דינא דמלכותא ותקנות הציבור

דינא דמלכותא ותקנות הציבור

ראשי פרקים

א.          טעמים לדינא דמלכותא דינא

1. שיטת הר"ן

2. שיטת הרשב"ם

3.שיטת הרשב"א

4.שיטת רש"י

ב.           צרכי המדינה וצרכי הכלל

ג.           אימתי אין אומרים דינא דמלכותא דינא

 

vvv

 

א.טעמים לדינא דמלכותא דינא

בכמה מקומות בגמרא (גיטין, נדרים, ב"ק, ב"ב) מובאת מימרת שמואל דינא דמלכותא דינא, ולא נמצא בגמרא מי שחולק ע"ז. ביסוד הלכה זו יש כמה טעמים:

1. שיטת הר"ן

הר"ן (נדרים כח,ע"א) בשם התוס' כתב שהוא משום שהארץ של המלך היא ויכול לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. עפי"ז כתב שאין דינא דמלכותא דינא אלא במלכי עכו"ם שהארץ שלהם, אבל במלכי ישראל לא, שא"י שייכת לכל ישראל.

2. שיטת הרשב"ם

הרשב"ם (ב"ב נד,ע"ב) כתב שהוא משום הסכמת בני המדינה "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו". וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מגזילה הי"ח, שאין דינא דמלכותא דינא אלא "במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה ארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". והובאו דבריו בשו"ע חו"מ סי' שסט ס"ב.

לפי טעם זה אין מקום להבדיל בין מלך ישראל למלך נוכרי, כיון שעיקר הדבר תלוי בהסכמת בני המדינה וקבלתם עליו. וכן פסק באמת הרמב"ם שם וכן בשו"ע, שאין הבדל בין מלך ישראל למלך נוכרי, ובלבד שיהא מקובל על בני המדינה. ויש לציין לזה מ"ש במגילה יד,ע"ב ובירושלמי פ"ב מסנהדרין, שאמרה לו אביגיל לדוד: עדיין לא יצא טבעך בעולם, אעפ"י שדוד נמשח ע"י שמואל למלך. הרי שהדבר תלוי במה שבני המדינה קיבלוהו עליהם ויצא טבעו כמלך.

קבלה זו שמקבלים עליהם בני המדינה מועילה גם לקבלת עונשים, כמש"כ במרדכי ב"ב על מה שאמרו שם דף ח,ע"ב ורשאים בני העיר להתנות זע"ז ולהעניש את העובר על ההסכם שמתוך שנהנים משתעבדים ואי"צ קנין.[1] וע"ע ברמ"א חו"מ סי' קסג שכל תקנות והסכמות הציבור אין צריכים קנין. עאכו"כ המלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ודאי נהנים ומשתעבדים לכל תקנות המלוכה.

ועיין בחת"ס חו"מ סי' מד, שגם הר"ן מודה בדברים שהם לתקנת הציבור שאין להבדיל בין מלך ישראל למלך נוכרי ובכולם דינו דין, ולא נחלק אלא בנוגע למכס, שאין בזה מתקנת הציבור.

3.  שיטת הרשב"א

הרשב"א -בתשובה (הובאה בב"י חו"מ סי' ב). שכתב בענין מה שמצינו בגמרא ב"ק כו,ע"א ודף צו,ע"ב שקנסו בי"ד שלא לפי דיני התורה, שזה משום שלצורך שעה לתיקון העולם מותר. שאם אנו מעמידים הכל על הדינים הקצובים בתורה נמצא העולם חרב ושומם וקלי דעת פורצים גדרו של עולם ולא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על ד"ת, עיי"ש.

ולפי"ז אנו יכולים ללמוד על דינא דמלכותא שהוא משום תיקון העולם ושלום המדינה. שהרי עיקר תפקיד המלכות הוא לשקוד על שלום בני המדינה, לנהל את עניני המלחמות מבחוץ ואת נימוסי המדינה מבפנים. וע"כ דינא דמלכותא דינא משום תיקון העולם. לטעם זה דינא דמלכותא דינא הוא לא רק בעניני ממונות אלא גם לעניני עונשים, כמש"כ הרשב"א.

