אם יש למדינת ישראל דינא דמלכותא דינא

אם יש למדינת ישראל דינא דמלכותא דינא*

ראשי פרקים

א.    מבוא

ב.     לדעת התוס' והר"ן דינא דמלכותא אמור רק במלכי אוה"ע

ג.     היחס שבין פרשת המלך בשמואל לדינא דמלכותא

ד.     רמב"ם: גם במלכי ישראל דינא דמלכותא דינא

ה.    מסקנה: הכלל תקף בכל המלכים

ו.     היש לחלק בין מלך לבין מוסדות שלטון בימינו

 

vvv

א.מבוא

שאלה זו מתפצלת, לשני ראשים: א) האם הכלל דינא דמלכותא דינא, נאמר בכל סוגי מלכים, בין מלכי ישראל ובין מלכי אוה"ע, או יש איזה חילוק ביניהם; ב) האם זה נאמר רק במקום שיש מלך במדינה והוא השליט לחקוק חוקים ולהוציא משפטים ומבלעדו לא ירים איש את ידו, או נאמר גם במקום שאין מלך והרשות לחקיקת חוקים ומשפטים נתונה רק בידי בית נבחרים שהם המחוקקים הרשאים לחוקק כפי ראות עיניהם לטובת המדינה ותושביה. ואבוא לברר ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ב.לדעת התוס' והר"ן דינא דמלכותא אמור רק במלכי אוה"ע

הד"מ ז"ל בחו"מ (סי' שסט אות ג), כ' בשם הר"ן ז"ל בנדרים (כח,ע"א) ד"ה במוכס וכו', שכ' בשם התוס': "דוקא במלכי העכו"ם אמרינן דד"ד, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפים בה".

דברי התוס' הנ"ל, באו סתומים, וצריכים ביאור, דמה שלא כתבו בקצרה, דוקא במלכי אומות, אבל במלכי ישראל לא, והוצרכו לבוא בנותן טעם, במלכי האומות מפני שהארץ שלו ומלכי ישראל דא"י כולם שותפים בה, מבואר דלאו מילתא פסיקתא היא שבמלכי האומות אומרים דד"ד ובמלכי ישראל לא, אלא רק במקום שיש לכל אחד טעמו בצידו, דהיינו במלכי האומות דוקא במקום ששייכא בו אותה הטענה שכל הארץ שלו, כגון בחו"ל, אבל בא"י שהיא מוחזקת לנו מאבותינו, וגם בזה"ז הלא קי"ל אין קנין לנכרי בא"י, ול"ש לומר עליה כל הארץ שלי, ואז אפי' אם היא נתונה ביד מלכי האומות, לא דיינינן בה דד"ד. וכן במלכי ישראל, דוקא בא"י לא דיינינן בהו דד"ד, מפני שכל ישראל שותפים בה, אבל אם היה מקרה בחו"ל שיש שם מלך ישראל, כמו בסוריא שנכבשה כיבוש יחיד ע"י דוד המלך ע"ה ואין כל ישראל שותפים בה, אז אפי' במלכי ישראל קיים הכלל דד"ד, מכיון שאין שם הטענה של כל ישראל שותפים בה.

לכאורה, עיקר הטעם הוא החילוק שבין כיבוש לירושה, דהיינו במקום שהמלך מלך על העיר מצד כיבוש, שיש לו טענה: כל הארץ שלי וכו', אז אין חילוק בין מלכי ישראל למלכי האומות, ובשניהם קיים הדין של דד"ד, ובמקום שהמדינה היא מכח ירושה כמו בא"י שהיא נחלה לעם ישראל מאבותיו, אז גם מלכי האומות לא יוכלו לבוא בטענה על עם ישראל שכל הארץ שלי וכו', וממילא אין הדין של דד"ד בה אפי' במלכי האומות. ומעתה קשה טובא: ל"ל לתוס' לבוא בארוכה, לשית בחלקות בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות, הול"ל בקצרה: דדוקא במקום שהארץ נכבשה ע"י המלך, אמרינן דד"ד מפני שיכול לבוא המלך עליהם בטענה שכל הארץ שלי וכו' אבל במקום שהארץ היא ירושה ל"ש לומר דד"ד, כיון שכל ישראל שותפים בה, ואין חילוק בזה בין מלכי ישראל, למלכי אומות, ומדוע ארכבוה אתרי רכשי?

