דיני מורד במלכות וזכות החנינה

דיני מורד במלכות וזכות החנינה

ראשי פרקים

א.                מרידה מה היא

ב.                אימתי ביזוי המלך יחשב מרידה

ג.מי קובע עליו דין מורד

ד.                זכות החנינה במורד במלכות

 

vvv

א.מרידה מה היא

כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר 'כל איש אשר ימרה את פיך'. וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא".

הרי לפנינו שני סוגי מרידה: א) כשאין מקיימים מצות המלך: ב) כשמבזים אותו. ואם תשאל: איך נלמד ממה שכתב ביהושע 'כל אשר ימרה את פיך' לענין דברי רשות כגון שגזר עליו שילך למקום פלוני, הרי ביהושע הדבר אמור לענין כיבוש הארץ שהוא דבר מצוה. אין הדבר כן -גם ביהושע מדובר בעניני רשות, שהרי מה שנוגע לדיני ומשפטי התורה זה שייך לבי"ד. וכן היא גם פשטות לשון הכתוב "ולא ישמע דבריך לכל אשר תצונו יומת".

ב.אימתי ביזוי המלך יחשב מרידה

מרן הגריא"ה הרצוג הקשה מהמסופר בינאי המלך שיהודא בן גדידה ביזה אותו באמרו לו "הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן וכו' ויבוקש ולא נמצא". ומבואר שם שהמלך מסר דינו לחכמים ולא דנוהו אלא למלקות וזה גרם לכעסו. והקשה למה באמת לא דנוהו למיתה כדין מורד. ויישב עפ"י המבואר בחו"מ (סי' תכג סעיף א): "וכן מי שקבל על חברו שמסר או גנב לו, אעפ"י שאינו יכול לברר דבריו מ"מ פטור, שהרי לא כיוון לביישו". וע"כ גם בנידון דידן, אעפ"י שלא היה יכול לברר דבריו מ"מ פטור שלא כיוון לביישו אלא שלא יהא משמש כהן גדול פסול במקדש.

ולענ"ד עדיין צ"ע, שדין השו"ע שייך לכאורה רק בקובל על חברו בפני בי"ד שהוא מקום המשפט, אבל בנידון דידן שביישו בפני רבים בשעת הסעודה, אינו שייך לדין זה. אך אפשר לומר שהמוכיח היח סבור שרק ע"י שיוכיחו ברבים ישפיע הדבר שיניח את הכהונה הגדולה.[1]

לכאורה היה אפשר לתרץ הקושיא הנ"ל גם באופן אחר. לפי מה שאמרו בב"ק (צא,ע"א) ביישו בדברים פטור מכלום. וכן הובא בשו"ע (חו"מ סי' תכ סעיף לח) שהמבייש בדברים פטור ויש לבי"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. וע"כ לא היה בזה משום חיוב ממש ומ"מ דנוהו למלקות מיגדר מילתא. אך זה אינו, שכל זה אינו אלא בהדיוט אבל במלך ודאי שגם בדברים דין מורד עליו כמש"כ הרמב"ם הנ"ל שהמבזה את המלך חייב. אלא שזה קשה גם על תירוצו של מרן הגרי"א הנ"ל שמצינו שאין המלך חולץ מפני שגנאי הוא לו, והרי כאן אין כוונה לביישו ולא עוד שיש מצוה בדבר, ומ"מ הרי זה בגדר בזיון המלך.[2]

אבל נלע"ד לברר שמעשה זה לא היה בגדר בזיון לחייב עליו משום מורד במלכות. כי הנה מצינו במס' שבת (נו,ע"א) "ואותו הרגת בחרב בני עמון וכו' אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, מ"ט? -מורד במלכות הוה, דא"ל 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'". ופירש"י: "לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים -בפני המלך". וכתבו ע"ז התוס': "ואין נראה דאין זה מורד שלא היה בלבו להמליכו ולקרותו מלך, אלא כמו שפירש ר"מ" וכו' עיי"ש. רואים אנו מחלוקת רש"י ותוס' איזה סוג מורד היה כאן, לרש"י היה זה מצד שביזה את המלך ולתוס' מצד שהמרה את פיו ולא עשה מה שגזר עליו. ובס' "מגיני שלמה" מיישב שיטת רש"י וז"ל: "ולא ידעתי מנ"ל (לתוס') דלא מיקרי מורד אלא אם חפץ להמליך אחר או למלוך בעצמו, דלענ"ד אם אינו חולק כבוד למלכות כראוי גם זה מיקרי מורד, דהא מצינו בירבעם 'דכתיב וירם יד במלך', ואמרו חז"ל בחלק: שחלץ תפלין בפניו, ופירש"י ז"ל לחד לישנא: שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת המלכות וכו'. וכתיב 'ויקם ירבעם בן נבט וימרד על אדוניו' ולא מצינו בו מרד אחר, כי מה שהוכיחו היה לשם שמים, ואם משום שהוכיחו ברבים, גם זה אינו מורד לדבריהם, שלא היה בלבו למלוך משום זה דא"כ לא היה לשם שמים. אלא ש"מ אם אינו נוהג בו כמלך הוי מורד", עיי"ש.