על זה ניתן לבסס חוק ממלכתי לקביעת עונשים גופניים או מאסר על גנבים וגזלנים חובלים ומזיקים אנסים וכו' מלבד תשלומי נזק, שאל"כ "נמצא העולם חרב". ונראה שאין בזה משום ביטול הדין "כדי רשעתו" -משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו'. שזה לא נאמר אלא על שני חיובים במשפט התורה, אבל לא מה שמענישים לתקנת העולם ומיגדר מילתא. גם ברמב"ם אנו מוצאים טעם זה, שכ"כ בפ"ב מה' רוצח (ד-ה): "כל אלה הרצחנים ... שאינן מחויבים מיתת בי"ד, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו". הרי שתקנת העולם משמש בסיס לדיני המלך. ויפה כח המלכות בזה מכח בי"ד, שבי"ד מוכרחים לשפוט רק עפ"י כללי התורה, אלא שלפי צורך שעה מותרים לענוש ביסורים או במוות כמבואר שם ברמב"ם בהמשך דבריו, אבל למלך מותר משום דינא דמלכותא שזהו תקנת העולם.

ועי' במהרי"ק הובא ברמ"א סי' שסט שכתב ג"כ הטעם של תיקון העולם בדינא דמלכותא דינא. וע"ע בחת"ס סי' מד הנ"ל שהביא מקור להלכה זו של דינא דמלכותא דינא ממה שאמרו בשבועות (לה,ב) על משאה"כ "ומאתים לנוטרים את פריו", שאם צריך המלך לשם נטירת הכרם דהיינו תיקון המדינה, רשאי הוא גם להוציאם למלחמת רשות אעפ"י שיהרגו מהם. ואם גופם הותר, ממונם עאכו"כ. הרי שגם הוא נוקט כנ"ל טעם לדינא דמלכותא משום תיקון המדינה.

4.  שיטת רש"י

על שיטת רש"י אפשר ללמוד מתוך דבריו בסנהדרין ה,ע"א. כח השלטון והשררה שנמסר למלכות, עושה אותו לבי"ד שיש לו רשות להפקיר מדין הפקר בי"ד הפקר כמבואר ביבמות פט ע"א, ששם נזכר שרשות ראש הגולה מועילה גם לא"י לפטור את הדיין שדן וטעה, משום שראש הגולה הוא "שבט". פירש"י שבט -לשון שררה ויש לו רשות מאת מלכי פרס להפקיר דהפקר בי"ד הפקר. הרי שכח השררה שניתן לו מאת המלך מקנה לו זכות הפקר בי"ד.[2]

אבל התוס' שם פירשו שעיקר כוחו של ראש הגולה הוא מחמת שבא מהזכרים של מלכי בית דוד ולפי"ז אם אינו ממלכות בי"ד אין מועילה רשות המלך. ובאמת מצאנו מחלוקת דבר מינוי דיינים ישראליים ע"י מלכי נכר, הובאה ברמ"א חו"מ סי' ג סעיף ד. לדעת הטור קבלת רשות מאת המלך הנוכרי לדין אינה כלום, ולדעת הריב"ש אם הוא ראוי להיות דיין מצד עצמו קבלת הרשות מועילה, כי זהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים כל מי שירצה.

מחלקותם מבוארת שהיא תלויה בשתי שיטות הנ"ל של רש"י ותוס'. שיטת הריב"ש כשיטת רש"י שכח השלטון שנמסר לראש הגולה מאת המלך דינו כבי"ד והפקרו מכח זה הפקר, אולם שיטת הטור כהתוס' ואין כח מלכות דין שלטון דומה לבי"ד לענין שיהא הפקרם הפקר. וע"ע בביאור הגר"א שם. וע"ע בתומים שהקשה על פירש"י איך יתכן לפרש שכל כח ראש הגולה הוא מטעם המלך, כיון שהמלך עצמו לא היה לו שלטון על א"י, ונטה לפי' התוס'. אולם עיין בכ"מ פ"ד מסנהדרין הי"ג שנראה שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא וזה מתאים לפירש"י.