אמנם אחרי העיון קצת נלע"ד ליישב. הנה כתב הרמב"ם (פ"ה מה' גזילה הי"ד) "כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהיה לאדם א' בפ"ע אינו גזל". ובספר פרשת דרכים (דרך הערבה) כ' בשם הרא"ש ז"ל בשם ר"ת, דלא אמרינן דד"ד אלא כשהמלך משווה גזירותיו על כל בני מלכותו, אבל אם הוא משווה במדינה א' לאו דינא הוא, והביא ראיה מהא דתנן בגיטין: לא היה סקריקון ביהודה וכו'. ואף שהרא"ש שם דחה ראיה זו, מ"מ לענין דינא ס"ל כר"ת וכו', וכמו שנראה מדברי הטור בסי' שסט ע"ש, והנה ודאי דגם התוס' ז"ל אזלי בשיטת ר"ת הנ"ל, דאפושי פלוגתא לא מפשינן.

לפי"ז מוכרחים אנו לומר, דמלך ישראל המולך בא"י, וגם בחלק מחו"ל כמו בסוריא, מכיון שבא"י אין לו דד"ד, ואינו יכול לגזור גזירותיו בא"י על עם ישראל, משום שאינו יכול לבוא עליהם בטענה אם לא תקיימו את מצוותי תצאו מארצי, הרי ממילא אינו יכול לגזור עליהם גם באותו החלק שמולך עליו בחו"ל, מכיון שאז הוא בבחינת שאינו משווה גזירותיו. וה"ה במלכי האומות המולכים בחו"ל ובחלק מא"י, מכיון שיש להם זכות בחו"ל לגזור על בני מלכותם שם משום שכל הארץ שלהם, ממילא דגם בא"י יכולים לגזור, שיהיה בבחינת משווה גזירותיו, דודאי דלמלכי האומות אין לעשות א"י עיקר וחו"ל טפל לגבי א"י, ויהיה דינם כמו מלכי ישראל, דאצל האומות, עיקר מלכותם היא בחו"ל, אם מפני שהיא גדולה בכמותה ואם מפני שמעולם היא שלהם, גם בזמן שהיו ישראל על אדמתם, ולכן לגבי דידהו א"י היא בבחינת טפל לגבי חו"ל, והיא נטפלת אליה גם בענין זה של דד"ד, שאומרים בה דד"ד כמו בחו"ל.[1] ובפרט דהם יכולים לבוא בטענה, דאחרי שגלו ישראל ממנה, הרי ניתקה אותה זכות הירושה מאבותיהם, והיא בבחינת כיבוש לאומות. [ואף דלגבי דידן מצד הדין לא ניתק קנין ישראל ממנה, דאין קנין לנכרי בא"י. אך מי יכול לדון עם שתקיף ממנו, ולכן מוכרחים אנו, להיות נכנעים להם בגלותינו, עד שה' ברחמיו ישיב את שבותינו כבראשונה.]

ובזה דברי התוס' ז"ל מיושבים כמין חומר, דהוכרחו להאריך בטעמם בבחינת תרי רכשי, דשני הדברים קשורים אחד בשני. לגבי האומות, עיקר הזכות לגזור תלויה בזכות שיש להם בחו"ל שכל הארץ שלהם, וממילא דגם א"י נגררת אחריהם, ואילו מלכי ישראל, עיקר הטעם תלוי בא"י שכל ישראל שותפים בה, שבשל זה אין להם הדין של דד"ד, וממילא דגם חו"ל טפילה לא"י, שגם באותו החלק שמולך בה מלך ישראל לא אמרינן בה דד"ד, משום שהמלך עליו להשוות גזירותיו לכל בני מלכותו.

ג.היחס שבין פרשת המלך בשמואל לדינא דמלכותא

והנה זאת ראיתי להגאון מהר"ץ חיות בחידושיו על מס' נדרים (שם) שכ' ע"ד הר"ן הנ"ל: "עי' סנהדרין (כ,ע"ב) מימרא דשמואל, דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וע"כ משום דינא דמלכותא. ועי' שבועות (לה,ע"ב) דאמר שמואל, מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא", ומייתי ראיה מקרא דהאלף לך שלמה, וע' שו"ת מקום שמואל סי' ח, וע"כ מדינא דמלכותא נגעו בה, ושמואל לטעמיה וכו', ועי' רמב"ם בפיה"מ דכתב בפירוש דאין הפרש בין מלך ישראל למלך אומות בזה ע"ש. והתוס' והר"ן וכו' ע"כ יפרשו דמימרות אלו וכו' לא משום דינא דמלכותא הם, רק מטעם דשאני הכא דגלי קרא.

