חידוש העבודה בזמן הזה

[פורסם בתחומין ה 439]

מבוא

א. מצות "ועשו לי מקדש" בימינו

ב. כניסה בטומאה להר הבית לצורך קירוב בנין

ג. קביעת מקום המזבח

ד. בנין מזבח אבנים שלמות

ה. מזבחות שאינם של אבנים

ו. השתחויה והקטרה נוכח כפת הסלע

v v v

בשעה שא"ל הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמרמשה : מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו... א"להקב"ה : איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן (במדבר רבה פי"ב. ג).

v v v

הנושא שבכותרת הוא מן הנושאים אשר מחד גיסא, ממאן לרדת מעל סדר יומה של הציבוריות היהודית מזה כמה דורות, ומאידך ניתן לומר כי עדיין לא "עמד על פרקו" ולא זכה לעלות על שלחן מלכים - מלכים ממש שבידם לעשות, כמו מלכי רבנן - שיקבעו ויגבשו לגביו התייחסות מוסכמת ומוסמכת, ברורה ומחייבת. היחיד הנדרש לכל הקשור בנושא המקדש, מתקשה להשיב לעצמו על שאלות אלמנטריות ביותר, ולפלס דרכו בין גישות הפכיות לגמרי הקיימות לגבי השאלה בכל צורותיה : המקדש בזמן הזה, הלכה למעשה או הלכתא למשיחא ? ; מצות עשה או איסור לא תעשה ? ; מקום קדוש או מקום סכנה ? ובלשון "חילונית" : מרכז יהודי או (ח"ו) מוסלמי ? ; אתר זכרון מתהום העבר או מקום צופה פני עתיד? ועוד כהנה וכהנה.

הגורם העיקרי למצב זה הוא, ככל הנראה, מורכבותו של הנושא, היקפו הרחב ונגיעתו לכל שטחי החיים. כפי שמשתקף בתורה, שבה נברא העולם, הרי כשליש ממצוות עשה (שבעים וששה לפי מנין הרמב"ם ז"ל) שבתורה קשור ישירות במקדש וקדשיו, ובצורה עקיפה גם חלק נכבד משאר המצוות[1] . ובין הכל כמחצית ממצוות עשה, ומיהו זה שיכול "לישב בשלוה" ולראות עצמו כחרד לדבר ה' כאשר רוב גופי תורה מוסחים לגמרי מלבו ודעתו. ומצד שני, לפי גודל הדרישה ולפי מרחק הדורות נראית המשימה כהררים שאין להעפיל אליהם בלא סכנת ריסוק אברים. הן מבחינה מעשית-פוליטית, הן מבחינה עיונית-השקפתית והן מבחינה הלכתית. ועל כן המסקנה הכללית בפועל: "שב ואל תעשה" - ואף אל תדבר ואל תחשוב.יבוא בעל הבירה ויבנה בירתו ויורידנה לנו בנויה ומשוכללת מן השמים[2].

מאמר זה הוא בפירוש "מגמתי" - מגמתו להפשיר את הקפאון מן הבחינה ההלכתית והעיונית - ע"י ניתוח המעכבים לסוגיהם ולחלקיהם על מנת לשבור תוקפו של ההר ולפלס דרך בין שברי אבניו, שכל אחת לעצמה אין בה משום מכשול-שאין-לעברו, ובכך להעלות את היחיד והציבור על דרך המלך במסילה העולה בית א-ל. ברצוננו להראות שאין שום אדם רשאי לפטור עצמו מפעולה בנושא זה, קל וחומר שלא לעכב ביד אחרים העושים[3], או לרפות את ידיהם הדברים נכתבים לאור כמה הנחות יסוד הנראות לנו ברורות ומוחלטות, ויהי רצון שתעמוד לנו זכות המקדש שלא נכשל בדבר הלכה:

א. אין שום יחיד רשאי לפטור עצמו מן החובות המוטלות על הציבור אלא במקום שיש חזקה שאין בית דין מתרשלין וכו'. באם לא,חייב כל אדם להכלל בצבור העושים, ואם אין ציבור להכלל בתוכו, חייב לראות עצמו כציבור ולעשות את מצוות הציבור. כלל הדברים : "מצות ציבור" נבנית ומתגבשת מתוך "חובת היחיד" המוטלת על כל אחד ממרכיבי הציבור. וכל עיקר תוקף השופטים הממונים על הציבור נבנה מן הפרטים שנצטוו על מינוי שופטים[4].

ב. אין לך מצוה מן המצוות שיהא קיומה מנוע לגמרי או אפשרי רק ע"י דבר שחוץ לטבע האנושי[5], או תלוי בביאת משיח[6], או בנבואת נביא[7]. יש סדר למצוות, ופעמים שאין אפשרות למצוה אלא ע"י שתקדים לה מצוה אחרת או מעשה פלוני, אולם עיכוב שאינו מאפשר שום התחלה - זה דבר הנסתר מעצם המושג "מצוה".

ג. דברי אגדה אין בהם ענין לפטור מן המצוה, ובשום פנים לא תתכן סתירה בין דבר אגדה - שנאמר מתוך המצוה להתבונן בדרכי הא-ל עם עולמו בעבר ומתוך כך הרשות נתונה לחשוב מחשבות על דרכי טובו עמנו לעתיד לבוא - לבין דבר הלכה שענינו מצוה וחובה הנדרשים מן האדם בהוה. אתה עשה את שלך בתמימות, ואם תזכה תראה ותבין איך מתקיימים כל יעודי הנביאים ודברי רז"ל חכמי אמת[8].

ד. כל ספק בהלכה אין בכוחו למנוע קיום מצוה, כי לעולם הוא נתון להכרעה עפ"י דרכי ההלכה שביד החכמים, ושיקול הדעת - הוא מעיקר דרכי ההלכה. במקום ובזמן שאין בית דין שנזקק להכריע בהלכה, רשות וחובה על כל אדם לפעול כבית דין, לבדוק עד מקום שידו מגעת ולהכריע על פי שיקול הדעת ולנהוג כהכרעתו עד שיבוא מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין ויוכיח לו טעותו - עם הצעה אחרת[9].

ה. כמו כן לא יתכן כלל שקיום מצוה יהא מנוע מכלל ישראל לגמרי מחמת פרטי המצוה שכביכול אינם ניתנים לביצוע "מבחינה מעשית-טכנית"[10]. יכול הפרט - או אף הכלל - שיפטר לפי שעה מפני האונס, אולם אם הציבור כולו נפטר לזמן בלתי מוגבל[11], נמצא שפקעה חובת המצוה לגמרי, וכבר נאמר הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת[12] . בעל כרחך עליך לומר אחת מן השתים: או שאפשרות הביצוע קיימת, או שפרט פלוני אינו מעכב[13].

כמדומה שעקרונות אלו ברורים למבין ומקובלים על דעת כל חכם לב. לכשתמצי לומר, דברים אלו ברובם עמדו במבחן בצורה זו או אחרת במהלך מאות שנות עליה והתישבות בארץ ישראל, וכל מי שיודע ומאמין כי יד ה' עשתה זאת ולא מעשה שטן הוא ח"ו, יכול להסיק מסקנות ברורות לגבי המשך המהלך באותה מסילה - אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב. וגדולה מזו: מאחר שאין עמידה בעולם, הרי שרק התקדמות בכוון הזה יכולה להציל מנסיגה ח"ו ממה שכבר הושג בענין א"י וישובה[14].

מכאן ואילך נערוך בס"ד כמה פרקים שיש בהם משום ריכוז וסיווג הבעיות ודרכי הפתרון שהועלו במהלך הדורות[15], עם בעיות ופתרונות שהועלו בדורנו. כמובן שאין כאן אלא הצגת אפשרויות לפתרון ללא שום נסיון להכריע או להעדיף אחת הדרכים. כפי שכבר נזכר לא באנו אלא לפתוח פתחים לפעילות יוצרנית בנושא ליחיד ולרבים. ואנו מבקשים מכל מי שיש בידו רעיונות, הן במישור ההלכתי והעיוני הן במישור הריאלי, להחזיק ידו עמנו[16] . כמו כן נשמח לעזור לכל מבקש אמת שמעלה בעיות (נוספות על המוצגות כאן) לא כדי להצדיק חוסר מעש אלא כדי להנחות בדרך אמת.

