לקראת מדינה יהודית

לקראת מדינה יהודית*

ראשי פרקים

א.          המדינה בזמננו - הכרח דתי אמוני

ב.           ופחד ורחב לבבך

ג.           זניחת המשפט העברי - חרפה

ד.           הכנות לקראת שילוב משפט עברי

ה.          משפט התורה ומשפט המדינה

ו.           אין מקום למערכת כפולה

ז.           מלך כשופט במשפטי התורה

 

vvv

א.המדינה בזמננו -הכרח דתי אמוני

מדינת ישראל העמידה לפנינו בעיות קשות הדורשות עיון ובירור מצד חכמי התורה. אני הייתי בין הנלהבים לרעיון מדינה יהודית, אעפ"י שידעתי שיש בין גדולי התורה אוהבי ישראל כמוני הפוחדים מפני הקמת המדינה. הם היו מוכנים להסתפק בעליה חופשית. אבל אני הכרתי בהכרה עמוקה שלא סגי "הא בלא הא", שלא תתגשם השאיפה לעליה חופשית בהעדרה של מדינה סוברנית. מלבד זאת נגמר בדעתי שמדינת ישראל היא הכרח חיוני לא רק מנקודת ראות של הצלת מאות אלפי אחינו שרידי התופת באירופה ורווח והצלה לאחינו בארצות האיסלם שהקנאות הדתית שולטת בהן. בלבי נקבעה הדעה שזהו דבר שהיהדות עצמה, מבחינה פנימית, זקוקה אליו במאד מאד.

היה ברור לי כשמש בצהרים שהשואה האיומה שהשמידה את רוב האומה על גאוניה, רוב רבניה, צדיקיה, חסידיה, חכמיה וסופריה, משורריה ועסקניה, גרמה תזוזה ביסודות האמונה הטמונים עמוק עמוק בלב המוני בית ישראל בעולם כולו. ופחדתי פחד, שאם השחר שהתחיל לעלות בארץ האבות והנביאים יתעלם ויסתתר, ח"ו, לזמן ארוך, תהיינה התוצאות מרות מאד עד כדי לסכן את עצם קיום היהדות, עכ"פ בגולה. ולפיכך בשלה אצלי הכרה מוצקת שהמאמצים להצלחת מאבקנו ההירואי בארץ ישראל הם דבר שנשמת האומה תלויה בה ושאין זו רק מלחמה לעזרת ישראל מיד צר -שהיא מלחמת מצוה בלי ספק -אלא יותר מזה, מלחמה להצלת נשמת האומה.

ב.ופחד ורחב לבבך

יחד עם זאת הרגשתי שהמדינה תעמיד אותנו בפני בעיות פנימיות קשות ומסובכות, אבל לא נרתעתי מפני כך. מה ביני ובין חבירי הרבנים שאליהם רמזתי למעלה? בי נתקיים 'ופחד ורחב לבבך' -פחד ורחב גם יחד.[1] אצלם נתקיים ופחד לבבך -בלי ורחב. גם עכשיו אני עומד בדעתי והשקפתי. אני מאמין שסוף סוף בעזרת ה' יהיה הכל בסדר, אך אני מתפלא הפלא ופלא על חוסר-הפעילות מצד הרוב הגדול של היהדות הנאמנה, עכשיו כשהמדינה היא כבר עובדה חיה וקיימת. אילו קמה המדינה היהודית אפילו לפני חמשים שנה, היו גם כן בעיות ידועות, אבל לא באותם הממדים ולא באותה רמת קושי. אז היו רובא דרובא של עם ישראל שומרי תורה ומצוות. היום לצערנו הגדול אין המצב כזה. הבעיות העיקרות המזדקפות לפנינו היום במלא קומתן הן: (א) הבטחת שמירת שבת קדשנו, עכ"פ בפרהסיא, כלומר השבת הציבורית, והבטחת שמירתה בצביונה האמיתי על פי התורה שבכתב ושבעל פה. (ב) הבטחת הכשרות הציבורית, עד כמה שזה נתון בסמכותה ובכחה של הממשלה המרכזית ושל השלטון העירוני או המקומי. (ג) משפט התורה. (ד) הבטחת נישואין וגירושין כדת משה וישראל.

ג.זניחת המשפט העברי -חרפה

לעת עתה אצטמצם בשאלת משפט התורה. כמובן שלא היה יכול לעלות על דעתו של יהודי דתי באמת, שהמדינה היהודית תעזוב מקור מים חיים -את תורתנו הקדושה -לחצוב לה בורות בורות ומשפטים של עם אחר. הלא זו היתה מהפכה איומה מבפנים, וחלול השם נורא מבחוץ. זה היה בבחינת נתינת גט כריתות, ח"ו, לתורת ישראל. כסבורים היינו שתיכף להכרזת המדינה יהיו הגורמים הקובעים בשטח הזה, נמלכים מיד עם סמכות התורה בארץ כדת מה לעשות. אמנם הנוהג בכל ארץ נכבשת הוא, שמשאירים לזמן את החוק הקיים מכבר שלא לגרום לזעזועים קשים בעולם המסחר וכו'. במה דברים אמורים אצל הגויים שאין להם משפט שהוא חלק מדתם, משא"כ אצלנו; זה דבר חמור מאד מאד לקיים אפילו לזמן מועט משפט שלא כתורה. ומה גם משפט זר שהטילה עלינו הממשלה המנדטורית. וזהו כבר מבלי לדבר על מהות המשפט הקיים העשוי טלאים על גבי טלאים: חוק בריטי על גבי חוק טורקי.

אפילו אם היה המשפט הנידון כולו מחמדים, היה הוא פסול מן המבט הלאומי -ובפרט הדתי. הרי זה חוק ומשפט גויי, וכבר הגאון הלאומי צריך היה לעמוד כתריס בפני ההתבוללות הסיטונית הזאת. הרעישו אבות העולם על ישראל ההולך להתדיין בערכאות של גויים, אפילו אם דיניהם כדינינו, ומכש"כ אם דיניהם אינם כדיננו. ולדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה מישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו בתור שכזה דן עפ"י חוקים זרים. "המבלי אין אלקים בישראל ...".

