סמיכת זקנים(לשאלת חידוש הסנהדרין)

סמיכת זקנים

(לשאלת חידוש הסנהדרין)

ראשי פרקים

א.               ישיבה שלימה בא"י כרוכה בחידוש הסנהדרין

ב.                האם נשאר הרמב"ם בדעתו המחייבת חידוש הסמיכה

ג.                מה כוונת דברי הרמב"ם "והדבר צריך הכרע"

ד.                לא ברור מה וכיצד יהיו שלבי הגאולה

 

vvv

א.ישיבה שלימה בא"י כרוכה בחידוש הסנהדרין

מבלי להיכנס אל תוך הצד המעשי שבדבר חידוש הסנהדרין ומבלי לשקול ולדון אם אמנם כבר הגיעה השעה הכשרה לכך, ראויה השאלה הגדולה הזאת -שכבר עלתה על הפרק מלפני כמה שנים והועלתה שוב על ידי שר הדתות הגרי"ל הכהן מיימון הכהן מיימון -לעלות על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן, לדרוש ולתור בחכמה ולחקור ולעיין בדבר העומד ברומו של עולמנו וביחוד כעת עם חידוש מלכות ישראל במדינתנו המשוחררת והעצמאית.

חכמינו אמוראי ארץ ישראל ידעו והבינו כי אין לך יישוב בארץ ישראל מבלי שיהיה בראשו שלטון התורה, היינו המוסד העליון הקבוע בלשכת הגזית אשר אליו יפנו כל בית ישראל ואשר יקויים בו: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ח-יא). וכל עוד לא קיים מוסד זה אין היישוב ראוי לשמו. וכשעמדה השאלה על דבר סמיכה בחוץ לארץ אמרו שאין סמיכה אלא בארץ ישראל משום "בית ישראל יושבים על אדמתם -הא כל ישיבה שלך לא יהא אלא על אדמתך" (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג), סמיכת סנהדרין זו הישיבה על האדמה וישיבה שאין בה סמיכה אינה ישיבה.

ולפיכך שובים צלילי המילה החביבה והמקסימה הזאת -"סנהדרין" -לבבות ונפשות הצמאים ומשתוקקים להחזרת השכינה לישראל ולארצו יחד עם קיבוץ נפזריו ונדחיו.

ספק הוא אם יעלה בידינו לחדש את הסנהדרין, ספק הוא אם נצליח להרכיב את ה"חצי גורן עגולה". אולם אין זה פוטר אותנו מלהשמיע את חוות דעתנו ואת השתוקקותנו להחזרת עטרת מלכות התורה למקומה.

ההכרזה וההשמעה הטובה ביותר היא להשכים ולהעריב, בהחדרת הרעיון הנשגב ללבות בני עמנו. רעיון אשר נשכח מאתנו בחמת זעם הגלות ואשר גם בהיותנו בארצנו ארבו לנו והתנכלו לעקרו יחד עם נושאי דגלו והתומכים בו (סנהדרין יד,ע"א), ולפרסם ברבים הרצאות ובירורים הלכתיים בנידון זה יחד עם הסברת והעמקת ערך הרעיון הנשגב של "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" (ישעיה א).

ב.האם נשאר הרמב"ם בדעתו המחייבת חידוש הסמיכה

מחולל רעיון חידוש הסנהדרין הוא רבנו משה בן מימון שכתב בפירושו למשנה (פ"א דסנהדרין): "ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהיה זה בא"י כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה". וכן כתב בהלכותיו (פ"ד דסנהדרין הי"א): "נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים -ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן". וכן בפירושו למשנה (מסכת בכורות פרק ד): "וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאינו נקרא ב"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפילו היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ כמו שביארנו בהוריות".

שאלת חידוש הסנהדרין למעשה התעוררה בדורם של רבותינו מהר"י בי רב ומהרלב"ח. והחולקים על הסומכים והנסמכים תמכו יתדותיהם על כך שהרמב"ם בעל הדעה הזאת בעצמו חזר בו וכתב בהלכותיו (סנהדרין שם) ש"הדבר צריך הכרע" (ראה שו"ת רלב"ח ורדב"ז בפירושו להרמב"ם שם). והנה מצא הגרי"ל הכהן מיימון (הצופה י"ב חשון תש"י) מציאה חשובה: בטופס אחד מפירוש המשנה להרמב"ם שנדפס בוויניצאה בשנת ר"פ, ושנמצא בספרייתו, ישנן הגהות בכתב ידו של הרב ר' בצלאל אשכנזי שהוסיפן מהמהדורה השניה של הרמב"ם ושנכתבו בסוף ימיו ושם הוא מוסיף לחזק את דעתו בענין הסנהדרין, הרי שלא חזר בו. ומתוך כך הוא מוכיח כי מה שכתב הרמב"ם ש"הדבר צריך הכרע" אינו מוסב על עצם השאלה של הסנהדרין אלא על מה שכתב בסמוך לזה: "ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין", וע"ז כתב: "והדבר צריך הכרע". כלומר הדברים מוסבים על סמוך אחד שמצרף אליו שנים שאינם סמוכים וב"ד של שלשה כזה סומך לאחרים ועל זה כתב שהדבר צריך הכרע (ועיין ברדב"ז שם).

