יסודות דין המלכות בישראל ובעמים

יסודות דין המלכות בישראל ובעמים[1]

ראשי פרקים

א.          הסבר שיטת הר"ן בדינא דמלכותא

ב.           דמוקרטיה התוקף הוא בשל הסכמת הציבור

ג.           תקנות בהם רווח לאלו והפסד לאחרים

ד.           בין משפט המלוכה לדינא דמלכותא

ה.          סיכום

 

vvv

א.הסבר שיטת הר"ן בדינא דמלכותא

... בושתי מאד על איחור תשובתי עד היום, אלא שמוכרח הייתי לכך מפני טרדותי הרבות והתכופות להשיב שואלי דבר, בדבר הלכה ובשאלות שהזמן גרמן, שהן בגדר בל יאחר. נוסף לזה גם טרדות השעה הגדולה שאנו חיים בה לאושרנו הגדול, והיא מעמידה לפנינו יום יום תפקידים רבים ואחראים שמעסיקים את מחשבותינו וזמננו בלי הרף ... .

בפתח דבריו כתב מעכ"ת: ראיתי במ"ש כ"ג שדינא דמלכותא דינא לא נאמר זה אלא במלכי אומות העולם עפ"י מש"כ הר"ן ז"ל נדרים (כח,ע"א). נלע"ד דהא הר"ן כותב שם הטעם משום דבא"י כולם שותפין, והיינו שנתחלקה לשבטים, וממילא אינו יכול לומר אגרשנו מן הארץ, אבל בזמן הזה שאין לנו חלוקת שבטים וכל אחד ואחד קונה חלקו בארץ ישראל כדרך העולם, שוב גם הר"ן יודה שאין לחלק בזה בין א"י לחו"ל. עכ"ל.

ואני תמה מאד על דברי מעכ"ת אלה, דא"כ יוצא שהר"ן כתב את דבריו לזמן שבימי בית ראשון שהיה ישראל שוכן ומתאחז בשבטיו בא"י, ודוקא בא"י שחוץ מירושלים שהרי ירושלים לא נתחלקה לשבטים מגילה (כו,ע"א). ואין זה מסתבר כלל לומר דהר"ן כתב למילתיה לתקופה קדומה זאת שלא התקיימה בכל ימי בית שני, ולא תשוב להיות אלא אחרי ביאת הגואל כחזון יחזקאל (מח), ועל כגון זה נאמר הלכתא למשיחא קמ"ל? או: מאי דהוה הוה.

ואני תמה עוד על מעכ"ת דידענא ביה שהוא מדקדק בשמועותיו ובדבריו נקט רק סיפא דמילתא 'שא"י כל ישראל שותפין בה', והתעלם מראשית מאמר זה 'מפני שהארץ שלו ויכול לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ' (הר"ן נדרים כח,ע"א ד"ה מוכס). דברים אלה ברור מללו שהחילוק בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל אין זה רק בסמכותו של המלך אלא במצב הגרות של ישראל בהיותם בגולה שהם עלולים להתגרש מארץ גלותם אם לא יקיימו מצות המלך. וזה פירוש שכל הארץ שלו, לא שהארץ היא קניינו המיוחד, אלא שכל הארץ לישיבתה עומדת תחת ריבונותו העריצית להפקיע קנין היחיד, ועוד יותר מזה גם זכות הישיבה בה, עד כדי כך שיכול לגרש את כל ישראל הגרים בארצו. מה שאין כן בא"י, אין מלך ישראל יכול לגרש מי שהוא מישראל היושב בא"י הואיל וכולן שותפין בה, ויושבים ומתאחזים בה בזכות נחלת אבות שהיא משותפת במדה שווה למלך ולכל איש מישראל, וכיון שכן אין דינא דמלכותא דינא אפילו בחוקים שעל הקרקעות (מטעם זה נראה שאין מלכי ישראל רשאים אפילו למנוע הכניסה לארץ לכל איש מישראל, והדבר צריך תלמוד, ואין כאן מקומו). דוק ותשכח שלא כתב הר"ן שכל ישראל הם בעלים בה אלא שותפין בה, כלומר שהם זכאים להתיישב בה וללכת בה לארכה ולרחבה ולהסתתר בה וגם אלה שאין להם קרקע מיוחד, וזהו שאמרו 'אין לך אדם שאין לו ארבע אמות בא"י' (ב"ב מד,ע"ב תד"ה דלא) וכל ישראל אפילו אלה שהם בחו"ל שותפים בכח מירושת אבות בכל א"י ולא רק בנחלת השבט.

