תקנות בי"ד ותקנות ציבור

תקנות בי"ד ותקנות ציבור

ראשי פרקים

א.          מחלוקת ראשונים למי מסורה הסמכות

ב.           הפקר בי"ד הפקר - טיבו ומהותו

ג.           הפקר בי"ד למיגדר מילתא והפקר לתיקון העולם

ד.           רמב"ן: יסוד הפקר בי"ד - משפט החרם

 

vvv

א.מחלוקת ראשונים למי מסורה הסמכות

רבנו אליהו מזרחי, קובע בתשובה (סימן נז) שדעת הרמב"ם ורבנו תם היא ש"הכח שניתן לבית הדין הגדול שבירושלים, לגזור ולתקן ולהנהיג, לא ניתן לשום בי"ד שבעולם, אלא לבי"ד אחד בכל דור ודור, והוא אותו שמדרגתו כמדרגת בי"ד הגדול שבירושלים, כלומר שאין דוגמתו בדור ההוא. ואילו בי"ד בעלמא, ומכל שכן טובי העיר, אין להם כח לגזור על שום אדם שבעולם". ואילו הרמב"ן והרשב"א סוברים -לדעתו של הרא"ם -"כי זה הכח שניתן לבי"ד הגדול שבירושלים ולבי"ד שבכל דור ודור, אינו אלא מפני שבי"ד הגדול שבכל דור, כל אנשי דורו סומכין דעתן על ידו, בגזירות, תקנות ומנהגות, ומפני זה ניתן להם הכח, ואם כן גדולי העיר גם כן, מכיון שכל אנשי העיר עיניהם בהם תלויות, וכולהו סמכי דעתייהו עלייהו, וכמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום, כן נמי טובי העיר הפקרם הפקר לאנשי עירם".

והנה דבר גדול דיבר הרא"ם, ולהסברו בשיטת הרמב"ן יש להביא סיוע מלשון הרמב"ן בספר המצוות (עשין קנג, לענין קידוש החודש), שלדעתו לא היה הדבר מסור בידי בית-דין-הגדול אלא מפני שרשות כל ישראל היתה נתונה לו. ברם, עדיין הרשות נתונה לדרוש ולחקור, היכן מקורה של מחלוקת איתנים זו בגמרא.

ונראה כי תלמוד ערוך הוא בגיטין (לו,ע"ב): "תא-שמע דאמר שמואל, לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא וכו' דילמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא". -וצריך להבין אם ביטוי זה מיוחד לפרוזבול, כלומר שתקנת פרוזבול טעם מיוחד יש בה שבגללו רק בי"ד גדול אלים להפקיע ממון, או שמא זה בנה אב לכל הפקר-בית-דין שאינו יכול להעשות אלא בבי"ד גדול וחשוב. המאירי בחידושיו מפרש כצד הראשון, וכך הוא כותב: "ומכל מקום אף הוא [הלל] לא התיר את הרצועה, ליעשות ע"י כל בי"ד שיזדמן, אלא דוקא על ידי בי"ד חשוב ומומחה מצד חכמתו, ושהוא קבוע להיות כל בני המחוז מתנהגים על פיו, ובאים לפניו לדין" (גיטין, שם). -לאמור: דין מיוחד הוא בפרוזבול ומתנאי תקנות הלל.[1]

לעומת זה כשאנו מעיינים בתשובתו של רבנו תם, בדבר תוקף תקנות הציבור, רואים אנו שהוא משתמש נגדם בפרוש בביטוי זה שבגמרת גיטין, והרי הוא אומר: "אבל אם לא התנו מתחילה, אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו. והא דאמר הפקר בי"ד הפקר -כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא" (מרדכי, פ"ק דבבא בתרא). שמע מינה שהוא מפרש כצד השני, ודעתו היא: מתקנת פרוזבול ילפינן לכולי עלמא, ודין כללי הוא בהפקר-בי"ד בכל מקום. [בניגוד לדעתו של הנכד -ר"ת -הורה זקנו רש"י ז"ל בתשובה, וכתב בפרוש: "וכל שלשה שנתמנו בי"ד על ישראל, הרי הן כבית-דינו של משה, לענוש נכסין ולהיות הפקרן הפקר" (תשובות חכמי צרפת סי' כד)].