כבר דן התשב"ץ ז"ל על אלה המתדיינים בערכאות אפילו של המוסלמים כאילו מייקרים שמם של אלילים (שזהו אחד הנימוקים לחומר האיסור של ההתדיינות בערכאות של גויים). שאעפ"י שהמוסלמים בודאי אינם עובדי אלילים כלל וכלל, הרי אינם מכירים בתוקפה של תורת משה ואצ"ל של תורת חז"ל שלפי טענתם כבר פקעה. ולפיכך הם דנים עפ"י משפטים משלהם. וע"כ ההולך לדון לפניהם מייקר תורתם ומבטל תורת משה וחז"ל, ודנוהו כמייקר שם אלילים. ומעתה אני אומר שעם ישראל בתור שכזה ובארץ קדשו, כשהוא מזניח תורתנו הקדושה ודן עפ"י חוק זר, אעפ"י שהחוק ההוא איננו מתיימר לנבוע ממקור על-אנושי ואין לו אופי דתי, בכל זאת הרי הוא בועט בתורת אלקים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים ורז"ל ורבותינו הפוסקים ממשה רבינו עד היום, ותוצאותיו של מצב מחפיר ומכאיב זה מי ישורן.

אם בנוגע למצב הקיים, היינו הסטאטוס-קוו עוד יש מקום לטענות, הרי בנוגע לעתיד מה יש לטעון? הנה כבר הושיבו בתי דינים וקבעו משרד למשפטים ובית דין עליון, ותורת ישראל לא נזכרה ולא נפקדה, ולא עשו אותה "אפילו כתורמוס הזה"! כלום לא היתה חובתה הראשונה של הממשלה להכריז ולהודיע שאחרי תקופת המעבר הלזאת, יבוא תור התורה, לדורות עולם, ושהיא עתידה לבקש הדרכה והוראה מפי חכמי התורה בנוגע לתקנות והשלמות על כל הרקע של משפט התורה, כשינתן לו תוקף מלכותי. ואפילו בתקופת המעבר, כלום לא היתה צריכה להושיב בכל בית דין משלה עכ"פ "חד דגמיר וסביר", ת"ח היודע להתמצא בחושן המשפט שלנו שיורה לשופטים את דין התורה ולהטיל עליהם לדון על פיו, עד כמה שזה לא פוגע בחוזים וכו' שנעשו בימי השלטון המנדטורי? ואם זה לא עשתה, הרי עכ"פ חייבת היתה להראות יחס הוגן והולם כלפי משפט תורתנו, שהיא חיינו ואורך ימינו. לא די לנו הצער הזה אלא שלמרות מאמציו הנמרצים של נציגנו בממשלה הרב פישמן, עוד לא הצלחנו להשיג החלטה לבטל את הקיפוחים הקשים של סמכות של הרבנות בשטח המצב האישי בהשוואה לבתי הדין הדתיים של המוסלמים! אוי לה לאותה בושה או לה לאותה כלימה! כבר מהבחינה הלאומית היא ללא נשוא.

ד.הכנות לקראת שילוב משפט עברי

הנה אני חשבתי מחשבות מכבר להתכונן לקראת המפנה החדש וב"ה הצלחתי לייסד כאן במכון הרי פישל לדרישת התלמוד מכון למשפט התורה, לשם לימוד עיוני ומסודר בחושן המשפט ובדיני ממונות שבאבן העזר, להכין דיינים מומחים מטובי הכוחות הצעירים הבאים מהישיבות.

יתר על כך, באותם הימים כשרבים דימו שרעיון ייסוד מדינה יהודית עצמאית מלכותית אינו אלא חזון שלא ניתן להתגשם לפני בוא משיח צדקנו, שאפתי שתקום בתוכנו תנועה אדירה שמטרתה תהא להשפיע על המועצה המחוקקת העתידה להכניס במגילות התחוקה (קונסטיטוציה) סעיף יסודי שיקבע שהמשפט במדינה יהא משפט התורה. ביודעי היטב היטב שיסתערו עלינו ויטענו שאם נעמיד הכל על שורת הדין ככתבה נתקל בקשיים עצומים בענין פסולי דיינות ועדות הכושר הדתי של הרבה מהדיינים והעדים, וכן מבחינת הדין עצמו, כגון עדות נשים. והתחלתי לבקש עצות ע"י קבלה כללית. ובעודי מעיין וחוקר וחותר, אירעו המאורעות הגדולים, ומדינת ישראל קמה בע"ה ונהיתה לעובדה קיימת. עכשיו כשאני רואה את היחס האדיש רפו ידי ונופל בלבי ספק עצום, והוא, שאפילו אם נצליח למצוא עצות ותחבולות ולקבל הסכמות רוב גדולי התורה לכך, האם יעלה בידינו להשיג רוב לקביעת אותו סעיף יסודי בתחוקה? ואם לא, כל הטורח הזה למה?

אולם בכל זאת דעתי איתנה שעלינו לעשות את כל הדרוש לשם הכנת שופטים כשרים מן התורה, בלי שום דוחקים בלי שום עצות ותחבולות, בקיאים בדיני התורה על בוריה ויראי אלקים וכו', ומאומנים ומחונכים לתפקיד הקדוש והכבד ההוא. להכין מעין "ערוך השלחן" בצורה העלולה להתקבל אצל היוריסטים. וזה כבר צורך הכרחי גם לבתי הדין הרבניים. יש כמה שטחים שבהם אנו זקוקים להשלמות, בשים לב להתפתחות החיים הכלכליים, וגם לתקנות במסגרת של תוה"ק. וכן יש צורך להקל במדה ידועה על הלימוד והעיון והשימוש במקורות. תהיה זאת תועלת גם בשבילנו, וגם בשביל בתי המשפט של המדינה. הבה אפרש את דברי. אם אנחנו לא נוציא "אוצר משפטים" בצורה ההיא, מה יעשו היוריסטים שאינם יכולים להתמצא בחושן המשפט? הלא יקחו להם לקו ולמשקולת איזה קודקס זר ונמצא שם שמים מתחלל בישראל וגם בעמים. אולם אם יהיה ספר כזה מוכן מצדנו, מסתבר שלא יתעלמו לגמרי מדיני התורה ויסגלו להם חלקים חלקים. ואם כי על פשרה כזו ג"כ התורה תחגור שק, אבל חילול השם לא יהיה כ"כ גדול.

