סמכות השיפוט והחנינה במשפט המלוכה

 סמכות השיפוט והחנינה במשפט המלוכה

ראשי פרקים

א.     האם יכול מלך למחול למורדים

ב.      בין משפט המלך למשפט הסנהדרין

ג.      באיזו מיתה רשאי המלך להרוג

 

vvv

א.האם יכול מלך למחול למורדים

כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים, ה"ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו וכו' ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו ..." .

מלשון הרמב"ם "יש רשות למלך להרגו" נראה שהכל תלוי ברצון המלך. וכן עולה מלשונו בסהמ"צ (מצוה קעג) וכן הוא לשון החינוך (מצוה תצז): "וכל מי שיעבור מצות המלך וכו' הרשות ביד המלך להרגו". וכ"כ המנ"ח שם בשיטתם. והדבר תמוה: הלא קיי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כתובות (יז,ע"א; רמב"ם פ"ב ממלכים ה"ג) ואיך מותר למלך למחול למורד ולפוגע בכבוד מלכותו. מרן הרב הראשי הגרי"א הרצוג נגע בדבר במאמרו בקובץ זה ומבחין כך: מה שאמרו אין כבודו מחול, היינו רק לענין מכאן ולהבא, כגון שיאמר שאינו מקפיד שישב זר על כסאו וישתמש בשרביטו, אבל על העבר -למחול למי שחטא כנגדו ונכנע ומבקש על נפשו -הרשות בידו למחול[1]   (וכ"כ בתורת הנביאים להגר"צ חיות ז"ל דף טז, ע"ב; וע"ע חת"ס אהע"ז סי' קנא שנסתפק בזה).

ב.בין משפט המלך למשפט הסנהדרין

נראה לענ"ד ברור שלדעת הרמב"ם אין למלך למחול כלל וכלל על כבודו, ואין כבודו מחול. אלא שסמכות המלך היא לדון את המורד במלכותו והמזלזל בכבודו, לפי ראות עיניו עפ"י מידת הצורך שהוא רואה בדבר בכדי להגן על כבוד מלכותו ולהחמיר בדינו או להקל. זהו שכתב "יש למלך רשות להרגו וכו' ויש לאסור ולהכות בשוטים לכבודו", וכונת הדברים שניתנה בידי המלך סמכות להעריך את העונש לפי חומר המרידה ומצב וצורך השעה. אבל מ"מ אין בידו בשום אופן רשות למחול לגמרי. ובנקודה זאת נבדל משפט המלך ממשפט הסנהדרין בשאר חייבי מיתות, ששם העונש הוא קבוע ועומד ואין כח בידי הסנהדרין להחמיר ולהקל, משא"כ במשפט המלך, שאף אם נאמר כשיטת התוס' (שבת נו,ע"א ד"ה שהיה וש"נ. וע"ע ברמ"ה לסנהדרין שאין נראה כן) שהסנהדרין דנים וקובעים עליו שם מורד, מ"מ מתן העונש וקביעתו להקל או להחמיר הרי זה מסור ביד המלך.

אמנם לכאורה יש להעיר על זה ממעשה ינאי המלך ואלעזר בן פועירה (קידושין סו,ע"א), שעפי"מ שמבואר בספרו של יוסף בן מתתיהו (הובא במאמר הגריא"ה הנ"ל) עיקר כעסו היה על הסנהדרין שלא דנו את המתריס כנגדו למיתה ופטרוהו במלקות. ואילו לפמש"כ שעיקר קביעת העונש תלוי בידי המלך, מה הקפיד עליהם, והרי בידו היה לדונו גם למיתה. ונראה שעיקר כונת ינאי המלך היתה שיקבעו עליו דין מורד במלכות, ולא דרש שהחכמים יקבעו את מידת העונש. והחלטת הסנהדרין היתה שלא לקבוע עליו דין מורד, משום שלא הכירו בינאי כמלך ישראל לכל משפטיו. וטעם הדבר משום שינאי היה מבית חשמונאים והמלכות בישראל שייכת רק לבית דוד שהוא משבט יהודה.[2] ופסק זה שלפיו נשללו מינאי דיני מלך, הוא שהרגיז בעיקר את ינאי וגרם למלחמתו בסנהדרין.