זיקתה של סוגית גיטין לעניננו, מבוררת ביתר בהירות בשו"ת הריב"ש סי' שצט. הוא, הסובר כדעת הרמב"ן והרשב"א, שכוח יש בידי הציבור לכפות את תקנותיו על היחיד, עומד ושואל: "וא"ת והא אמרינן בגיטין פ' השולח וכו' כגון בי"ד דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא, אבל בי"ד אחרינא לא, דאלמא אין כל בי"ד יכולים להפקיע ממון?" והוא גם מתרץ בנוסח המאירי -אם גם לאו מטעמיה -"דהתם הוא כגון פרוזבול, להפקיע ממון של זה שלא כדין, לכתוב עליו פרוזבול, אבל מה שעושין בני-העיר בעירם לענין תקנותיהם, הרי הם כבי"ד אמי ורב אסי ועדיפי מינייהו".

עלה בידינו, כי עיקרה של מחלוקת הראשונים נעוץ בפירושה של הגמרא בגיטין. הרמב"ן והרשב"א מפרשים כמאירי וכריב"ש, שדין זה מיוחד הוא בפרוזבול, ואילו בכל הפקר בי"ד -הדבר מסור לכל בי"ד[2] ואפילו לטובי העיר. ואילו הרמב"ם ורבנו תם סוברים, שדין זה בנה אב לכל הפקר-בי"ד, שאינו אלא בבי"ד גדול וחשוב, ואפילו בתי דין בעלמא לאו כל כמינייהו, וכל שכן טובי העיר.

ב.הפקר בי"ד הפקר -טיבו ומהותו

ומשהגענו לכאן, שיסוד המחלוקת בתוקף תקנות הציבור, תלוי בחילוקי הדעות בדין הפקר-בי"ד, ראוי לנו שנתבונן במהות העיקר המשפטי הזה ששמו הפקר-בי"ד. עיקר זה מה טיבו? האם הוא יכול לשמש בסיס לתקנות קבועות או אינו משמש אלא לצרכי שעה? ותוקף כחו מאין הוא נובע אם מדין בית-דין. כפי שמעיד עליו שמו, ומכח סמכותם התורנית, או שמא אף בי"ד אינם משמשים במקרה זה אלא כבאי-כח טובת הציבור, ופעולתם היא בכח סמכותם הציבורית.

נברר בראשונה את שיטת הרמב"ם. שהנה כך לשונו, בהלכות שמיטה ויובל: "אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראוין להפקיע ממון בני אדם" (פ"ט,הי"ז). משמע בפרוש שדעתו היא, שאין זה דין מיוחד בפרוזבול, אלא בי"ד כזה הם הראויים להפקיע ממון בכל מקום, ולא אחרים. וקשה לנו, שהרי הלכה זו נסתרת מפסקו של הרמב"ם בהלכות סנהדרין שכתב לאמור: "וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים וכו' שהפקר בי"ד הפקר" (פכ"ד,ה"ו). -משמע שדין הפקר-בי"ד מסור לכל בי"ד ולכל דיין, ולאו דוקא לבי"ד גדול וחשוב. כיצד יתקיימו אפוא שני פסקים הללו? [אמנם לריטב"א בחידושיו, יבמות פט, גירסא אחרת ברמב"ם, והיא: "וכן יש לכל בי"ד חשוב", ולפי גירסא זו הכל אתי שפיר, ברם לפי גירסתנו הדבר טעון יישוב].