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר "ועשו לי מקדש".

דברים אלו - מלשון הרמב"ם בראש הלכות בית הבחירה - מוסכמים על דעת כל מוני המצוות ללא שום חולק וללא שום סיג של זמן או סיג אחר, ניתן לומר בדרך צחות שמצוה זו אינה נוהגת אלא שלא בפני הבית ופוקעת מיד כשהבית בנוי[17].

"מצות עשה" משמעותה ברורה: עשה בידים ממש ; תעשה אתה ולא מן העשוי בידי שמים. דבר זה מלבד היותו מחויב מעצם המושג מצוה (ראה מבוא), אף הוא עולה בברור מהתבוננות במושג המקדש והשכינה בישראל, שכל ענינו השראת קדושה מן העליונים בתוך מעשה התחתונים, כנשמה בתוך הגוף. ולפיכך כינו חז"ל את המקדש "מעשה ידיהם של צדיקים"[18]. כל המקומות לשכינה הוכנו בידי אדם, ואף לאחר חורבן הבית השני מצינו שנתעוררו חכמים וגדולים לבנין המקדש בידי אדם[19], ומעולם לא היה מי שפקפק בדבר.

מכאן מובן, שמה שכתבו רש"י ותוס' בסוכה (מא) ותוס' שבועות (טו) בשם התנחומא, בנין העתיד ירד בנוי ומשוכלל מן השמים, לא נתכוונו להפקיע חובת הבנין בידי אדם, אלא לומר שאנו מצדנו מצפים ועומדים גם למקדש שירד מן השמים בדרך של "אחישנה" עם מעט מזעיר של מעשה אדם באתערותא דלתתא[20]. או שמא הכוונה לסיוע אלוקי לגמר מעשה ולשכלול שאינו בידי אדם[21]. או להתלבשות מקדש של מעלה בגילוי פנים בתוך המקדש של מטה הנעשה בידי אדם כנשמה בתוך הגוף[22].

מלבד זאת יש להעיר כי דברי הגמרא בסוכה על המקדש הנבנה בלילה וביו"ט שמהם באו רש"י ותוס' להבדיל לכאורה בין מקדשי העבר למקדש העתיד שיבנה בידי שמים, מתבארים בפנים אחרות בדברי מפרשים ראשונים ואחרונים[23].

יש טוענים לעכב בנין המקדש עד שלא הועמד מלך והוכרת זרעו של עמלק, עפ"י הנאמר בספרי (פסוק ועברתם את הירדן, דברים יב) וכן בסנהדרין כ, ב: שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ : להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. ומבואר שם שעל הסדר נאמרו מצוות אלו, וכן העתיק הרמב"ם ז"ל בראש הלכות מלכים.

והנה כבר הראינו כי בהלכות בית הבחירה לא סייג הרמב"ם את מצות המקדש וקדשיו בסיג כלשהו, וברור אפוא כי אין ענין בסדר האמור כאשר אין מקדש והעבודה בטילה לגמרי. ותדע, שהרי מצות "ועשו לי מקדש" והקרבנות כולם, קדמו למלך ואף לעצם הכניסה לארץ. ואך כאשר העבודה קיימת באוהל ובמשכן כפי שהיה בכל השנים, יש ענין בסדר הקובע את הזמן הנאות למעבר מאהל לבנין קבע לפי קביעות העם בארצו[24].

חילוק זה שאינו צריך לפנים, מדוקדק גם מלשון "בכניסתן לארץ" שאינו לשון עיכוב לדורות[25] וכן הראיות המובאות בספרי לאחר בנין המקדש, נאמרו רק לענין בחירת המקום[26] והמעבר מאוהל למשכן. וכן עולה בברור ממה שבנו שבי הגולה את הבית בלא משיחת מלך והכרתת זרעו של עמלק על ידו. והיינו משום שהיתה העבודה בטילה לגמרי ואילו המקום נבחר ועומד. בנוגע לזמננו אנו יש להוסיף ולומר כי מאחר שלא בטלה קדושת עזרא, כל מעשינו היום הרי הם כחידוש הבנין שחרב[27], וממקום שפסק אנו מתחילים ומה לנו במצות שקדמו לקדושת המקום[28].

עוד זאת יש לנו ללמוד מבנין מקדש שני בידי שבי הגולה, שאין להמתין במצות המקדש עד שיהיו "רוב יושביה עליה". ואע"פ שבספר החינוך (מצוה צה) כתב: "ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן" - על כרחנו נפרש "רוב ישראל" - רוב יהודי בארץ ישראל עד כדי כח וממשלה[29]. שלא יהא המקדש כבמת יחיד. גם יש לטעון כי כל שאפשר לו לעלות ואינו עולה אינו מן המנין לענין המקדש[30]. ואין להאריך בדבר. אחר שנתברר משבי הגולה שאין צריכין לרוב ישראל .

שנינו בתוספתא דכלים (א,ט) : "הכל נכנסים בהיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. מצוה בכהנים. אין כהנים - נכנסים לויים, אין לויים - נכנסים ישראלים ;מצוה בטהורים, אין טהורים -נכנסים טמאים; מצוה בתמימין, אין תמימין - נכנסים בעלי מומין וכו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל[31] .

הלכה זו, שאינה ידועה לרבים[32], מקיפה וכוללת יותר מן ההלכה הידועה לענין עבודת המקדש "טומאה הותרה - או דחויה - בציבור". שכן אף ישראלים ובעלי מומין האסורין לעולם בעבודת הקורבנות הותרו כאן. ולפיכך נראה פשוט שאין לחלק כאן בין טמאי מת לזבין וכיוצא בהן[33].

כמו כן אין לחלק בהיתר לבנות, בין היכל למזבח או שאר חלקי המקדש. שאם הותר ההיכל וקה"ק, קל וחומר לשאר חלקי המקדש[34].

גם נראה ברור, שבכלל "לבנות ולתקן" יש גם פעולות הכנה לבנין, כגון מדידות לתכנית הבית או הכשרת השטח לבנין וכיוצא, ואפילו פעולות מוקדמות של סקירה ובירור בכלל הזה, אעפ"י שיש בהם גורם של ספק, מאחר שטובת הבנין דורשת אותם, לפי דעת הציבור או היחידים הנזקקים לדבר (ראה במבוא) - הריהם ממש כבנין עצמו. כמו כן פעולות של כיבוש, צבאי או אזרחי-מדיני, וההכנות להם, הרי הם בכלל "לבנות" או בכלל "להוציא את הטומאה"[35] . כללו של דבר : כל פעולה שנעשית לצורך קירוב כל שהוא של הבנין, מותרת ומחויבת כמו גמר מלאכת הבנין.

מכאן ברור שלא הוזכר איסור כרת בכניסה לעזרה בזה"ז[36] אלא בענין שאין בכניסה שום קירוב בנין, או מצד הנכנס - כגון שאינו מאמין בקדושת המקום או אינו מעונין בבנין הבית כלל ועיקר[37], או מצד הזמן והמקום - כגון בשעה שהארץ כבושה ביד גויים ולא יצויר אז כיבוש מקום המקדש לבדו. וכל האיסורים הגזרות והתקנות[38] והמנהגות[39] שנגזרו וננהגו במרוצת הדורות עד ימינו. יש להבינם על דרך זו שאמרנו, ובודאי לא נועדו ח"ו לעכב ביד הנכנסים לשם קירוב בנין העומד לפנינו לאחר כיבוש הארץ והעיר בס"ד[40].

ומכל מקום נראה, כי בשלב זה אין להתיר בפועל אלא כניסה להר הבית שלא במקום עזרה, לשם כיבוש המקום, והרגלת יהודים שם[41], וכסדר הקדושות הנסדרות במשנת כלים[42]. ואע"פ שגבול העזרה אינו מבורר עדיין בהחלט, מ"מ מוסכם על דעת רוב העוסקים בדבר שהוא מסביב לשטח המוגבה שבתוך הר הבית (שהרי נמנו במשנת מדות כמה וכמה מעלות לעלות מהר הבית למקדש), ואשר בו הסלע המקובל כאבן השתיה "ללא ספק", כדברי הרדב"ז[43]. וממילא יצא רוב שטח הר הבית מידי ספק עזרה. ועל כל פנים בודאי אין לעכב הכניסה מחשש עזרה, אחר שהיתר הכניסה לצורך בנין מתיר בעיקרו הכל כפי שהראינו[44].