ברם זאת היא לדעתי נקודה שורשית. על היהדות הדתית שומה לעשות כל המאמצים האפשריים, שעל כל פנים תישאר במדינה היהודית קרן זוית לתורתנו הקדושה. לאמר, שתהא הזכות נתונה לכל יהודי הנתבע לדין לפני בית משפט חילוני בעניני ממונות, לומר: לבית דין של הרבנות אני יורד. מובן שיקבע זמן שבו עליו להענות להזמנתו של אותו הבית דין, ואם לא יופיע יהא כח ביד בית הדין לדונו שלא בפניו. מובן גם כן שיתקיים בית דין גדול לערעורים של הרבנות הראשית בירושלים עיה"ק ת"ו. כמו כן מובן שנדרוש שפסקי הדין של בתי הדין של הרבנות לא יהיו נתונים לערעור לפני בית המשפט העליון הממשלתי, שברובו הגדול, יהיה מורכב מאנשים, שבכל הכבוד הראוי להם, הרי בנוגע לבקיאות בחושן המשפט הם הדיוטות גמורים.

אני מניח ג"כ שברקע של המצב האישי יישאר כח השיפוט של בתי הדין התורניים אחרי הערת הקיפוחים הנ"ל. זוהי לדעתי הדרך שתביא להשארת שורש וענף למשפט תורתנו הקדושה. עד אשר יערה רוח ממרום ויקויים "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה".

ועתה חבריי רבני א"י וחו"ל, אחי ורעי שימו נא לבבכם לדברי אלה, דברים מועטים הכוללים את המרובה, היוצאים מלב ונפש יהודי שאין לו בעולמו אלא טובת האומה בלבד, הזורמים מנפש יהודי הומיה וסוערת, השמחה בתקומת ישראל בארץ עריסתו, המברכת ברכת שהחיינו וגו' לזמן הזה, ואשר יחד עם זאת היא דואגת וחרדה לאמר "מה נעשה לאחותנו זו תוה"ק ככתוב: "אמור לחכמה אחותי את" -עיין סנהדרין (ה,ע"ב) ביום שידובר בה". חשבו, שקלו, עיינו התבוננו בכובד הראש והיו נכונים ליום אשר בו נתאסף ב"ה בירושלים עיר קדשנו לשם דיונים והחלטות.

בסיום דברי הנני קורא מעמקי הלב; למען הציל את המצב הרי צו השעה לכל אחינו הנאמנים לה' ולתורתו, ללא הבדל מפלגה שדרה ומעמד: התאחדו -התלכדו! ת"ל עוד לא אלמן ישראל, חושבני שבכח הליכוד והאיחוד ימצא קולנו הד חזק גם בלב כמה מאלה שהתרחקו פחות או יותר מהשקפת העולם של היהדות הנאמנה. צו השעה הוא: מי לה' -יתן ידו להתאחדות ההיא, בצורה בולטת ממשית. יבואו תחילה ראשי המפלגות הדתיות לידי הסכם הדדי והמה יקימו את המנגנון הדרוש לשם הגשמת הצו הגדול ההוא.

ועתה אני תפלה להצלחת מדינת ישראל, אני תפלה לשלום מגיני ישראל המקדשים שם ישראל וממילא שם שמים, ברוחם הכביר ובגבורתם המופתית: ישמרם שומר ישראל ועטרת נצחון יכתירם! אני תפלה לנותן התורה הבוחר בציון להשיב לב בנים אל אבותם -ואל חיק אמם -(עיין ירושלמי סוף מסכת ברכות) -ויהיה רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה לשמוח בירושלים הבנויה ובגאולת ישראל השלמה ובהרמת קרן התורה תוה"ק וקרן ישראל גם יחד, אמן, אמן!

ה.משפט התורה ומשפט המדינה

והנה עד שאני טורח בפתרון בעיה ההתאמה בין משפט התורה למשטר דמוקרטי, במדינה היהודית, אני כבר רואה תמהים עלי: כל הטורח הזה למה? הלא בא אחד מאחרוני הראשונים, רבינו נסים ז"ל, והושיט לנו הכל בקנה, הר"ן ז"ל בדרשותיו דרשה יא מניח שיש שני מיני משפטים בישראל, משפט התורה ומשפט המדינה, או משפט המלך. לפי דיני התורה רחוק שייענש החוטא, ובנקל ייפטר הרוצח, והוא הדין שיש קשיים בדיני ממונות על הרקע של דיני העדות. כדי להשלים את משפט התורה בא משפט המלך.

איני יודע אם מחבר הדרשות הוא רבינו נסים מגירונדי ז"ל, אחד מגדולי רבותינו ז"ל שלאחר חתימת התלמוד, אבל בכל אופן היה מגדולי הדורות.[2] קבלת דעתו ודאי שהיתה מקילה לנו בהרבה, אבל אני רואה קשיים גדולים ליישבה. אחרי ועידת פיל כשעמדנו לפני הצעת חלוקה וייסוד מדינה יהודית, הזכרתי במכתב אל הגאון רח"ע ז"ל על דבר עצות ודרכים להתגבר על הקשיים העומדים לפנינו בנוגע למינויים של נוכרים שאינם בני ברית, שהרי חוק הוא בדיני התורה כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך. הוא ז"ל בתשובתו[3] רמז לדרשת הר"ן ז"ל הנ"ל. חזרתי וכתבתי לו שלדעתי אין זה מתקבל בתור פתרון, ושוב לא קיבלתי ממנו שום תשובה באותו ענין. נשארתי אני בדעתי, שלא יתכן שבמסגרת חוקי התורה נקבע מקום לשתי סמכויות מקבילות, כעין בתי המשפט של דין ובתי המשפט של יושר, בכח משפט המלך שנהגו באנגליה עד לתקופה ידועה.

