שיאמרו הזקנים במעמד הכהנים". אמת שבספרי על הכתוב בבן סורר ומורה דורש ורגמוהו כל אנשי עירו. במעמד אנשי עירו, היינו שבעת הוצאת המשפט לפועל מצוה שיהיו נוכחים כל אנשי העיר, ואפשר שזה משום ישמעו וייראו, אבל אין ראיה לחובת הנוכחות של אנשי העיר בשעת המשפט ולאיזה שהוא יתרון כח משפטי לטכס של "מעמד אנשי העיר". לפי שעה לא ידוע לי המקור שממנו שאב הגר"א את פירושו.

[10]  משמע שרק כל טובי העיר יכולים לתקן ולא רובם. ובאמת בתשובות שהבאתי למעלה נראה שדי ברוב טובי העיר אף לענין תקנות וקנסות והכללת מסים. במקור כאן מוסב בחצאי עיגול: (מדעתן או מחמתן), וכנראה מדעתן או מחמתן של רוב העיר. צריך לחקור לפי הסברא הראשונה שטובי העיר הם כבי"ד אם צריך הסכמת בני העיר. ועיין חתם סופר חלק חו"מ סי' סא.

[11]  הסמ"ע חושן משפט סי' ב אומר: "וכן כתב הרשב"א: כל צבור במקומו כגאונים שתקנו כמה תקנות לכל ישראל". הסמ"ע משוה דברי הרשב"א לתשובת ר"ג. אבל הרשב"א מדבר רק על הצבור ולא על הטובים. ועיין בב"י יו"ד סי' רכח שמביא דעת הרשב"א שגם לענין תקנות ומסים הטובים הם כאפוטרופסים.

  ז' טובי העיר תפקידם ומעמדם המשפטי
עבור לתוכן העמוד