ומאחר שהכניסה מוגבלת לפי שעה לשטח הר הבית, היינו "מחנה לויה" אשר בו מותרת הכניסה לטמאי מתים (משנה כלים א,ח, רמב"ם בית הבחירה ז,טו)44א, הרי "מצוה בטהורים" במקום שאפשר, ואכן אפשר לסתם בני אדם בימינו ליטהר מטומאה היוצאת מן הגוף[45]. בטבילה בארבעים סאה כדין, מלבד הזב שצריך מים חיים לטהרתו, אלא שאין חוששין מן הסתם לספק זיבה[46] לאחר טבילה רשאי ליכנס מיד לרוב הפוסקים שטבול יום מותר במחנה לויה[47]. אלא שיש מקום להחמיר בדבר עפ"י דברי אחרונים בשיטת רש"י ז"ל שאוסר טבול יום מדרבנן[48]. משכב הנדה והזבה אסור להכניסו למחנה לויה לדברי ר' שמעון בתוספתא (כלים סוף פ"א), אך דבריו לא הובאו להלכה[49], ומכל מקום נראה שאין האיש בזמננו חושש בבגדיו למשכב הנדה מאחר שהבגדים מיוחדים ואין אדם עושה משכב שלא לרצונו של בעל הבגד[50]. כל הדברים הללו אמורים בנוגע ליחידים העולים, בנוגע לכלל - אם רואה הציבור צורך שעה בעליה המונית ואינו יכול לערוב לטהרתו של כל אחד ואחד או שלמראית עיניו אין סיפק בטהורים בלבד, הרי זה כמקום שאי אפשר בטהורים, ומותר גם בטמאים כמבואר למעלה[51].

בעיקר קדושת מקום המקדש בזמן הזה, ידוע כי נחלקו תנאים ואמוראים ופוסקים ראשונים, ודעת הראב"ד (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) וסיעתו לפסוק כדברי האומרים קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, ולפיכך "הנכנס עתה שם אין בו כרת" (שם). ועל שיטה זו סמך המאירי (שבועות יד,ב) מנהג שנהגו בימיו ליכנס אף לכתחילה. והנה גם לשיטה זו נראה פשוט שלא פקעה מצות בנין המזבח לקרבנותיו ואפשר לה שתתקיים או בדרך של במת ציבור[52]. או בדרך של קידוש המקום "באחת מכל אלו" הנמנים במשנת שבועות[53] שיכול להמצא גם בימינו בדרך הטבע[54].

קיימא לן : "מקריבין אעפ"י שאין בית" וכפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו מבית הבחירה הי"ד) . 54אוע"כ ראוי לנו לעסוק ראשונה בבנין המזבח לקרבנותיו שהוא עיקר תכלית מצות בנין המקדש (כלשון רמב"ם שהועתק לעיל בפ"א), וכדרך שבנו עולי הגולה מזבח והקריבו עליו טרם שיסדו הבית (ראה עזרא ג).

כתב הרמב"ם (רפ"ג מהל' בית הבחירה) : המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנים אותו ממקומו לעולם שנאמר[55] זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר לך לך אל ארץ המוריה, ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי, ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עלין קין והבל ובו הקריב אדה"ר כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים : ממקום כפרתו נברא.

מדות המזבח מכוונות הרבה, וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח, שעתיד להבנות עשאוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.

ושלושה נביאים עלו עמהם מן הגלה אחד העיד להם על מקום המזבח ואחד העיד להם על מדותיו, ואחד העיד להם שמקריבין על המזבח כל הקרבנות אעפ"י שאין שם בית. עד כאן מלשון הרמב"ם.

והנה לפי"ז הפעולה הראשונה הנדרשת לבנין היא בירור מקום המזבח ע"י חפירות מקיפות עפ"י מומחים, אשר בלא ספק יש בהם כדי לברר מקום המזבח בודאות[56]. ואף אם יארע שלא ימצאו נתונים חדשים, די במה שכבר ידוע עד הנה כדי להסיק בשיקול הדעת מסקנות מדויקות למדי לגבי מקום המזבח[57], מה עוד ששטח המזבח גדול57א ודי להגיע לודאות לגבי אמה אחת מתוך השטח המסופק. כל שכן אם מגדילים מדותיו ביותר[58], נקל לצאת מידי ספק לגבי אמה אחת[59]. ואפילו מסקנות שעפ"י רוב דעות כדרך ההלכה, יש להן תוקף של ודאי, ומה שהוזכרו נביאים בגמרא (זבחים סב,א). לא לומר שנצרך בירור מוחלט עפ"י נביא, שהרי נזכרו שם גם סימנים אחרים[60] שאין להם תוקף גמור עפ"י הלכה, ואף נביאים שהוזכרו, משמע מן הלשון כי לא בדרך נבואה דברו אלא בדרך עדות [61] ומסורת, שהרי הם הם מקיימי המסורת וקבלו מברוך בן נריה שקבל מירמיה בימי בית ראשון כמבואר בהקדמת הרמב"ם[62]. עוד נראה שכל השאלה "מנא ידעי" בגמרא, אינה לומר שאין בונים בלא ידיעה ברורה, אלא כלפי הכתוב האומר "ויקימו את המזבח על מכונותיו" שאלו מנין ידעו שזכו לכוון במדויק[63].

מלבד כל האמור יש להעיר שתי הערות:

א. דברי הרמב"ם ז"ל "אין משנין אותו ממקומו לעולם" אוסרים בהחלט כל שינוי מן המקום הידוע מפני טעמים שונים, אך אינם שוללים הבנין בזמן שאי אפשר לכוון המקום המדוייק, וכשם שלענין מדות המזבח כתב בסמוך "מדות המזבח מכוונות הרבה אין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה", ומכל מקום כתב בסוף הפרק "מדות ארכו ומדת רחבו אין מעכבין", כמו כן לענין מקומו, אם אך נבנה בעזרה המקודשת, הרי הוא כשר וממילא גם מחויבים לבנותו לקים מצות הקרבנות[64].

ב. "המזבח מקומו מכוון ביותר" יתכן לפרשו לא לגבי מקומו בתוך העזרה אלא להזקיק שיהא בתוך השטח המכוון לעזרה שעדיין לא הוזכר בדברי הרמב"ם עד כה. וסימוכין לפירוש זה, שהרי מסיים, "ובמקדש נעקד יצחק", והיינו המקום המקודש כולו[65]. גם המקראות שהביא משלמה אינם מלמדים אלא על היקף מסויים, וכן עיקר הלימוד מדברי דוד "זה מזבח לעולה לישראל", הרי ראש הפסוק מדבר במקדש - "זה הוא בית האלוקים", והזכירו הרמב"ם לעיל[66] לענין מקומו הכללי בלא הזכרת מקום מכוון[67].

ואם כנים אנו בזה, די לנו למצוא מקום שהוא בודאי מכלל העזרה בכדי לבנות בו מזבח. ואף שמצינו בזבחים נג, ב (וכ"פ הרמב"ם בפ"ד הט"ז בלא הזכרת הטעם) שקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף היינו בנימין שהמקדש בחלקו. ומעתה אם נכנס בחלקו של יהודה יתר על המדה אפשר שיהא המזבח כחסר ופסול, וכן העירו מקצת מחברים[68]. אכן בתוס' יומא (יב, א ד"ה ירושלים) מבואר שלמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים ליתא להאי טעמא, וכן הלכה כמש"כ הרמב"ם (פ"ז מבית הבחירה הי"ד). ומ"מ הדין קיים לפגום קרן דרומית מזרחית (כמש"ב רמב"ם ותוס' שם)[69].