והנה נזדמנה לידי חוברת מרב חשוב בשם "בתי המשפט בארץ ישראל" שהופיעה לפני כמה שנים, פרי התלהבות שהולידה הצהרת בלפור ואחריה מינויו של הרברט סמואל לפחת יהודה. המחבר שאל בראש החוברת: נניח כי כבר נמסר שלטון הארץ בידינו ועלינו למנות שופטים, האם לא נמנה גם אחד אשר איננו בן ברית, לאשר הם פסולים לדון ואף להעיד. האם החוק המדיני יכול להבדיל בין התושבים? בהמשך דבריו הוא מביא את משפט דוד (שמואל ב יב) ותמה: הלא החוק לא יבדיל בין כבשת העני לכבשת העשיר ולא נמצא משפט מוות על אשר לא חמל. כן גם פסק הדין "ואת הכבשה ישלם ארבעתים" אינו כהלכה, כי ארבעה וחמשה אמרה תורה אך בגנב ולא בגזלן.

מלבד זה המעיין במשפטי התורה הערוכים לפנינו בכדי להכיר על ידם את אופני החיים החברתיים והחיים בכל גווניהם, אז בהיות ישראל בארצו, ימצא חסרון גדול, חסרון ספר חוקים שלם במקצוע חשוב ונחוץ של קיום החברה. יודעים אנחנו היום, כי בדין ודברים אשר בין אדם לחבירו או להציבור בכללן. לעמו וארצו, יש מלבד חוק האזרחים גם ספר חוקים מיוחד לעונשים, ולא לבד להורג נפש, אך גם נגד השולח יד ברכוש שאינו שלו, וזה מוכרח ומיוסד בהגיון. והנה המעיין בהלכות אלו לא ימצא עונש. גונב וגוזל ממון חבירו אשר יחוייב מדין תורה אך להשיב הגזילה וגם מלקות לא יחוייב. עונש הכפל או הארבעה כמעט לא ימצא שישלם, לאשר רוב הגניבות הן באין רואים, וכפל לא יחוייב כי אם בהעדאת עדים. וגם המזיק גופו של חבירו, מפיל את שינו, מסמא את עינו, מדין תורה עליו אך לשלם נזק צער ריפוי שבת ובושת. ובכן, איש אשר כסף לא נחשב בעיניו, או עני אשר לא ירא מעביטת השוטר, האם יוכל לעשות כאוות נפשו להכות עין אויביו ושן שונאו מבלי מפריע ... וגם רוצח כך, שלא יצא חייב כי יהרג וכו'. עכת"ד.

ודאי שאלו דברי טעם, אבל מה היא תשובת המחבר הנכבד? -מלבד דין התורה התקיים דין המלך, או דין המלכות שדנו עפ"י סברתם ועפ"י הנסיבות, והם השלימו את החסרון. ואמנם המחבר אינו אומר בפירוש שבזה נפתור את בעית קיפוחם של נוכרים בשאלת הדין והעדות, אבל כך יש לנו להבין, כלומר שהמדינה היום, שהיא במקום המלך לפנים, תעמיד בתי דין משלה בכח הסמכות שנמסר לה ג"כ ביפוי כח מהתורה, הם לא יהיו קשורים בדיני התורה, והם יתקנו הכל וימלאו את כל החסר.

ו.  אין מקום למערכת כפולה

אם באמת קיים סידור כזה בחוקת התורה, היה זה פותח גישה חדשה לכמה מהבעיות שעסקנו בהן ושנעסוק בהן, אבל במחקר היסטורי אין לנו עסק וגם לא יועיל לנו. מצד ההלכה לא באים בחשבון אלא מקורות מוסמכים של משפט התורה ועל פיהם אין יסוד להנחה זו של משפט כפול או מקביל של שתי סמכויות. כל מה שיש לנו הוא דין המלך להרוג את הרוצח אף כשהוא פטור מדין הבית דין, אך אין זאת אומרת שכך נקבע לחוק שכל שהבי"ד מוצא שאדם זה רוצח במזיד אלא שמנקודות הלכתיות גרידא אי אפשר לדונו למיתה -המלך הורגו. אמנם אין לטעון שאם כך מה כח בית דין יפה ובית דין לדיני נפשות למה, שיש לאמר שניתן לבי"ד התפקיד לחקור ולבדוק וכשהוא מוצא שאיננו חייב מיתה לפי דין התורה, אזי ביד המלך להורגו. אלא שא"כ הורדת את הסנהדרין למין חוקר משפטי, וזה איננו מתקבל על הדעת.

אך המצב עפ"י ההלכה הוא כזה: לדון דיני נפשות הרי זה בסמכותה ותפקידה של הסנהדרין (כלומר סנהדרין קטנה; בי"ד של עשרים ושלשה סמוכין). אלא שאף לאחר שהסנהדרין פטרה את הנידון, יש כח ביד המלך -משום תיקון העולם לצורך השעה -להורגו. אבל אין זאת אומרת שהמלכות בישראל היתה לה חוקה מיוחדת שלא כתורה, שעל פיה היא דנה, ועל פיה היא ממנה שופטים ומכשירה עדים. אלא שבדין הרוצח, הדבר מסור לשיקול דעתו של המלך עפ"י מה שרואה במצב המוסרי של העם. ואם הרוצחים מועטים מאד ואין סכנה שע"י זיכויים יתרבו שופכי דמים בישראל, אין למלך להזקק לזה כלל.

אין בזה גם משום נ"מ למעשה בשבילנו מאחר שבין כך וכך לא ידונו דיני נפשות במדינה עד שיהיו לנו סמוכין ועד שיבנה המקדש. כל שידונו יהיה לעונשי מאסר, וזה יהיה מסור בידי בתי דין גבוהים, ועפ"י תקנות ידועות. וכדי לנעול דלת בפני עושי עוולה לא יהיו זקוקים לכל החומר של דיני העדות שבמשפט התורה, אלא יהיה להם כח להשתמש באומדנא דמוכח כדי להגיע לידי פסק מחייב. תפקידו של הנשיא, ראש המדינה, ממלא מקום המלך בישראל, לא יהיה לחייב אחרי שהבי"ד זיכה ולא להגדיל העונש, אלא אפשר שכחו יהיה יפה להפחית העונש או למחול לגמרי. אך זה עדיין טעון עיון ובירור.