לפי"ז מחוורים הדברים כשמלה, שדברי הר"ן אינם הלכתא למשיחא לכשתשוב הארץ להיות מחולקת לשבטיה, אבל הדברים מכוונים שתהיה משוחררת משלטון זר שיהיה ביכולתו לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם, ויד ישראל תהיה מושלת בארץ בכולה או בחלקה כמו כיבוש עולי בבל, או כתקופה זאת שאנו חיים בה לאשרנו בחסד ה', ולזה מכוונים דברי הר"ן שבמלך ישראל לא נאמר דינא דמלכותא דינא.

ב.דמוקרטיה התוקף הוא בשל הסכמת הציבור

מעתה עומדת לפנינו שאלה חמורה שיורדת ונוקבת עד התהום, שא"כ בזמננו זה איך תתקיים מדינת ישראל אם אין דינא דמלכותא מחייב את כל איש ואשה מישראל בחוקי המדינה להטלת מסים או דיני עונשים. ואין להעלות על הדעת שמדינת ישראל תהיה רשות ולא חובה ואיש הישר בעיניו יעשה. וצריך לומר דכוונת הר"ן בשם התוס' היא לומר שאין דינא דמלכותא, כלומר דבר מלך שלטון נוהג במלכי ישראל, שלא נתנה תורה זכות זאת למלכי ישראל לגזור ולהטיל גזירות על היחיד -ואין צריך לומר הציבור -בתוקף מלכות, אבל המדינה כולה יש לה את הזכות והחובה להעמיד בראשה הנהגה ממשלתית עליונה לסידור עניני המדינה הכלכליים החברתיים והמדיניים, שהם הם יסודה וקיומה של המדינה.

הילכך החלטות הנהלת המדינה מחייבות את כולם לקיימם ולהעניש את המסרבים לקיימם, כדגרסינן בגמ'": רשאים בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתם" (ב"ב ח,ע"ב) פירש"י: "לקנוס את העובר על קיצת דברים להסיעם מדין תורה". וכן פירש הנמוק"י כלומר להסיעו מדין תורה לקנסו על קצת (צ"ל קיצת) דברים. פירוש דבריהם: כל חובת קנס היא העברה על דברי תורה, שכל משפטי התורה מחוץ לדברים שהם מפורשים שחייבה תורה מדין קנס, כגון אונס ומוציא שם רע ותשלומי כפל וארבעה וחמשה, אבל כל משפטי התורה בדיני ממונות הם דין ולא קנס, ובני העיר שקונסין ממון או עונשים מעבירים את הנענש על ידם לקיים את הקנס שאינו חייב בו מדין תורה.

והנה המרדכי כתב בשם ר"ת דרשאין בני העיר "פירוש דכבר התנו ביניהם אבל אם לא היתנו מתחילה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו, אבל רבנו אבי העזרי חולק אר"ת וסובר דאם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם בכל דבר אפילו יחיד שבררו, מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו וכו' וכו'. והארכתי לפרש לפי שיש מרבותי שאמרו דמאי דתניא רשאים בני העיר הני מילי אם כולם נאותו יחד והוא עמהם ושוב עבר הקציצה דומיא דהנהו תרי טבחי, אבל בלא דעתו לא אלימי לעשות והפקר בי"ד הפקר לא שייך הכא, ואני אשר עם לבבי כתבתי" (מרדכי ב"ב סי' תד). מכלל הדברים למדנו: הלכה זאת במחלוקת היא שנויה: לדעת ר"ת -להתנות או לחוקק חוקים צריך הסכמת כל הקהל, ורק ביצועם של חוקים אלה ע"י הטלת קנסות מסור ביד בני העיר כלומר נבחרי אנשי העיר. ולדעת אבי העזרי רשאים בני העיר שנבחרו לנהל את הקהילה בכל דבר גם לחוקק ולהתנות וגם לבצע ע"י קנסות.

ודברי הרמב"ם ז"ל מוכיחים כדעת רבינו אבי העזרי, שכן כתב: "רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור שיענישו אותו". (הל' מכירה פי"ד ה"ט. וראה בחו"מ סי' רלא סעי' כז), וכן מוכיחים דברי הסמ"ג: "רשאים בני העיר להתנות על המידות והשערים ולהסיע מדת דין תורה ולקנוס העובר על קיצתן". (סמ"ג לאוין קע). מדבריהם מוכח בהדיא שסמכותם של בני העיר היא כוללת גם את עצם החוק וגם את הענשת העוברים על החוק ותקנתם והתקנות.