ונראה לומר שהרמב"ם מחלק בין דין הפקר-בי"ד למיגדר מילתא, לבין הפקר-בי"ד לתיקון העולם. ודעתו היא שהפקר-בי"ד כהוראת-שעה למיגדר מילתא, מסור הוא בידי כל בי"ד וכל דיין, ואילו תקנות קבועות, המבוססות על דין הפקר-בי"ד, אינן מסורות אלא לבתי-דין גדולים וחשובים. ולכשנדייק בלשונו בהלכות סנהדרין, ניווכח שהמדובר שם הוא באמת רק על ענייני גדר וסייג, שהרי האריך והסביר: "... ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת, ולחזק הבדק, או לקנוס אלם זה". וסידור ההלכות של הרמב"ם שם אף הוא מורה כך, שהרי העמיד דין הפקר-בי"ד אחרי הדין של "מכין ועונשין", ומשמע שדעתו היא שזהו פרט מן הכלל של מכין ועונשין. ועיין בלשון הטור חו"מ סי' ב, שמתוך צורת העתקתו את לשון הרמב"ם, נראה שאף הוא תפס בשיטתו שעיקרו של דבר משום מיגדר מילתא הוא [וראה שם בב"ח שעמד על זה, ומתוך כך הוסיף שם שמכאן משמע שכל שאין בו משום מיגדר מילתא, סובר הרמב"ם כדעת ר"ת שרק בי"ד חשוב שבדור אלים לאפקועי ממונא. וע"ע קידושין (עד,ע"א) תוד"ה "שודא" בדעת ר"ת לענין שודא דדייני].

ויסוד זה שהפקר בי"ד עניינו רק במיגדר מילתא, ומשום מכין ועונשין הוא, מוצאים אנו בתשובת מהר"י טוב-עלם האומר: "כללו של דבר, אין לאלו כח-כפיה על אלו, חוץ מנידוי עברות וכו' והיינו דתני ר' אלעזר בן יעקב אב"י שמעתי שמכין ועונשין שלא כדין וכו' וכהאי גוונא אמר דהפקר-בי"ד-הפקר, אבל אפקועי ממונא דאינשי בכדי -לא" (שו"ת מהר"ם ב"ב, סי' תתקמ).

אלא שכאמור אין לומר שהרמב"ם מעמיד את כל דין הפקר-בי"ד על היסוד של מכין ועונשין, שהרי מיסוד זה יכולים אנו ללמוד רק דיני הפקעה במקרים של מיגדר מילתא, ואילו הפקר-בי"ד לתיקון העולם -זו לא שמענו. ועוד: דין מכין ועונשין אינו אלא בהוראת-שעה, ואילו הפקר-בי"ד כחו יפה כידוע גם לתקנות קבועות לדורות. [ובשאלה שניה זו, הרגיש הנמוקי-יוסף ביבמות פרק י וכתב: "אבל הפקר בי"ד אפילו לעולם יש יכולת בידם". ואעפ"י שלא ביאר טעמו, נראה שכוונתו היא, שאם אמנם הפקר-בי"ד מטעם מכין ועונשין הוא, בכל זאת חילוק יש בין עונשי-גוף לעונשי-ממון. שבראשונים אין הרשות נתונה אלא להוראות-שעה, ואילו באחרונים הותר הדבר אפילו להורות לדורות].

ונראין הדברים שדעת הרמב"ם היא, שענייני תיקון העולם המבוססים על דין הפקר-בי"ד, אינם קשורים כל עיקר בדין מכין ועונשין, אלא הם נובעים בצורה ישירה מן המצוה הכוללת "על פי התורה אשר יורוך", המוסרת סמכויות רחבות לבית דין גדול לגזור גזירות ולתקן תקנות, לא רק בענייני איסור, אלא גם בענייני ממון, שהרי כך הוא לשונו של הרמב"ם בהלכות ממרים: "הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך -אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם" (פ"א, ה"ב). וכשם שביחס לכל ישראל, הדבר מסור לידי בית-דין-הגדול, כך ביחס לכל מדינה הדבר מסור לידי בית הדין החשוב שבמדינה (עי' הקדמתו ליד החזקה).

