עליה להר הבית בימינו - משמעות רוחנית, חברתית ופוליטית

סמוך לכ"ח אייר השתא, במלאת 40 שנה לשחרור ירושלים ו"הר הבית בידינו", עלו כ-40 רבנים מחוגי הציונות הדתית להר. ימים אחדים קודם לכן התפרסם 'קול קורא', בחתימת כ-40 רבנים, ובו קריאה לעלות בהר, לאחוז בקצהו ולהסתופף בחצרות בית ה'.

אין זו הפעם הראשונה שעליתי להר, ובדרך כלל במסגרת קבוצת רבנים ותלמידיהון. העלייה היא כמובן לאחר טבילה כדת וכדין, ובמלוא קיום מצות 'מורא מקדש'; ללא נעלי עור, ללא תיק או שקית, ללא ארנק וכיו"ב, ולצערנו גם ללא סידור או ספרון 'תהלים' בשל גזירת השלטונות. ההליכה היא רק בסובב החיצוני, בשטח המוכר כהר הבית ולא כעזרות. הלכה פסוקה היא ברמב"ם (בית הבחירה פרק ז' הל' טו-יח): "ומותר להכניס המת עצמו להר הבית, וא"צ לומר טמא מת שהוא נכנס לשם". המקור היא הגמרא בפסחים (סז,א): "טמא מת מותר להיכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' המת עצמו, שנא' 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', עמו במחיצתו".

למה לעלות?

מניעי העליה אינם פוליטיים, אם כי בודאי יש לה משמעות עקיפה גם בתחום זה. העלייה היא רוחנית; כאן לבו הפועם של עם ישראל, כאן מוקד תורת ישראל, כאן שורש היהדות ותמציתה. כשם שהתכנסות למערת המכפלה, למירון ול...אומן נספגת בנשמה ומשפיעה על הרוח – על אחת כמה וכמה בהר מרום הרים.

כידוע, חוגים רבניים שונים מתנגדים לעליה בהר, ואף פרסמו אזהרות וכרוזים וכד'. בטרם נתייחס לדבריהם, יש מקום לשאלת מפתח: למה לעלות? מדוע להכנס לשדה ספקות?

ותשובתנו: דוקא מצוות 'מורא מקדש' מחייבת לעלות וליראות ובחרדת קודש. מצוות מורא איננה להימלט מן הקדושה כמפני סכנה או אש. איננו בורחים מקדושה! אנו נשאבים אליה!

כך כתב הרמב"ם (בית הבחירה פרק ז' הל' א-ב): "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר 'ומקדשי תיראו'... ואיזו היא יראתו? לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו... ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה". ובהמשך (הלכה ה): "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם... ומהלך באימה וביראה ורעדה, שנאמר 'בבית אלקים נהלך ברגש'".

על המלים ברמב"ם "ולא יכנס אלא לדבר מצוה" כתב הכסף משנה שלמד זאת מהלכות בית הכנסת. מצינו, אגב, בחיי אדם שכתב (כלל יז,ו): "מצוה זו לירא מן המקדש נוהג בביהכ"נ ובבית המדרש מדאורייתא" (ב'עיר הקודש והמקדש' לרב טיקוצ'ינסקי הביא דנחלקו עליו). והנה מצינו בהלכות בית כנסת (רמב"ם תפילה פי"א ח): "לא יעשנו קפנדריא... שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה. מי שצריך לנכנס לביה"כ לקרות תינוק... ישהה מעט ואח"כ יצא, שהישיבה שם מעסקי המצוות היא, שנא' 'אשרי יושבי ביתך'". 

הוי אומר: לשבת בחצרות בית ה', להלך בנחת וברגש, להסתופף בהר הקודש – "מעסקי המצוה היא"! הרמב"ן על התורה (ויקרא כו,א) הדגיש כך את מצות העלייה לרגל: "ומורא המקדש - שיבוא שם ברגלים ויירא ממנו". לעלות, לבוא... ולירא! זו המצוה!

בשפת ימינו הייתי מגדיר זאת כ'התחברות'. התחברות זו היא רוחנית, לקוחה מעולם הסגוליות, הנשמה והרגש. יש בה כדי להשפיע על האדם ה'מתחבר' בכל הליכותיו, כפי שאנו רואים, שומעים וחווים 'התחברויות' אחרות, מיסטיות.

 

תשובות למסתייגים

אכן, הבקורת על הרבנים העולים היא בשלש חזיתות. נפרטן להלן, ושוברן בצידן;

א. 'רבנן דחששתא': קימת אסכולה שמרנית-חששנית הנמנעת מלפסוק בשום דבר חדש. הספקות שהועלו בענין הכניסה להר הבית הם בקשר לאיתור העזרות הפנימיות ולמיקומים השונים. חלק מן החוששים לא נכנסו כלל לנושא, אלא שמעו מפי השמועה כי יש 'שאלה' וזה כבר מספיק להורות לחומרא.

