משאל עם בענינים מיוחדים

משאל עם בענינים מיוחדים*

ראשי פרקים

א.               הצגת הבעיה

ב.                בין ישראל לעמים

ג.                סמכותם המלאה של הנבחרים לנהל עניני המקום

ד.                האם יכולים רוב אנשי המקום להתנגד

ה.               הכרעת הרוב בממשלה ובכנסת מחייבת ואין צורך במשאל עם

 

vvv

א.הצגת הבעיה

ירשה לי להביא לפניו בעיה המעסיקה אותי בימים האחרונים בקשר לתביעת תשלומים מגרמניה. הוצעה בכנסת הצעה לערוך משאל עם. אני התנגדתי להצעה מטעמים מעשיים. אך נראה לי שמנהג זה של משאל-עם שהיה קבוע אצל היוונים והרומאים העתיקים לא היה נוהג אף פעם מישראל.

אמרתי לעצמי שהבדל זה בינינו ובינם מבוסס על כך שלנו יש תורה ולהם לא היתה תורה, ומשום כך יכול היה העם מדי פעם בפעם להחליט כרצונו ... .

ב.בין ישראל לעמים

צדק בהחלט כבוד השר שההבדל בינינו לבין היוונים הרומאים הוא מפני שלנו ישנה תורה אלקית אשר חוקיה לא ישונו לעולם, ולהם אין תורה, ולכן היה העם מחליט אצלם מדי פעם בפעם ככל העולה על רוחו, באין על גביו שום עול של תורה ומצוות אלהיים המרסנים את האדם ואת העם בלי תת שלטון בלי מצרים ליצר מחשבות לבו ומשעבדים את לבו לאביו שבשמים. ומה שלא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, הגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל המלמדים אותו בינה והשכל לדעת הדרך דרך המלך שעליו ללכת בה מבלי לפנות אל רהבים ושטי כזב. וזהו במיוחד בסימון דרך להנהגות הנוגעות באופן ישר אל חוקי התורה שנחקקו כבר בתורה שבכתב או בע"פ שלא ישונו לעולמים. ואף חוקים נימוסיים ומנהגים מדיניים שהתורה נתנה רשות להנהגה המדינית לקבעם, גם הם מקור יניקתם הוא מאבני-השיתין של תורתנו הקדושה, והם מכוונים לאחד ולגבש את העם כגוי אחד בארץ המיוחד בתפקידו הרוחני להגיד תהי לת ה' בעמים ולפרסם את אמונת האחדות. והדברים ארוכים.

וכעת אענה לו על עיקר שאלתו. והוא אם יש מקום עפ"י ההלכה לדרוש לערוך משאל-עם כשלפני הממשלה ונבחרי העם עומדת שאלה גדולה ומיוחדת הנראית כפוגעת באופן ישיר ברגש כל אחד ואחד מאנשי המדינה כשאלת תביעת תשלומים מגרמניה המעסיקה את הממשלה, הכנסת והעם בימים אלה.

ולפענ"ד אחרי עיוני בשאלה זאת נראה שצדק כב' שאין מקום עפ"י התורה לעריכת משאל-עם, וכמה טעמים הלכתיים ויסודיים בדבר כאשר אראה, אמנם בקצרה, כי לדחיפות השאלה אני מוצא חובה למהר בתשובתי.

ג.סמכותם המלאה של הנבחרים לנהל עניני המקום

גרסינן בירושלמי (פ"ג דמגילה ה"ב): "ג' מבית הכנסת כבית הכנסת וז' מבני העיר כעיר. מה אנו קיימין אם בשקיבלו עליהן אפי' אחד, אם בשלא קיבלו עליהן אפילו כמה, אלא כן אנן קיימין בסתם". ומפרש הקרבן העדה: "אלא הכא במאי עסקינן בסתם שהפקידו עליהן שבעה טובי העיר לפקח על עסקי הציבור, סלקא דעתך אמינא דלמכור תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלה על דעת בני העיר מעולם שימכרו שלא מדעתן, קמ"ל דאפילו הכי ממכרן ממכר". וכן כותב מפורש הר"ן על האלפס בפ"ג דמגילה בביאור דברי הירושלמי: "בסתם -כלומר שהעמידו עליהם סתם ז' טובי העיר לפקח על עסקי ציבור, הילכך אע"פ שלא קיבלו עליהם בני העיר בפירוש מכר דברים אלו, אפילו הכי ממכרן ממכר. שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה וביהכ"נ לא עלתה על לב דעת בני העיר שימכרו אלא מדעתן ולא יועיל מכירתן אא"כ נטלו רשות מבני העיר בפירוש קמ"ל".