והנה הערתו מההיא דסנהדרין דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, עי' לרשב"א בנדרים שם, שהביא דברי התוס' הנ"ל בשם הר"ר אליעזר, וסיים: "ותדע לך דהכי הוא, דהא איכא מ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו, ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי תיפוק לה משום דד"ד, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל, אלא במלכי האומות". ולכאורה יש להעיר בדברי הרשב"א, דאדמייתי ראיה מדברי האוסר הו"ל להביא ראיה להיפך מדברי המתיר שהיא מימרא דשמואל עצמו, הסובר דינא דמלכותא דינא, ומסתבר דאזיל לטעמיה דד"ד, ולכן סובר דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. וכמו שהביא המהר"ץ חיות הנ"ל.

ע"כ יש לומר, דטעם הרשב"א (או הר"ר אליעזר עצמו, אם נניח דכל הדברים המובאים בהרשב"א הנ"ל הם דברי התוס' בשם הר"ר אליעזר) בזה הוא, דאם נניח דשמואל המתיר הוא משום דאזיל לטעמיה דד"ד אפילו במלכי ישראל, נמצא דהאוסר עיקר טעמו הוא משום דחולק על שמואל בעיקר הדין דד"ד, וסובר דל"א דד"ד במלכי ישראל, וא"כ תיקשי לן מדוע טרח לאשכוחי טעמא אחרינא, משום דלא נאמרו אלא ליראם ולבהלם, תיפוק ליה בפשיטות משום דסובר דלא אמרינן דד"ד במלכי ישראל. וזהו המכוון בדברי הרשב"א הנ"ל שכתב ואמאי ת"ל משום דד"ד, ר"ל דתיפוך ליה דל"א דד"ד במלכי ישראל. ר"ל דשמואל ורב פליגי בזה, דלשמואל דאמר מותר בפרשת מלך ס"ל דאמרינן דד"ד במלכי ישראל ורב פליג עליה דל"א דד"ד במלכי ישראל. וא"כ מזה ראיה מוצאת, דההיא דפרשת מלך אינה ענין לדין זה של דד"ד, ושני המ"ד הנ"ל -האוסר והמתיר -לא פליגי בעיקר דינא של דד"ד במלכי ישראל ושניהם שוים בשיעוריהם, דל"א דד"ד במלכי ישראל, דזה כלל גדול דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ועיקר פלוגתייהו, אינה אלא אם נאמרה לאיים עליהם או לא, דלדברי שמואל לא נאמרה לאיים עליהם כסברת ר' יוסי שם בברייתא, ולדעת רב לא נאמרה אלא לאיים עליהם כסברת ר"י שם בברייתא, דיליף מקרא על שום תשים עליך מלך ע"ש. הרי בזה אזדא לה הקושיא מדברי שמואל בסנהדרין הנ"ל.

לגבי הקושיא מההיא דשבועות הנה שם בפירש"י נאמר: דקטלא חד משיתא -באנגריא דעבודת המלך, ותוס' שם פי' בהוצאה למלחמת הרשות קאמר, ע"ש. הנה בין לפירש"י בין לפי' התוס', הרי אין זה ענין לדד"ד, דענין דינא דמלכותא הוא כמו הטלת מסים מכס וכדומה, אבל ענין אנגריא של המלך או יציאה למלחמה, הוא מבחינת שום תשים עליך מלך, שאין מלך בלא חיילים, וכל העם שתחת ממשלתו חייבים לשרתו ולעובדו, וכן אם רואה צורך לצאת למלחמה עם האויב, לטובת המדינה וכדומה, דהיא טובת כל העם, לשמור עליהם מהאוייב וכדומה, ואדעתא דהכי המליכוהו עליהם, להיות חשים לעזרתו בכל ענין שהוא טובת המלכות והמדינה, ואין זה בסוד הטלת מסים ומכסים וכדומה.[2]