ג.הפקר בי"ד למיגדר מילתא והפקר לתיקון העולם

והנה באנו עד הלום. על יסוד פסקו של הרמב"ם בפרוזבול כשמואל, ומפרוזבול למדנו שני דברים: א) דין הפקר בי"ד אינו רק במיגדר מילתא, אלא גם בתיקון העולם; ב) אם כי במיגדר מילתא, הדבר מסור לכל בי"ד, הרי בתיקון העולם; צריכים אנו דוקא בי"ד חשוב.

ברם, יסוד זה טעון בדיקה. שהרי כתב רש"י בפרוש שעניינו של פרוזבול הוא משום סייג וגדר (גיטין לו,ע"א וכן שם ע"ב). ולפי זה נצטרך לומר שגם במיגדר מילתא צריכים אנו בי"ד חשוב, והרי זה סותר כאמור את פסק הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין, וכן ליכא למשמע מינה דין הפקר בי"ד לתיקון העולם.

ואמנם מהר"י קולון הולך בטח בשיטה זו ואומר: "דאפילו בי-דינא דרב אמי ורב אסי אין יכולין להפקיע ממון, במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי -ואע"ג דסוף סוף בבי דינא דרב אמי ורב אסי כתבינן פרוזבול לכולי עלמא, היינו משום מיגדר מילתא, זכר לשביעית כדתקין הלל" (שו"ת מהרי"ק, שורש א ועיי"ש גם בשורש קפ). והוסיף החתם-סופר לבאר: "נראה פשוט בכוונת מהרי"ק ז"ל, דההוא דיחרם כל רכושו דעזרא היינו לקנוס במגדר מילתא, ולזה הורשה דוקא גדול-הדור שאין כמותו כמו עזרא" (שו"ת חתם-סופר, אה"ע ח"א סי' קח). ונראה שזוהי גם שיטתו של מהר"י טוב-עלם בתשובה שהובאה לעיל (ובשו"ת מהר"ם אלשיך סי' נט האריך בהשגות על מהרי"ק, ועי' שו"ת תשובות לשואל סי' לג).

ובשיטת מהרי"ק החרה-החזיק גם מהר"י בן לב, והוא מוסיף לפרש שבדין זה עצמו נחלקו ר' אלעזר ור' יצחק. דלר"א הלומד דין הפקר בי"ד מפסוק "אלה הנחלות", משמע דס"ל דין הפקר-בי"ד אפילו בענייני ממון רגילים, ואילו ר' יצחק הלומד דין זה מפסוק של עזרא, ס"ל דלא נאמר דין זה אלא במידי דמיגדר מילתא כעובדא דעזרא (עי' שו"ת מהריב"ל ח"א בסופו).

ולכאורה היה נראה לומר שגם הרמב"ם סובר כמותם, שכל עיקרו של הפקר-בי"ד אינו אלא במיגדר מילתא, שהרי באותה הלכה בפכ"ד מסנהדרין ה"ו, הביא באמת רק את הפסוק של עזרא, כרב יצחק, ולא פסוק אלה הנחלות של ר' אלעזר, וכדיוקו -חילוקו של מהריב"ל. ולא מיבעי לפי הריטב"א שהוא גורס באותה הלכה שברמב"ם "בי"ד חשוב" דוקא, הרי שיטת הרמב"ם היא באמת כשיטת מהרי"ק ומהריב"ל, אלא שאפילו לפי גירסתנו ש"יש לכל דיין תמיד להפקיר ממון", אפשר ליישב את שיטת הרמב"ם ולומר, שחילוק יש בין פעולה חד-פעמית למיגדר מילתא לבין תקנה קבועה כגון פרוזבול. שאילו תקנה קבועה, אפילו אם היא למיגדר מילתא, אינה מסורה אלא לבי"ד חשוב ובדור, ואולם הפקר בי"ד חד-פעמי כהוראת שעה, מסור לכל בי"ד ולכל דיין. ולכן פסק הרמב"ם בפרוזבול כשמואל, ומינה לכל תקנה קבועה למיגדר מילתא, ואילו בהלכות סנהדרין בהלכות הוראת-שעה פסק, ש"יש לכל דיין תמיד להפקיר ממון", ובזה אף המהרי"ק יודה.