ואין להקשות על שיטת הריב"ש שמינוי שופט בישראל הוא מסמכות המלך ומטעם הפקר כשיטת רש"י הנ"ל, והלא הרמב"ם פ"ג ממלכים ה"ח כתב שאין המלך רשאי להפקיר ממון ואם הפקיר ה"ז גזל. כי נראה שהרמב"ם אינו דן שם אלא במקרה שהוא מורד במלכות ומשום כבוד המלך שבזה הדין שיכול לעונשו בעונש הגוף, אפילו להורגו, אבל לא יפקיר ממונו, כי בזה דין התורה שרק עונש הגוף יכול להענישו, וכשם שאין רשאי להמית אלא במיתת סייף בלבד. אבל אם המלך מחוקק חוק מדינא דמלכותא בזה באמת גם בענין ממון יש לו כח להפקיר.

חילוק זה מוכרח ממקום אחר, שהרי הרמב"ם פ"ה מגזילה הי"ג כתב: "וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ... ולקח שדהו ... אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאים מידם שזה דין המלכים וכו' ... ונעשית חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה". הרי שיש ברשות המלך גם להפקיר ממון. וא"כ הרי דברי הרמב"ם סותרים זא"ז. אלא מוכרחים לחלק כנ"ל, שבהלכות מלכים לא כתב אלא בדין המורד במלכות אבל בהלכות גזילה המדובר כשהמלך חקק חוק וקבע שהעובר עליו ייענש בהחרמת רכושו, ובזה ודאי גם הפקר המלך הפקר מדין דינא דמלכותא דינא. וזהו שמסיים הרמב"ם שאם לקח המלך שלא בדינים שחקק ה"ז גזלן, ועי' כ"מ שם.[3]

ב.צרכי המדינה וצרכי הכלל

היסודות לדינא דמלכותא מצד הסכמת בני המדינה ומצד תיקון העולם, שהזכרנו לעיל, נראה שהם גם היסודות של ניהול עניני הקהילות עפ"י טובי העיר, שעליהם כתב הרמ"א חו"מ סי' ב שכן נוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירם היו מכים ועונשים והפקרם הפקר. והסמ"ע שם הביא מתשובת רש"ג שכל מי שנתמנה על הצבור. הוא כאביר שבאבירים יפתה בדורו וכו'. וכ"כ הרשב"א שכל ציבור במקומו כגאונים שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל. וע"ע מש"כ מרן במשפט כהן סי' קמד: "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה וכל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל". ועוד כתב: "כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי עפ"י דעת הכלל ודעת בי"ד, ודאי עומד הוא במקום המלך לענין משפטי מלוכה הנוגעים להנהגת הכלל", עיי"ש.

ונראה עוד שאין אנו צריכים לטעם של דינא דמלכותא דינא אלא במסים שהמלך לוקח לעצמו, אבל מסים וארנוניות שהם לצרכי בני המדינה, יסודם בדין הש"ס (ב"ב ז,ע"ב; ח,ע"א) ושו"ע (סי' קג): כופים בני העיר לעשות חומה ודלתיים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ס"ת וכו' וכן שאר צרכי העיר. ואפי' מיעוט כופים בזה את המרובים. ואעפ"י שמקצתם אינם צריכים כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, מ"מ צריכים לתת חלקם, עיי"ש רמ"א סעיף ג. והיסוד לזה נראה שהוא מפני תיקון העולם. ופשוט, שכשם שבני העיר כופים זא"ז לכל צרכי העיר ואפילו מיעוט כופים את הרוב, כמו כן בני המדינה כופים זא"ז לכל צרכי המדינה, מדין הש"ס. וכלולים בזה רוב עניני המלכות, כגון בטחון המדינה ושמירתה מבחוץ ומבפנים, תקנת הדרכים, בנין בתי ספר ומלאכה, קידוח בארות וסידור עניני המים, קופת צדקה, גמ"ח, שמירת הבריאות וכו'.