אחרי שהעירותי לעיל שקשה להעמיד יסוד על דרשות הר"ן דרשה יא, מצאתי שדן בזה כבר הגאון ר' אברהם מסוכטשוב ז"ל, והנה הוא מסכם את דברי הר"ן וזה לשונו:

"וראיתי לרבינו הר"ן בדרשותיו דרוש י"א, דמה ששאלו ישראל מלך למשפטים היה חטא, שרצו שעיקר משפטיהם יהיו מצד המלכות. ובאמת עיקר המשפטים מצד השופטים עפ"י התורה, ומה שהוא צורך לקיבוץ המדיני משלים המלך, ואף שמצינו בי"ד מכין ועונשין לצורך השעה זה היה בזמן שלא היה לישראל מלך, ונכלל בכח השופט שני ענינים כח המלך וכח השופט. ואפשר עוד לאמר שכל מה שנמשך למצוות התורה בין שהוא כפי הפשט הצודק בין שהוא לצורך שעה, נמסר לבי"ד, כאומרו: 'ושפטו את העם משפט צדק'. אבל תיקונים ביותר מזה נמסר למלך. עוד שם: ומפני זה הוזהר המלך לבלתי רום לבבו מאחיו, כלומר שמתוך שהמלך רואה שאינו משועבד למשפטי התורה כמו השופט, צריך אזהרה מרובה לבלתי יסור מן המצוה ולבלתי רום לבבו מאחיו, כפי היכולת. זה הגדולה שנותן לו השי"ת, אבל בשופט לא נצרך לכל זה ולכל אלו האזהרות לפי שיכולתו מועיל כפי משפט התורה באמת, ושפטו את העם משפט צדק, והזהירו שהמשפט לא יטהו בשום פנים באומרו לא תטה משפט, והזהירו עוד שלא ליקח שוחד גם לשפוט צדק".

והנה טרם שאני ניגש להעיר בסיכומו של הגאון מסוכטשוב ז"ל, אקדים דברים אחדים: הסיכום הזה אינו כולל את כל רעיונו של הר"ן. הוא ז"ל, כנראה לי, מקדים את הקושיא הגלויה: אם דיני התורה בגנב וגזלן ורוצח, אינם מספיקים לתיקון החברה המדינית, וצריכים השלמה ע"י משפט המלך, כפילות זו למה? למה ידון בי"ד תחילה את העבריין, ויפטרנו מפני שעפ"י דיני העדות וכו' אין כח לחייבו כלל. ואם במקרה רחוק יש עדות ברורה, עדיין אין כח להמית את הרוצח, שהרג בלי התראה או בלי התרת עצמו למיתה, או לחייב את הגנב אלא בכפל, ואת הגזלן אלא בתשלום הגזילה, ואין בזה בכדי לנעול דלת בפני עושי עוול, ומוכרחים להביאו אח"כ לבי"ד של המלך, לעונשו כדי רשעתו ולרסן עושי עוולה, וא"כ היה ראוי מלכתחילה להביאו לבי"ד של המלך. לזה מרמז הר"ן באמרו, שהגשת המשפט לבי"ד של חכמי התורה והדיון בו והוצאת הפסק זהו ענין אלקי, כמו שהעבודה שבמקדש באה לקיים את הקשר האלקי בין הקב"ה והעם הקדוש, כלומר זהו ענין סודי. וכשם שמצוה לקדש עפ"י הראיה, אעפ"י שברור מתוך החשבון האסטרונומי, שיתקדש החודש בזמנו ואין בזה ספק כלל, כך מצוה לדון את הנאשם תחילה לפני בי"ד של התורה, אעפ"י שברור מעיקרא שלא יצא חייב בדין התורה.

אולם כמה קשה הדבר לאומרו, ומן ההכרח לפי עניות דעתי להניח שהמשפט הקבוע הוא משפט התורה, ואעפ"י שברוב המקרים יצא הנאשם פטור, הפשעים לא היו שכיחים בישראל, ואכן כשיש צורך שעה, הבי"ד בעצמם יכולים לענוש יתר על דין התורה. ובמקרים של רציחה, נתנה התורה כח למלך להעמיד ארץ במשפט המלכות. והיינו שבכלל תפקידם המיוחד של חכמי התורה הוא להעניש לצורך השעה שלא מדין תורה גמור, על חילול שבת ושחיתת המוסר וכדומה מן המצוות שבין אדם למקום. כגון במעשה שהיה בימי יוונים באחד שרכב על הסוס בשבת ובזה שהטיח באשתו תחת התאנה, שלא אנסה לכך והיה בהסכמת שניהם והחטא הוא כלפי המקום, שהוא פגם בטהרת חיי האישות בישראל. ואולם בענין של רציחה, זהו מתפקיד המלך, לשמור על תיקון העולם, שלא ירבו שופכי דמים בישראל ע"י ההגבלות שקבעה התורה במשפט המות.

ואם תשאל הלא מצינו לחז"ל שענשו שלא מן התורה על גזילה, וכן דנו ברוצח דין מיתה לצורך שעה -זה היה בזמן שכבר פסקה המלכות מישראל, ואז ניתן הכח הזה לבי"ד שהם אז גם במקום המלכות בישראל. והגאון ז"ל כבר העיר שמהרמב"ם ז"ל ברור שאין כח המלך יפה אלא במקרי רציחה, אבל לא בחילול שבת וכדומה.[4] ומעתה אין כאן כפילות.