ד. בנין מזבח אבנים שלמות

אחר שמתברר לנו מקום המזבח, כבר יש בידנו להקריב מנחות של ציבור. היינו עומר ושתי הלחם הבאות בטומאה ואינן זקוקות למזבח בנוי, על פי מה שכתבו בתוספות (זבחים נט,ב ד"ה עד) שדוקא לזבחים צריכים מזבח שנאמר וזבחת עליו את עולותיך וגו', ולא למנחות. וכן כתב בספר התרומה הלכות ארץ ישראל שהמעלה מנחה בחוץ בזמן הזה חייב כרת משום שראויה להקטירה בפנים אף בלא מזבח[70]. וכן נוכל להקריב מנחות של יחיד אם יהא בידינו לעשותן בטהרה[71]. כמו כן נוכל להקטיר קטורת, להדליק נרות ולהגיש לחם פנים. עפ"י משמעות תוס' הנ"ל71א .

אמנם לכל זבחי בהמה ועוף בנין מזבח מעכב, ועיקר המזבח לעיכובא - שיהיו בו קרנות, יסוד, כבש, שיהא רבוע ושלא יפחת במדתו (במקום המערכה) מאמה על אמה ברום ג' אמות, ושלא יפגם מבנינו טפח[72].

ולענין חומר הבנין - "אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית"72א .וזה שנאמר בתורה "מזבח אדמה תעשה לי" -שיהא מחובר באדמה, שלא יבנוהו על גבי כיפין ולא על גבי מחילות, וזה שאמר "ואם" מזבח אבנים - מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה. כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה', ומהיכן היו מביאין אבני מזבח - מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין, ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול, ובונים מהן" (לשון הרמב"ם פ"א מבית הבחירה הי"ג-י"ד).

ובתוספות חולין (יח, ב ד"ה וכמה) תמהו האיך בנו המזבח ואנה ימצאו אבנים בלא פגימה, ופלפלו לענין האפשרות לתקנן על ידי שמיר, אולם מה נעשה אנו שאין לנו שמיר[73]. אמנם בתוס' סוכה (מט,א) כתבו לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח ובין אחר שהוקדשו. ובמשנה למלך (פ"א מהבה"ח הט"ו) נתקשה מה טעם לחלק בזה אחר שלשון הפסוק מורה שהאיסור בשעת הבנין, שאילו עצם הנפת הברזל אין בה איסור כמובן. אמנם דבריו אינן מכריעים, דסוף סוף לא אסרה תורה אלא לבנותו באבני מזבח שהונף עליהם ברזל אבל אין קפידא במה שנגע בהם ברזל טרם שנקרא בהם שם "אבני מזבח" והרי הם אז כחומר אחר[74].

עוד הקשו בערוך לנר (סוכה שם) ובמנחת חינוך (מצוה מ) ממה שאמרו בעבודה זרה (נב, ב) שאין תקנה לאבני מזבח ששקצום אנשי יון משום דאי אפשר לנסרן ולהחליק פגימתן בלא להניף עליהם ברזל, והרי שם לעיל איתא שיצאו לחולין מדין "ובאו בה פריצים וחללוה" ובאבני חולין אין קפידא. אולם לדברינו יש לומר, שגם כשפקעה קדושתן מכל מקום לא פקע שם אבני מזבח מהם. וכשם שמצינו להיפך בסיד שיש בו קדושה ומכל מקום אין בו פסול נגיעת ברזל (כהמנחת חינוך שם) כנראה משום שלא דבק בו שם "סיד מזבח", כמו כן אפשרית ומסתברת מציאות הפוכה לגבי האבנים. עוד יש לומר, דהנה בתפארת יעקב (למשנת תמיד פ"ב אות יג) מבואר שגדר דין החילול על ידי פריצים עיקרו לומר שדין כיבוש מלחמה מפקיע מדין הקדש, שאילו עצם מעשה הגזילה אינו כלום בקרקע שאינה נגזלת והנה נראה שדין כיבוש מלחמה פעולתו מצד המציאות הנוכחית, היינו ישיבת האויבים שהיא מצב מתחדש בכל רגע[75]. ולפי זה יש לומר דמשעה שסולקו האויבים ראוי שתחזור ממילא בעלות ההקדש למקומה הראשון אלא שאם ההקדש אינו צריך או אינו יכול להשתמש בזה נחשב הכיבוש לעצמם ומותר להם, אך אילו היו באים להכשירם למזבח באופן כלשהוא הרי ממילא זכה ההקדש, ועל כן אין להם תקנה. ואפילו נימא שיכולין מדינא לכוון לכבוש לחלוטין מ"מ הרי וודאי לשמוש הדיוט לאו אורח ארעא לעשות כן כמבואר שם, נמצא שהכיבוש לשם חולין סוף תכליתו לשם הקדש, ומצב דברים כזה בודאי שאין במשמע שמפקיע שם "אבני מזבח". עלה בידינו שיש אפשרות להביא אבני מזבח מן המתוקנות בעודן בחולין[76].

בתוס' חולין הנ"ל סיימו וז"ל : וי"ל דבזבחים נד,א תני לוי כיצד בונין את המזבח וכו' ומביא חלוקי אבנים מפולמות (ופי' שם התוס' אבנים קטנות חלקות שלא היה בהן שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל) עכ"ד. ודבריהם ז"ל תמוהים משני צדדין. חדא דעינינו הרואות שגם בחלוקי הנחל אין למצוא בהם אבנים בלא פגם. וכן העיר בעקבי חיים (קלפהולץ). ועוד היאך יפרנסו הא דמבואר להדיא במשנה דמדות הנזכרת שמבקעה חפורה היו לוקחין ולא מן הנחל דווקא, וצ"ע.

תירוץ נוסף לקושית התוס' מצינו בדברי הרש"ש למשנה דמדות הנ"ל, ותורף דבריו דלשון "פגימה" משמע ע"י מעשה כלשהו, אך אם כך היה גידולן מברייתם אין בכך כלום ושפיר קרויות "אבנים שלמות" שלא נחסרו מברייתן ולכך היו חופרין למטה מהבתולה למצוא אבנים כברייתן שלא נחסרו ע"י מעשה. ולדבריו הא דנקטו בקעת בית כרם, נראה משום שחילוץ האבנים עולה משם בנקל ולא יפגמו האבנים בפעולת החילוץ או מצד קשיות האבנים שם[77].

אופן נוסף להכין אבנים כשרות למזבח קים בזמננו ע"י החלקתם בכלי שאינו של ברזל, לפי העולה מדברי התוס' בסוכה (מט,א ד"ה שכל) שאלמלא היה אפשר לשבור אבנים בלא ברזל ובלא שתמצא פגימה בשבר, שפיר דמי למזבח. שאין החסרון פוסל מצד עצמו אלא שכל חסרון בלא ניסור יפה בסכין א"א לו בלא פגימה, וכן הוכיחו מסוגיא דע"ז (נב,ב) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון לע"ז וגנזום בית חשמונאים ולא הכשירום למזבח משום דהיכי נעביד, ניתברינהו (לבטל ע"ז) - אבנים שלימות אמר רחמנא (ואחר השבירה יהיו האבנים פגומים ולא שלמים), נינסרינהו (פ' לעשות בלא פגימות) - לא תניף עליהם ברזל כתיב, ע"כ, הרי להדיא שאילו אפשר לנסר אבנים בכלי שאינו של ברזל בלא להשאיר פגימות שפיר דמי, אלא שבזמנם לא נמצא כלי כזה(ווכמש"כ הפמ"ג או"ח קפ בא"א אות ד)ולכך גנזום אבל בזמננו ישנם דרכים הרבה להחליק אבנים בטוב בלא ברזל[78] .

בחידושי הריעב"ץ לרמב"ם (בהב"ח פ"א הי"ג) האריך בענין זה ומעלה דהרמב"ם ז"ל חלוק ע"ד התוס' הנ"ל וס"ל דשני דינים נפרדים הם. האחד פגימה שהציפורן חוגרת בה וזה אף כשהאבנים כברייתן (ודלא כרש"ש הנ"ל),והשני דין חסרון שנחסרו לאחר ברייתן וזה אפילו אם הוחלקו באיזו דרך שהיא ואפילו ע"י שמיר (גם אם נאמר שהשמיר מחליק לגמרי). ועיקר ראייתו מלשון הרמב"ם (שם הלט"ו): אבני היכל ועזרות שנפגמו או נגממו פסולין: ומשמע ליה דנגממו לטפויי אתא, לא בלבד נפגמו היינו שצורתם פגומה, אלא אך נגממו במשור ואינם נראות פגומות פסולות, והיינו משום דכתיב במקדש "אבן שלמה מסע נבנה". שלמה שלא נחסרה משמע, וכ"ש אבני מזבח שכתוב בהן "שלמות" וחמירי טפי שאפילו נתקנו בחוץ פסולות, עכ"ד.

