דין הסנהדרין ומשפט המלוכה וההבדלים שביניהם

דין הסנהדרין ומשפט המלוכה וההבדלים שביניהם*

ראשי פרקים

א.                בדין המלכות אין מגבלות כבדין הסנהדרין

ב.                אפשרות למנות נשים

ג.דינו של המורד במלכות

 

vvv

א.בדין המלכות אין מגבלות כבדין הסנהדרין

כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג, ה"י): "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד, או שונא שהורג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה ...". ובהל' רוצח (פ"ב, ה"ד): "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחויבין מיתת בי"ד, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בי"ד להרגם בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו". (וע"ע ר"מ הל' סנהדרין פכ"ד, ה"ד).

מבואר מדברי רבנו שיש הבדל בין מלך לבי"ד: מלך יכול להרוג מי שאינו חייב מיתה מדין המלכות לתקנת העולם, משא"כ בי"ד שאין להם רשות אלא בגדר הוראת שעה.

מקורו של רבנו הוא מירושלמי סנהדרין פ' נגמר הדין (ה"ג): "מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה, אמרין נא ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא ...". הרי מפורש שדוד היה הורגם בעדות אותו חסיד, אעפ"י שלא היה אלא ע"א ובלי התראה.

עפ"י דברי הרמב"ם הללו יצא התומים (סי' ז) לדון בדבר חדש, לתרץ קושית כנה"ג על דברי הרמב"ם בהקדמתו לס' זרעים, ששמעיה ואבטליון היו בני גרים, שא"כ איך שימשו כאבות בי"ד, הרי כלל בידינו (קידושין עו,ע"ב) "... כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך...", דהיינו מישראל. ותירץ התומים שכל זה הוא רק לדון מצד דיני סנהדרין אבל מצד דיני המלכות, כשם שרשאי המלך לדון שלא עפ"י סדרי הדיון של הסנהדרין, גם בעד אחד או הוכחה בעלמא ובלי התראה, כן יתכן מצד דיני המלוכה גם מינוי דיינים, שלא לפי דרכי המינוי של סנהדרין, שלא נאמרה מגבלת המינוי מקרב ישראל, אלא על מינוי מצד הסנהדרין אבל לא על מינוי מצד דיני המלוכה.

ב. אפשרות למנות נשים

לפ"ז יש גם לדון בדין מינוי אשה לשררה, שגם זה נתמעט ממה שנאמר בפרשת מלך: "מלך" -ולא מלכה, ולמדו מזה לכל משימות שאתה משים (ספרי שופטים; רמב"ם פ"א ממלכים ה"ה) שעפי"ז אין זכות בחירה לנשים, כפי שדיברו מזה האחרונים עפ"י המרדכי פ"א מב"ב, משום שלמצביע יש דין דיין. אכן עפ"י חידושו של התומים נראה, שהוא רק על מינויים שהם מכח בי"ד, אבל מצד דיני המלוכה, ניתן למנות גם נשים כדרך שניתן למנות גרים, וכנ"ל.[1]

כיוצא בזה נסתפק במנ"ח (תצז), שאעפ"י שאין ממנים אשה למלכות וכנ"ל היינו רק בתחלת המינוי, אבל בתורת ירושת המלוכה, כשמת המלך ולא הניח בנים, יתכן שגם הבת יורשת. ואין בזה משום איסור, כיון שמקבלת את זה לא בתורת מינוי אלא בתורת ירושה. והסתייע ממש"כ הנוב"י (מה"ק חו"מ סי' א) לענין הצורך שיהא אביו ואמו מישראל, שהוא ג"כ רק בתחילת המינוי, אבל לא כשיורש המלוכה מאביו, ומתרץ בזה הקושיא עפ"י שיטת התוס' סוטה (מח,ע"ב ד"ה אותו) איך מלך רחבעם בן שלמה שהיתה אמו נעמה העמונית.

אכן ספיקו של המנ"ח תמוה בעיני שהרי בדברי הרמב"ם (פ"א ממלכים, ה"ז) מפורש שאין הבת זוכה שכן כתב שם: "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם". הרי מפורש שגם בדין ירושה אינן זוכות, וצ"ע.[2]

עפ"י דברי הנוב"י אפשר לתרץ קושי השמטת הרמב"ם את דרשת הספרי: "מקרב" -ולא מחוץ לארץ. שאסור למנות מלך שאינו נמצא בארץ ישראל. ולפי הנוב"י י"ל שגם איסור זה הוא רק בתחילת המינוי, אבל לא כשיורש מדין ירושה, וא"כ לא היה צריך הרמב"ם להביא דין זה כי אין נפ"מ להלכה, שהרי מבואר במכילתא (פ' בא) שמשנבחר דוד יצאו כל ישראל, והביאו הרמב"ן (פ' ויחי) וכ"ה בירושלמי הוריות (פ"ג,ה"ב), ונמצא שהכל עכשיו אינו בא אלא בגדר ירושה, ולירושה אין נפ"מ בזה, וכנ"ל.