למדנו מדברי הירושלמי שכח ז' טובי העיר הוא אפילו על ענינים שלא עלה על דעת בני העיר מעולם שיצטרכו לטפל בהם, ואין ז' טובי העיר צריכים לשאול מחדש את דעת בני העיר בהגיע לפניהם ענין זה, אלא יכולים על סמך מינויים הסתמי להתעסק בכל עניני העיר, ולפעול על דעת עצמם גם בענין נדיר זה כפי הכרעת דעתם לטובת העיר. גם בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' תריז) מבאר כוונת הירושלמי דר"ל כשהעמידו עליהם הציבור שבעה פרנסים סתם לפקח על עסקי הציבור, יש להם רשות לכל דבר כאילו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש.

עוד זאת כללא כייל לנו הרשב"א בתשובתו שם, כי שבעה טובי העיר המוזכרים בכל מקום אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד, אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים סתם על עניני העיר והרי הן כאפוטרופוסין עליהם עיי"ש. וכך מבאר גם המרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תפ) בשם ר"ת, שטובי העיר נחשבים כבני העיר בכל פעולותיהם. ופוסק כן הרמ"א ביו"ד (סי' רכח, סעי' לא) דאם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל. ועיין גם בשו"ת מהר"י קצבי (סי' טז) שכותב שמה שנעשה מדעת כל טובי העיר הממונים על עסקי הציבור הרי הוא כאילו נעשה מדעת כל אנשי העיר עיי"ש.

והכי סובר נמי השבות יעקב (ח"א חיו"ד סי' עד), דכשנבררו אלו שבעה מדעת כל הציבור או ע"פ רובו ככולו ונתנו להם כח להוסיף או לגרוע בתקנות כפי שיראה להם, ודאי אין שום מוחה בידיהם מעתה ויכולין לתקן בכל מילי עיי"ש. וכך מסכם גם הנחלת שבעה (ח"א סי' כא, אות טז) שהתקנות ומנהגות שעושין טובי העיר או בעלי תקנות הממונים על כך מפי כל הקהל ודאי הוי כאילו היה שם דעת כל יחיד ויחיד מאחר שנתמנו מדעת כל הקהל ודעתייהו הוי כדעת כל הקהל וכל הקהל מבטלים דעתייהו לגבייהו עיי"ש.

דון מינה במכש"כ במושלי ומנהיגי מדינה שנתמנו בסתמא על כל עניני הנהלת המדינה, שבודאי אופן מינויים היה אדעתא דהכי שיפעלו בתבונתם המדינית והכלכלית ככל אשר ימצאו לטוב ולמועיל למדינה, כי מי הוא זה אשר יוכל תת גבול ולומר לאישי ההנהגה עד פה תבואו בזמן שאנשי ההנהגה נמצאים בתוך שטף הפעולות המדיניות, שהמה אז בבחינה של לב מלכים אין חקר, ותזוזה אחת מן הקו שהתוו להם יכולה למוטט את כל בניינם המדיני ולהביא סבל מדיני רב. ורק אלה השקועים בראשם ורובם בתוך כל הענינים ועוקבים אחריהם בלי שום הסחת דעת כל שהו מקו המדיניות, ונושאים בעול האחריות, הם המה שיכולים לחוות דעת ולהכריע את כף המאזנים לצד הרצוי והמועיל. ולכן בודאי הכח בידי אישי ההנהגה לפעול בכל השטחים של צרכי המדינה המדיניים והכלכליים המתאחדים כחוט שני, ככל אשר ימצאו לטוב ולמועיל למדינה בכל משך תקופת כהונתם, מבלי שיצטרכו לכך הסכמה נוספת מהעם על ידי משאל-עם וכדומה, ובלב שקט יכולים לגשת להוציא לפועל קו הנהגתם, אם מצפונם נקי, כי לכך נבחרו.