ונראה לי שאין הדברים הללו אמורים אלא באנשים ממונים לנהל את הקהילה בכל עניניה, אבל אנשי העיר שנבחרים ע"י כל איש ואשה מהציבור להנהלת המדינה, הרי כאילו פרשו שנותנים להם סמכות מפורשת לעצם החוק שיתקבל ע"י הנבחרים וברוב דעות, וכיון שנבחרים אלה לפי תנאי בחירתם הם שלוחי הציבור, החלטתם היא כאילו נעשתה בהסכמת הכל בתוקף תנאי הבחירה, שכל ההחלטות תתקבלנה ברוב דעות, ונמצא אם כן שגם המיעוט הסכים לבטל דעתו מפני דעת הרוב, ובכגון זה ודאי שגם ר"ת מסכים שהם רשאים גם להתנות וגם להעניש, לא מטעם דינא דמלכותא אלא מטעם הסכמת הגוי כלו. וזהו שכתב הר"ן דבמלכי ישראל לא נאמר דינא דמלכותא דינא, היינו לענין חוקי דבר המלך, אבל יש להם סמכות בית דין הגדול שדיניהם דין גם לעצם החוק, וגם לביצועו ע"י הטלת עונשים והוצאתם לפועל. והנה בגמרא נאמר תנאי יסודי, הני מילי דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו (ב"ב ט,ע"א) ומשמע שדין זה נאמר גם אתקנות דבני העיר. אבל הריב"ש ז"ל כתב: "דבתקנות בני העיר אפילו בלא אדם חשוב". וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין זה דאדם חשוב רק בבני אומניות (הל' מכירה פי"ד, הי"א). והמבי"ט ז"ל כתב: "דמאי דאמרינן ה"מ היכא דליכא אדם חשוב, האי ארישא דרשאים בני העיר להתנות וכו'" (תשובות המבי"ט סי' רפ ד' קלב). ודברי הריב"ש נראים עיקר הואיל ודברי הרמב"ם ומרן בשו"ע דייקי כוותיה. מכל האמור למדנו: רשאים בני העיר הנבחרים מכל הציבור לחוקק חוקים ולהטיל ולבצע עונשים על כל העוברים עליהם אפילו במקום דאיכא אדם חשוב.

ג.תקנות בהם רווח לאלו והפסד לאחרים

ועדיין יש מקום עיון אם רשות זאת נתונה גם בחוקים שיש בהם פסידא להאי ורווחא להאי.

והנה מהרי"ק ז"ל למד מרברי המרדכי דכתב: "פירש ר"ת, שנעשית מדעת כל טובי העיר וכתב רבי מאיר הטעם דטובי העיר היו בעירם למה שהובררו כמו גדולי העיר בכל מקום". ואח"כ כתב המרדכי: "אבל לשנות שלא מדעת כולם במילתא דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי ולא מגדר מילתא היא, אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמם שלא כתורה". ועוד הוכיח מדגרסינן התם: "אמר שמואל לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא וכו' דילמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל לכולי עלמא לא, עיי "ש דאמר שמואל האי פרוסבולא עולבנא דדייני הוא גיטין (לו,ע"ב) מכאן מוכח דאפילו בי דינא דרבי אמי ורבי אסי אינם יכולים להפקיע ממון במקום דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי" (מהרי"ק סי' א שורש א).

ולענ"ד אין ראיותיו מכריעות דקושטא הוא לדעת ר"ת שאין אנשי עיר יכולים לשנות דבר אלא מדעת כולם, אבל לדעת רבינו אבי העזרי יכולים לשנות ולהתנות אפילו שלא מדעת כולם. וכבר כתבתי שדברי רמב"ם סמ"ג ושו"ע מוכיחים שהם סוברים כדעת אבי העזרי, ומסוגיא דגיטין נמי אין ראיה מכרעת שאע"ג שרשאין בי"ד לשנות שלא מדעת כולם, מ"מ אינם רשאים להשתמש בסמכות זאת במקום שניכרין הדברים כעוקר דבר מן התורה ללא צורך של מיגדר מילתא, כדאמרינן התם מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותיקנו רבנן דתשמט.