לפי"ז מוכרחים לומר שמה שהוכיח רבא בב"ק קיג ע"ב, שדינא דמלכותא דינא ממה שהמלך כורת עצים ועושה גשרים ואנו משתמשים בהם, דהיינו בגשרים שאין בהם משום צורך העיר והמדינה, שאל"כ מנין להוכיח שדינא דינא דמלכותא, הרי אפשר לומר, שהוא משום דין כפיה לצרכי העיר והמדינה ולא משום דינא דמלכותא כלל. וע"ע שבת לג,ע"ב: תיקנו גשרים ליטול מהם מכס.

ומה שמצינו שבני העיר יכולים לכוף זא"ז לצרכי העיר, ואילו במידות ושערים ושכר פועלים וכו' צריכים הסכם ואין יכולים לכוף זא"ז, ותלוי גם באדם חשוב כמבואר בגמרא הנ"ל, נראה שהוא משום שדין כפיה הוא רק בצרכים שהם לרוב בני העיר, וגם המיעוט שאי"צ להם כגון בית חתנות ומקוה, מ"מ אין לו גם הפסד אם ישנם. וכל הכפיה היא רק בכדי לשתפם בהוצאות. אבל מידות ושערים ושכר פועלים וכו' מה שטוב לזה רע לזה, ע"כ אינם יכולים לכוף אחד את השני וצריכים להסכם הדדי והסכמת אדם חשוב שבמקום, עיי"ש במרדכי. ובמדינה, נראה שבענינים אלה, שהם ריוח לזה והפסד לזה, הוא מענין המדינה ומכח דינא דמלכותא דינא.

ועפי"ז נראה להבחין בין תקנה לתקנה. שאותן תקנות שהן לצורך רוב בני העיר או המדינה כגון הפקעת קרקע בתשלום לסלילת דרכים, פתיחת רחובות, העמדת חוטי טלגרף טלפון וכדומה הוא מדין הש"ס. אולם דברים שאינם אלא לצורך יחידים כגון החרמת בתים בשביל שיכון נצרכים וכדומה, זה אינו אלא מכח דינא דמלכותא דינא.

וע' ב"ק דף ס ע"ב, שדוד שאל אם מותר להחליף גדיש בגדיש והשיבו לו: אתה מלך אתה, ומלך פורץ לו גדר. ודין זה של מלך פורץ לו גדר נראה שאינו מדין פרשת המלך (סנהדרין כ,ע"ב) אלא הוא מדין כללי של כח כל מלך. וראיה לזה שהתוס' בסנהדרין שם הקשו למ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, מדוע נסתפק דוד? ותירצו שפרשת מלך לא נאמרה אלא לצורך המלך עצמו ולא למה שצריכים עבדיו, עיי"ש עוד כמה תירוצים שנאמרו ברוח זו. הרי שכשהשיבו לו אתה מלך אתה וכו' לא מדין פרשת המלך הוא, שאינו אלא במלך ישראל שמולך על כל ישראל לפי הדינים שנקבעו בזה, אלא הוא כללי בכל מלכות ומלכות ומדין דינא דמלכותא דינא. אכן להלאים מפעלים ורכוש לתועלת המדינה, גם אם קובעים איזה תשלום עבור זה, נראה שאינו בכלל דינא דמלכותא דינא אלא גזלנותא דמלכותא, שאין זה דין וכמו שיתבאר להלן.

ג.אימתי אין אומרים דינא דמלכותא דינא

עכשיו נבאר קצת את הדברים בהם אין אומרים דינא דמלכותא דינא.