ד.האם יכולים רוב אנשי המקום להתנגד

אמנם ראיתי בשו"ת מבי"ט ח"א סי' פד שדן בשאלה זאת: כששבעת טובי העיר גזרו או הסכימו שום דבר על הציבור, האם חייבים כל הציבור לקיים תקנתם, משום דמשמע דדוקא רוב הציבור הוא דמיעוט נגרר אחריהם אבל רובא לא גרירי בתר מיעוטא ואפי' הם שבעה טובי העיר. ומביא שמדברי הריב"ש בתשובה משמע דאפי' ז' טובי העיר בעי רובא בהדייהו לעומת זאת מדברי הרשב"א בתשובה משמע דז' טובי העיר יש להם רשות בכל דבר כאילו עשו כל בני העיר. ומיישב לומר דלעולם בעינן רובא ומה שיש להם רשות לז' טובי העיר בכל דבר הוא משום דחשיבי רובא משום דאתו מכח רובא דקיבלום עליהם בסתם לפקח על כל עניני ציבור. ומה שנראה מהירושלמי דאפי' קיבלום בסתם יש להם רשות בכל דבר, כאילו עשו כל בני העיר, היינו לתקן ולגזור מה שיראה להם ויודיעום ואם ישתקו ולא יסרבו יהיה קיים ואם יסרבו אז לא יהיו חייבים לקיים מה שתיקנו.

מתוך כך מסיק המבי"ט להלכה דאם היתה ההסכמה בדבר שאינו מצוי אין כח ביד הממונים שהם במקום ז' טובי העיר לתקנה, גם כי הורשו מן הקהילות לפקח על כל צרכיהם, אם לא שיסכימו ויודו בה אחר כך רוב הקהל דהיינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. ומביא ראיה לזה מההיא בי כנישתא (מגילה כו,ע"ב) דבז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר אפילו למשתי בה שכרי שרי ובלאו הכי לא, משום דלא שכיח דלזבנו להכי ובעינן שיהיו הם במעמד ואפי' נתנו רשות בסתם לז' טובי העיר עיי"ש. יוצא לפי"ז לכאורה שבכל ענין מיוחד דלא שכיח צריכים נבחרי הקהל להודיע על כך לקהל בוחריהם, ורק אם ישתקו אז יכולים לעשות הנראה בעיניהם. ויש ללמוד מזה לכאורה גם לענין הנהגת המדינה שבכל דבר שאינו מצוי צריכים הנבחרים לפנות ולשאול דעת הקהל על ידי עריכת משאל עם וכדומה.

אבל עיין בב"י בטור או"ח (סי' קנג) שמצא במרדכי ישן כתוב בשם הראבי"ה דהפירוש של במעמד אנשי העיר היינו שיעשו זאת בפרסום ולא בצינעא. וכן פוסק הרמ"א באו"ח שם בסעי' ז דכל ששבעה טובי העיר מוכרים בפרסום מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו. לפי זה בכגון נידוננו ההצבעה הנערכת על כל ענין וענין בכנסת בפומבי נחשב זה במעמד אנשי העיר ולא צריכים לפנות יותר גם בפרטות אל העם שיענו הן או לאו, וכל זמן שלא באה התנגדות מפורשת מרוב אנשי המדינה נגד החלטת הרוב של נבחריו בכנסת, כמו על ידי הגשת פטיציה שתהיה חתומה מרוב אנשי זכות הבחירה שבחרו את הנבחרים, אין שום חיוב לנבחרים להענות לשום דרישה של אישים או גופים ציבוריים, לשם עריכת משאל-עם.