אמנם הרמב"ם (פ"א ממלכים ה"ח) כ': "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל וכו' וכל מצוות המלכות נוהגות בו ...", מ"מ הרי מסיק אח"כ שמינוי זה אינו לעולם, משא"כ במלכי בית דוד שלא תיפסק המלכות מזרעם לעולם. ובטעם הדבר נראה שמינוי מלך משאר שבטי ישראל הוא שלא עפ"י התורה שהרי אמר הכתוב "לא יסור שבט מיהודה" וכמפורש במקורות הנ"ל, אלא שמ"מ יכול להתמנות ע"י נביא, שרשאי לעקור דבר מה"ת כמו שלמדו מאליהו (יבמות צ,ע"ב), אולם אין זה אלא לשעה כמפורש ביבמות הנ"ל, כי גם נביא אינו רשאי לעקור לתמיד, וע"כ כתב הרמב"ם שמינוי זה אינו יכול להיות לעולם, שא"כ היה בזה עקירת דבר מה"ת. ומקורו בירושלמי הנ"ל: מלך ישראל ומלך יהודה שניהם שוים וכו' וביחוד עד יהוא בן נמשי ומה טעם (מל"ב י,ל) בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל. מכאן ואילך בליסטים היו נוטלים אותה. מכאן שכל מינוי אחר מישראל הוא נעשה ע"י נביא רק בגדר הוראת שעה, ממילא מסתבר שיוכל כמו כן למנות גם מלך מחוץ לארץ, שהרי גם בלא זה המינוי הוא ע"י עקירת דבר מה"ת בהוראת שעה.

לעצם קושית הכנה"ג הנ"ל ממינויים של שמעיה ואבטליון מצאתי שכבר העירו בזה בתורתם של ראשונים בעלי התוס' (פ' משפטים, בשם הריב"א). וכתבו שם בתירוץ הדבר חידוש נפלא, שלא נאמר האיסור של "מקרב אחיך" אלא כשיש כמותו בישראל, אבל גדולים שאין דוגמתם בישראל, כשמעיה ואבטליון, אפשר למנות גם כשאינם "מקרב אחיך". ולפי דבריהם יתכן לומר שהוא הדין באשה גדולה שאין כמותה, שרשאים למנותה. ולפ"ז אפשר שאם באותו ענין של המינוי היא גדולה מאחרים, אעפ"י שבשאר דברים אין לה אותה הצטיינות, מ"מ אפשר למנותה לענין זה, כיון שבזה היא נחשבת למומחית ביותר.

ג.דינו של המורד במלכות

ניתנה רשות למלך להרוג מי שמורד כנגדו (רמב"ם שם, פ"ג,ה"ח). ומקורו בסנהדרין (מט, ע"א) ממה שנאמר: "כל אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת".

נראה פשוט שמורד במלכות יש עליו שני דרכי דיון: א) ע"י סנהדרין וכשאר חייבי מיתות, שהרי למדים מן המקרא שמחויב מיתה, א"כ הרי הוא כשאר עובר עבירה.[3] אולם לזה יצטרכו שני עדים והתראה, כדרך המשפט הרגיל של הסנהדרין. ב) ע"י המלך עצמו בדיני המלוכה, ואז יהיה אפילו עפ"י ע"א וגם שלא בהתראה, כשאר דיני המלוכה.

ועיין בחת"ס (אה"ע סי' קנא) שנסתפק בדבר אם יש רשות למלך למחול, עיי"ש שרצה להוכיח ממה שמחל דוד לשמעי בן גרא, ודחאה. ולכאורה תמוה מאד מה מקום להסתפק בזה, הרי מפורש הוא ברמב"ם "שיש רשות למלך להרגו כשמעי בן גרא".

אכן לפי דברינו שהמורד במלכות, כל שהיה עפ"י עדים והתראה נידון ע"י סנהדרין, י"ל שכל עיקר דינו של הרמב"ם שיכול למחול, הוא רק כשנידון ע"י המלך, וכגון שהוא בלי עדים והתראה וכנ"ל, אבל ע"י עדים והתראה, ה"ז עבירה כשאר עבירות התורה, ואינו ניתן למחילה.

ובדברינו יש לתרץ מה שדנו התוס' סנהדרין (לו,ע"א ד"ה רבה) בדין מורד במלכות ומסיקים שצריך סנהדרין אלא שגומרים בו ביום גם לחובה. ו"בטורי אבן" (מגילה יד) הקשה על התוס': א"כ חטא דוד מה שהרג לאוריה כיון שהרגו בלי פס"ד של סנהדרין. וההורג לפני פס"ד של סנהדרין נהרג עליו, והוא מפורש בסהמ"צ לרמב"ם ובס' החינוך, ואיך אמרו על דוד שלא חטא בזה שבת (נו,ע"א). אכן עפ"י דברינו הדברים מיושבים, שמה שאמרו בגמ' מגילה (יד,ע"ב) שאי"צ לדון את המורד, היינו מצד דיני המלכות, אבל זה יהיה רק לתקנת העולם, כפי שהשעה צריכה, וכמו שכ' הרמב"ם לענין שאר חייבי מיתות שהמלך רשאי להרגם בע"א ובלי התראה לצורך השעה. ומה שאמרו שחטא שעשה דוד שלא כהוגן שלא דן את אוריה בסנהדרין, נראה הכונה שהיה לו לדונו בדין סנהדרין ע"י עדים והתראה. שהרי דין המלך הוא רק לצורך שעה. ומ"מ לא נתחייב דוד מיתה ע"ז, שהרי מ"מ יש לו כח לדון המורדים, וכנ"ל. ולפ"ז נאמר שכל שיהא הדין ע"י סנהדרין יצטרך באמת גם לגמר עפ"י הסדר הרגיל של שאר חייבי מיתות, ודו"ק.