ויש להעיר בדבריו. מ"ש שהנאמר בירבעם "וימרד על אדוניו" חוזר על מה שאמרו בגמרא שחלץ תפלין בפניו, אין זה ברור, שהרי בגמרא נדרשה הדרשה על הפסוק במלכים שנאמר שם "וירם יד במלך". אולם פסוק זה שציין המגיני שלמה לא נאמר שם אלא בדהי"ב (יג,ז) ולשון הכתוב שם: "ויקם ירבעם בן נבט. וימרד על אדוניו ויקבצו עליו אנשים רקים ויתאמצו על רחבעם בן שלמה". הרי מבואר שהמרד הזה היה כפשוטו ע"י שאסף אליו אנשים רקים "ויתאמצו על רחבעם", ואינו שייך לגמרי לדרשת חז"ל בסנהדרין שחלץ תפלין בפניו.

ונראה שמגמרא זו שהביא המגיני שלמה יש דוקא ראיה להיפך. שלכאורה אינו מובן משום מה לא פירשה הגמרא מש"כ "וירם יד במלך" כפשוטו דהיינו שמרד במלך וכמש"כ באמת המצודות. אלא שסדר הכתובים מוכיח שאין לפרש כן: "וירבעם וכו' עבד שלמה וירם יד במלך וכו' וזה הדבר אשר הרים יד במלך. שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו". ופירשו בזה חז"ל: "א"ל, דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה". הרי שפירשו שהוכיח את שלמה, ובזה לא מרד ולא חטא, שהרי מה שזכה למלכות בא לו עי"ז שהוכיח את שלמה. וע"כ נתקשו בגמרא מהו זה שאמר הכתוב "וירם יד במלך", וע"ז תירצו שהוא מה שחלץ תפלין בפניו, והיינו שבאמת לא היתה זו מרידה רק שלא היה עליו אימת המלך. וכן נראה מהמשך הכתובים שאח"כ, שאחרי זאת מינהו המלך "לכל סבל בית יוסף". ואילו היתה זו מרידה איך יתכן שדוקא אחרי זה מינהו לתפקיד חשוב.[3] היוצא מזה שגמרא זו שמסתמך עליה המגיני שלמה לתרץ דברי רש"י, משם דוקא הוכחה לשיטת התוס'.

לפ"ז צריך לבאר שיטת רש"י, למה לא פירש באמת כהתוס' שהיה מורד מצד שהמרה את פיו של דוד ולא בא אל ביתו. ונלע"ד עפ"י מה שכתבו התוס' עירובין (סג,ע"ב ד"ה כל זמן), שמאחר שהיו ישראל במלחמה יושבים בסוכות וגם הארון לא היה במקומו רצה אוריה להחמיר על עצמו עיי"ש. ולפ"ז י"ל שזה נכנס בגדר מצוה קלה שפסק הרמב"ם המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה פטור (ה' מלכים פ"ג ה"ט), ע"כ לא פירש"י שהיה בזה משום מרידה מה שלא שמע בקולו של דוד, שהרי כנ"ל באופן זה אין בזה משום מורד.