הנה מלבד שהוצרך לידחק הרבה (כמו שהרגיש בעצמו) בההיא דע"ז הנ"ל דפריך "נינסרינהו" שאינו אלא לרווחא דמילתא - עיקר דבריו תמוהין לכאורה, שהרי משמע בסוטה (מח,ב) דלר' יהודה שאינו מכשיר תקון אבני היכל מבחוץ בברזל סבירא ליה דנשתמשו בשמיר לתקנן. דהכי איתא התם : ת"ר "שמיר" שבו בנה שלמה את ביהמ"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה דברים ככתבן דר"י, ופרש"י ככתבן, כמשמען אבן שלמה כמו שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל, מבואר לכאורה מלשונו דאין קפידא בחסרון ע"י שמיר כלל אלא שתהא שלימה מבחינת הברזל מן ההר עד למזבח. ולא עוד אלא דמשמע דעצם החציבה מן ההר נעשתה ע"י ברזל ואין קפידא בכך כיון שאינה קרויה עדיין אבן בהיותה חלק מקרקע עולם. ולשמיר היו נצרכים רק אח"כ להחליקה וליפותה.

ולפי זה יש לנו עוד פתח להתקין אבנים למזבח על ידי תיקונם במחובר. אכן מלשון רש"י ז"ל במלכים ו,ז וגם ברד"ק שם מבואר דס"ל אליבא דר"י שאין החציבה בברזל, ולכן הוצרכו לשמיר, וא"כ אין משם סתירה לדברי הריעב"ץ, ומ"מ אין נראה דפליגי ע"ד התוס' והרמב"ן והמאירי והתוספתא הנ"ל, ואה"נ אילו הוצרכו לחסר גם אח"כ ע"י השמיר או כלי שאינו של ברזל שפיר דמי, אלא שלא הוצרכו והכל נעשה בהר ע"י שמיר. (ואפילו נמצא ראיה משום מקום דאסור לחסר האבנים אח"כ. זה אינו מדין שלמה אלא מדין "מסע נבנה" וממילא אין שום ראיה לאבני מזבח דלא כתיב בהו "מסע") ומה שדקדק מלשון הרמב"ם "נפגמו או נגממו" אינו מכריע כלל דיל"פ פגימה היינו סדק או בליטה בלא חסרון ניכר במבנה האבן כלל ואילו גמימה היינו חסרון ניכר במבנה האבן ואפי' בלא פגימה ובליטה וק"ל. גם מה שהעלה שם בסוף דבריו דרובן של אבנים כך הוא דרך גידולן בלא שתחגור בהן ציפורן אלא שקיעות כעין עולה ויורד עיי"ש, אין כן למראה עיננו אלא כל אבן יש בה פגימה ממש שדוגמתן בסכין פסולות, ואולי לדעתו לא כל חגירה הפוסלת בסכין פוסלת באבן וצריך ביאור.

הרי שיש בידינו כמה וכמה דרכים להכין אבנים למזבח בזמננו.

א. להחליקן בברזל קודם שהוקדשו, עפ"י תוס' סוכה.

ב. למצוא אבנים אפילו פגומות באופן שידוע שכן גידולן מברייתן, עפ"י רש"ש.

ג. להחליק האבנים בכלי שאינו של ברזל, עפ"י תוס' סוכה ורמב"ן ועוד.

ד. להחליקן בכלי ברזל בעודם מחוברים לקרקע עולם, עפ"י רש"י בסוטה.

ה. לבנות מאבנים שאין בהם פגימת טפח עפ"י דעת היראים.

ו. ולדעת היעב"ץ רובן של אבנים כשרות. (ומסתבר כדבריו לגבי חלוקי נחל וכמבואר מדתוס' חולין).

ולענין חומר המלוי והדיבוק. מבואר בזבחים (נד,א) שהיו מביאים סיד קוניא[79] וזפת וממחה ושופך[80]. ומ"מ נראה פשוט דאין כל זה לעיכובא ומידי זפת כתיב בקרא, ועל כן בזמננו נקל להשתמש במלט וכדומה למילוי ודיבוק. ואין לדון בזה מצד שמעורב בו טחינת אבנים ושנוגע הרבה בברזל בתהליך יצורו. דגם סיד שהוזכר בש"ס סתמא כן הוא שעושין אותו מטחינת אבנים כדאמרינן בב"מ (עד,א), ועל הסיד משישקענו בכבשן, והא מחוסר מקלה ואפוקי ומידק, ופרש"י לאחר שנשרפו האבנים וכו', וע"כ אין הברזל פוסל אלא באבנים ולא במה שהפך לסיד[81], שכבר יצא מכלל אבנים כדרך שמצינו (חולין פח.) לענין כיסוי הדם שמכסין ב"שחיקת אבנים" שמעתה קרוין עפר ואבד שמם הקדום[82].

שוב נתישבתי דמאחר שלא מצינו שיעור לאבנים, מאן יימר לן דאין די במעט מן המעט לקרותו מזבח אבנים, ואם כנים אנו, א"כ יקל יותר למצוא מעט אבנים חלקות או שלא נשתנו מברייתן (להרש"ש הנ"ל) ולהכשיר בהם מזבח אבנים וצ"ע[83].

אמר הכתוב (שמות כ, כא): מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'. ופשוטו של מקרא כלפי האמור למעלה "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' - כלומר לא תצטרך לעשות היכלות כסף וזהב למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה - (לשון הספורנו). מבואר מן הכתוב שעיקר מעשה המזבח מאדמה הוא, אלא שרשאי לעשותו גם של אבנים כהמשך הכתוב "ואם מזבח אבנים תעשה לי " וגומר. ומה שאמר ר' ישמעאל במכילתא "ואם מזבח אבנים - חובה ולא רשות" - לא בא להוציא המקרא מידי פשוטו, אלא לומר שעיקר הנושא, היינו בנין מזבח, אינו רשות אלא דבר שבחובה, אבל הרשות נתונה לבחור כיצד לעשותו ועל כן נאמר אם, וכדמסיים "ומה תלמוד לומר ואם - אלא רצה של אבנים יעשה, רצה של אדמה[84] יעשה". וכן פירשו המלבי"ם ושאר מפרשים84א , וכן מבואר ממזבח הנחושת שהיה במשכן, שגופו עצי שטים וציפויו נחושת ואף מילוי אבנים לא היה בו, כמבואר בזבחים (סא, ב) שרק בשילה החלו למלאותו באבנים, הרי שמקודם לא היה ממולא אלא באדמה, וכתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק "נבוב לוחות תעשה אותו" - והיינו מזבח אדמה שבכתוב, וכדברי רש"י תרומה (כז, ה) על פי מדרש תנאים במכילתא בסוף יתרו[85].

ולא עוד אלא שנראה בכמה מקומות שיש אפשרויות נוספות לבנין המזבח (וכפשט הלשון בסוף דברי המכילתא הנ"ל "ומה מזבח החמור אם רצה לשנות ישנה קל וחומר לשאר הכלים). עיין זבחים סא שקראו למזבח שבמשכן "כלי" כמזבח הזהב, ולא בנין. ומשמע לכאורה שלא היה ממולא כלל, שאם כן הרי הוא בנין. ויעוין עוד בספרא צו פסוק "לא תכבה" - אף במסעות. מה היו עושין לה - כופים עליה פסכתר, דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר וכו' במסעות מדשנין אותה (מסירין האש ונותנים אותה בכלי עד חנייתן - הר"ש). ומשמע לכאו' שלדברי ר' יהודה לא נתבטל דין המזבח גם כשטלטלו אותו בלא שום מילוי. גם בירושלמי סוף יומא נחלקו לענין הקטרת (או לגירסת רידב"ז - אכילת) קדשים בשעת מסעות, ומבואר שם לדברי הכל שאין המזבח חשוב כפגום בשעת המסע, שאם כן אין לוקין עליו בחוץ (כמבואר בזבחים נט, א ותוד"ה עד). גם בסוף חגיגה מבואר בגמרא שמזבח הנחושת תשמישו ככלי והיה מקבל טומאה אלמלא ש"הכתוב קראו אדמה" (לשון רש"י שם)[86] ועיין בתויו"ט שם : "אילו היה מזבח מנחושת כבימי משה, אי נמי אם לעתיד יעשוהו משל נחושת". וכן מבואר בתנחומא סוף תרומה שמזבח הנחושת אף הוא היה לו גג נחושת ולא על מילוי אדמה היו מקטירין[87].