1. אין דינא דמלכותא דינא במקום שהמלך מצוה לעבור על מצות התורה. דין זה מפורש ברמב"ם מלכים פ"ג,ה"ט): "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריל לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".

2. אין אומרים דינא דמלכותא בדיני ממונות כשזה נגד ההלכה המפורשת בתורה ובפוסקים. עי' תשובת הרשב"א הובא ברמ"א חו"מ סי' שסט ששאלוהו ע"ד שהיה דין המלכות שאין הבעל יורש את אשתו, והשיב שא"א בזה דינא דמלכותא והטעם משום שאל"כ בטלת כל דיני התורה. ועי' ב"ב נה,ע"א. א"כ בטלת ירושת בנו הבכור. והר"ן קרא לזה דינא דגזלנותא. ובס' מאזנים למשפט כתב שהוא כמוכס שאין לו קצבה. וכתב שם שמי שקיבל חלק בירושה לפי ערכאות הנוכרים ושלא לפי דיני ירושה שבתורה, גזל הוא בידו עיי"ש. ועי' ש"ך סי' עג ס"ק לט באריכות שמסיק שא"א דינא דמלכותא דינא אפילו בדברים שיש בהם משום תקנת המדינה אלא דוקא בדברים שאינם מפורשים בתורה, שאל"כ על כל דבר ודבר יאמרו שזוהי תקנת המדינה ונמצא דין תורה בטל ח"ו.

ולפ"ז צריך באמת טעם על כמה דינים שאנו מוצאים שאמרו בהם דינא דמלכותא דינא ושהם לכאורה נגד הדין. עי' ב"ב נד ע"ב, ישראל המחזיק בקרקע גוי לא יזכה אלא בשטר והוא בחו"מ סי' קצד ס"ב. עיי"ש בב"ב אריסותא דפרסאי מ' שנין. וכן בגיטין -שטר העולה בערכאות. ובחו"מ סי' שנו סעיף ז ברמ"א שאין מועיל יאוש ושינוי רשות בגניבה כי כך הוא דינא דמלכותא. וכן בחו"מ סי' עג הנ"ל ברמ"א לענין משכון. עיי"ש בש"ך שתירץ מהרבה מקומות וע"ע בתומים שם.

ע"פ מסקנת הש"ך שאין דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שאינם מפורשים "אבל שאר דיני התורה המפורסמים כגון שהם מכשירים בע"א ואפי' קרוב או פסול וכיו"ב דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו, פשיטא שלא נדון בהם כמותם דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה". מ"מ נראה שמש"כ הש"ך שאין לקבל עדים פסולים מצד דינא דמלכותא, אין זה אלא במה שדנים לפי משפט התורה אבל בעדות של משפטים שבעיקרם הם מצד דינא דמלכותא, כגון בעניני מסים או דיני עונשים בתורת קנסות שיש בכח המלכות להטיל וכנ"ל, יתכן שאפשר לקבל גם עדים אלה שהם פסולים, כל שנראה שהם אומרים אמת. וכמו שמצינו לענין מה שאמרו שבי"ד עונשים ומכים לצורך שעה, שאי"צ בעדים כשרים אלא בעיקר שיתאמת הדבר אצל בי"ד כמבואר בחו"מ סי' ב, עפ"י דברי הרמב"ם והרשב"א הובאו בב"י שם שאי"צ עדות כשרה אלא במשפטי התורה. וע"ע חו"מ סי' לז סעיף כב שבכל עניני תקנת הקהילות נוהגים לקבל עדות אפילו מקרובים. עאכו"כ שבעניני תקנות המלכות אי"צ לעדים כשרים, רק עדים הכשרים לפי המלכות.