ובנוגע למשפט העשיר שדן דוד מלכנו שהוא בן מות ואת הכבשה ישלם ארבעתים, אעפ"י שזה לא היה גנב אלא גזלן, ולא היה חייב ארבעה ומכש"כ שלא היה חייב מיתה, ובכלל אין מת ומשלם, ודוד הלא חשב שזו היתה עובדה ולא משל, הנה זה מדגים מה שאמרנו שיש כח למלך להעניש שלא מן התורה, בפשעים שבין אדם לחבירו ורציחה בראשם, ומובן מאליו שגזילה וכדומה בכלל. וזה היה בעיני דוד למיגדר מילתא, שגם פושע אכזרי כזה יפטר בתשלום דמי הכבשה בלבד, וזה ישפיע לרעה על הציבור בכלל. תדע, שאם היה בכח בי"ד בזמן שיש מלך לדון בכגון זה עונש חמור שלא מן התורה, באיזה מצב משונה נמצא נתן בבואו בדבר זה אל המלך, והיה לו למלך לשולחו תיכף לבית דין. למדנו מכאן שזה לא היה בסמכות של בי"ד כשיש מלך בישראל, והוא הדין לרציחה וכדומה, שהיה אפשר להביא תיכף למלך, כשהיה צורך שעה בדבר. אלא שבמקרה שלא הובא למלך אלא לבי"ד והבי"ד הוכרח לפוטרו מדין התורה, אם ראו שיש צורך שעה להמיתו היו משלחים אותו למלך, ובזה כנראה אנו יוצאים מן הסבך.

עתה נבוא לדברי הגאון ז"ל. הנה הוא מתמה על הר"ן ז"ל, שלפי דבריו משמע שהמלך כשהיה דן לא היה דן עפ"י משפטי התורה אלא לפי שכלו, והרי מצינו (שבת נו,ע"ב) שיאשיהו דן דין תורה. ועוד מה מקום היה לו להחזיר כל דין שדן מבן ח' עד בן י"ח, הלא דן לפי שכלו ואיזו טעות היה יכול להיות בזה. ולכאורה אין כאן קושיא, שכל דין שדן מבן ח' עד בן י"ח, החזירו להן כדברי רז"ל, היינו לא מפני טעות אלא מפני שלא היה ראוי לדיינות בגיל כזה, ולעולם יתכן שדן עפ"י שכלו. אלא שמדברי מאור עינינו רש"י ז"ל לא משמע כך, שהוא פירש, מבן ח' שישב על כסא מלכותו עד בן י"ח שמצא חלקיה את הספר ועיין ודקדק בתורה ובדיניה בכתב ובעל פה והבין שמא טעה בדינא. ואם מלכתחילה היה בכחו בתור מלך לדון עפ"י שכלו, מה זה היה עכשיו שמצא שלא דן כמשפטי התורה.

אולם חוץ מזה יש לדקדק, הלא אפילו אם היה מוצא בדינין שפסקיו כדיני תורה, היה מחוייב לחזור ולדון כיון שלא היה כשר אז לדיינות ואין דינו דין. וגם יש לעיין אם היה כשר לחזור ולדון בעצמו דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה, וצריך בי"ד אחר שיחזירו הדין. ועוד שסוף סוף כאן שלא נטל מזה ונתן לזה אלא שילם מכיסו, לא היה מקום לחזור ולדון כלל, והרי הרשות בידו לעשות צדקה אחרי המשפט, וזהו מתוך חסידות גדולה שהיתה במלך צדיק תמים זה, ומה שייך לאמר שאח"כ עיין שמא טעה בדינא, הרי לא היה צריך לעיין כלל, ועוד שהרי החזירו בכל הדינים שדן, וקשה לאמר שמצא שטעה בכל אחד מהם, וע"כ שכל דין לאו דווקא, וצ"ע. אך עכ"פ למדנו שדן בתורת דין תורה, לא עפ"י שכלו.

שוב הקשה הגאון ז"ל שמפורש גם בדוד שדן דיני ממונות שבין אדם לחבירו, וכוונתו ז"ל שבדיני ממונות לא שייך הוראת שעה. ואולם בעצם הדבר יש לדקדק, כמו שדקדקנו (אך זה אינו נוגע לדברי הגאון מסוכטשוב ז"ל אלא לדברי הר"ן עצמם) שלפי מה שהוא מתבטא לא היה שייך לאמר שכח המלך צומצם להוראת שעה, שהרי כפי הצעת רעיונו, כמעט תמיד בנוגע לפושעים צריך דין התורה להשלמה. אכן בדיני ממונות דעלמא דבריו ז"ל מובנים שבזה בדרך כלל אין צריך להשלמה, והיה חטאם של ישראל בימי שמואל שביקשו להם מלך שישפוט את כל הדינים בדין המלכותי כלומר לפי שיקול הדעת בלי להזדקק לדיני התורה.

אכן בקשר למדינה היהודית, שהדבר נוגע להכשרת עדים ודיינים פסולים למיניהם, מאין היסוד לאמר שמכל הקושי הזה נחלץ, כמו שהתבטא הגאון ר' חיים עוזר ז"ל, ע"י דין המלכות, הרי אין זה מן המידה כלל, שא"כ בטלו דיני התורה גם בעניני ממונות, ואף בנוגע לפשעים בין אדם לחבירו בטלו, שדין המלך לענוש יותר על דין התורה, היה דבר קבוע וקיים תמיד. ראיה לדברי מה שנאמר שביקש שלמה לדון דיני נפשות שלא בעדים והתראה ויצתה בת קול וכו', כלומר שסבר שלמה שאין התורה דורשת עדים והתראה אלא לבירור הדבר וכשהשופט יש חכמת אלקים בקרבו כשלמה, אומדן דעתו כעדים והתראה, (אף בדיני נפשות) וע"ז יצתה בת קול שגזירת מלך היא בדיני נפשות ואין להתחכם כנגדה.[5] ואם הענין הוא שכמעט תמיד יש הכרח להשלים את דין התורה מפני תיקון העולם, ע"י משפט המלך, הלא עשה כדין. ומלבד מה שקשה שאם כך בית דין לדיני נפשות למה הוא בא, והסברו של הר"ן קשה מאד כנ"ל.

ע"כ גם המלך אין כחו יפה לדון שלא בעדים והתראה, אלא כשמוצא שהשעה צריכה לכך, אבל לא תמיד, שכשהדור מתוקן אין צורך בזה, ולא איכפת לנו אם זה הפושע שלפי שיקול דעתנו רצח נפש, ייפטר בפסק הסנהדרין. ואמנם במקרים ידועים דנין אותו בי"ד לכיפה. ומובן שאין זאת אומרת שבמקרים אחרים פטרוהו לגמרי מכל עונש, והדבר מסור לשיקול דעתם. שוב הביא האבני נזר ז"ל משלמה שהיה דן דיני ממונות שאמר "מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה", ופירשו רש"י לענין דיני ממונות, ושוב הקשה שאם היה המלך דן רק בהוראת שעה, הלא הוא דן לפי השכל, ולמה פירש רש"י ז"ל שחשש שמא יטעה בדין.