ד.רמב"ם: גם במלכי ישראל דינא דמלכותא דינא

מה שהביא מדברי הרמז"ל בפיה"מ, הנה פשוט דהרמז"ל הוא מכת החולקים ע"ד התוס' הנ"ל, דהרי בפ"ה מה' גזילה ואבידה הי"א פסק להדיא שאין חילוק בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה המלך ישראל, וכן פסק הטור בחו"מ (סי' שסט) ומרן בש"ע (שם ס"ו ע"ש). ועי' שם בכ"מ ובב"י שהביא ראיה לדברי הרמב"ם ממה שהקשתה הגמ' בפ' הגוזל בתרא (קיג,ע"א), והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. דהו"ל לשנויי כאן במלך ישראל, כאן במלך עכו"ם. ולכאורה קושיא אלימתא היא לדעת התוס' הנ"ל, דלדידהו שיש חילוק בין מלכי ישראל למלכי אומות, מדוע נדחקה הגמ' שם בנדרים ג"כ לתרץ במוכס שאין לו קצבה, או במוכס העומד מאליו, הו"ל לתרץ בפשיטות כאן במלכי ישראל, כאן במלכי אומות, דאין לומר משום דמתניתין סתמא קתני, דהרי גם לדידהו צריך להעמיד מתני' דוקא במוכס שאין לו קצבה, או בעומד מאליו. וכן אין להעמידה במלכי ישראל, דבמלכי ישראל גם ביש לו קצבה, או בלא עומד מאיליו, ל"א דד"ד. וכיון שכן, הרי יש להעמיד המשנה בפשיטות דמיירי במלכי ישראל, ואפילו ביש לו קצבה, או באינו עומד מאיליו, וההיא דשמואל היא במלכי עכו"ם.

אמנם נראה, דהנה שם בר"ן בנדרים כתיב עוד: "וכי אמרינן דד"ד ה"מ לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס, וכן נמי אם לא קנה אותו אלא שהוא ממונה לגבות את המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה דליכא אונסא, כיון דד"ד". והנה פשוט דחילוק זה שכתב הר"ן הוא באינו עומד מאליו וביש לו קצבה דיש בו הדין של דד"ד, אבל באין לו קצבה או בעומד מאליו, גם אם קנה אותו ישראל, יכול לישבע ול"א בו דד"ד. והנה אם נעמיד המשנה במלכי ישראל, צ"ל דאפי' בקנה אותו ישראל יכול הוא לישבע, מפני שבמלכי ישראל ל"א בהו דד"ד, וזה אי אפשר, דהרי בקנה ישראל, דל מהכא ענין של דד"ד, הרי יש כאן ענין גזילה לישראל הקונה את המכס, והרי זה עובר על בל תגזול, דהרי המלך כבר לקח את שלו בשלימות וכל ההפסד מגיע רק לקונה הישראל, ויש כאן גזילה,[3] ולכן א"א להעמידה במלכי ישראל, ואם נעמיד אותה רק בממונה, זה דוחק, דמתני' סתמא קתני, כנלע"ד ביישוב דברי הר"ן ז"ל, ודו"ק.

שוב ראה במשנה למלך בה' גזילה שם שכתב ע"ד מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' ריט, שהקשה דהיאך יתכן דהממונה מפי המלך יהא מותר להבריח וישראל הקונה יהא אסור, וז"ל: "לא ידענא מאי קאמר, האי גוזל את חבירו ישראל והאי מפקיע של עכו"ם דמותר". הרי דבישראל הקונה את המכס, נהי דאין בו ענין של דד"ד משום דהוי כהפקעת הלואתו, אבל יש בו ענין של גזילה מחבירו ישראל שקנה את המכס, כאמור במהרש"ך הנ"ל.

ומדי דברי בזה, ראיתי לעמוד ע"ד המל"מ ז"ל הנ"ל, במה שהקשה ע"ד הר"ן ז"ל בנדרים שם משמעתא דפ' הגוזל, דהקשתה הגמ': ולהבריח המכס מי שרי והאמר שמואל דד"ד? ואם איתא לדברי הר"ן ז"ל דאפי' בישראל הממונה ע"פ המלך מותר להבריח, א"כ אמאי אצטריך לשנויי במוכס שאין לו קצבה או מוכס העומד מאליו, כיון דאפילו אם עמד במצות המלך ויש לו קצבה מותר להבריח. וכתב ע"ז המל"מ ונראה דלא דק וכו' דמ"ש הר"ן הוא לפי מסקנת ר"א במוכס עכו"ם ומשום הפקעת הלואתו נגעו בה, ואינך שאר אוקימתות וכו' לא קי"ל כוותייהו ע"ש. ול"נ כוונת קושיתו בפשיטות, דלמה נקט במוכס עכו"ם ומשום הפקעת הלואתו, הלא לדברי הר"ן אפי' בממונה  ישראל דאינו רשאי להכריח לישראל חבירו וכו' משום דהוי כהפקעת הלואתו, ופשוט דמהרש"ך שנקט אמאי אצטריך לשנויי במוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו, לא כיון להקשות רק על אוקימתות אלו, אלא גם על אוקימתא דר"א שהעמיד במוכס עכו"ם, ותנא ושייר, כיון דהדבר מובן מאליו דגם על תירוץ זה יש להקשות זאת.