אלא שאין לנו כל הכרח לדחוק ולהעמיד שיטת הרמב"ם כמהרי"ק. שהרי כל עיקר טעמו של המהרי"ק הוא משום דס"ל כשיטת רש"י, דתקנת פרוזבול היא משום סייג וגדר, ואילו דעת הרמב"ם נתבארה יפה בכסף-משנה (הלכות ממרים, פ"א הל' ב-ג), שהוא סובר ש"עיקר תקנת פרוזבול לא היתה סייג לתורה, אלא מפני תקנת העניים שלא תנעל דלת, ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו", והרי זו איפוא תקנה רגילה לתיקון העולם, ומשום כך צריכים בה בי"ד חשוב.

וראיה ברורה לבאור הכס"מ בכוונת הרמב"ם שתקנת פרוזבול אינה ענין של סייג וגדר אלא ענין של תיקון-העולם -מדברי הרמב"ם עצמו בהקדמתו לפירוש המשניות. שהרי הוא מחלק שם את כל הדינים לחמישה חלקים, וקובע בחלק הרביעי "הדינים שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי לעשות סייג וגדר לתורה", ובחלק החמישי -תקנות ומנהגים "מהן בענייני איסור והיתר, ומהן בענין הממונות". ובהדגימו שם את הסוגים, אין הוא מונה תקנת-פרוזבול בחלק הרביעי, בין סייגי התורה, אלא דוקא בחלק החמישי, בין התקנות הרגילות.

שיטת הרמב"ם היא איפוא ברורה. יסוד זה של הפקד בי"ד שני פנים לו: אפי-רברבי כבסיס רחב לתקנות קבועות, והם פונים לעומת בי"ד הגדול, או בי"ד חשוב שבכל דור ודור; ואפי-זוטרי -כבסיס צר לעונשין וקנסות; כהוראות-שעה בכל מקום ובכל זמן, והם מסורים בידי כל בי"ד וכל דיין בישראל.

ד.רמב"ן: יסוד הפקר בי"ד -משפט החרם

ומשנתבררה לנו שיטת הרמב"ם, אשר בה מופיע הפקר בי"ד בפרוש כדין מדיני בית הדין, מכח סמכותו התורנית -הרחבה או המצומצמת -הרי בולטת יותר לעומתה שיטת הרמב"ן והרשב"א, אשר לא רק שהיא מרחיבה ומוסרת את כח ההפקר וההפקעה, ואפילו בתקנות קבועות, לידי כל בי"ד רגיל, אלא שהיא מוסיפה עליהם גם את טובי העיר. וברור: שיטה זו ודאי שאיננה יכולה לראות את הדין של הפקר-בי"ד כנובע משני המקורות של הרמב"ם -מיגדר מילתא ועל פי התורה אשר יורוך -שהרי שניהם מדיני בית-דין הם, ומה להם ולטובי העיר?! על כרחך גלום כאן איזה יסוד ציבורי, סמכות מכח הציבור וטובתו.

לכשנעיין בלשונם של הרמב"ן והרשב"א, נראה לכאורה שיש בידינו להשמיט את הדין של הפקר-בי"ד מתחת לתקנות הציבור, ולבססם על בסיס לגמרי אחר, והוא -משפט החרם. הלא כה הם דברי הרמב"ן: "וכן הדין באנשי העיר, אם הסכימו כלם או רבים במעמד טובי העיר והחרימו, כיון שהם רשאין להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר, חרם שלהם חל על כל החייבין לילך בתקנתם. נמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר -עובר על החרם" (משפט החרם, סוף שו"ת המיוחסות לרמב"ן). וכן כותב תלמידו הרשב"א: "וכן הדין לאנשי העיר שגזרו גזירות או גדרים על אנשי עירם, רשאין הם בכך. והעובר על חרמם וגזירתם הרי זה מוחרם, וכן אם שמו בתקנתם עונש ממון" (שו"ת הרשב"א חלק ד סי' רצו וחלק ז סי' קמב, ועיי"ש סי' קמז). ושוב: "כדאמרינן בע"ז, במארה אתם נארים וכו' ומכאן לתקנות וגזרות שהצבור גוזרין ומתקנין" (שו"ת הרשב"א, חלק ה סי' קכה).[3]