ומאחר שמזבח הנחושת אין אדמה מעכבת בו, נראה גם שיש מזבח מאדמה בלבד ואין ציפוי נחושת מעכב בו. וכן פשט לשון המכילתא "רצה של אדמה יעשה" - משמע כן, ובפרט לגירסת "לבנים" במקום אדמה (ראה הערה 84) אין במשמע שמדובר במילוי אלא גופו של מזבח עשוי מלבנים. וכן פשט הכתוב משמע מזבח אדמה תעשה לי בדומה למזבח אבנים. וכשם שמצינו בשילה מזבח נחושת ממולא באבנים ומצינו מזבח שכולו אבנים, כמו כן באדמה.

מכל האמור יש לתמוה על מה שפסק הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה) "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים... וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי" - שיהא מחובר באדמה שלא יבנהו על גבי כיפין ולא על גבי מחילות. וזה שנאמר ואם מזבח אבנים - מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה עכ"ד. וכן כתב בספר המצות (עשין כ) שאם בנה שלא מאבנים ביטל מצות עשה. וכנראה שהרמב"ם אינו גורס בסוף דברי ר' ישמעאל רצה של "אדמה" יעשה, אלא רצה של "לבנים" יעשה[88], והיינו דלבנים ראויים לשמש תחליף לאבנים, שכל עיקר החובה באבנים משום הקביעות ולכן ניתן לרבות לבנים88א . ומכל מקום נראה ברור שלא בא הרמב"ם ז"ל לשלול כשרותם של מזבחות אחרים שהרי במדבר בנו מזבח אדמה ונחושת וגם לדורות אינו נמנע כמו שהראינו לדעת[89]. אלא לומר כי עיקר מצות הבונים לבנות באבנים, מאחר שהגענו אל הנחלה וקביעות המקום הנבחר מתפרש לנו היום "אם מזבח אבנים" כחובה גמורה שאין לשנות ממנה בכוונת מכוון, וכאילו יצא הכתוב מידי פשוטו שנתקיים עד ימי שלמה[90], אך אם יבנוהו שלא מאבנים לא יפסל להקרבה משום ביטול מצות עשה, וכן אם נמנע משום מה לבנותו מאבנים או לבנים אין להמנע מלעשותו אדמה או נחושת שהרי אין כאן איסור עשה אלא ביטול מצוה וכשאין בונים כלל כל שכן שבטלה המצוה עם כל שאר מצוות הקרבנות[91].

גם מזבחים סא משמע שאין עכוב באבנים. שכן אף לדברי רב הונא שאמר מזבח שילה של אבנים וכראב"י שלמד מ-ג' פעמים אבנים, מכל מקום המשיך לשמש גם מזבח נחושת של משה לדברי רב פפא שם "דאושפיזא נקט, זימנין הכא וזימנין הכא (פירוש, האש על גבי מזבח שעשה משה) וכו"'. ועוד שרב הונא עצמו הוצרך שם להלן מקרא מיוחד לעיכוב קרן ויסוד מהמזבח. ולענין אבנים לא נאמר המזבח[92].

ויצויין עוד לשון רס"ג באזהרותיו: "זהב מזוקק לקטורת (מזבח הפנימי) ונחושת נבוב לדשנה (מזבח החיצון)[93].

לסיכום: מלבד מזבח אבנים, ניתן לבנות גם:

א. מזבח חלול מלוחות עץ מצופים נחושת (או שמא אף מדברים אחרים).

ב. מזבח אדמה (היינו טיט או מלט) עומד בפני עצמו.

ג. מזבח לוחות ממולא באדמה.

ד. מזבח לבנים בתורת אבנים או אדמה.

טרם שאנו עוברים לדיון על הכהנים המקריבים, נערוך שורות ספורות כנגד הבאים לעכב העבודה כל עוד עומדת כפת הסלע על תלה[94], וזאת כנגד המקובל מדורי דורות שמשתחוים מרחוק ומקרוב נוכח הקובה ("קובת אל סכרה" בלשונם) ואין פוצה פה ומצפצף. והא לך לשון בעל "פאת השלחן" (הלכות א"י פ"ג ס"ב): וכשרואה הקובה שעל מקום המקדש אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו', וישתחוה כנגדה וכו'[95].

והיינו מן הטעם הפשוט שכפת הסלע לא לשם מסגד נבנתה, ואף היום אינה משמשת בית תפילה ועבודה, אלא מעיקרה לכבוד נבנתה[96]. ועל כן מצינו בלשון גדולי הדורות שלא חשו אף לכנות בלשון בית המקדש[97].

ואפילו נתפוס הכפה כמסגד. כבר נודע ונתברר בפוסקים שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה כלל[98] "וכבר נכרתה מפיהם ולבם, והם מייחדים האל יתעלה יחוד ראוי שאין בו דופי, ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסים אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדים אותה אבותיהם - מה בכך, אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים"[99] וכפי שנהגו הכל להתפלל במסגד שעל מערת המכפלה.

ואף בבית ע"ז גמור אמרו שהמשתחוה לו, ואפילו בתוכו, ולבו לשמים -. אין בו עונש[100]. ונראה ברור כי מחמת טעמים אלו, לא חשו אף למראית עין. שלא נזכר איסור זה (בע"ז יב, א) אלא לפני עכו"ם עצמה ולא לפני בית ע"ז שאין דרך להשתחוות כנגדו כ"כ. כל שכן בעניננו דלאו בע"ז עסקינן[101].

ומלבד זאת יש לזכור שהישמעאלים עצמם אין דרכם להשתחוות אל הבית. אדרבה, ממנו ובו משתחוים הם לדרום כלפי מכה. ואעפ"י שהשתחויה אסורה גם בע"ז שאין דרכה בכך (רמב"ם פג' ה"ג מעכו"ם). יש לומר שאם דרכה בהשתחויה באפן אחר עדיף טפי, ומכל מקום פשוט שלענין מראית עין אין לאסור במה שאינו מדרכה.

ולענין הקרבה בסמוך לכפה - יש לטעון, מלבד כל הנזכר, שאין בה כלל משום מראית העין משום שאין דרך כלל להקריב לפני בית אלא בתוכו לפני ע"ז גופה. וביותר בנדון שלנו שכל הקטרה זו נעשית על אפם וחמתם ומחלישה יראתם ואמונתם - וצא ולמד מהתנגדותם הנמרצת לכל סימן יהדות במקום - פשיטא שאין שום צד חיזוק או כיבוד ע"ז בכך[102],[103].



[1] כגון רוב מצוות טומאה וטהרה. כהונה. קדושת מחיצות, ועונשי בית דין התלוים בישיבת סנהדרין בלשכת הגזית, ועוד.

[2] במכוון התעלמנו כאן מגורמי עיכוב נוספים הנשמעים בפירוש או ברמז בעיקר ברחוב החילוני (ואולם בעוונותינו הופיעו לא אחת גם בפי שלומי אמוני ישראל).טענה אחת אומרת כי מקדשים וקרבנות הם מן הדברים השייכים לעולם העתיק. ואין דעתו של אדם מודרני סובלתן. ואיך נשא פנינו עם פולחן כזה בפני הגויים הנאורים. מובן מאליו לכל מי שבשם ישראל כי טענה מסוג זה ממקור זר יוצאת. וכי יש בה כדי לקעקע כל התורה כולה ח.ו.