ונראה לומר שבעצם אין רש"י ותוס' חולקים כלל, וכבר העיר הטורי אבן (מגילה יד) שהמרד של אוריה בדוד היה קליש טובא, עיי"ש. ובאמת רק ע"י צירוף כמה פרטים ביחד הוא שחל עליו דין מורד: א) מה שפירש"י שזלזל בכבודו באמרו לו "ואדוני יואב": ב) מה שכתבו התוס' שלא שמע בקולו: ג) מה שכתב המלבי"ם שרצה דוד שישאר בירושלים ולא ירד עוד למלחמה. ועל כל אחד מאלה לא היה באמת דין מורד, ומ"מ שלשתם יחד מצטרפים ועי"ז חל בו דין מורד. והדגיש רש"י צד אחד דהיינו מה שזלזל בכבודו באמרו ואדוני יואב, והתוס' הדגישו את מה שהמרה פיו. אבל בעצם צריכים את שניהם כאחד, ואולי כנ"ל יצטרף גם טעמו של המלבי"ם, ורק עי"ז היה לו דין מורד.

העולה מכל זה שלא בכל בזיון שמבזה המלך יש בו דין מורד, וגם רש"י מודה בזה. ומעתה מיושבת העובדה שלא דנוהו למיתה, אעפ"י שהיה בזה משום בזיון, כיון שהיה בזה גם משום תוכחה, אעפ"י שלא כהוגן שהוכיחו ברבים, וע"כ חייבוהו מלקות, מ"מ שיערו חכמים שלא היה בזה כדי שיעור לראות מעשה זה כמורד במלכות.

ג.מי קובע עליו דין מורד

במס' שבת (נו,ע"א) אמרו: "את אוריה החתי הכית בחרב -שהיה לך לדונו בסנהדרין". והקשו ע"ז התוס', ממש"כ במגילה שמורד במלכות אי"צ סנהדרין, ותירצו: "דודאי צריך לדונו ולידע אם הוא מורד במלכות, אבל לעיין בדינו ולעשות הלנת דין אי"צ, וכן משמע בסנהדרין (לו) שדן את נבל בסנהדרין". והטורי אבן הקשה על התוס' ומסיק שכל שהוא ודאי מורד אי"צ לסנהדרין, אבל אם יש ספק בדבר אם הוא מורד, או שאין ברור שהוא מלך לכל דיני מלכות, אז צריך סנהדרין. אכן מלשון הרמב"ם שכתב בסתם "יש רשות למלך להורגו", נראה שאינו מחלק בשום ענין וכל מה שנוגע לדין מורד הוא בסמכות המלך.

ונראה לתרץ קושיות התוס', הקושיא משבת נראה לתרץ בפשיטות, לפ"מ שאמרו ביבמות (כה,ע"ב) "חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה (מפני החשד), אבל מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בי"ד" ובזה אין חשד. א"כ י"ל מה שאמרו היה לך לדונו בסנהדרין היינו מכיון שאח"כ נשא אשתו והיה בזה מקום לחשד ע"כ היה צריך לדונו בסנהדרין, שבזה לא היה שום חשד.

עוד נלענ"ד שאעפ"י שרשאי המלך לדון המורד היינו דוקא ע"י שחורץ דינו במפורש על עוון המרידה. אבל לא כן עשה דוד אלא שלח אותו בהסתר אל מול פני המלחמה ועי"ז הרגו, אופן זה ודאי איננו רשאי לעשות. שעי"ז הפתח נפתח לכל מיני מזימות ותחבולות מרמה. ובדומה מצינו לענין דינא דמלכותא, שלא אמרו אלא כשדן עפ"י חוק קבוע, אבל אם עשה שלא לפי החוק נקרא חמסן. בזה מיושב לשון הגמרא "אף אוריה החתי "אי אתה נענש עליו". ולכאורה אינו מובן מה מקום לדון כאן על עונש, כיון שהיה בו דין מורד במלכות ודינו מסור למלך. אבל לפי הנ"ל, אם כי רשאי הוא לדונו, אבל הרי דוד לא דן אותו בדרך המקובלת והנאותה, ע"כ אמרו שמכל מקום אינו נענש עליו כיון אוריה עכ"פ היה מחוייב מיתה.

