זכות חנינה לנידונים במשפטי המלוכה

זכות חנינה לנידונים במשפטי המלוכה*

ראשי פרקים

א.          דין מורד במלכות ביחס לשאר חייבי מיתה

ב.           מלך יכול למחול למורד

ג.           האם יכול למחול גם לאחר גמר דין

ד.           מחילה לנידון בדין המלכות

ה.          משפט מלך לעומת בי"ד

ו.           אין מקום לשתי רשויות משפטיות

 

vvv

א.דין מורד במלכות ביחס לשאר חייבי מיתה

הקשו התוספות (שבת נו,ע"א; סנהדרין לו,ע"א): הרי אוריה החתי מורד במלכות היה ולא היה צריך לדונו בסנהדרין. ותירצו שמכל מקום צריכה היתה סנהדרין לברר שהיה לו דין מורד במלכות, עיי"ש. למדנו מדברי התוס' שאין ביד המלך בעצמו להחליט על חשוד במרידה שהוא באמת מורד במלכות.

יש להבין, אם כן הרי זה דין ככל דיני נפשות, שהתורה גזרה שמורד במלכות חייב מיתה כשם שגזרה שרוצח חייב מיתה, ואי אפשר לדונו אלא בסנהדרין. וכי מה הסנהדרין עושים, למשל, בדין רוצח, הרי גם בזה תחילה מבררים שהוא רוצח שחייב מיתה עפ"י דין התורה. אמנם יש הבדל: בדין רוצח הם לא רק מבררים שרצח, אלא גומרים את דינו ופוסקים להמיתו, מה שאין כן במורד במלכות שתפקידם רק לברר שיש לו דין מורד במלכות, אבל אין פוסקים דינו למיתה, שדבר זה מסור רק למלך. ונפקא מינה בדבר, שעד שלא גזר המלך דינו למיתה, אין הוא בר קטלא וההורגו חייב מיתה, משא"כ בשאר חייבי מיתות בית דין שכיון שפסקו דינו למיתה נחשב לגברא קטילא וההורגו פטור.

יש עוד נ"מ: במורד במלכות הדבר, כנראה, תלוי ביד המלך שהרי הרמב"ם אומר הלכות מלכים (פ"ג,ח) שאם רצה הורגו, משמע שתלוי ברצונו, משא"כ בחייבי מיתות בית דין, אם הוחלט עפ"י הטייה של שנים לחובה שהוא חייב מיתה, אין ביד בית דין להניח הדבר כמות שהוא אלא חייבים לפסוק דינו למיתה, ואין צריך לאמר שמאחר שגמרו דינו למיתה בפסק מפורש שאין בידם למחול לו. משא"כ במלך שברצונו הדבר תלוי שאם רצה אינו גוזר דינו למיתה, אפילו לאחר בירור דינו ע"י הסנהדרין. ולא עוד אלא שמשמע שיש בידו למחול לו גם לאחר שחרץ דינו למיתה, וזה יוצא לנו מפירוש המשנה לרמב"ם ערכין (פ"א,ג). שם אומר הרמב"ם שדין זה שהיוצא ליהרג אין לו ערך שהוא כגברא קטילא הוא בהרוגי בית דין שאין יכולים למחול, אבל המלך יכול למחול, והיינו אפילו לאחר שיוצא ליהרג, יעויי"ש. ומשמע שהוא גם ביוצא ליהרג על פי מלך ישראל, והענין צריך בירור ויבואר להלן בס"ד.

ב.מלך יכול למחול למורד

. הנחנו לדבר פשוט שיש ביד המלך למחול למורד במלכות. איבעית אימא קרא, שהרי מצינו שדוד ביקש למחול לאבשלום ואם זה היה אסור עפ"י התורה לא היה אפשר לו לרחם בדין. איבעית אימא גמרא, שהרי הרמב"ם אומר כך (הלכות מלכים פ"ג,ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו", שמע מינה שברצונו הדבר תלוי.[1] וכן יש ראיה משמעי בן גרא שמחל לו דוד ולא הניח להמיתו. אבל אין זו ראיה גמורה, שאם מחל לו דוד לגמרי איך ציוה לשלמה בנו מה שציוה (ראה מל"א,ב,ח), שאין זה בדין לחזור ולדון לאחר מחילה. וע"כ יש לאמר שדוד לא מחל לו לגמרי, אלא שנשבע לו שלא ימיתנו הוא, אבל נכתם עוונו והיתה הרשות בידו לצוות לבנו עליו להמיתו לאחר פטירתו, ולא היתה זו אלא מחילה חלקית. כאן יקשה לכאורה על המל"מ בפרשת דרכים, שכתב שדוד היה סבור שלא היה לו אז דין מלך, אם כן איך ציוה לשלמה בנו לסבב מיתתו של שמעי, כיון שלא היה חייב מיתה.