שבתי וראיתי להמבי"ט ז"ל שנשא ונתן על דברי מהרי"ק מהא דאמרינן הפקר בי"ד, דמשמע אפילו במילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להא. ותירץ דהפקר בי"ד הפקר היינו במידי דאיקרי באיש אחד שקונסים אותו על מה שעשה או בהני גווני דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכו' דבשעתא דתקינו רבנן הכי לא הוה מידע ידיעא למאן איכא רווחא ולמאן איכא פסידא, אבל רווחא ופסידא דתקנות דילפי לה מההיא דרשאין בני העיר להסיע וכו' הוי ידיע למאן איכא רווחא ולמאן איכא פסידא וכו', וכה"ג הוא דכתב מהרי"ק דאפילו בי דינא דרבי אמי ורבי אסי לא אלימי לאפקועי ממונא כיון דמהשתא איכא פסידא להאי ורווחא להאי, ואסיפא דדינא אסיק המבי"ט כדעת מהרי"ק. אבל אי איכא פסידא להאי ורווחא להאי אפילו גדולי הדור לא מצו לתקן (המבי"ט ח"א ס' רלז).

בתירוצו של המבי"ט יש מקום עיון רב אבל מכל מקום מדבריו למדנו שכל מקום שמעיקר התקנה לא הוה ידיעא למאן איכא פסידא ולמאן איכא רווחא שפיר מצו בית דין לתקן והוא הדין בני העיר שכגדולי הדור דמו. וכבר כתבתי שהסכמת הכל או הרוב המכריע לבחור הנהלה ממשלתית שיהיה בכחה לתקן תקנות המדינה בכלל ובפרט, לדברי הכל רשאין הציבור ליפות כח נבחריהם לתקן ולבצע שתקנתם כאילו נתקבלה בדעת כולם.

הלכה זאת היא פינה ויתד לכל תקנות הציבור וועדי הקהילות, וכמש רמ"א ז"ל: "וכן נוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירן כבי"ד הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג. אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקומם או שקיבלו עליהם מדעת כולם אבל אינם רשאין לעשות דבר במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם, מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר וכל שכן אם קבלום עליהם" (חו"מ סי' ב כסעיף א בהגה). פירוש דבריו דאם יש מנהג בעיר שטובי העיר משנים אפילו בדבר דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי, אעפ"י שלא פירשו שקבלום עליהם לכך, סתמא הוי כאילו פירשו שעל דעת המנהג קיבלום. ואם קיבלום עליהם לכל דבר הרי הם רשאים להפקיר ולהעניש בממון או במאסר לכל העוברים על דבריהם. ובחירת הנהגת המדינה הרי הוא כמפרש שקיבלום עליהם לכל דבר, ולכן כל חוקת ממון או עונשים היא תקיפה ואלימתא כאלו נעשתה על ידי גדולי ישראל ולא כדינא דמלכותא של אומות העולם שכל תוקפה היא בכח האלמות שאם לא תעשו מצותי אגרש אתכם. ובזה נתפרשו שפיר דברי הר"ן. מכאן אנו לומדים שרשות המדינה מוגבלת רק בדברים שהם צורכי המדינה אבל לא להוציא ממון מאיש לחברו שלא במשפט ושלא לצורך הקהילה (עיין סמ"ע ס' ב ס"ק יא).

ד.בין משפט המלוכה לדינא דמלכותא

אסיפא דמגילתא אנהרינהו לעיינין מעכ"ת בציינו דברי הגאון מהר"ץ חיות בחדושיו בסוגין דכתב: "עיין סנהדרין (כה,ע"א) כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, וע"כ משום דינא דמלכותא ועין שבועות (לה,ע"ב) אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא לא מעניש, ומייתי ראיה מקרא דהאלף לך שלמה". ועין "מקום שמואל" דמדינא דמלכותא נגעו בה, הרי דגם במלך ישראל שייך דינא דמלכותא". ועין רמב"ם בפירוש המשנה דכתב בפירוש דאין הפרש בין מלך ישראל למלך אומות העולם. והר"ן יפרש מימרות דשמואל לאו מטעם דינא דמלכותא הם רק מטעם דשאני הכא דגלי קרא". והנה הרדב"ז כתב שדין כל האמור בפרשת מלך הוא מדינא דמלכותא ואפילו מלכי הגוים אמרינן בהו דינא דמלכותא (הל' מלכים פ"ד ה"א) והיינו כדברי מהר"ץ חיות. אבל לענ"ד נראה שכל הכתוב בפרשת מלך אינו בגדר דינא דמלכותא אלא הוא זכותא דמלכותא דמשמיא זכו ליה. וכן דייק הרמב"ם וכתב וכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו ומתוך זכות זאת הוא שדיניו מכל אלו הדברים וכיוצא בהם הם דין (שם) וזכות זאת היא מוגבלת דוקא למלך שנמלך על כל ישראל ומאת המקום (כתירוץ בתרא של התוס' שם ד"ה מלך).