ז.  מלך כשופט במשפטי התורה

אולם כל הענין של תפקיד המלך בתור שופט טעון בירור. והנה האבני נזר ז"ל הפנה תשומת לבנו לכתבי הקודש ולדברי חז"ל והרמב"ם מהם עולה: (א) עיקר מינויו של המלך לצורך משפטים ומלחמות, כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים ה"י, שאין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו; (ב) שלמה כשנתמנה למלך התפלל: "ונתת לעבדך לב שומע לשפט את עמך" וסיים: "כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" (מל"א ג,ט); (ג) במל"א ד,ג נאמר: "יהושפט בן אחילוד המזכיר", פירש"י: "איזה משפט בא שיבוא לפניו ראשון שיפסקנו ראשון שיזכרנו ראשון"; (ד) בשמו"ב טו,ב: "ויהי כל איש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט"; (ה) מל"ב טו,ה: "ויותם בן המלך ... שופט את עם הארץ" ואמרו רז"ל: "כל דין שהיה דן היה אומרו בשם אביו"; (ו) שבת נו, ע"ב: "כל האומר יאשיהו חוטא אינו אלא טועה שנאמר וכו' ... שכל דין שהיה דן מבן שמונה עד בן שמונה עשרה החזירו להן"; (ז) משלי כה: "ולב מלכים אין חקר" פירש רש"י ז"ל: "שכמה דינים באים לפניהם וצריך לתת לב לכולם"; (ח) סנהדרין יד, ע"ב: "ושופטיך זה מלך וכהן גדול, מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ".

ואמנם יכול היה להביא עוד פסוקים, כגון: "בית דוד דינו לבוקר משפט"; "אביך דן דין עני ואביון". ועתה הנה לא מתקבל על הדעת שכל סכסוך שבין יהודי ויהודי מדן ועד באר שבע היה בא למלך בירושלים, ואם אפילו היה זה בגדר האפשר, צא ופרנס "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". הדעת נותנת שהמלך לא היה דן אלא דינים קשים שנסתלקו מהם השופטים המקומיים, מפני שהיו קשים בעצמם או שבעלי הדין היו אלמים, שרים וראשי צבא, וכדומה, או שהיו באים לערער לפניו על פסקי דין. ולא שהיה דן יחידי אלא בית דין עמו,[6] כגון שנאמר בדוד שהיה אומר למפיבושת: "מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי" וזה לא דין המלכות במובן המצומצם והמיוחד. וכל שהוא חכם מופלג בחכמת משפטי התורה, כלום יפסיד בשביל שהוא מלך ישראל? והרי נאמר "בית דוד דינו לבוקר משפט" ו"מלכי בית דוד דן ודנין אותם". ופשוט שהיו דנין במשפטי התורה. וכך נאה וכך יאה למלכי בית דוד הצדיקים, מהרה ישיבם לנו מלך המשפט.

ומה שאמרו ישראל ושפטנו מלכנו, הלא לכאורה תמוה: וכלום היה שופט חסר להם והלא שמואל ובית דינו קיים? אלא שהם הקדימו: "אתה זקנת ושבת ..." . ואילולי שאיני כדאי ועפר ואפר אני תחת כפות רגליו של רבינו נסים ז"ל, הייתי אומר שלא כדבריו שבדיבורם זה, לא חטאו כלל, ואדרבה כוונתם היתה שימשיך לדונם כמו שדנם שמואל, היינו במשפטי התורה, לא כמלכי אוה"ע שהיו דנים בשרירות אלמות ותקיפות ככל העולה על רוחם, אבל ע"כ אין הכוונה לדון כל הדינים שמתרחשים בארץ, אלא כמבואר לעיל.

שוב הקשה על מה שאמר הר"ן, שלא היה כח ביד בי"ד לדון הוראת שעה אלא בזמן שאין מלך בישראל, והרי המלך אין לו כח לדון מדין המלכות בהוראת שעה אלא את ההורג נפש, כמפורש ברמב"ם אבל לא את המחלל שבת וכדומה, ואיך דנו לסקילה בימי יוונים, את זה שרכב על הסוס בשבת, והר"ן ז"ל אומר שבזמן שאין מלך הם דנין מדין המלכות, בהוראת שעה. ואומר אני שאין זו פירכא על הר"ן, שבזמן שאין מלך בישראל, כגון בימי יוונים, דנים בית דין מדין המלכות בדברים שנמסרו להם, היינו שלמלך נמסר תיקון המדינה, לשבור זרוע רשע, אבל הבי"ד כשאין מלך הם ממשיכים לדון תוך מילוי תפקידם המיחד לשמור את משמרת הקודש בעניינים שבין אדם למקום, לענוש גם שלא כתורה כשהשעה צריכה לכך. ואני אומר בכוונה "ממשיכים", כלומר שמעולם לא כיוון הר"ן ז"ל שבזמן שיש מלך אין כח בי"ד יפה לענוש שלא מן התורה לצורך השעה על חילול שבת וכדומה, אלא שעונשין כאלה יש בידם גם אז, ורק בשטח הזה, ורק בידם, לא ביד המלך. ומה שאמר ש"אין כח ביד בי"ד לדון הוראת שעה בזמן שהיה מלך רק בזמן שאין מלך יש בהם דין מלכות", כוונתו שבזמן שאין מלך יש בהם דין מלכות גם בדברים המיוחדים למלך, וכגון דיני הורגי נפש, ולא נפרכו דברי הר"ן ז"ל כלל. וכדומה לי שבזה כיוונתי אל האמת. וכד שכיבנא וכו', וזכותו של הר"ן ז"ל יעמוד לי בזה ובבא.