ג.באיזו מיתה רשאי המלך להרוג

הדין השני של הרמב"ם שהבאנו לעיל שאין למלך רשות להרוג אלא בסייף, מקורו בתוספתא (סוף פ"ט מסנהדרין) והובא בירושלמי (רפ"ו מסנהדרין). אולם דבריו סותרים למ"ש הוא עצמו סהמ"צ (מצוה קעג): "ומותר למלך להרוג בכל ענין שירצה", משמע שהרשות נתונה בידו להרוג בכל מיתה שירצה (ועיין הגהות הגר"ח הלר שם). קצת י"ל אולי שכונתו אם רוצה לדונו במיתה אחרת הקלה מסייף, שבזה הרשות בידו (וכ"כ הג' ר' ראובן מרגליות בהגהותיו המזהירות "ניצוצי זהר", ח"ב דף קז ובהוספות בסוף הספר). אך אין לשונו נראה כן. והנראה עפי"מ שיש לדון במשפט המלך, שבתורת משה לא למדנו דבר זה שהמורד דינו במיתה, ומקורו הוא ממה שאמרו ישראל ליהושע "כל אשר ימרה את פיך יומת". ונראה שבקבלתם על עצמם נתנו לו את הסמכות הנהוגה במלכי העולם.

בזה יובנו דברי הריטב"א (ב"מ שט"מ פג,ע"ב) וז"ל: "והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליח מלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים ובלא התראה לייסר העולם, כמו שראינו בדוד שהרג את גר עמלקי". ולכאורה תמוהה השוואתו. שהרי דוד מלך ישראל היה והיתה לו סמכות התורה לדון במשפט המלוכה, ואיך אפשר ללמוד מכאן על זכות מלך נוכרי לדון ישראלים למיתה. אך לפי הנאמר לעיל הדברים מובנים, שכל סמכות המלך גם בשל ישראל הוא מצד הקבלה שקיבלוהו על פי הנהוג במשפט מלכי העולם. ומכיון שמצינו שדוד הרג בלא עדים, מזה יש ללמד שכן נהוג ומקובל בסמכות המלך במלכי העולם (עיין קצת מעין זה ב"אור שמח" פ"ג ממלכים ה"י; "חמדת ישראל" קונטרס נר מצוה, ע"ב).

לפ"ז נראה שכל עיקר מה שמצינו דין סייף במורד במלכות, הוא משום שבמלכי העולם נהוג כן, כמבואר בסנהדרין (נב,ע"ב) "מצות הנהרגים: היו מתיזים ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה". והיינו מלכות נוכרים (ועיין ב"חיים שאל" להחיד"א, ח"א סי' פט והובאו דבריו בהגהות הגר"ח הלר לסהמ"צ מצוה שעג).[3] מעתה נראה שכל זה רק במורד במלכות, שבזה הוא שנהגו המלכים להמית בסייף, אבל שאר דיני מות שבמשפט המלוכה כגון שהרג נפשות בלי ראיה ברורה וכו' (רמב"ם שם, ה"י), אפשר באמת לדונו גם בשאר מיתות. א"כ ניתן לומר שדברי הרמב"ם בסהמ"צ שרשאי להרוג בכל ענין, הכונה כשנתחייב למלכות מצד שאר עבירות.[4] אכן לשון הרמב"ם (פי"ד מסנהדרין, ה"ב) שלאחר שפרט ד' מיתות בי"ד, סיים שמיתות אלה רק לבי"ד נמסרו ואילו למלך אין רשות "להרוג באחת מהן אלא בסייף בלבד", נראה שדן גם במחויב בדין המלכות מצד שאר עבירות של מיתות בי"ד, ואעפ"כ אין רשות לדונו אלא בסייף. נראה מזה שאין כלל שום אופן שיהא למלך רשות להמית אלא ע"י סייף בלבד.[5]