ונראה שהוא מוסכם להלכה. ומ"ש הרמב"ם "רשות יש למלך" היינו למלך הנזכר בדבריו בפרק הקודם, רוצה לומר: מלך בן דוד או מלך ישראל שעמד על פי נביא ומלך זה הוא שזוכה בכל הנאמר בפרשת המלך. אבל מלך שלא הועמר על פי נביא אעפ"י שמלך ברצון העם שבמדינתו אין לו זכות זאת, ולפיכך אין דינו דין. תדע שהרי במלך המשיח כתב: "ובכל אלו הדברים דינו דין (הל' מלכים פ"ד ה"י) מכלל דמי שאינו מלך המשיח אין דינו דין אעפ"י שהוא נבחר מכל ישראל הואיל ואינו זוכה בכל האמור במשפט מלך.

הראיה השניה ממ"ש שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא, גם היא אינה מכרעת. דאם נפרש כפרוש התוס' "בהוצאת למלחמת הרשות קאמר" (שבועות ל"ה,ע"ב ד"ה דקטלא) הרי במלחמת הרשות פסק הרמב"ם אינו מוציא העם בה אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד (הל' מלכים פ"ה,ה"ב) וא"כ אין זה דינא דמלכותא אלא דינא דבית דינא. ולפירוש רש"י דפירש: "דאנגריא בעבודת המלך", אין הוכחה לדינא דמלכותא דינא לגבי ישראל בגלותם דבאמת אין דינם דין, אלא שעד שיתא דעלמא אינם נענשים אם עושים אנגריא לצורך המדינה כדין הורגי נפש, משום דעד שיתא דעלמא רגילה היא המיתה אבל יותר מזה נענשים אפילו כשעושים אנגריא לצורך המדינה, דמיתה מופרזת כזאת מוכיחה על אנגריא של עבודת פרך.

עומדים לפנינו דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפרקין דכתב: "העיקר אצלנו דינא דמלכותא ואין מותר לו לברוח מן המכס ואיך ישבע עליו ואין הפרש בין מלך עובדי כוכבים ובין מלך ישראל". אולם כבר כתבתי שמדברי הרמב"ם בהלכותיו מוכח, שלא ניתנה זכות זאת אלא למלכי ישראל שנבחרו מישראל והועמדו על פי נביא או למלך המשיח, מדין זכות שמלך העולם זיכה לו, ולכן ההשוואה למלכי אומות העולם אינה מדין זכות שודאי הנאמר בפרשת מלך למלך ישראל נאמר ולא למלכי אומות העולם, אבל דינא דמלכותא של אומות העולם הוא מטעמא דכתב הר"ן שכל הארץ שלו ויכול לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, לפיכך במלכי ישראל בארץ שאינם יכולים לומר כן אין דינם דין מתוקף מלכותם, אבל דינם דין בתוקף הסכמת הציבור לבחירתו וסמכותו וכדאמרן. הילכך כשבאים לשנות דבר מן התורה אין שומעין להם שאין ישראל רשאים לבחור ולהתנות על זה אבל יכולים לעשות זאת מבחינת תקנות שהן מוסכמות מפי בית דין הגדול של האומה בארץ ישראל שהוא המקום שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל ובדרך תקנות רז"ל בכל הדורות.

שבתי וראיתי בדברי רב חביבאי וכו' דרמי דברי הר"ן אהדדי, דהא פשיטא דמש"כ בנדרים דאין דינא דמלכותא במלך ישראל, היינו במלך שהוקם מקרב העם ולא על ידי סנהדרין ולא נביא, ואילו בסנהדרין כתב: "דאין לך מלך גדול מאחאב שמינו אותו שבטי ישראל ומותר היה בכל הנאמר בפרשת המלך". ולכאורה זו היא רומיא אלימתא.