עוד ראיתי להמשנל"מ ז"ל שם שכתב ע"ד מרן הכ"מ ז"ל, דנחית עלה משום סכנת נפשות במעמיד המלך ישראל, דהרמז"ל לא אתי עלה אלא מפני שהוא גוזל מנת המלך ע"ש. ולע"ד מרן ז"ל לישנא דהרמז"ל קשיתיה, שכתב מפני שהוא גוזל מנת המלך, דהיה לו לומר בקצרה מפני שהוא גוזל ותו לא, וממה שהוסיף תי' "המלך" נראה דכיון בזה ללמדנו, דנוסף על ח"ה שבדבר מצד שהוא גוזל, הרי כשהגזילה היא מנת המלך, כרוך בה ענין של סכנה, דודאי דאינו דומה מי שגוזל אדם פשוט לגוזל מנת המלך, דהוי כמורד במלכות ויש סכנה לחייו, וזה פשוט וברור.

והנה בפ"ד מה' מלכים ה"א כתב הרדב"ז עמ"ש הרמז"ל שם "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות", וז"ל: "פריך כה"ג פלוגתא דתנאי ואמוראי, ופירש כדר' יוסי ושמואל שאמרו כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, ואמרינן בכמה דוכתי דד"ד, ואפי' מלכי הגויים אמרינן בהו דד"ד". ולא זכיתי להבין אומרו 'ואפי' מלכי הגויים', דנראה כאילו הדעת נוטה יותר לומר במלכי ישראל דד"ד מאשר במלכי הגויים, והוא תמוה, דהרי מדברי התוס' שהביא הר"ן בנדרים הנ"ל מבואר להיפך, שמלכי הגויים י"ל בהם יתר דד"ד מאשר למלכי ישראל, ואף דפשוט דהרמז"ל הוא מכת החולקים על התוס' כנ"ל, אך לא לעשות פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה בסברות הפוכות.

ואפשר דטעמו ז"ל, מכיון שלפי סברתו. כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו הוא מטעמא דד"ד, א"כ היה מקום לומר, דדוקא במלכי ישראל, דיש מקרא מפורש בפרשת המלך, דיש לו רשות להטיל מסים על העם לצרכיו וצרכי מלחמותיו, אבל לא כן מלכי הגוים שלא מצינו להם גילוי כזה במקרא מפורש, אין לומר בהם דד"ד, קמ"ל דאפי' במלכי גוים י"ל בהם דד"ד, כיון שאנו יושבים תחת מרותם, ועלינו לא למרוד בהם ח"ו, דזו אחת מהשבועות שהשביע הקב"ה לישראל, שלא למרוד באומות.

ה.מסקנה: הכלל תקף בכל המלכים

אתאן לעיקר הדין, הנה הדבר ברור, שאין לנו אלא דעת הרמז"ל והנמשכים אחריו -הטור והש"ע בסי' שסט -דפ' בפשיטות שאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי האומות דשניהם שוים בשיעוריהם, דדיינינן בהו דינא דמלכותא דינא, ודלא כדעת התוס' והר"ן ז"ל, שחילקו בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל. ובפרט דזה כלל בידינו: במקום שהמפרשים והפוסקים חולקים בהלכה -נקטינן כהפוסקים שכ"כ להלכה ולמעשה ולא כהמפרשים, שאינם אלא בדרך פירוש ולא בדרך פסק.