*     מאמר מעין זה, מורחב הרבה יותר וערוך בצורה שונה, מופיע בקובץ מאמריו של הרח"מ "קול צופיך" (ירושלים תש"מ) תחת הכותרת "דיני סנהדרין ודיני מלכות".-י.ש

[1]    נראה שחידושו של התומים הוא רק כשהחסרון הוא מצד דין הכפיה, כי גר אין בו חסרון מצד עיקר דין הדיינות רק מצד הכפיה (עי' תוס' יבמות קא,ע"ב ד"ה ואנא; אורים סי' ז הנ"ל ס"ק א) ובזה הוא שיכול מתן רשות מראש הגולה והמלך להשלים החסרון, כי אז אינו בא בכוח עצמו בכפיה זו אלא בכח המלך, וה"ז כאילו המלך הוא הכופה. אבל כשאינו ראוי להיות דיין מצד עצם דין הדיינות, מתן רשות אינו מספיק, כי אין בכח המלך להכשיר את שאינו ראוי להיות דיין, וכמו בהעמדת דיין שאינו גמיר וסביר, ובפסול אשה לדיינות נראה מהתוס' (לאותם תירוצים הסוברים שהיא פסולה) שהוא פסול בעצמות מושג הדיינות מק"ו של פסול האשה לעדות (עיין היטב תוס' נדה נ, ע"א ד"ה כל הכשר וש"נ). וע"כ גם מינוי מצד המלך לא יספיק. ואדרבא יש איסור עליו להעמיד דיין שאינו מתאים לדיינות מצד עצמו.

      אכן עצם היסוד שכל מינוי לשררה יש בו דיני דיין אינו מוכרח. ובפשוטו רק פסול של "מלך ולא מלכה" יש בו שמתפשט לפי הרמב"ם לכל מינויים. ובזה סברת המחבר שרירה וקיימת. ופשטות דעת התוס' (נדה הנ"ל וש"ס) נראית שלענין זה אין למדים לשאר משימות מ"מלך ולא מלכה", שלא הזכירו מזה כלום. והטעם נראה שרק פסולים התלויים בדין המינוי הוא שנתרבה מ"שום תשים" לכל המינויים כולם עי' רש"י יבמות (קב,ע"א), אבל פסול אשה למלכות הוא גם בירושה וכמש"כ המחבר להלן, א"כ אינו מצד פסול בדין המינוי, ובזה י"ל שהוא רק פסול במלוכה אכל לא לשום ד"א. ולפ"ז אין שום איסור כלל למנות אשה לשררה אחרת (וע"ע רשב"א שבועות ל, ודו"ק). -העורך

[2]    לשון הרמב"ם ניתן להתפרש, שהוא רק בגדר הבטחה שניתנה לדוד שלא תפסק המלכות מבניו הזכרים, כשם שמ"ש "עד עולם" הוא רק בגדר הבטחה, ועל יסוד דבר הנבואה שהביא שם הרמב"ם. ואדרבא ניתן קצת לדייק מהרמב"ם שלא הזכיר ענין זה של מלכות הבנים הזכרים בראש דבריו שדבר באופן כללי על ירושת המלכות ורק בהזכירו ענין מלכות בית דוד הוא שהזכיר הבנים הזכרים. ובעיקר ההערה על המנ"ח עמד בה הרב אש"ר שפיער בס' היובל לר"י רוזנהיים (ע' 8). -העורך

[3]    מפסוק זה שנאמר ביהושע אין עדיין לחייבו מיתה בדין סנהדרין, כי אין עבירה זו מפורשת בתורה לחייבו מיתה. ועיין בחת"ס או"ח סי' רח ובמ"ש במאמר "תוקף משפטי המלוכה בימינו". וגם להבנת החת"ס ניתנה רשות להמית את הנלכדים בחרם, אבל מיתת בי"ד לא שייכת בזה. ובשום מקום ברמב"ם לא מצינו על חיוב מיתה של מורד בידי סנהדרין, וקושיית התוס' סנהדרין (לו,ע"א) תתורץ לרמב"ם עפ"י דרכו של הטו"א שהוזכרה בדברי המחבר להלן. -העורך.

  דין הסנהדרין ומשפט המלוכה וההבדלים שביניהם
עבור לתוכן העמוד