ונראה לבאר הדברים עפ"י מש"כ הרמב"ן (בפירושו עה"ת ויקרא כז,כט וב"משפט החרם") עה"פ כל חרם בישראל, שרשות ביד הסנהדרין ומלך לגזור גזירה ולקבוע שהעובר עליה יהא בחרם ודינו למות. ולכאורה דבריו תמוהים, שא"כ היה לנו למנות בגמרא חייבי מיתות אלה נוסף על חייבי מיתות בי"ד שנפרטו בגמרא. ועפ"י דברים אלה כתב החת"ס שמשפט עכן היה מדין החרם הזה, ומה שהגדיר בו הרמב"ם משפט המלוכה, היינו רק בזה שדן עפ"י הודאת עצמו ולא הצריך עדים ע"ז. אכן שם הוסיף שעיקר הטעם לפי שלא הכריזו שהנהנה מיריחו יהא חרם אלא החרימו את השלל עצמו, והנהנה מזה אינו חייב מיתה, ורק בלאו של "לא ידבק בידך" עובר. מדברי הרמב"ן ב"משפט החרם" נראה בפירוש שמפרש את ענין עכן מדין החרם, שכן כתב שם: ו"רשאין הם המלך או סנהדרין להמית אותו (לעובר על החרם) באיזה מיתה שירצו", וזה דינו של עכן, שדן עכן בדיני נפשות "לפי שפשט ידו בקדשי שמים".[6] הרי שנוקט שעכן נהרג באמת מדין החרם, ובחרם הרשות בידי המלך והסנהדרין להמיתו בכל מיתה שרוצים.

ועל פי זה אפשר לומר שמ"ש בסהמ"צ שיכול להמית ב"כל ענין" היינו בדין חרם, שאז הברירה בידי המלך. וכן יובן למה לא נמנה חיוב מיתה של המועל בחרם בין שאר חיובי מיתות, כי מכיון שלפי הרמב"ן אינו דומה כלל לשאר חיובי בי"ד שחיובו קבוע באיזו מיתה להמיתו, ועוד שניתנה הרשות בידי המלך והסנהדרין למחול לו, ע"כ חיוב מיתה זה משונה משאר חיובים ואי אפשר היה לכלול אותו ביניהם.[7]



[1]    ההבחנה מיוסדת על דברי מרן הגריא"ה, כי דין כבוד המלך ומוראו נלמד ממש"כ בתורת משה "שום תשים", משא"כ דין מורד לחייבו מיתה כל עיקרו ממה שאמרו ישראל ליהושע. ועיי' חת"ם או"ח סי' רח, שהמורד במרע"ה עדיין לא היה בו דין חיוב מיתה, כיון שעדיין לא נאמר בו דבר זה. א"כ דין המורד הוא ממקור אחר לגמרי ואינו שייך לכבוד המלך, ושפיר ניתן להאמר שזכות זאת שניתנה לו ע"י העם יכול הוא לוותר עליה. ועוד, שכיון שעיקר הדין מיהושע נלמד וכנ"ל ודאי שלא מכח "שום תשים" הוא, שיהושע לא היה עליו תורת מלך אלא שופט כמש"כ בארוכה במקו"א. -העורך                           

[2]    עיי' רמב"ן בראשית מט. וראה עוד "שו"ת משפט כהן" סי' קמד, שהוכיח שגם במלך ישראל ולא דווקא מיהודה יש דין מורד, שהרי עיקר הכתוב ביהושע נאמר. אמנם אין מכאן הכרח שהרי מבואר במכילתא דבי ר"י (בפתיחתא) "עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות, משנבחר דוד יצאו כל ישראל" (וכ"ה בתנחומא, פ' בא), נמצא שיהושע שהיה לפני דוד היה לו דין מלך, וכן לכל השופטים שלפני שאול, משא"כ לחשמונאים, שמלכו אח"כ (ואעפ"י שאנו מוצאים שגם למלכי ישראל אחאב ויהוא היה דין מלכי ישראל, כבר מבואר ברמב"ם פ"א ה"ח מהלכות מלכים שהם הועמדו עפ"י נביא, עיי"ש.

      [עיי' מש"כ במאמרנו, שם נתבאר ללא כל ספק שמלכי החשמונאים תורת מלך עליהם לכל דבריהם. ולקושית המחבר מעובדא דינאי, נראה שאעפ"י שרשות ביד המלך לדונו בעצמו, מ"מ רשאי למנות את הסנהדרין לשופטים, והם ידונו בדבר מכח היותם שלוחי מלך ובאי כחו, ומינה ינאי המלך את הסנהדרין לדונו מדין מורד (ואולי ראה בזה לכבוד לעצמו, שלא הוא עצמו יוציא פסק דין המות) והם לא דנוהו כפי רצונו. ובדברינו מתורצת קושית התוס' סנהדרין (לו,ע"א) ד"ה רבה עיי"ש מה שתירצו, ומה שהקשה על דבריהם בטורי אבן במגילה. והרמב"ם ודאי אינו סובר כתוס' להצריך עדות במורד ע"י סנהדרין, שלא הזכיר מזה כלום, וקשה מסוגית הגמ' שבת שציינו התוס'. וכן ע"ע סנהדרין (מה,ע"ב) במשפט נבות שנאשם גם על פגיעה במלכות ומ"מ הושיב זקנים לדונו. אלא שהוא כמש"כ שרשאי המלך למנות סנהדרין לדונו מכח המלך, ודבר זה ראוי יותר, כי אז אין השש שהכעס יקלקל את השורה. וזאת היתה התביעה על דוד המלך ע"ה בענין אוריה. ואחאב מתוך שחשש ללע"ז ג"כ מצא לנכון להוציא את הפסק דין ע"י הזקנים ולא ע"י עצמו. -העורך]