כמו כן יש להעיר מהמסופר בקידושין (סו,ע"א) על ינאי המלך בענין יהודה בן גדידיה שדיבר קשות כנגד המלך, ונאמר בספרו של יוסף בן מתתיהו שהמלך מסר דינו לחכמים וחשב שבודאי ידונו אותו למיתה ולפי שלא דנוהו אלא למלקות בעט בחכמים. וקשה באמת למה לא דנו אותו למיתה מאחר שהמבזה את המלך אפילו בדברים יש לו דין מורד במלכות והמלך לא רצה למחול לו. אך זה אפשר ליישב עפ"י המבואר בחו"מ סי' תכא סעיף א בהג"ה: "וכן מי שקבל על חברו שמסרו או גנב לו אעפ"י שאינו יכול לברר דבריו מ"מ פטור דהרי לא כיוון לביישו". ה"נ אלעזר זה אעפ"י שלא היה יכול לברר שהמלך הוא בן השבויה כמפורש שם: ויבוקש הדבר ולא נמצא, אבל הוא דימה שאמת בפי השמועה, והרי היה מקום לחשוב שכיוון לאפרושי מאיסורא, שלא יהיה כהן גדול פסול משמש במקדש, ולא כיוון לביישו. וע"כ היה פטור ממיתה, ופסקו חכמי ישראל להטיל עליו רק עונש מלקות.

פשוט וברור שמלך ישראל יכול למחול למורד בו ואין זה בכלל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שזה נאמר רק להבא שאם הוא יאמר שאינו מקפיד אם ישב אדם על כסאו וישתמש בשרביטו וכדומה אסור לעשות כך, אבל למחול למי שחטא כנגדו בעבר ועתה נכנע ומבקש סליחה שלא יומת -הרשות בידו.

ומיהו לא קשה כלום מיומא (כב,ע"ב) שנענש שאול מפני שמחל על כבודו. ודאי שהמלך צריך להטיל עונש על המבזה אותו, ואינו מתחרט ומבקש סליחתו, ולא כשאול שהחריש שביזו אותו אנשי בליעל, ולא התחרטו כלל, אבל המחילה שאנו דנין בה היא שלא להמית את החוטא כנגדו לאחר שמתחרט ומבקש סליחה.

ג.האם יכול למחול גם לאחר גמר דין

עדיין יש לנו לחקור איך הוא הדין אם הוציא כבר משפט מות על מי שמרד בו ואח"כ הוא רוצה למחול, שמא דין המלך כדין בי"ד, שהוא בי"ד לענין זה, וכשם שאין ביד בי"ד למחול למי שנתחייב מיתה על פיהם, כך הוא אינו יכול למחול למי שנידון למיתה על פיו. או שמא אינו דומה, לפי שבי"ד אין בידם שלא להזדקק לדינו של מי שהובא בפניהם לידון על עבירה שחייבים עליה מיתה בידי אדם, משא"כ המלך שיש בידו למחול לכתחילה.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה אם יש ביד המלך למחול אחר גמר דין, מהא דכתובות (לז,ע"ב) שנאמר שם: "לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן", היינו שהו"א שמחלל שבת ועובד עכו"ם יכול להתכפר בממון, מפני שניתנה שגגתן לכפרה, ואמרו שם: ... אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה, מיתות קלות שניתנה שגגתם לכפרה מנין ..." עי' רש"י שם, ולמה לא נאמר שנכתב כל חרם למעט מורד במלכות לאחר גמר דין, שהרי יש בו צד קולא גדולה שאפילו המזיד שלו ניתן למחילה קודם דין, שאם רצה המלך שלא לדונו ולמחול לו הוא יכול (משא"כ במחלל שבת ועובד עכו"ם שאין רשות לבי"ד שלא להזדקק למשפטו), ולפיכך הייתי אומר שנותן ממון להקדש או לאוצר המלכות ומתכפר אפילו לאחר גמר דין, ולכן נאמר כל חרם למעט. ומדלא אמרינן הכי ש"מ שקים להו לחז"ל שהמלך יכול למחול אפילו לאחר גמר דין, שברצונו הדבר תלוי, ואצ"ל שיכול למחול לאחר מתן כופר.