עיין גם בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד (סי' קעה) שכותב דאינו נקרא מעמד אנשי העיר אם לא נמצאו יחד כל ראשי הקהילות עיי"ש. ורצונו לומר דמעמד אנשי העיר נקרא אם נמצאים יחד עם הזט"ה שהם המנהיגים הכלליים של העיר או המחוז גם ראשי נבחרי כל הקהילות שבאותה עיר או מחוז. ולפי"ז נ"ל פשוט שבכגון נידוננו, חברי הממשלה הם במובן רחב דוגמת הז' טובי העיר שהרי הם המנהינים הכלליים של המדינה, וחברי הבית של הכנסת אשר נמצאים בה באי כח כל מפלגות המדינה, הם ג"כ במובן הרחב דוגמת ראשי הקהילות, וא"כ כל שאלה המוכרעת בכנסת עפ"י הצבעת רוב הרי זה כאילו הוכרעה ברוב דעות ע"י ז' טובי העיר ומעמד אנשי העיר, שזה מועיל אליבא דכו"ע אפילו בדבר שאינו מצוי.

כל זה אפילו לדרכו של המבי"ט ז"ל. אבל בכלל מצינו לגדולי הפוסקים דלא סברי בזה להלכה כמבי"ט ז"ל, וסוברים שלא זו בלבד שלא צריכים למעמד אנשי העיר, אלא אפילו אם אנשי הקהל מביעים מפורש דעתם המנוגדת להחלטת ז' טובי העיר, ג"כ אין כחם לבטל ההחלטה והם בבחינה של כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דבבחירתם את זט"ה למפקחי ומנהלי עניני הקהל גילו דעתם המפורשת שמוסרים ומייפים כחם להיות ידם כידם ופיהם כפיהם לפעול כטוב בעיניהם לטובת הקהל בכל עניני הקהל ועשייתם כעשייתם, ושוב אין ביכולתם למחות על פעולותיהם עד שיפוג תוקף כהונתם של זט"ה. אלא אם כן מתברר שישנה חלילה מעילה בתפקיד, שאז שוללים את תוקף כהונתם בכלל, כמו שמצינו בחו"מ (סי' רצ, ה) גבי אפוטרופוס עיי"ש, שהרי הרשב"א הנ"ל הגדיר אותם כאפוטרופוסים על עניני העיר.

לראשונה אנו מוצאים גילוי לכך בשו"ת רמ"א (סי' עג) שכותב בתוך דבריו, דמנהג קדם בעיר הגדולה שכל דיניה נעשים ע"י הקהל המבוררים ומתקנין בעירן כל מילי וכל תקנותיהם שמתקנין שנראה בעיניהם שהוא לטובת הקהל, תקנתן קיימת אף אם היה בזה פסידא לרבים כל שכן ליחידים עיי"ש. ומדכותב הרמ"א שתקנתם קיימת אף אם היה בזה פסידא לרבים, משמע מפורש דאף הרבים לא יכולים למחות בתקנתם.

וכן עיין בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד (סי' רכז) שמביא תשובת הרא"ש שהשיב, שכל דבר שהקהל או טובי העיר שנימנו מדעת הקהל מסכימים אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורים דמי. ומדייק זאת מדברי תשובת הרא"ש שמשמע בפי' שאין כח אפי' בכל הקהל לבטל מה שיסכימו הברורים שהרי כתב שדבריהם ככתובים וכמסורים, ואחר כתימה ומסירה שוב אין תקנה עיי"ש. ועיין גם בשו"ת פני יהושע (חאו"ח סי' ז) שכותב בתוך דבריו, דאע"פ שראבי"ה כתב במעמד אנשי העיר אפשר דבימיו לא נהגו, אבל עתה הם מעירנו כראשי גלויות ואין א' מאנשי העיר מכניס ראשו בעסקיהם.

יותר מפורט כותב על כך בשו"ת משאת בנימין (סי' לג) וז"ל הצריך לענינינו: "ועוד נראה דדוקא בימי חכמי התלמוד לא היה כח ביד ז' טובי העיר באותה העיר למכור בית הכנסת של כרכים, לפי שאותן זט"ה לא היה בידם שום כח ויכולת על אנשי הקהלה וכו' אבל בזמן הזה בארצות הללו שמנהג הקהילות להעמים עליהם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה על כל אנשי הקהילה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהלה וכו' והמנהיגים הם ממש דמו לרב אשי דאמר אי בעינא מזבנא להו וכו'" עיי"ש.