שוב ראיתי לחת"ס ז"ל בחו"מ סי' מד שכתב: והנה בהא דד"ד, כתב רשב"ם בב"ב (נד,ע"ב) הטעם דהמדינה עצמה ניחא ליה וכו' וסיים החת"ס: "ולפ"ז אין לחלק בין מלך או"ה למלך ישראל וכו', ומ"מ כל זמן כשאינו מתנגד למ"ש תורה בהדיא, אבל כשמתנגד וכו' אזי אפי' למלך אוה"ע אין שומעים ק"ו למלך ישראל". ושוב הביא דברי הר"ן בנדרים הנ"ל וכתב עליהם: "ומ"מ נ"ל דל"פ אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם, ס"ל ל"ש בני מדינה ניחא להו אלא משום דהוא אדון הארץ וא"כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי או"ה, אבל במנהגי ונימוסי המלכות כמו בב"ב נד ע"ב מודה ר"ן שהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל למלכי או"ה". הנה למדנו עוד חידוש מדברי החת"ס ז"ל דע"כ לא פליגי הר"ן ורמב"ם אלא במסים ומכס, אבל במנהגים ונימוסים גם הר"ן יודה שאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי או"ה משום דניחא להו. וע"ע בספרי הפוס' ז"ל, מ"ש לחלק בכמה ענינים דשוים בהם מלכי ישראל למלכי האומות בדד"ד, אף לדעת התוס' והר"ן וסיעתייהו ע"ש. ועכ"פ אנן בדידן דנקטינן להלכה כסברת הרמז"ל ופסקה מרן, שבשום ענין אין חילוק בין מלכי ישראל למלכי או"ה, בדינא דמלכותא דינא, ואין אנו צריכים לחפש חילוקים בזה לדעת הפוסקים דלא קי"ל כוותייהו.

ו.  היש לחלק בין מלך לבין מוסדות שלטון בימינו

מרן החבי"ב ז"ל (בכנה"ג סי' שסט הגה"ט אות י ובהגב"י אות סא) כתב: "וה"ה כל שר ושלטון בעירו שיש לו כח לעשות חוקים בעירו, דינא דמלכותא דינא, -הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א סי' תריב ותרלז וח"ב סי' שנו, מהרי"ק שו' קצה ת"י ס"י י"ו, וראיתי לבעל בנימין זאב סי' רצד שכתב דה"ה שליח המלך והביא ראיה מתשובה זו של הרשב"א. גם לבעל השה"ג בפרק חזקת הבתים ראיתי שכתב ולאו דוקא המלך אלא אפי' שליחא דמלכא הוי כמלכא כל זמן שעושה השליח מחוקי המקום".

והנה לכאורה יש מקום לחלק, דע"כ לא כתב הרשב"א דה"ה שלטון ושר במקומו וכו', אלא במקום שהוא ממונה מהמלך, דאף דהחוק הזה שחקק השר, לא יצא מפי המלך, בכל זאת מכיון שהוא ממונה מהמלך לעשות כרצונו במקומו, לחוקק חוקים כפי ראות עיניו לטובת המקום ולטובת תושביו, הרי כאילו חוק זה יצא מפי המלך עצמו, מכיון שברשות קא נחית לעשות הישר בעיניו לטובת המדינה. לא כן אם אין בכלל מלך במדינה, כנהוג עתה בכמה מלכויות גדולות שאין להם מלך, רק נשיא שאין לו שום שליטה על המדינה לחוקק חוקים ומשפטים, רק בבחינת "שמך נקרא עלינו" לכבוד המדינה, כלפי חוץ -מלכי ארץ, וכלפי פנים -לאשר מינוי שרים ושופטים וכדומה, אך עניני החוקים נתונים אך ורק ביד בית הנבחרים והמחוקקים שנבחרו ע"י העם למשך שנים אחדות, הרי אין כאן מלך נבחר העם, שעליו נאמרה פרשת המלך בתורה, ואלה נבחרי העם לבית הנבחרים והמחוקקים, אפשר שאין להם אותו התוקף המלכותי, הנאמר בתורה, שעליו אמרו דינא דמלכותא דינא.

אמנם הנה הרואה יראה בכנה"ג בהגה"ט שם, דכבר הוא עצמו עמד ע"ז שם וכתב על דברא השה"ג שם שכתב ומיהו נראה שצריך שיהיה שליח מהמלך ממש וכו', וכ"מ בתשובה דשייכי לס' נזיקין והכי מסתברא, וכתב ע"כ: "וכפי הנראה שהם מבינים דהרשב"א ז"ל מיירי בשלטון ושר הממונה מהמלך, ולא היא, דהרשב"א ז"ל לא בא לומר אלא שאין צורך שיהיה מלך ממש, אלא אפי' שאינו מלך אלא דוכס שר ומושל בעירו דינו דין אע"ג דהוי מלכותא בלא תגא. ואפשר לומר דהם ז"ל מבינים דברי הרשב"א כפשוטם, ואע"פ כן הביאו ראיה לדינם מדברי הרשב"א ז"ל בכה"ג, דאם היה דדוקא במלך דד"ד, אפשר לומר דכל שר ומושל בעירו כל שאינו מעוטר בעטרת, אין דינו כדין המלך, ומינה דשליח המלך כיון שאינו מלך ממש אין לו דין מלך לענין זה, אבל כיון דהרשב"א ז"ל גילה לנו דלאו דוקא מלך מעוטר, אלא כל שר ומושל בעירו יש לו דין מלך, ה"ה שליח המלך כיון שבידו לעשות מה שירצה ולית דימחי בידיה, וכ"כ המרדכי פ' הגוזל ות"י סי' יו".