ואין לדחות דעדיין קשה שהיה צריך למעט מדין כופר, שלא תאמר שבמתן כופר מחוייב המלך לפוטרו מדין מיתה את שאינו רוצה, דזה לא מסתבר כלל כיון שהדין מסור בידו, משא"כ בבי"ד שהם רק שלוחי המקום לעשות משפט והייתי יכול לסבור שאפשר שיועיל כופר בחייבי מיתות בי"ד כמו שמועיל במומתין בידי שמים, אבל במלך שהכל תלוי ברצונו ויכול למחול אף לאחר גמר דין והכל משום כבודו לא היה עולה על הדעת דבר שכזה. וחוזר הדבר דאי ס"ד שאינו יכול למחול אחר גמר דין שאז שוב אין הדבר תלוי ברצונו והרי יש עליו אז רק תורת בי"ד, שוב היה מקום לטעות שמכל מקום אפשר לכפרה ע"י מתן כופר פדיון נפשו, ומדלא דרשינן כך, ש"מ שאמנם הוא יכול למחול אף לאחר גמר דין ולא היה שייך למעט שאין מורד במלכות מתכפר ע"י מתן כופר, שממ"נ אם המלך מוחל יכול הוא למחול בלא כלום, ואם הוא מוחל על מנת שיתן פדיון נפשו ודאי שג"כ הוא יכול, שהכל תלוי ברצונו, ואם אינו רוצה למחול בשום אופן, ודאי שלא יועיל כל הון להציל מידו.

ד.מחילה לנידון בדין המלכות

והנה חקירתנו, כפי שרמזנו, כבר נפשטת מדברי הרמב"ם בפה"מ לערכין (פ"א,ג) שהאמור שהיוצא לההרג אינו נערך, אינו אלא בהרוגי בי"ד אבל היוצא לההרג במצות המלך נערך, שפעמים שהמלך חוזר מדיבורו. ואעפי"כ לא לחינם פלפלנו בזה לפי שביקשנו לפשוט מן התלמוד. והנה היוצא לההרג במצות המלך הוא אחד משני אלה, או מורד במלכות או מהרצחנים וכיוצא בהם, שאין ביד בי"ד להמיתם עפ"י דין תורה והרשות ביד המלך להורגם מדין המלכות ומתקנת העולם, כמפורש בהלכות רוצח (פ"ב,ה"ד). והשתא הכא במאי עסקינן, אם במורד במלכות נפשט ספקנו, ואם ביוצא ליהרג מהסוג השני, הרי הדברים ק"ו: ומה זה שעשה עבירה שאינה נוגעת בכבוד המלכות ואינה ענין למלך בפרטות אלא שהוא דן אותו בתור השלמה לדין הבית דין כהסברו של רבינו הר"ן בדרשותיו, והמלך הוא כאן באמת במקום הבית דין אלא שאיננו מוגבל בגדרים שגדרה תורה בענין דיני נפשות, ואעפי"כ יכול הוא למחול אף כשהנידון כבר יוצא ליהרג, ק"ו למורד במלכות שזהו ענין של המלך בפרטות.