דון מינה במכש"כ שיש למנהיגי המדינה בתוקף תפקידם דין ראשי גלויות לתקן ולהחליט ככל אשר ימצא בעיניהם לטוב ולמועיל למדינה ואין לקהל הבוחרים להתערב ולהכניס ראשם בעסקיהם כל זמן שהחלטותיהם אינם מתנגדים לחוקי תורתנו הקדושה. ועליהם לסמוך על נבחריהם ולתת בהם אימון מלא.

נימה חדשה בתוקף כח הנבחרים אנו מוצאים בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ (סי' יט) שכותב בתוך דבריו: "והנה כל ציבור וציבור בקהילות ב"י הם כשותפים ויש לכל אחד ואחד זכות ורשות לכל עניני הציבור כמו שארי שותפים, אבל כדי שלא להיות הדבר כקדירה דבי שותפי ויהיה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ונאמר מקרא מלא 'בפשע הארץ רבים שריה' ולזאת המנהג בכל קבוצות ישראל לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם כדי לעשות כל הדברים וכל התיקונים וכל הצטרכות של כל הציבור על פיהם וכו' והנה בכל עיר ועיר חבורות שונות והם ג"כ כשותפים, כל חבורה וחבורה לדבר המיוחד לה וכל חבורה וחבורה בוחרים לעצמם גבאים לכל עניניהם וברוב הקהילות נוהגין שאין לקהל רשות עליהם. ונראה לי שהוא מדינא דהרי מבואר במס' תענית (כח,ע"א) גבי קרבן עצים דע"י שהתנדבו אנשים ידועים עצים בשעת חסרון עצים תיקנו הנביאים שביניהם שאפי' אם תהיה העזרה מלאה עצים לא יביאו באותו היום עצים אלא משלהם, והוא הדין בכל מצוה שיתאמצו יחיד או רבים לקיים המצוה ההיא זכו באותה המצוה, וזה י"ל הטעם בכל החברות כיון שנתאמצו יחידים באותה מצוה אין לקהל רשות עליהם כיון שכבר זכו באותה מצוה כאלו הוא שלהם".

ומזה יש מקום לדון בגזירה שווה וגם בק"ו להמתאמצים בהנהגת והקמת בסיס בר קיימא למדינת ישראל שקמה לתחיה בימינו בעזרת השם יתברך, שאין לך מצוה גדולה מזו בזמן שהקו והמשקולת של ההנהגה היא להדרבן בעול התורה והמצוה ולא לחרוג ממסגרתה.

ה.הכרעת הרוב בממשלה ובכנסת מחייבת ואין צורך במשאל עם

מכל הדברים הללו נראה ברור שיש בידי הממשלה ונבחרי העם בכנסת, התוקף והעוז החיל והחוסן להכריע ברוב דעות בכל עניני המדינה העומדים על הפרק והכרעתם מחייבת את המיעוט בממשלה ובכנסת ואת כל הציבור במדינה [כמובן כשהסכמתם אינה עומדת בניגוד לד"ת]. ואין שום צורך לפנות אל הנבחרים ע"י עריכת משאל עם. ולא רק שאין צורך כי אם צריך להימנע מכך כי הדבר יכול להביא היזק למדינה ע"י הכנסת אנדרלמוסיה בקרב הממשלה והנבחרים וממילא בקרב הציבור כולו כשזה ימשוך לכאן וזה לכאן וכדברי המקרא של 'בפשע הארץ רבים שריה' שמזכיר מהר"ם שיק הנ"ל. ויש מקום גדול לומר שאף אם רוב הבוחרים יביע התנגדות ג"כ אין חיוב לנבחרים לשמוע להם כל זמן משך תוקף כהונתם שהבוחרים בחרו בם וייפו את כחם, וכדמשמע מדברי הפוסקים הנ"ל, אלא שגם זה יכול להכניס אנדרלמוסיה גדולה בקרב המדינה, אם הנבחרים לא ישמעו לבוחריהם, והחכם עיניו בראשו.

נוסף על כל האמור נלענ"ד שבכלל בענינים מדיניים וכלכליים אין זכות להביע דעה עליהם כי אם לאנשים מומחים הבקיאים בטיב הענינים ודעתם היא המכרעת בזה, ולא מביטים על כגון זה על הכרעת רוב מיכני בלבד. וחילי דידי מדברי תשובת הרשב"א המובאת בב"י בטור יו"ד (סי' רכח אות כה) שהשיב שרוב המקומות גדולי הקהל בעצה בהסכמה עושים כל עניני הציבור לפי שא"א לנשים ולקטנים ולחלושי הדעת להסכים בצרכיהם ויחידים בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופוסים עליהם לפקח על כל ענינים הצריכים.