טענה אחרת במישור המדיני פוליטי אומרת כי אין לעסוק בחידוש המקדש משום התגרות באומות בעצם היומרה לחדש ימינו כקדם. - לטענה זו נסתפק בציטוט ממדרש איכה (א לב) בפסוק היו צריה לראש. אמר לו פנגר (דוכס של ערביא) לר' יוחנן בן זכאי טובתכם אני מבקש (בחורבן הבית). שכל זמן שהבית הזה קיים מלכיות מתגרות בכם אם יחרב הבית הזה אין המלכיות מתגרות בכם. אמר לו רבן יוחנן: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. עד כאן. ובאמת מובן לכל כי עצם קיומנו. ובפרט בארץ ישראל. הוא לצנינים בעיני כל האומות. אין הכוונה כאן להתעלם מגורמים בטחוניים ופוליטיים שיש בהם סיכון נפשות שיכולים אולי להתעורר במהלך העבודה. ברור שיש לצעוד בזהירות ולחשב דרכינו. אך חלילה לראות בכך עיכוב עקרוני.

[3] ועיין אליהו רבה או"ח סי' קנב אות ו' בשם ר"י הלוי - שכל המעכב לבנות ביהכנ"ס הוא בכלל איסור נתיצה והריסה עי"ש.

וזה לשון המאירי חולין ז' א : "ת"ח שאמר דבר הלכה מחודשת, הן דרך הוראה הן דרך גדר. הן להחמיר הן להקל אעפ"י שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים. אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי לו ולסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן. אחר שהוא מראה פנים לדבריו... שכל תלמיד ותלמיד מקום המונח לו להתגדר בו וכו' מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו, רוצה לומר שאין מסירין אותו מדעתו מצד המנהג הקדום." עכ"ל.

[4] ראה בלשון ספר החינוך סוף מצוה תצא . ופשוט הוא מסברא שאי אפשר שתוולד חובה על ציבור שכל הפרטים המרכיבים אותו פטורים בעצם . ובענין המקדש, כאן מקום אתנו להערה גדולה בענין זה. הלא תראה בסוף ספר שמואל , ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד למנות וגו'. שפירשו רז"ל על מה ולמה חרה אף ה', ואמרו בילקוט (ממדרש תהילים י"ז ומדרש שמואל סו"פ ל"א וכן הוא ברמב"ן פרשת קרח) שהוא לפי שנתעצלו בבנין ביהמ"ק. וכפי שמורה גם עצירת המגפה ע"י קניית מקום המזבח. הרי אתה רואה שאפילו במקום שיש מלך ויש סנהדרין שבידם לעשות (ואף ברצונם לעשות. כמו שידענו בדוד שלא נתן שנת לעיניו משום גודל חשקו ועסקו בדבר זה - ואכן הוא גופו לא נפגע במגיפה משום שלדידו המנין נעשה לצורך "חיילין למשכנא") - מכל מקום נתבעו שבעים אלף יחידים מישראל על התעצלותם והסתמכותם על המלך וגדוליו וניגפו. ק"ו בן בנו של ק"ו בדור יתום שאין מלך ובית דין מוסמך ורוצה לעשות. שכל יחיד נידון על מחדליו וחובתו. חובת הגוף לעשות מה שבידו.

ויעוין עוד ברמב"ן שם, שאלמלי נתעורר הציבור לבנות. אפשר שהיה הבית נבנה על ידיהם אף בימי דוד. הגם שהיה הוא עצמו מעוכב על פי נביא. הרי מבואר שאין הציבור תלוי במלך כלל ויכול אף לגבור על מניעות התלויות במלך. ומכאן תוכחת מגולה לכל המתעצלים בזמננו מחמת שנתלים בגדוליהם שאינם עושים מסיבות ידועות להם. ואינם שמים על לב שאדרבה, אם יש ממש במניעות הגדולים. חובת היחידים לפעול ולעשות עוד גוברת כי יש בכוחם גם להסיר מניעה התלויה בגדולים הנובעת לעיתים מסיבות מוצדקות שלגופו של גדול ולא לגופו של ענין. ועל כל פנים בודאי שאין לפסוק הלכה משתיקתו של חכם. ולא עוד אלא שבדברים המפורשים ידוע מה שאמרו בהוריות לענין תלמיד היודע בבית דין שטעו שאינו נפטר מקרבן יחיד אם עשה כהוראתם. ויעוין בזה בהשגות רמב"ן לסה"מ שרש ראשון דף ז ע"ב. וע"ע באורך בספר סור מרע ועשה טוב להגה"ק מהרצ"ה מזידיטשוב דף נ"א (הובא בנמוקי או"ח להגה"ק חא"ש ממונקטש דף כ).

[5] עיין רמב"ן במדבר ה' כ' ועוד.

[6] יעוין בדברי הרמב"ם ז"ל באגרת השמד שלו כלפי המפתים עצמם לעמוד במקומם עד שיבוא משיח "...וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת משיח אלא אנו מחוייבים להתעסק בתורה ומצוות ונשתדל להשלים עשייתן, ואחר שנעשה מה שאנו מחוייבים לעשות. אם יזכה ה' לנו או לבנינו לראות המשיח, הרי זה טוב יותר. ואם לאו לא הפסדנו כלום אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנו מחוייבים לעשות. אבל אם יעמוד אדם וכו' ויאמר אשאר אני עד שיבוא המשיח. אין זה כי אם רוע לבב ואיבוד גדול וביטול הדת והדעת". ועיין עוד בספר מנחת יהודה (אלקלעי) סימן לד "... האומר שראשית הגאולה ע"י משיח בן דוד כמו שמקיים דלת עמי הארץ, הוא כמו שאומר שקודם אור הבקר יזרח השמש שהם דברים בטלים ומבוטלים. ודבר זה מצוה לאומרו בפני עם הארץ... והמסתיר דבר זה הוא מחלל שם שמים בסתר". ועיין עוד בקונטרס ישיבת ארץ ישראל להר"ר יונה בלומבערג מענה י"א. ואף שאמר רב יוסף בכ"מ בש"ס "הלכתא למשיחא". כבר כתב ריטב"א ביומא יג בשם הרמב"ן שטענת רב יוסף נדחית במסקנת התלמוד.

[7] עיין ספרי ראה פסוק : כי אם אל המקום אשר יבחר ה' - יכול תמתין עד שיאמר לך נביא. תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא. (ואין צריך לומר אחר שכבר נתנבאו נביאים והורו לנו את המקום הנבחר לה'). ועיין משכ' רמב"ם בפ"ט מיסודי התורה הלכה ד. ובפרהמ"ש סוף עדיות.

[8] עיין ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. רשב"ם ב"ב קל, ב' ד"ה עד שיאמרו. תויו"ט ברכות פ"ה מ"ד, ובשו"ת חוות יאיר סי' רכה ועיין אוצה"ג חגיגה ס' ס"ז, ס"ח. ובס"ד נשתדל להראות בהמשך הרבה פנים של ישוב לדברי אגדה שנסתמכו עליהם רבים להבטל מן המצוה.

[9] הדברים אמורים גם במקום שהספק מכניס אותנו לספק איסור. אם כל עיקרו של האיסור נובע מן התוכן החיובי שבמצוה. לא יתכן שספיקו ימנע אותה מלהתקיים. שאילו ח"ו היתה המצוה מנועה מכל וכל גם האיסור הנובע היה פוקע ללא ספק, וכל ענין דחיית טומאה בציבור בנוי על יסוד זה שאמרנו. וראה להלן בריש פרק ב. וראה עוד להלן הערה 12.

[10] ואין להעיר ממצות תכלת בציצית שאינה מקויימת בידינו. שסוף סוף מצות ציצית קיימת ונמצא שהקושי בפרט התכלת אינו מעכב אלא את עצמו. ולהלן בעזה"י נראה פנים שגם פרט זה יתכן שיבוא על תיקונו כאשר יזדקק הציבור כולו לבירור התכלת בבגדי כהונה. מלבד זאת יש להזכיר כי אמנם ביטול התכלת בציצית נראה כבלתי מוצדק בעיני אחד מיוחד מן הגדולים בדור שלפני פנינו אשר הרעיש העולם על כך. עוד יש לציין כאן מש"כ בשו"ת ישועות מלכו סי' א', ב' בשם האריז"ל שתכלת בציצית מעיקרה אינה נוהגת אלא בפני הבית.