לגבי סוגיית הגמרא בסנהדרין, נראה עפ"י מה שיש לדקדק, למה הוסיף רבב"ח ללמד דין זה שדיני ממונות מתחילים מן הצד מן הכתוב בדוד שהוא מדברי קבלה, ולא הסתפק בדרשה שאמרו שם מן הכתוב "לא תענה על ריב". ונראה שמכתוב זה אין ללמוד אלא שאין לשמוע דבריו של המופלא בסנהדרין תחילה -שעליו מוסב הכתוב -'לא תענה על רב' -אבל עדיין אין לנו ראיה שצריכים להתחיל דוקא מן הצד, דהיינו מן הקטן שבכולם, ולזה בא ללמד מדוד. דהנה התוס' הקשו שם איך דן דוד בסנהדרין, הרי אין מושיבים מלך בסנהדרין. ויש עוד להקשות שלשון המקרא 'ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו', משמע שהיה מצות המלך ולא דיון בסנהדרין ואין משמעות חגירת חרב נופלת כלל על דיון בסנהדרין.

וע"כ מפרש רבב"ח שבאמת דוד עצמו היה דן אותו מכיון שהיה בו דין מורד, ולזה מתאים לחגור החרב, שדין מלכות בסייף. אלא שמזה שדוד חגר חרבו באחרונה, והכתוב מדגיש את זה, אנו מבינים שהיתה כוונתו להראות שאין הדבר גמור ונחרץ וכל הרוצה לבקש עליו רחמים יבקש, כי יש רשות ביד המלך למחול לו במקרה שרואה איזה לימוד זכות כמו שיתבאר להלן. ומזה לומד רבב"ח שבכל דיני נפשות יש להדר שלא ישפיע שום דבר על הדיינים, וע"כ מן הראוי גם להתחיל דוקא מן הקטן בכדי שלא יושפעו הדיינים מדברי גדול מהם. ונמצא לפ"ז שאדרבא מכאן מוכח שבמורד במלכות המלך לבדו דן, וכפי שנראה מהרמב"ם וכנ"ל.

ד.זכות החנינה במורד במלכות

כתב הרמב"ם לגבי המורד במלכות "אם רצה (המלך) להרגו יהרג". נראה מזה שהדבר תלוי ברצונו. וברשותו גם למחול לו. והמקור לזה הוא ממה שמחל דוד לשמעי בן גרא ולא הרגו. ועי' דברי מרן הגריא"ה הנ"ל שכתב שאין מכאן ראיה גמורה, ואדרבא נראה שלא מחל לו לגמרי שאל"כ לא מובן איך ציוה על שלמה שלא ינקהו, והרי אינו בדין לחזור ולחייב הנידון לאחר שכבר מחל לו. אכן עי' מלבי"ם שפירש במה שכתוב "ועתה אל תנקהו", שהכונה שאם יחזור ויחטא לך אל תמחול לו כשם שמחלתי אני. ובאמת לא הרגו שלמה עד שהמרה את פיו ויצא מהמקום שנקבע לו ע"י המלך, וזה כמו שהביא הרמב"ם להלכה "או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה".

ונראה עוד להוכיח שהמלך רשאי למחול ממה שלא הרגו דוד לנבל שהיה מורד במלכות כמבואר בגמרא מגילה וסנהדרין. ואין לומר שקיבל את הנימוק שאמרה לו אביגיל שהובא בגמרא מגילה הנ"ל שעדיין לא יצא טבעו בעולם ולא היה לו אז עדיין דין מלך, שא"כ מה סבר דוד מתחילה, בפרט לפי התוס' שהיה כאן דיון בסנהדרין, והסנהדרין דנו אותו למיתה. ונראה שמאחר שנמשח ע"י נביא היה לו דין מלך ומה שלא יצא טבעו אינו מעכב בזה. וכן אמרו ביומא (כב,ע"ב) לענין שאול שנענש על שמחל על כבודו כשאמרו "מה יושיענו זה", והרי גם אז עדיין לא יצא טבעו בעולם. ועיקרו של דבר: דוד השתמש בזכות החנינה שבידו ומחל לו לאחר שביקשה עליו אביגיל רחמים, כמו שכתוב: "ותמהר אביגיל וכו' ותפל על רגליו ...". מכאן שרשות בידי המלך למחול.