[אלא שלפ"ז לכאורה יצא דבר תמוה, אם אחד הכה את חבירו או גזל בהמתו וכיו"ב שמצד דינא דמלכותא יכולים להטיל עליו עונש מאסר וכיו"ב, ומצד דין התורה מחוייב הוא לשלם. ומעתה אם אין לו עדים כשרים לפי הדין, יוטל עליו עונש המלכות ויקבל העדות ולענין הממון לא נגבה כי מצד ד"ת הם פסולים. ואולי באופן זה אפשר יהיו לכלול גם את התשלום בתורת קנס דינא דמלכותא דינא, וצ"ע].

3.אין אומרים דינא דמלכותא דינא לענין מינוי דיינים שאינם גמירי וסבירי כמו שנצרך לפי הדין. ז"ל הרמב"ם (סנהדרין פ"ג,ה"ח): "כל סנהדרין או מלך או ריש גלותא שהעמידו להם לישראל דיין שאינו הגון או אינו חכם בחכמת התורה להיות דיין וכו' עובר בל"ת וכו' שנמצא מזכה את החייב". ואפילו להריב"ש שהובא לעיל שמדינא דמלכותא למנות דיינים אין זה אלא כשהדיין מצד עצמו ראוי לתפקידו וכמפורש בדבריו שם.

אולם הסכמת הציבור מועילה גם לקבל ע"ע דיין שאינו גמיר וסביר. עי' חו"מ סי' כה וסי' ח סעיף א ברמ"א בשם תשובת הרשב"א. וע"ע שם סי' כב סעיף א, מה שהביא הרמ"א בשם רבינו ירוחם, שאם רבים המחו עליהם דיינים אלה אין בע"ד יכולים לעכב. ולפ"ז אם המלכות ממנה דיין שאינו גמיר וסביר אין המינוי מינוי לשפוט בדיני התורה, אא"כ יקבל הדיין או השופט הסכמת בני העיר או הסכמת טובי העיר, שאם נתמנו לזה הם במקום כל הקהל עומדים, כמבואר ביו"ד סי' רכח סעיף לב מתשובת הרא"ש.



[1]    לא מצינו בגמרא אלא קנס ממון, אבל עונש הגוף לא. -העורך

[2]    עי' בס' "דבר אברהם" סי' א שהביא דיוק מדברי רש"י אלה, שהדין הפקר בי"ד לא ניתן להם בתורת בי"ד, אלא בתורת ממשלה. ומזה למד לכל דינא דמלכותא דינא כי דין זה "לא ביחוד בבי"ד של ישראל נאמר אלא בכל ממשלה בביתה". ועיי"ש עוד טעם לדינא דמלכותא מדין כיבוש. -העורך.

[3]    עי' טוח"מ סי' שסט שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל על מלך שכעס על עבדיו ולקח חצירו וכתב שאינו גזל ומותר לקחת מידו, שכן חוק המלך ליקח ממון המורד בו". הרי גם בזה ענין מרידה. ודבר מסתבר הוא שהרי אם יש לו רשות להורגו נוטל ממונו ג"כ, שהרוגי מלכות נכסיהם למלך. ודין מיתה רשאי הוא למחול, כמו שדייק המנ"ח מלשון הרמב"ם שלא כתב אלא שיש רשות למלך להורגו, ומ"מ למה יהא אסור לקחת ממונו כיון שגם אילו היה הורגו היה לוקח ממונו. ועיקר דברי הרמב"ם נראה שמתפרשים בפשוטם שחוזר למה שאמר בראשית דבריו שכל המסרב למלא צו המלך שגזר שילך למקום פלוני הרי זה מורד במלכות. ובזה מסיים שמ"מ אם יגזור על אחד שימסור לו ממונו בזה אין מחויב לשמוע בקולו שלזה אין לו רשות וממילא אין לו דין מורד במלכות. ודין זה נובע מכרם נבות היזרעאלי שלא היה בכח אחאב להפקיעו ממנו. ומתורצת בזה קושיית התוס' סנהדרין כ, ע"ב ד"ה מלך, עיי"ש שדחקו הרבה. וע"ע מנ"ח מצוה תצז. -העורך.

  דינא דמלכותא ותקנות הציבור
עבור לתוכן העמוד