לענין מה שטען הגאון מסוכטשוב על הר"ן, שמשמע מדבריו כאילו המלך לא הוזהר בתור דיין שלא להטות משפט, והרי בדברים רבה פ' שופטים אמר רב אחא: "בא וראה שש מעלות היו לכסא של שלמה וכו', היה צווח לא תטה משפט וכו'". אומר אני שמעולם לא כיוון הר"ן ז"ל שהמלך אינו מוזהר על כך כשהוא יושב ודן יום יום משפטים שבין איש לאיש, דיני ממונות, שאז הוא ככל שופט ודן עפ"י התורה, אלא כשהוא משתמש בכח המלכות שבידו לייסר פושעים ולנעול דלת בפני עושי עוולה, הוא דן כפי שיקול דעתו, ואין מקום לאזהרת לא תטה משפט, שכיון שדעתו מתיישבת עליו שזה עשה עוול, וראוי לעונש יתר על דברי התורה, בכוונה למטרה הנ"ל, אין לפניו משפטים קבועים עפ"י התורה. ואזהרת לא תטה משפט כוונתה -לפי הבנת הר"ן -שלא יסטה משורת הדין הקבועה, ובנסיבות ההם אין לפניו משפט קבוע, אלא כפי מיטב שכלו, ומתוך כך שניתן לו כח כזה, יש חשש שמא ירום לבבו והוצרכה תורה להזהירו, לפי הבנת הר"ן כמפורש בדרשה הנ"ל, לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו', מה שאין כן השופט שלא ניתן לו כח עצמאי כלל, אלא לפסוק עפ"י דין התורה, ויכול כל תלמיד קטן להוכיח לו שנטה משורת הדין, ובמה ירום לבבו. אך מה שקשה הוא שאין פירוש זה מתישב עם מה שאמרנו שגם בזמן שיש מלך, מודה הר"ן, שיש כח לבית דין לדון שלא מן התורה, למיגדר מילתא, בעבירות שבין אדם לאדם, ושוב יש חשש לבלתי רום לבבו. ויש לעורר עוד וקיצרתי.



*     מתוך ספר בכת"י על התחיקה והמשפט במדינת ישראל. הדברים נכתבו בי"ג בתמוז תש"ח. ומאז נדפסו במקומות אחדים ולאחרונה באסופת כל כתביו בחלק "תחוקה לישראל על פי התורה" (בעריכת א' ורהפטיג, ירושלים תשמ"ט) החלק הראשון של המאמר הופיע בכרך א נספח י עמ' 210. -י.ש

[1]    השווה לדבריו של רבה הראשי הראשון של א"י מרן הראי"ה קוק בפתיחת האוניברסיטה העברית (ניסן תרפ"ה) שהרחיב בשניות זאת של ופחד ורחב האמור בנבואת הנחמה של הנביא ישעיה. -י.ש

[2]    תשובתו של הגרח"ע מופיע במבואו של ר"א ורהפטיג לספרי הרב הרצוג עמ' לא הערה 19. -י.ש

[3]    בשנת תשל"ז ההדיר א.ל. פלדמן מחדש את דרשות הר"ן, וראה שם במבוא דיונו בשאלת זהותו של הר"ן בעל הדרשות -י.ש

[4]    שוב מצאתי באור שמח להגאון רמ"ש כהן ז"ל הלכות מלכים פרק ג הלכה י: "שהמלך היה לו רשות לתקן העולם, היינו דווקא לרוצח, אבל בענינים שבין אדם למקום, כמו בהטיח באשתו תחת התאנה או ברכב על הסוס בשבת שזה אינו נוגע לתיקון המדינה כלל, אין שייך למלכי בית דוד רק לסנהדרין וברור". אולם הוקשה לו מירושלמי סנהדרין פרק נגמר הדין, בחסיד אחד שראה שנים שהתיחדו בעליה ושככו משכב זכר ואיימו עליו חזי דאנן תרי ואת חד, שפחדו שמא ילך אותו חסיד ויעיד עליהם בפני מרן ומרן דוד קטל לן. הרי דעל עריות היה הורג עפ"י עד אחד, ומתרץ שאולי הכוונה שהיה מעמיד אותם בקשרי המלחמה כמו שעשה לאוריה החתי, יעויי"ש, ומובן שזהו דוחק.

      והתירוץ לדעתי הוא לכאורה שהיה דוד מוסרן לסנהדרין לדונם שלפי ידיעתו את המצב אפשר שיחליט שיש בזה צורך שעה ותיקון העולם, וע"ז ילך החסיד תחילה לדוד. ומזה יהא מוכח שכל שהסנהדרין דנוהו ופטרוהו כבר אין בכח המלד לחזור ולדונו, ובמקרה כזה שידעו מראש שאין העדות מספיקה היו פונים תחילה למלך. אך קשה לחדש דבר כזה על יסוד אותה קושיא. ועולה בדעתי, שבשעה שיש מלך במקרה של עדות בלתי מספיקה עפ"י דין תורה, אפילו אם מצאו שחייב מיתה כדי לעשות סייג לתורה, היו מעבירים את הדין למלך לבקש אישורו, ובעבירות מחוץ לרציחה היה המלך מבקש אישור מסנהדרין אם באו לפניו תחילה. אך במקרה של רציחה, לא היה המלך זקוק לאישור הסנהדרין ועדיין צ"ע. ואולי אפשר ג"כ שתועבה שאסורה גם לבני נח ונהרגים עליה, יש בכח המלך לענוש מיתה עליה, כגון משכב זכר, וצ"ע.

[5]    ולענין דיני ממונות עין חו"מ סי' מו סעיף ה (המיוסד על הרמב"ם) שיש לדון דיני ממונות עפ"י הדברים שדעת הדיין נוטה להם שהם אמת וכו'. ועיין תשו' הרא"ש כלל סח ובתשב"ץ ח"א כלל אומדנא, ענין פ, ולפיכך י"ל שפעמים שבי"ד מוצאים לסמוך על עדות הפסולים, מדין התורה, במקרה שדעת הדיין נוטה שדבריהם אמת ושהדבר חזק בלב הדיין שהוא כך, אך זה לא שייך למלך דווקא.

[6]     עי' רמב"ם פ"ב מסנהדרין, ה"ה. -העורך

  לקראת מדינה יהודית
עבור לתוכן העמוד