ברם, דבר זה לא ניתן לאומרו, שהרי מפורש ברשב"א בתשובה אחרת, שדין תקנות הציבור אף הוא מטעם הפקר-בי"ד (שו"ת הרשב"א אלף רו, עיי"ש). ושוב חוזרת שאלתנו למקומה: מה להפקר-בי"ד ולתקנות הציבור? ולא עוד אלא שקשה לנו, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, שבתשובות הקודמות מבסס הרשב"א את תקנות הציבור על משפט-החרם, ואילו כאן הוא מקשרם להפקר-בי"ד? והנה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם. בתשובה נוספת מלמדנו הרשב"א דבר גדול, אשר לא רק שהוא משיב בו תשובה לתמיהתנו, אלא שהוא גם מגלה לנו אופק חדש בכל הדין של הפקר-בי"ד, ונותן לנו תשובה מספקת לעיקר שאלתנו. המעיין היטב בלשון הרשב"א בתשובה סי' תשפא, יווכח כי היוצא מדבריו הוא, שלא רק תקנות הציבור מבוססות על משפט החרם, אלא כל עיקרו של דין הפקר בית דין אף הוא בא מכח משפט החרם.

ולשון הפסוק שבעזרא "יחרם כל רכושו", שממנו אנו לומדים דין הפקר-בי"ד, רומז בפירוש ליסוד זה של חרם (ועי' בפרחי ציון להר"י פרלא, כפתור ופרח פ"ה אות צו, שהאריך הרבה בשאלת הפקר בי"ד ואיסור נכסים). מעתה מתגלית לפנינו במלוא בהירותה, שיטתם של הרמב"ן והרשב"א: דין הפקר-בי"ד, כיון שהוא נובע ממשפט החרם, אינו מיוחד כלל לבי"ד ואינו קשור כל עיקר בסמכותו התורנית של בית-הדין. יסודו הוא: רצונו וטובתו של הציבור. וזיקתו לבי"ד אינה אלא בגלל סמכותו הציבורית של מוסד זה. ומטעם זה הריהו מסור גם לידי באי כח אחרים של הציבור והם טובי-העיר ונושאי עולה.

[כאן מקום אתנו לעמוד על דברי הריב"ש בתשובה, סי' שצט, שהובאה לעיל: "אבל מה שעושין בני העיר בעירם לענין תקנותיהם, הרי הם כבי דינא דרב אמי ורב אסי, ועדיפי מינייהו", -  עדיפות זו מה טיבה? אילו אמרנו, כפי שעלה במחשבה, שתקנות הציבור יסוד אחר להם, ולא הפקר בי"ד, ניחא. ברם, השתא שהגענו לכאן שיסוד שניהם אחד הוא, מה מקום להעדפה זו? -ונראה לומר שדעת הריב"ש היא, שכיון שכל הדין של הפקר-בי"ד מבוסס על כח חרמו של ציבור, יש להעדיף את האב על התולדה, ולכן תקנת הציבור עצמה, עדיפה ועולה על הפקר-בי"ד הבא מכחו].