ואל תשיבני שאפשר שרבינו ז"ל מכוון כאן למלכי אומות העולם שאצלם המלך יכול למחול אף לרוצח שנידון למיתה בבית דין שלהם, ומכש"כ ליוצא ליהרג על פיו ואין זה ענין למלך ישראל. הא לא מסתבר כלל, שאינו ממין הטענה, פתח בבית דין של ישראל וסיים במלך מאומות העולם. ועוד דא"כ היה לו לחלק בגופה, כלומר בד"א בבתי דינין של ישראל דלא מקבלי שוחדא ואינם חוזרים בהם לאחר גמר דין, משא"כ באומות העולם, שבתי דינים של אוה"ע בימי חז"ל היו מקבלים שוחד ופעמים שחוזרים בהם, כמפורש בגיטין (כח,ע"ב) לענין היוצא ליהרג שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, יעויי"ש. וע"כ דהרמב"ם אינו מדבר אלא בישראל ומוכח כנ"ל, ובהלכות ערכין (פ"א,הי"ג) הרמב"ם ז"ל מפרש בית דין של ישראל, והוא מסוגיה דגיטין הנ"ל ועיין במשנה למלך שם. ואמנם כן הוא כדבריו ז"ל שבי"ד של עכו"ם אין גמר דינם משוה ליה מת אפילו אם לא מקבלי שוחדא, ואין זה דומה לגוסס שאע"פ שאם לא הדרי בהו הוא עומד למות, שהרי הגוסס כבר יש בגופו הגורם הממית משא"כ בגמר דינו להריגה בבי"ד של עכו"ם שדינם בטל דעדיהם פסולים וכו' כדברי המל"מ ז"ל, והוא עכשיו חי ובריא, ואם משום פסק הדין שלהם, הוא אינו מטיל עליו מצד התורה דין גברא קטילא.

ה.משפט מלך לעומת בי"ד

ומענין לענין באותו ענין, הנה זה זמן משעמדה על הפרק שאלת הקמת מדינה יהודית עפ"י מלכות בריטניה, נשאתי ונתתי בכמה נקודות עם אחד מיחידי גדולי הדור זצ"ל ופלטה קולמסו, בהסתמכות על דרשות הר"ן ז"ל, דברים שהיה נראה מהם כאילו יש כח ביד מלך ישראל או ממשלה יהודית שיש לה תוקף מלכות לדון בקביעות דינים שאין לבית דין סמכות לדון בהם, כגון לדון דיני נפשות עוד בטרם נתחדשה הסמיכה ונבנה המקדש. ודנתי כנגדו שלא היתה כזאת בישראל שתי סמכויות משפטיות, זו של הבי"ד וזו של המלך, אלא שהמלך היה בידו לדון דינים שלא מן התורה באקראי, כעין שיש לבי"ד למיגדר מילתא ובתורת הוראת שעה. וראיה לדבר שאין לך גדול במלכים כשלמה וכשבקש לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה, יצתה בת קול ואמרה "וכתוב יושר דברי אמת" ר"ה (כה,ע"ב). אמנם הר"ן ז"ל בדרשה יא אומר שדין המלכות הוא השלמה לדין התורה שאלמלא כן רחוק היה שיקבל רוצח את עונשו שיהיו שני עדים כשרים מתרים בו בשעת מעשה ושיתיר עצמו למיתה וכו'. והדברים צ"ע, בזמן שאין דיינים סמוכים לדון דיני נפשות, שיהא ביד המלך או ביד הממשלה שיש לה תוקף של מלכות לדון דיני נפשות בקביעות.

ועכשיו בוא ונדקדק בדברי רבינו הרמב"ם בהל' רוצח (פ"ב,ה"ד): "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם, בדין המלכות -ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו". הנה בנוגע לבית דין אומר בהוראת שעה או היתה השעה צריכה לכך, משא"כ בדין המלכות לא הזכיר אלא תקנת העולם, הלא דבר הוא. ואולי תתברר לנו כוונתו ז"ל כשנדקדק בדבריו בהל' סנהדרין פרק יח, ה"ו: "... גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה". מזה משמע שהוראת שעה ודין המלכות לאו היינו הך, שהרי חילקם רבינו ז"ל לשנים, ולכאורה נראה שדין המלכות לאו דווקא משום הוראת שעה אלא המלך יש בידו לדון בקביעות לחייב מיתה או מלקות עפ"י הודאת פה וכדומה, אלא שזה תלוי ברצונו: רצה -דן דינים הללו: רצה אינו דן, ובזה דין המלכות חלוק מדין התורה, שדין התורה אינו תלוי ברצון הדיינים, רצו דנים או החוטא; רצו אין דנים, שהם מחוייבים ועומדים להזדקק לדינים ולפסוק עפ"י התורה.