הרי שלך לפניך, דאין מקום לחלק, בין מלך המעוטר בתגא, לשר ומושל שאינו מעוטר בתגא, דבכולהו אמרינן דד"ד, והדר דינא, דה"ה בית הנבחרים והמחוקקים גם שאינם מעוטרים בעטרת מלכים, דינם כדין מלך, וי"ל בהו דד"ד. ומכ"ש אתו, מכיון שנבחרו ע"י העם, ואדעתא דהכי בחרו בהו, להוציא חוקים ומשפטים כפי ראות עיניהם לטובת המדינה, שאף המסים המטילים על בני המדינה הוא לטובתם, דבלי מסים אין קיום למדינה, וכל אזרח במדינה חפץ בקיום המדינה.

גדולה מזו מצינו להכנה"ג בהגב"י שם אות סב שכתב: "ה"ה כל הדיוטות שאם קצבו שלא יהנה אדם מארצם אלא בקצבתם -דיניהם דין, מרדכי בפ' הגוזל ומאכיל בשם רא"ם." והנה ודאי, דיסוד דברי המרדכי הנ"ל הוא מההיא דגרסינן (ב"ב ח,ע"ב) "ורשאין בני העיר וכו' ולהסיע על קיצתם וכו'" ופירש"י: "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה" ע"ש. אמנם עי' בדברינו בישכיל עבדי (ח"ג אה"ע בי' וח"ב אות ג ושם בחחו"מ סי' א אות א-ב ובח"ד אה"ע סי' טו ס"ד אות א-ד) שכתבנו, דבתקנות העיר תלתא לטיבותא בעינן: א) דיהיו טובי העיר מבוררין תחילה מן הקהל; ב) דיהיה הדבר מדעת כל טובי העיר וחכם העיר הממונה על הציבור; ג) דיהיה לטובת הקהל ולא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. ובחפשי עתה במרדכי בפ' הגוזל ומאכיל, מצאתי שכתב: "וז"ל ומה שטען ראובן שרוצה לתקן לתת משל אחרים מעתה והלאה ושמעון מעכב, הדין עם שמעון, אם הוא מישובו, דהא דאמרינן ורשאין בני העיר וכו' הכי פי' ורשאין בני העיר להסיע ולהפסיד ממון את העובר על הקיצבה שקצבו והתנו ביניהם לדעת כולם שנתרצה בתחילת התקנה ועתה עובר עליה, והוא שעשאוה בחבר עיר וכו' אבל להפקיע ממון שלא מדעת בעלים אסור, אם לא ע"י הפקר ציבור או בית דין".

והנה שם בדברינו הבאנו דברי המרדכי בב"ב שם, שהביא ב' פי' באיכות בני העיר, וז"ל: "פר"ת שנעשית הקיצות מדעת כל טובי העיר, וטובי העיר הוו כחבר עיר וכו' ופי' רי"ו הטעם דטובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכ"מ, וכו'. והר' מרדכי מצא בשם ר"ת דרשאים בני העיר להסיע וכו' האי רשאים אלהסיע קאי, פי' היכא דכבר התנו ביניהם, אבל אם לא התנו מתחילה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני העיר למה שירצו, והא דאמר הפקר ב"ד הפקר כגון בי דינא דר"א ודר"א וכו' והא דאמרינן ובאת אל הכהנים וכו' היינו שכ"ז שבדורם אין גדול כמוהו". ושם הבאנו דברי מהרי"ק שו' קפ ושו' א ושו' יד, שעלתה הסכמתו כפי' שני דר"ת שבעינן שהתנו ביניהם מתחילה וגם שיתבררו תחילה מאת הקהל ושיהיה לטובת הקהל, והבאנו עוד דברי מרן בש"ע סי' רלא סכ"ח שכתב: "בד"א שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור אבל אם ישנו אין התנאי שלהם מועיל".