ג.מה כוונת דברי הרמב"ם "והדבר צריך הכרע"

אולם, פירוש זה קשה מאד, כמו שהרגישו בזה הקדמונים, שהרי כמה פעמים הזכיר הרמב"ם בפרק זה שסמוך אחד די בסמיכה והוא מצרף אליו עוד שנים שאינם סמוכים נראה שדין זה היה פשוט בעיניו ולמה כתב כאן שהדבר צריך הכרע. ויתר על כן, כאן לא הזכיר מפורש שמדובר בסמוך אחד. ועוד שבכלל לא כתב כאן בענין סמיכה אלא בענין לדון דיני קנסות.

לפיכך נראה שהפירוש הנכון בדברי הרמב"ם שהדבר צריך הכרע מוסב על עצם שאלת הסנהדרין והדברים הנ"ל מתפרשים באופן פשוט כמחובר למה שכתב למעלה: "אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן". על זה היה קשה לו שאם כן אפילו אם לא תיבטל הסמיכה ויהיו סמוכים איש מפי איש גם כן יש לדאוג מי יודע אן הקהל כולו יקבל את הנסמכין, שעיקר הסמיכה היא בקבלה ואם לא נתקבל הנסמך, הסמיכה בטלה. שכן אמרו גם בסמיכתו של רבי מאיר שסמכו רבי עקיבא ולא קיבלו הקהל את סמיכתו ולפיכך לא נתקיימה עד ששוב סמכו רבי יהודה בן בבא (סנהדרין יד,ע"א).

על זה כתב הרמב"ם שאין קבלה זו כקבלת סמוכים שאינם סמוכים איש מפי איש שכאן בקבלת סמיכה מפי סמוך, כל עוד לא התנגדו לה היא קיימת, ואילו קבלת סמיכה שאינה איש מפי איש וכל כחה בקבלת כל ישראל, סמיכה זו אינה יכולה להתקיים אלא בקבלה חיובית של כל ישראל היושב בארץ ישראל, וכל זמן שלא היו "כל דייני ארץ ישראל וחכמיה במעמד כללי" (מאירי סנהדרין עמוד 43) אינה סמיכה כלל. וזהו שסיים הרמב"ם: "ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין", כלומר אינו צריך קבלה חיובית אלא כל עוד לא באה התנגדות מצד הקהל סמיכתו קיימת ולפיכך אין מקום לצער אלא אם תיבטל הסמיכה המקורית אבל כל עוד תימשך אין לחשוש להתנגדות בכל המקרים ובכל האופנים השונים, וודאי לא יבטלו דיני הקנסות מישראל. ובפרט זה, באיזו מידה הדבר תלוי בהסכמה וקבלה חיובית של הקהל או בהתנגדותו, סיים ש"הדבר צריך הכרע".[1]

ד.לא ברור מה וכיצד יהיו שלבי הגאולה

אם נכונים הדברים שהרמב"ם חזר בו מהסמיכה הבאה על ידי קבלה נעמוד בפני תמיהה גדולה, שהרי שני גדולי הדור -הרשב"א והמאירי -הביאו בסתם את דברי הרמב"ם מבלי להזכיר שהוא עצמו חזר והסתפק בזה. דברי הרשב"א הם בחידושיו למסכת בבא קמא דף לו ודברי המאירי בבית הבחירה למסכת סנהדרין שם.[2]

אכן דברי הרמב"ם במהדורה השניה שלו לפירוש המשנה, שהוסיף לחזק את דבריו במהדורה הראשונה ושכתב בתוך דבריו שם: "ואני סובר כי הסנהדרין יחזרו קודם ביאת המשיח", שעליהם תמך הגרי"ל מימון יתדותיו, אינם באים לסייע כלל וכלל והם בכלל מה שאמרו "כל המוסיף גורע", שהרי במהדורה א' כתב: "שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר 'ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק' וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם -לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא". ואם כבר כתב שבלא ספק יחזרו הסנהדרין לפני בוא המשיח, מה הוסיף שוב בכתבו "ואני סובר כי הסנהדרין יחזרו קודם ביאת המשיח", ואדרבה כאן הוא גורע מהוודאות המוחלטה שלו במהדורה ראשונה השוללת כל ספק וכל ויכוח בזה וכותב רק "ואני סובר", כלומר זוהי דעתו הפרטית אבל אין כאן שלילת דעה אחרת בפירוש הפסוקים.