כך היא גם דעת המהרשד"ם בחאו"ח (סי' לז) עיי"ש. אמנם בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' כט כתבתי לענ"ד להקשות על דברי המהרשד"ם במה שנותן תוקף לעשירים יותר מלעניים דלת העם. אבל בנוגע להליכה בתר רוב חכמה בדברים הנוגעים להנהגת הציבור והמדינה שצריכים לזה חוש מדיני וכלכלי מיוחד שפיר מסתברים דבריו, וכמו שהבאתי שם שסובר נמי כן בספר תורת חיים הספרדי ח"ב סי' מ שהולכים בהכרעת עניני הציבור בתר רוב בנין ולא בתר רוב מנין, ומסיים במעשה-רב וכותב: "ופוק חזי בעירנו זאת שאלוניקי עיר ואם בישראל מימי קדם בימי איתני גאוני עולם הממונים המפקחים על עניני ציבור הם העשירים מביני מדע בעדת החכמים השלימים ואינם משגיחים על דברי רוב רובי דלת העם. והדעת נותן כן שהרי רוב עניני הציבור הם בהוצאות ופרעונות ולראות ולדקדק להוציא בעת הצורך ובמקום הצורך שלא יצא הממון לאיבוד, ומי יחוש על זה לכוין ולדקדק חוץ מהם שמוציאים הממון ...

ואף אנו נאמר בק"ו בן בנו של ק"ו: מי יחוש ידקדק ויפקח בעניינים החיוניים, הכלכליים והמדיניים של המדינה יותר ממושלי ונבחרי העם שכל כובד האחריות של קיום המדינה רובץ על שכמם, ושוקדים יומם ולילה על תקנתה, ובפרט במדינה כמדינתנו הצעירה שזה עתה יצאה מחיתוליה וקמה על רגליה, וזקוקה לעין פקוחה ובוחנת על כל צעד ושעל מבית ומבחוץ וטיפול מיוחד ומתמיד וד"ל.

ובכלל י"ל שבכגון נידוננו כו"ע יודו דלא אזלינן כלל בתר ההמון שאין להם ידיעה והבחנה בענינים מדיניים וכלכליים, ולא הבנה מה להעדיף למען יציבות המדינה, מכיון שההמון-עם יש לו כבר באי כח מדיניים המייצגים אותם במוסדות המדינה, וסמכו מלכתחילה את שתי ידיהם עליהם.

האמור עד כה הוא אפילו אם נמדוד דין מושלי ומנהיגי העם והמדינה עפ"י אמת המדה המצומצמת של ז' טובי העיר בעיר קטנה או גדולה. אבל לאמיתו של דבר גדול בהרבה לאין ערוך כחם של ראשי ומנהיגי המדינה אשר בהבחרם קבלו כח ותוקף של שלטון-מלכותי, כאשר ביארתי בהרבה מקומות בספרי הלכות מדינה. ומכיון שיש להם כח שלטוני א"כ בחוקקם חוק שהענינים מוכרעים ע"פ הכרעת הרוב של חברי הכנסת, החוק הזה מחייב את העם כולו במדינה ואי אפשר לבטלו עד שיבוטל ברוב חוקי אחר. ולכן בודאי מסורים בידי אישי ההנהגה העוז והממשלה לנהל את המדינה במדיניות הפנים והחוץ ככל אשר ימצאו לנכון ולמועיל למדינה. כל זמן שפעולותיהם לא יעמדו בניגוד לשום חוק מחוקי התורה.



*     תשובה זאת נדפסה בספרו של הרה"מ הלכות מדינה חלק שלישי (ירושלים תשט"ו) עמ' פט-צו. השאלה הופנתה אל הרה"מ ע"י שר התחבורה ר' דוד צבי פנקס ביום י"ב בטבת תשי"ב.

  משאל עם בענינים מיוחדים
עבור לתוכן העמוד