ותשובתנו; רבנים לא נמנעים מלפסוק גם בשאלות חמורות של חייבי כריתות (דיני נדה למשל) וסקילה (איסורי שבת דאורייתא). דרכה של תורה היא להכריע ולא לברוח מכל נושא שיש מה לדון בו. אדרבה, תפארתה של תורה היא ההכרעה ולא הסתלקות מפני ספקי ספקות.

ולספקני-הלכה אלו ייאמר: מי שלא שלם עם פסיקה כלשהי – שלא יפריע לאחרים! שלא יזלזל וילעג לפוסקים ולא יניא את לב העם המוכן להטות אוזן גם לדעה מכריעה, נטולת ספק.

ב. יש המסתייגים מעלייה להר הבית בשל חשש ל'מדרון חלקלק', לכירסום, לפרשנות רחבה של המון העם. בדרך כלל כרוזי הרבנים, כולל הרבנות הראשית, בנויים על מרכיב זה; אם נתיר כאן – יתירו שם, אם נפסוק בנקודה זו – הציבור ירחיב את ההיתר ו'אחריתו מי ישורנו'.

אין לבטל במחי יד חששות אלו, אך זו שאלה של מדיניות גורפת בכל הליכות החיים. יש רבנים המרבים להבליט מרכיב זה בפסיקתם, ונמנעים מלהתיר את המותר פן יתירו את האסור. להם ייאמר: מקובלנו מרבותינו כי אין להוסיף גזירות מכח עצמנו, ודיינו במה שאסרה תורה וחכמים. דווקא בדורנו מצוה להורות את המותר, ולא להכביר איסורים, ובכך לקרב את העם לתורה ומצוות.

ובענין הר הבית; כל המסתובב ברחבת הכותל יבחין בזרם תיירים המעפילים להר שלא בקדושה, ובאיסור כניסה למקומות האסורים ובזלזול במורא מקדש וכיו"ב. אילו זכינו ורבנים ידועי שם היו מגבילים את העלייה תוך ניתובה לקטעים כשרים, ומובילים אותה בטהרה ובמורא, אלפים היו ניצולים מאיסורים. יש להניח כי העולים בהר ללא כל הגבלה היו מסתפקים בגבולות שהציבו רבנים. יש להניח כי במסלול זה היו זוכים גם לליווי רוחני ו'התחברותי', ולא רק כתיירים בעלמא.

וכבר צווח בעל אור החיים (אשר כתב את פירושו לתורה בירושלים שבין החומות) בפירושו לויקרא (כה,כה): "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ, גדולי ישראל! ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". החמצת השעה – עוון זה תלוי בצווארם של... גדולי ישראל!

ג. התנגדות נוספת, מכיוון מהופך, בוקעת גם מקרב חוגי 'מרכז הרב'; הרב שלמה אבינר ואחרים דוגלים בהשקפת עולם לפיה "איננו ראויים למדרגת הר הבית"; "אנחנו רק ברמת גאולה של הכותל המערבי"; "הציונות כולה היא במדרגת משיח בן יוסף ולא משיח בן דוד והמקדש. לכך טרם הגענו". תפיסה זו נשענת על הערתו של הראי"ה קוק זצ"ל בעדותו לפני 'ועדת הכותל' הבריטית בעקבות מאורעות תרפ"ט שעסקה בסכסוך היהודי-ערבי בקשר לתפילה ברחבת הכותל. הרב נשאל משהו מעין: "אם תקבלו את הגישה לכותל, מדוע לא תדרשו לקבל אחיזה בהר הבית? להקריב קרבנות?" תשובתו היתה: "די לנו בכותל, איננו במדרגת ההר והמקדש" (הניסוחים הם שלי. קיים פולמוס שלם מה בדיוק אמר הרב בשל סתירות בין התרשומות השונות. ראו על כך בספר 'קומו נעלה' בהוצאת מכון 'צומת').

קשה לבנות תיאוריה על סמך אמירה-עדות לפני ועדה פוליטית בעקבות מאורעות דמים וסכסוך לאומי. מכל מקום, מאז חווינו את השואה הנוראה ואת הקמת המדינה, את מלחמות ישראל ואת שחרור ירושלים, את התקומה המדינית ואת קיבוץ גלויות. אמירה מיסטית בנוסח 'איננו ראויים למדרגה' איננה מחייבת לדורות. גם כלפיה אני אומר: מי שחש כך – שישב בצד, ולא יניא את לב אחיו כלבבו...

ורוח הקודש צווחת ואומרת: "לשכנו תדרשו – דרשו על פי נביא. יכול תמתין לו עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' – דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא" (רמב"ן בשם חז"ל דברים יב,ה).

עלה נעלה ויהי ה' עמנו!

(מתוך דברים שנישאו בכנס רבני התפוצות מטעם הסוכנות היהודית)

  תסריט מתוך עליית הרבנים להר הבית - כ"ח באייר תשס"ז (באדיבות ערוץ 7)
עבור לתוכן העמוד