ומתוך כל הדברים נראה שיש לבוא לידי מסקנה אחרת, כי אמנם יש כאן חזרה אבל לא חזרה גמורה מעצם השיטה אלא מהוודאות הגמורה ושלילת דעה אחרת: במהדורה א' כתב כן בהחלטיות גמורה ואילו במהדורה השניה כתב רק שדעתו כן ושהוא סובר ככה. וכן כוונתו בחיבורו שהדבר צריך הכרע, כלומר אם כי דעתו היא כן אין הוא בא לכוף את דעתו על אחרים שירצו לחלוק עליו בזה.

ומקור הספק הוא בזה. כי הנה ההוכחה הנ"ל אינה אלא אם יהא ברור שהסנהדרין תחזור לפני המשיח שאילו תחזור לאחר המשיח אין הוכחה כלל שקבלה כללית מועילה, שהרי אליהו הנביא שנסמך על ידי אחיה השלוני הוא יכול לסמוך (עיין רדב"ז שם). וגם הוכחה זו אינה מספיקה אלא אם כן נחליט שאליהו הנביא יבוא לאחר ביאת המשיח, שאם אליהו יבוא לפני המשיח שוב יוכל לסמוך. והנה בהלכות מלכים (פי"ב ה"ב) כתב הרמב"ם: "יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר 'הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'' ... יש מן החכמים שאומרים קודם ביאת המשיח יבא אליהו וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שהדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו" (עיי"ש ברדב"ז).

היוצא מכל זה שדעת הרמב"ם בדין הסמיכה בנויה על היסודות האלו, שהסנהדרין יחזרו לפני בוא המשיח ושאליהו הנביא יתגלה לאחר בוא המשיח. ושני היסודות האלו היו ברורים לו להרמב"ם. אכן אח"כ נוכח לדעת כי חכמים אחרים חולקים עליו ואינם רוצים לסמוך על הכרעתו בביאור הפסוקים ולפיכך חזר מוודאותו וכתב רק "ואני סובר" "והדבר צריך הכרע", לפי שיש מקום לבעל דין לחלוק על מקורותיו מן הפסוקים ולהחליט שיתכן כי הסנהדרין יחזרו אחרי בוא המשיח ושיתכן כי אליהו הנביא יתגלה לפני בוא המשיח.

אולם דעת הרמב"ם, מבלי לשלול דעה מתנגדת, היא ברורה שאליהו הנביא יתגלה לאחרי בוא המשיח ושהסנהדרין יחזרו לפני בוא המשיח. ואם כן ההוכחה במקומה עומדת שקבלת כל ישראל מועילה בסנהדרין שאם לא כן היאך תחזור הסנהדרין לישראל.

לדעת הרמב"ם מצטרפות דעותיהם של רבותינו הרשב"א והמאירי שהובאו למעלה שאף הם קיבלו את דעת הרמב"ם בזה.

ברור הדבר כי עצם יסוד הסברא שקבלת ישראל מועילה בסנהדרין, מקורה בזה שמשה רבינו אדון הנסמכים לא היה סמוך[3] אלא שכל ישראל קיבלו אותו לרבן ועל ידי זה היה סמוך וסמך גם לאחרים, והוא הדין בזמן הזה שבטלה הסמיכה מועילה קבלת כל ישראל היושבים בארץ ישראל.



[1]    לענ"ד גם אם נפרש באופן זה אין הדברים מיושבים עדיין, שהרי חילוק זה בין סמוך מפי סמוך שרק בהתנגדות החכמים אין סמיכתו סמיכה, לבין סמוך ע"י הסכמת החכמים, ששם צריך דוקא הסכמת החכמים באופן חיובי, חילוק זה הוא ברור למדי ואין בו מקום ספק ולא דבר שצריך הכרע. שאם גם הסמוך מפי סמוך דורש הסכמה חיובית נפל פיתא בבורא, שהרי קשה לאסוף כל החכמים כמו שהסביר הרמב"ם. גם לא מצינו בשום מקום צורך בזה, וגם בדברי הרמב"ם לעיל מפורש סדר סמיכה מפי סמוך והוא ע"י סמוך אחד בהסכמת הנשיא. וביותר שהרמב"ם לא הזכיר כלל את עצם הענין שהתנגדות החכמים מבטלת הסמיכה, ואם זהו עיקר מקום הספק, איך יתכן שלא יזכירנו. -העורך

[2]    כדאי לציין שהרלב"ח ("סיני" ז-ח תש"י עמ' כו) מכריח מתוך הרשב"א, שכוונת הרמב"ם במש"כ "והדבר צריך הכרע" הוא שלא כפי מהר"י רב. וכן שהרשב"א עצמו אינו נוטה לשיטת הרמב"ם עי"ש. -העורך

[3]    עי' רש"י סנהדרין טז,ע"ב ד"ה "דאוקי" שכתב: "ומשה היה שופט ודיין עפ"י הדיבור". ודבריו מוכרחים לכאורה שאל"כ מה סברא היא שקבלתם של ישראל את משה עדיפה מסמיכה, שמכ"מ כל סמוך אין לו אלא דין של אחד. -העורך

  סמיכת זקנים(לשאלת חידוש הסנהדרין)
עבור לתוכן העמוד