ו.  אין מקום לשתי רשויות משפטיות

אבל אין הדעת, דעת תורה, נותנת שתהא אפשרות כזאת של סמכות כפולה, שהרי אם רוצה המלך יכול הוא תמיד לדון שלא מן התורה ולחייב מיתה עפ"י אומדנות ובהודאת פי הנאשם ונמצא שישנן שתי סמכויות משפטיות בלתי תלויות זו בזו קיימות בישראל, וזה לא יתכן מצד הסברא, ומצד מה שאמרו ז"ל בשלמה בר"ה כנ"ל.[2] ועוד שהרי שהרמב"ם ז"ל בהל' רוצח מוסיף "ומפני תקנת העולם", וא"א לאמר שיש ביד המלך לדון כך בתמידות על היסוד שלפי משפט התורה יהרס המצב החברתי, שלא תהא אימת המשפט מוטלת על עושי עוול. ח"ו לאמר כך, שהרי כל התורה כולה מפני תקנת העולם, אבל הענין הוא שגם המלך אינו יכול לדון כך אלא למיגדר מילתא, כשרואה שמתרבים הרצחנים.

ואם תאמר אם כן מה בין כח המלכות לכח בי"ד שהרי לשון רבינו ז"ל מוכח שחלוקים הם, תשובה לזה: יש ביניהם דין מחילה. כשהבית דין למשל דנו לסקילה אותו אדם שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים, לא היה בידם למחול לו לאחר גמר דין. על היסוד שכבר פסק הדין דיש בו למיגדר מילתא, שיפחדו העבריינים שידונו אותם למיתה ולא יחוננו כמו שניתנה חנינה לזה, שהוראת שעה נהפכת לדין תורה באותה שעה, ואין תורת מחילה וחנינה נוהגת בפסק בית דין, שכיון שיש כח בידם לדון דין סקילה במקרה זה נעשה זה כפסק בית דין לסקילה שלא ניתן למחילה. מה שאין כן בדין המלכות שהוא דבר המסור למלך ויכול הוא לתת חנינה לנידון עד להוצאה לפועל של פסק הדין.

ממוצא דבר אנו למדים לחזק את המסקנה הנ"ל, שאף במומתין מדין המלכות, שאינם מורדים במלכות, יש ביד המלך לתת להם חנינה, וזהו שיעור דברי רבינו ז"ל שיהושע דן את עכן או בהוראת שעה או מדין המלכות, והוא רומז למה שהניח בהלכות רוצח ששם השתמש בביטוי הזה הוראת שעה רק בקשר עם הבית דין והכוונה היא שאפשר שיהושע מסר את דינו של עכן לסנהדרין לדונו על היסוד של הוראת שעה, או שהוא דן אותו בעצמו ואז דינו הוא מדין המלכות והיה בידו לחוננו.



*     המאמר לקוח מדיון רחב ומקיף בשאלת כח בי"ד לדון דיני נפשות בזמן שהיתה במה גדולה והיתר הבמות בס' "תורת האהל" של מרן הגאון (ירושלים תש"ח). לרגל המלאכה אשר לפנינו, הוצאנו משם רק את הקטעים השייכים באופן ישר לשאלה הנידונה. -העורך

      מאמר זה נדפס באסופת מאמריו של הרב "תחוקה לישראל על פי התורה" (עורך: איתמר ורהפטיג, ירושלים תשמ"ט) ח"ג עמ' 301. בנושא זה ראה גם מאמרו של הרב א' דסברג בתחומין ז' עמ' 426-413. -י.ש.

[1]    עי' ב"כלי חמדה" לפרשת שופטים (עמ' קיט) שעמד על הבדלי לשון הרמב"ם בהלכותיו לזה שבס' המצוות שכתב שם "ראוי למלך להרגו". וחילק בין מלך שנמשח בשמן המשחה שאז קדושתו גבוהה ובזה ראוי להרגו משום כבוד שמים, משא"כ במלך שלא נמשח וכל מינויו הוא רק מכח ישראל בזה הרשות בידו. ומ"מ גם לשון "ראוי" משמעותו שברצונו הדבר תלוי, אלא שראוי להשתמש בסמכותו בכגון דא. ועי' בהמשך הדברים. -העורך [אבל, בנוסח סה"מ שבמהד' ר"ח הלר: "מותר למלך להורגו" וזה עפ"י תרגומו של אבן איוב, ולפי"ז אין הפרש בין האמור בסה"מ (מע' קעג) לאמור במשנה תורה. -י.ש.]

[2]    עי' כלי חמדה הנ"ל שר"ל שבסמכות המלך לדון במשפטי המלוכה רק במצוות שב"נ הוזהרו עליהם. -העורך

  זכות חנינה לנידונים במשפטי המלוכה
עבור לתוכן העמוד