ועם הבהרת שיטת הרמב"ן והרשב"א בתקנות הציבור, שוב מתברר לנו משום מה אין הרמב"ם מסכים עמהם בדעה זו, שהרי הוא אינו מודה כלל בעיקר של משפט החרם בענייני ציבור, כדרך כפיה של רוב על מיעוט, ושפתיו ברור מללו בתשובה: "זה העובר על חרם שהחרימו רבים, והוא לא קבל על עצמו משום שבועה, אינו חייב כלל -וזה הדבר שידמו רוב העם שכל המחרים על דבר מדברי הרשות, כגון חרם זה, יתחייבו הכל לקבל חרם זה -אין הדבר כך" (שו"ת הרמב"ם, מהדורת פריימן הי"ד, סי' קיא).

בסיכומם של דברים, כדאי לציין שהגאון בעל דבר אברהם ז"ל, הבחין בעין-הנשר שלו ביסוד הציבורי המבצבץ ועולה מתוך דין הפקר בי"ד. עי' בספרו הנ"ל סי' א אות ו: "דלא נאמרה הלכה זו לבי"ד של ישראל בתור בי"ד, אלא בתור ממשלה, שהרי השרים והזקנים כתיב" ועיי"ש סי' יא אות ז. אלא שהוא קשר הדברים עם דינא דמלכותא, ולדברינו יסודם הוא משפט החרם, ורק אליבא דהרמב"ן והרשב"א.



[1]    פשטות דברי הגמרא ודאי מוכיחים, שמ"ש "דאלימי לאפקועי ממונא" בא ליתן טעם ונימוק למה קבע הלל רק בי"ד חשוב, וא"כ מוכרח שכוח זה להפקיע ממון הוא כח בי"ד חשוב בכל מקום, ומזה למד הלל גם לענין תקנת הפרוזבול, ובזה אין חולק. גם לשיטות שיש בכוח רוב העור וטובי העיר להטיל תקנתם על כל הציבור, אין זה אלא משום שמשוים כוח רוב העיר וטובי העיר לגבי עיר זו כבי"ד חשוב על כל ישראל כולו. וכן מפורשים דברי הרא"מ שהביאם המחבר שאלה השיטות סוברים שכל עיקר כוחו של בי"ד הגדול שבירושלים "אינו אלא מפני שבי"ד הגדול בכל דור, כל אנשי דורו סומכים דעתן על ידו". ומזה הוא שלמדו שה"ה טובי העיר שסמכה עליהם דעת אנשי העיר, יש להם סמכות זו לגבי עיר זו.

      וכן מפורש הדבר במרדכי פ"ק דב"ב בשיטת הר"מ החולק על ר"ת, שכתב: "ופירש הר"מ הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר הי' הפקרם הפקר". ומ"ש לענין הפקר "גדולי הדור" הוא ע"כ על יסוד הגמרא גיטין הנ"ל שתלו זכות ההפקר רק בבי"ד דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא. הרי שגם לשיטה זו מתפרשת הגמרא בפשוטה. ולא מצינו גם לשיטה זו אפשרות של הפקר בי"ד אלא ע"י בי"ד חשוב בלבד. ואין בדברי המאירי שום דבר שיוציא את הגמרא מידי משמעותה הפשוטה וכל דבריו אינם סובבים אלא להסביר מ"ש כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי"ד דידיה וכו', אבל הסברא לכך במה שהעדיף הלל בי"ד חשוב הוא ודאי מה שנתפרש בדברי הגמרא משום "דאלימי לאפקועי ממונא", דהיינו שיש להם גם כוח עצמי להפקיע ממון והוא מדין הפקר בי"ד וכו'. -העורך             

[2]    עי' בהערה הקודמת שהעלינו, שגם לשיטה זו אין הפקר בי"ד מסור לכל בי"ד אלא לבי"ד חשוב בלבד, וטובי העיר עדיפי כיון שנבררו לכך והרי הם לענין צרכי העיר כבי"ד חשוב לדור כולו. -העורך