מעתה, עלינו לדון אם ישנם כל התנאים הנ"ל בבית הנבחרים דנ"ד. הנה פשוט דבית הנבחרים הוא ביחס טובי העיר בודאי, וגם הם ביחס מבוררין תחילה מן הקהל, מכיון שנבחרו מכל בני המדינה, ואדעתא דהכי נבחרו לחקוק חוקים ומשפטים ולהטיל מסים כמו כל מדינה. גם התנאי דליכא רווחא להאי ופסידא להאי, ליכא בנ"ד דהריוח והפסידא הוא לכל בני העיר בשווה, דהמסים הם בשווה לכל בני העיר, כל אחד לפי הכנסותיו ורווחיו ואין כאן רווחא להאי ופסידא להאי. אכן התנאי דצריך להיות בהסכמת חכם העיר, לכאורה הוא חסר בנ"ד, דמעולם לא נמלכים בחכם העיר.

אמנם נראה מאחר דגם חכם העיר הוא אחד מהבוחרים, הרי כאילו מתחילה הסכימה דעתו עמהם לכל אשר יעשו לטובת העיר, כל שאינו מתנגד לדין תורה. שאף למה דקי"ל דינא דמלכותא דינא, הרי נאמר במפורש, דהוא דוקא כשהוא אינו מתנגד לתורה, ורק בענין דיני ממונות שהוא מבחינת הפקר ב"ד הפקר, וגם אין בו רווחא להאי ופסידא להאי כאמור. ועוד אני אומר, דלפי האמור בתחילת דברינו שבית הנבחרים שלנו מתייחס ביחס ממלכה, הרי לא מצינו במלך ישראל שצריך להמלך עם חכם העיר.

לאור כל האמור, יוצא:

א) דינא דמלכותא נאמר, בין במלכי או"ה, בין במלכי ישראל.

ב)   דד"ד נאמר גם במקום שאין מלך, רק שר ומושל, או בית נבחרים.

ג)   גם אם נאמר שהם רק בבחינת טובי העיר, הרי יש להם הרשות לחקוק חוקים לפי ראות עיניהם לטובת המדינה מכיון שהם נבחרי בני המדינה, ואדעתא דהכי בחרו בהם, לקבל כל אשר יטילו עליהם.

ד) לכל הדעות בין אם לנבחרים דין מלכות, בין אם דין טובי העיר, אין הם יכולים להטיל דבר שהוא נגד התורה.

וה' יזכנו למלכות בית דוד, ומלכות שמים מלכות כל עולמים בב"א.



*     המאמר נדפס גם בספרו של הרה"מ שו"ת ישכיל עבדי כרך ו עמ' רפה.

[1]    אם נקבל סברת הרהמ"ח שזה בגדר הצורך שישווה מדותיו, כי אז היה יותר מסתבר לומר שמלך עכו"ם גם בחו"ל לא יוכל לחוקק חוקים, ולא להיפך. כי מאחר שאין הארץ שלו בא"י איך יתכן שמחמת רצונו שחוקיו יהיו קיימים בארצו יכריח את ישראל בארץ שאינה שלו לקיים חוקיו. ואז נאמר, אדרבא, שאין דינו דין בשום מקום, כיון שאינו יכול להשוות חוקיו. אבל באמת מסתבר יותר לענ"ד שזה אינו כלל בגדר תנאי הנ"ל, שהרי על א"י כאילו אינו מלך, ומה שייך כאן לדון בדרך שישווה מדותיו, הן הוא מצדו מוכן להשוות מדותיו ולהטיל על כולם עול מיסיו אלא שאין זה בידו. -העורך

[2]    אבל ראה בשו"ת חת"ס או"ח סימן רח וחו"מ סימן מד, שלמד דד"ד מהאמור שם בשבועות. ובאמת הדברים ק"ו, אם על גופם של האזרחים יש לו למלך שלטון ודינו דין לגייסם אם למלחמה אם לעבודה, ק"ו על ממונם. -י.ש

[3]    לענ"ד אם אין דד"ד אין מקום לישראל לבוא בטענה מכח שנתן כסף, שכיון שאין הדין דין אינם חייבים במסים שהמלך מטיל, נמצא דהישראל שקנה מהמלך שדי זוז בכדי, ואף אחד אינו אחראי לו. ויש קצת לדון מדין מציל חבירו מן ההיזק, שאילולא שהיה קונה המכס, ודאי שהיה המלך גובה ע"י שליחיו ונמצא שע"י שקנה הישראל מרויחים. אולם זה כבר נכנס בגדר מבריח ארי וכו', עכ"פ ענין גזילה ודאי אין כאן. -העורך.

  אם יש למדינת ישראל דינא דמלכותא דינא
עבור לתוכן העמוד