אבל לכאורה הדבר צריך ביאור, משום מה יכול למחול הרי אמרו בקידושין (לב,ע"ב): "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך". ונלענ"ד שהמורד במלך צריך המלך לדונו למות ואינו רשאי למחול על כבודו. אלא שלאחר הפס"ד אם באים לפניו בתחינה ואף המורד עצמו נכנע לפניו ומבקש רחמים ואינו עומד במרדו, שוב אין כאן פגיעה בכבוד המלך, שהרי דנו באמת למיתה, ומה שמוחל עכשיו היינו שמעתה שוב אינו מורד ומתחרט על מה שעשה. בכגון זה י"ל שאדרבא זהו כבודו וכך נאה לו שיהא חונן את השבים, כמש"כ הרמב"ם (פ"ב ה"ו): "ויהיה חונן ומרחם וכו' ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם". וכך היה הדבר בנבל שפסק דינו למיתה כדברי הכתוב "ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו" וכנ"ל. אלא שאח"כ מחל לו כשבקשו חנינה לפניו.

ובזה מדוייק לשון הרמב"ם שם: "כל המורד במלך ישראל וכו' חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג". וקשה מכיון שהדבר תלוי ברצונו מה זה שכתב "חייב מיתה". אלא שהוא כנ"ל, שבאמת חייב הוא לדונו למיתה, אלא שאח"כ לענין הוצאת פסק הדין לפועל רשאי הוא למחול, והיינו כנ"ל כשמבקש חנינה ושוב אין בו דין מורד.

בזה מיושב מה שמצינו ביומא (כב,ע"ב): "אר"י א"ר מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו". והרי רשות ביד המלך למחול כנ"ל וכן עשה גם דוד המלך בשמעי ולא ראו בזה כל עוון. אבל לפי הנ"ל המלך אינו רשאי לוותר ומחויב הוא לעשות משפט, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אלא שכשחוזר בו המורד ונכנע לפניו אז יכול לחון אותו, שאז אין בזה שוב משום פגיעה בכבודו וכנ"ל. אבל שאול היה כמחריש ולא ערך דין ומשפט כלל, על כן נענש.

ויתבאר בזה אולי גם מה שלא דן דוד את אוריה. כדין מורד במלכות -אם ע"י עצמו ואם ע"י סנהדרין -שאילו היה דן אותו בפומבי כנהוג היו ודאי מבקשים ממנו חנינה, ולא היה בידו שלא לחון. ע"כ עשה באופן כזה שלא עמדה שאלת חנינה בכלל.

ובזה גם ביאור למה שאמר שלמה לשמעי "אתה ידעת את כל הרעה אשר עשית לדוד אבי". ולכאורה מה היה לו להזכיר זאת כיון שדנו בעיקר על מה שעבר על שבועתו ועל ציווי המלך. אלא שבא לומר לו שמעכשיו אין מקום לחנינה כיון שכבר שנה בחטא, ואם כי בפעם ראשונה מחל לו אביו, מעתה אין מקום לחון אותו.



[1]    ועי' סנהדרין קא,ע"ב: "מפני מה זכה למלכות מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים". הרי שהיה בזה משום מצות תוכחה אעפ"י שהיה מצד שני גם מעשה עבירה. ואולי הוא שקל בדעתו שרק ע"י תוכחה ברבים יהא בזה תועלת, אלא ששיקול דעת זה היה מוטעה, כי שלמה היה חוזר בו גם ע"י תוכחה בצנעה, וע"כ היה במעשהו מצוה ועבירה כאחד.               

[2]    ישנו הבדל גדול בין הנושאים. המבייש בדברים פטור מפני שלא עשה מעשה, ואין לחייב את המזיק אלא על מעשה, ותנאי זה אינו במורד כמלכות. אבל התובע חבירו לדין, הפטור הוא מצד חסרון כוונה לבייש, היינו שלא נחשב כלל כאילו הוא בייש אותו. אבל ודאי אין חולק שנגרם לנתבע בושת, וממילא מה שמביא מחליצה אינו שייך לכאן כלל, כי ודאי גם בנידון דידן גנאי לו הדבר, ומ"מ ל"ש לחייב את המבייש, שמצדו אין זה נחשב מעשה כלל. וטעם זה אפשר להשתמש בו גם לענין מורד. שכשם שלענין נזיקין אין על התובע אחריות על מעשה זה, כמו כן אין להחשיבו מטעם זה מורד. -העורך

[3]    עי' רש"י שפירש אמנם שכתוב זה מוסב על זמן קודם, אולם אין לשון הכתובים וסדרם מוכיח כן. אבל לפי הנ"ל, באמת לא היה עליו דין מורד עי"ז, שלא היה אלא זלזול בעלמא והקלת ראש.

  דיני מורד במלכות וזכות החנינה
עבור לתוכן העמוד