[3]    לשון הרמב"ן מוכיח שמש"כ שהסכמת הרוב מועילה להטלת החרם גם על המיעוט אינו אלא בהסתמכות על מ"ש בגמרא ב"ב "רשאים בני העיר להסיע על קיצתם", שמתפרש לדעתו גם כשלא היתה הסכמת המיעוט לכך מלכתחילה. שהרי כן כתב: "וכן הדין באנשי העיר וכו' כיון שהם רשאים להסיע על קיצתם". ונמצא שגם כל משפט החרם ואפשרות הטלתו על דעת הרוב, תלוי הוא בעיקר בפירוש הגמרא ב"ב הנ"ל, שלפי ר"ת הרי זה מתפרש רק כשהיתה על זה הסכמה מוקדמת מכולם. עכ"פ אין לנו שום יסוד ומקור לזה בדברי הכתובים. וגם מה שהביא הרשב"א הגמרא דאין גוזרים וכו', הרי המדובר על גזירת בי"ד. ורשות בי"ד להחרים ולקלל שהובאה לעיל שם בדברי הרמב"ן הרי היא גמרא ערוכה במו"ק (טז,ע"א) שאין בזה שום חולק. ונמצא שכל עיקר הדין שהציבור עצמו יכול להטיל את החרם וגם על המיעוט שאינו מסכים זה אין לו מקור אלא נובע משיטת הרמב"ן ודעתו, שיש בכוח הציבור להטיל דעתו על המיעוט וכהסבר הרא"מ הנ"ל, אבל אין לראות בזה את מקור השיטה וטעמה.

      וע"ע במרדכי ב"ב הנ"ל בשם אבי העזרי שאחרי שהביא דין זה שיש כח ביד רוב הציבור לגזור גם על המיעוט וכדברי הרמב"ן, הוסיף: "והפקר בי"ד הפקר בדבר שתקנת ציבור דכתיב וכל אשר לא יבא ...". הרי שלמרות שכבר הסיק שיש בכוח הציבור לגזור על המיעוט, הוצרך להביא לענין ממון את הכתוב וכל אשר לא יבוא שנזכר לענין הפקר בי"ד, שגם לאחר שידענו שיש לציבור כח לגזור ולהחרים, עדיין לא למדנו מזה לענין רשות להפקיר ממון. וכן יש לראות גם מעצם הסוגיא דמו"ק הנ"ל שהוצרכו לימודים מיוחדים לעניין כח בי"ד לקלל ולהחרים, ולענין הפקר בי"ד בממון, שמע מינא שאין ללמוד מזה על זה (וכעין שמצינו לענין מלך שאעפ"י שהרשות בידו להמית מ"מ אין בידו להפקיר ממון).

      ולעצם מקור השיטה שיש לטובי העיר דין הפקר בי"ד שתמה המחבר איך נלמד זה מזה, שבי"ד עיקר כוחם מרשות וסמכות התורה ומנין לנו לענין סמכות הציבור עצמו. נראה שהוא נלמד מעצם הכתובים שהובאו בגמרא לביסוס דין הפקר בי"ד שבהם אין נזכר בי"ד באופן מיוחד, נזכיר כי הכתוב ביהושע מדבר על "ראשי המטות" והם נבחרי הציבור וכן הכתוב בעזרא כורך יחד וכולל את השרים עם הזקנים. ומזה למדו שכל עיקר מ"ש בגמרא הפקר בי"ד אינו מחמת כח בי"ד, אלא משום שבבי"ד חשוב נחשב כמבטא רצון הציבור הסומך דעתו עליהם וכמש"כ הרא"מ, ואין עיקר הדין מיוחד לבי"ד באשר הם בי"ד אלא משום שהם מוסמכים ע"י הציבור, וע"כ הוצרך בי"ד חשוב דוקא, שהוא ע"כ לא משום שנלמד בדומה לעזרא שא"כ נצטרך דוקא סמוכים ודוקא סנהדרין של ע"א וגם בי"ד חשוב שבדור לא מהני, אע"כ שהוא רק מצד סמיכות דעת הציבור, וה"ה שרים וראשי המטות. ומזה למדו טובי העיר לענייני אותה העיר. -העורך.

  תקנות בי"ד ותקנות ציבור
עבור לתוכן העמוד