ולפי מה שכתבתי לחלק בין זכותא דמלכותא לדינא דמלכותא, מתורצים דברי הר"ן שפיר. דקושטא הוא דהר"ן בנדרים איירי במלך ישראל שלא התמנה מפי נביא או סנהדרין ובזה הוא דאמר הר"ן דאין לו סמכות דינא דמלכותא, אבל מכל מקום זכותא דמלכותא יש לו ממה שנאמר בפרשת המלך. וזהו דוקא כשמינו אותו רוב שבטי ישראל וכעובדא דאחאב. אבל מלך שעמד על ישראל בזמן שאין רוב ישראל יושבים בה אין לו לא זכותא דמלכותא ולא דינא דמלכותא. עוד כתב רב נהוראי שאפי' לדברי התוספות דאחאב לא הותר במה שנאמר בפרשת מלך משום שלא הוקם עפ"י נביא סנהדרין (כ,ע"ב ד"ה מלך) מכל מקום פשוט הוא שגם התוס' מודים שדינו דין ודינא דמלכותא דינא דלמה יגרע מדיני האומות שדיניהם דין, אלא דס"ל בזה שני דברים נפרדים: האמור בפרשת מלך אינה אלא במלך על כל ישראל ויהודה וע"י נביא ודינא דמלכותא שייך בכל המלכים ומותר למלך לשים מסים וכו'.

ולענ"ד דבריו מתמיהים מאד דאם כן הקושיא במקומה עומדת: למה נענש אחאב הלא ברשות עשה מדינא דמלכותא. אולם האמת היא דהאמור בפרשת דינא דמלכותא הם שני ענינים נפרדים וכמו שכתבתי לעיל אבל אינם שוים בדינם, דהאמור בפרשת מלך הוא דוקא במלך ישראל ודינא דמלכותא דינא הוא דוקא במלך אומות העולם ולא במלכי ישראל. ואל תתמה על החפץ דלמה יגרע מלך ישראל מכל מלכי אומות העולם, שאדרבה מעליותא במלכי ישראל שנאמר בהם ולא ירום לבבו מאחיו ומשום מעליותא דארץ שהיא נחלת ה' לכל איש ואשה מישךאל אין דינא דמלכותא שהוא מלכות כיבושית או עריצות נוהג בו. ומכאן ראיה לדעת הר"ן שאין דינא דמלכותא דינא בדיני ישראל. אמנם בהסכמת בני המדינה יש רשות לתקן תקנות, אבל תקנות מוגבלות בדיני התורה, לפי שגם כלל ישראל אינם רשאים לעקור דבר מן התורה אלא בדבר תקנה שיש בה תוקף מדין תורה כתקנת הלל וככל תקנות רבותינו ז"ל בהלכות כתובות ונחלות.

אסיפא דדינא כתב הרה"ג רב רחומאי: וירוע שגאון הדור מרן הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל הורה הלכה למעשה שאין הבת חייבת לחתום על ויתור חלקה וממילא הבן יהיה מוכרח לתת חלק הבת כפי דיני המלכות, שבלא הסכמת הבת על ויתורה אינם מעבירים הרכוש על שם הבן ואין בזה משום הפקעת דין ירושה. ואנא דאמרי דין זה נאמר על דינא דמלכותא של אומות העולם שאין בידינו לשנותו, אבל במלכות ישראל היא הנותנת שלא לתת זכות ירושה להבת וממילא אין אנו צריכים לחתימתה על ויתורה.

ה.סיכום

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת שאין דינא דמלכותא של מלכי ישראל אלא בהסכמת כולם או רובם מתוך כולם בדיני ממונות, או שאין בהם עקירת דין תורה, אבל בדבר שיש בו עקירת דין תורה אין דין המלכות יפה לעקור דבר מן התורה, אם לא בדרך תקנות בית דין של כל ישראל כתקנות קדמונינו ז"ל שלאורם הלכנו ונלך כל הימים וטוב לנו ולבנינו עד עולם.



[1].   תשובה ששלח הרב הראשי הראשון לציון הרב עוזיאל זצ"ל לרב רפאל הכהן קוק זצ"ל, רבה הראשי של טבריה. מן המכתב הושאלו כמה וכמה משפטים אישיים. תשובת הראשל"צ באה בעקבות הערותיו של הרב קוק על קונטרס שלו בעניין ירושה. -י.ש.

  יסודות דין המלכות בישראל ובעמים
עבור לתוכן העמוד