[3]    הדבר קשה להאמר שהכל תלוי בדיוק נמרץ לפי מה שנוהגים מלכי עולם. ובכלל איך אפשר לקבוע שכל מלכי עולם דנים המורד בסייף, וכי יכולים לדעת מנהג המלכים בכל קצוי תבל? ועוד, מה אם ישתנה מנהג מלכי העולם, כגון בימינו אלה. ומה שהקשה מהריטב"א נראה דלא קשיא מידי, כי כונת הריטב"א רק להוכיח שמשפט המלוכה גם בישראל שונה ממשפט הסנהדרין, וע"כ אפשר להבין שהתורה נתנה זכות גם למשפט מלכי נוכרים, אכל לא שלמד זה מזה ממש. ובאמת יתכן שגם לריטב"א אין למלכי ישראל זכות להרוג הגנבים, כפשטות דעת הרמב"ם (פ"ג ממלכים, ה"ה). -העורך

[4]    והיה מקום לבאר לפ"ז מה שנידון עכן ע"י יהושע לסקילה. ועי' רמב"ם ספי"ז מסנהדרין שיתכן שדן אותו מדין המלכות (וע"ע ציון ירושלם ראש פ"ו מסנהדרין, ושו"ת משפט כהן סי' קמד) ולכאורה קשה שא"כ היה לדונו בדיו סייף. אכן עי' סנהדרין (מד, ע"א) שאמרו "מלמד שבא על נערה המאורסה" (וכ"ה בירוש' שם פ"ו, ה"ג), או ש"חילל עכן את השבת" (המאירי שם עם' 188עפ"י המדרש), א"כ י"ל שיהושע דנהו לפי הודאת פיו על עבירות אלה בסקילה וכדינם.

      אבל לשון הרמב"ם בסהמ"צ מוכיחה בבירור שהמדובר על הפוגע בכבודו, שראש דבריו שם הם: "ומי שיעבר על מצותו ולא ישמע אליו", וכן סיים ע"ז את מה שנא' לענין יהושע כל איש אשר ימרה את פיו. אך פשטות דבריו שאינו דן לגמרי על איזו מיתה אלא בכל ענין, גם אם אין זה אלא פגיעה קלה בכבודו. -העורך

[5]    וע"ע ב"אור שמח" פ"ג ממלכים שאין רשות למלך לדון אלא את הרוצח בלבד, אבל לא שאר עבריינים.

[6]    זה לשונו עפ"י "משפט החרם" שנדפס בסוף ס' כל בו ו"ארחות חיים" ח"ב (עמ' 509) ובסוף תשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן.

[7]    עדיין אינו מובן, שהיה לו למנות זה כסוג מיוחד של מיתת בי"ד שאין קבוע באיזה מיתה. גם הנימוק שניתן למחילה אינו מספיק, כי ברמב"ן מבואר שהוא מגדר עקירת הנדר שגרם לחרם, וכמו שאילת חכם, א"כ אין זה גדר מחילה, אלא באופן זה מתברר למפרע שלא נעשה האיסור. ולענ"ד עיקר הטעם שאין בזה גדר של מיתת בי"ד, ואינו צריך לפס"ד ולסדר הדיון של סנהדרין בדיני נפשות, וגם כשאין דנים דיני נפשות כגון בזה"ז שייך דין החרם כי עבירה זו על נדר הרבים נותן עליו דין של גברא קטילא בלי שום פס"ד -העורך

  סמכות השיפוט והחנינה במשפט המלוכה
עבור לתוכן העמוד