[11] הכוונה למבוי סתום שאינו מאפשר שום התחלה וכוון פעולה.

[12] כמש"כ הרמב"ם רפ"ט מהלכות יסודי התורה. ואין להעיר מביטול מי סוטה משרבו המנאפים. שאין מצות מי סוטה חיובית כמצות המקדש אלא מותנית בסתירת האשה וקינוי הבעל. וכשם שאין בסרוב הבעל להביא את אשתו משום עקירת מצוה. הא למה זה דומה. לביטול מצות צדקה כאשר יחדל אביון מקרב הארץ. כמו כן הצורך במסורת לאכילת עוף טהור, כמובן אינו בנין אב ללמד שאין מצות חיוביות מקויימות אלא במסורת. וברור למשל כי מצות הקרבת תורים ובני יונה ליולדת, אשר לא תהא מוחלפת, מבטיחה לנו שלא תפסוק מסורת הזיהוי של עופות אלו. או שבידך למצוא הכרעה סבירה בדרך אחרת. ואין צורך להאריך בדבר פשוט.

[13] ולעניננו יעויין מאירי קידושין לא. לענין פיתוח אבני אפוד משבטל השמיר ובחסדי דוד תוספתא מנחות פ"ו. ויעוין עוד במהר"י קורקוס לענין ריצוי ציץ במקום שאי אפשר שיהא על מצח אהרן. ועיין מעשי למלך דף נז. לענין בניית מקדש מעץ שלא ככתבו. במקום שאי אפשר, ועוד. ברור למבין שלא באנו ח"ו לערער על נוסח התפילה ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולעשות חובותינו וגו' - ברור שהיו וישנם עיכובים חיצוניים לבנים שנדחו מעל שלחן אביהם ואינם יכולים לקיים כל המצוות כראוי. ואולם ח"ו להפוך העונש למצוה קבועה שאין לשנותה. לשון אחר! ח"ו לסייע בידינו אנו ליד שנשתלחה במקדש. אדרבה מצוה מתמדת על כל אדם לעשות כל מה שבידו לצאת מן העונש ולהסיר ידי זרים ממקום המקדש, ויחד עם זאת להמשיך ולבקש עזר שמים על כל מה שעדיין אינו בכוחו. אבל המבקש על מה שיכול ומתעצל, הרי הוא כדובר שקרים ר"ל, וידועים היטב דברי החבר בכוזרי (מאמר ב) : הובשתני מלך כוזר וכו' שכל שאינו משים המקום הזה מגמתו ובית חייו הרי כריעתו לציון חונף. ותפלתו בזה כצפצוף הזרזיר והוא שגרם לנו מניעת הגאולה בבית שני. כי התגלות האלקות לא באה אלא למשתדל וכמדת פעולתו, עיין שם היטב. וכן הפוטר עצמו בלימוד גרידא מדברים שבידו לעשות נוח לו שלא נברא (עיין ירושלמי שבת פ"א סוף ה "ב) וכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו (יבמות קט). וכמי שאין לו אלוה (ע"ז י"ז ע"ב). ואגב נזכיר כאן דברי אור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון מגילה טז, ב. שבנין ביהמ"ק דוחה תלמוד תורה כאשר הבנין מתבטל מחמת עסק התורה.

[14] ועיין זוהר בהר (קט ב) שעיקר מה שהדר בחו"ל הוא כמי שאין לו אלוה. הוא מחמת שאין שם קרבנות. נמצא שעיקר תכלית ומעלת ישוב הארץ הוא המקדש וקרבנותיו. וידועה דעת בעל מגילת אסתר דעיקר מצוות ישוב א"י בזמן שבית המקדש קיים, וכן הסכים ר"צ הכהן מלובלין בקונטרס דברי סופרים סימן יד. עיי"ש מילתא בטעמא.

[15] אגב נעיר כי קריאה נכונה בחומר הרב שבכתובים מראה למבין כי המתנגדים. רובם ככולם בשום פנים לא ראו עיכוב כולל לחידוש העבודה בזה"ז. אדרבה. על הרוב מגלה כל מחבר דעתו כי ניתן למצוא פתרון לרובי הפרטים המעכבים - לכאורה לדעת אחרים, אלא שמכל מקום קיים לדעתו עיכוב אחר שלא שערוהו אחרים (ראה למשל בשו"ת שערי צדק סימן קג קד). סגנון זה מלמד, כי יותר משיש כאן עיכוב, יש כאן כעין הסבר וצידוק לנמנעים מלפעול בהוה - במצב שבאמת רחוק היה בלא"ה מאוד מסיכוי לרשיון האומות וכו'. ובלא ספק אילו היתה יד ישראל תקיפה והשאלה נשאלת הלכה למעשה ממש, מעטים מהם שהיו מביעים התנגדות טוטאלית, וכפי שאמנם התבטאו רבים מהם מפורשות. שאילו היו הגליות מתקבצות וכו'. משום כך הרשינו לעצמנו לציין מקורות לפתרונות שהבאנו גם מדברי מחברים אשר בעיקרם סברו כי אין בידנו אפשרות לחדש העבודה. כגון בעל שאילת דוד (מקרלין). עבודה תמה, מגדל דוד ועוד.

[16] במכתבים אפשר לפנות למערכת תחומין או אל המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש רח' בן ציון 6. עבור מחבר המאמר.

[17] נדמה שאך למותר לסתור כאן טענה שהועלתה בפי מקצת המדברים בענין זה. כי אין להתאמץ להקרבת קרבנות שאינם היום לריח ניחוח כמו שכתוב "ולא אריח בריח ניחוחכם" - וכמה זר ומרוחק להפוך הקללות למצוות או מורי דרך ! (עיין כיוצא בזה בספר שפת אמת למהר"ם חגיז). ועוד ( עלינו מוטל להקריב לשם ריח וה' הטוב בעיניו יעשה. גם עיקר הפסוק "ולא אריח" וגו' מתפרש כפשוטו : והשימותי את מקדשיכם - וממילא לא אריח וק"ל (וע"ע במשנה למלך פ"ד ממעה"ק הלי"א שאם שחט שלא לשם ריח הקרבן כשר בדיעבד. וידוע דכל היכא שאי אפשר כדיעבד דמי - שו"ת מהרי"א הלוי סימן פח ועע"ש).

[18] עיין כתובות ה,א : גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואילו במעשה צדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך, עד כאן. המתבונן במאמר זה יראה כי עיקר גדולתו של המקדש במה שהוא מחבר עליונים עם תחתונים, שכן גם שמים וארץ בשתי ידים נבראו. "יד"- היינו שמאל בכ"מ כידוע - וימין, אלא שהם נבראו בפירוד וניתוק, שמים בימין וארץ ביד כהה ואפילה מאור השכינה. ועיקר תכלית עבודת הצדיקים לחבר שמים וארץ יחד באמצעות בנין בית המקדש שהיא על הארץ ופותח שערי רקיע. וזה ע"י פעולות ארציות בכוונה רוחנית עליונה. ובכך באמת מחזירים הכל למקורו ומעשה ידיהם שלהם מיוחס לשמים - "מקדש ה' כוננו ידיך" ויעוין עוד בספר מקדש דוד סימן א שמצדד לפסול מזבח הנעשה בידי שמים כסלע ואבן המחוברין.

[19] עיין למשל בב"ר פס"ד בימי ר' יהושע בן חנניה. ועיין ירושלמי פ"ה ממעשר שני ובתויו"ט שם. ובגבורות ארי פ"א דתענית (וכלפי אותם שרצו לדייק מלשון "גזרה מלכות הרשעה" - שלא היה זה ברצון חכמי ישראל. נעיר כי גם לגבי בנין כורש מצינו לשין גזירה באסתר רבה ריש פ"ב. ויעוין באורך בקונטרס ישוב ארץ ישראל מהג"ר יונה בלומבערג מדווינסק, וראה מלבי"ם סוף דניאל. ועיין כפתור ופרח דף טו. וכן בדברי אחרונים - עיין למשל כפות תמרים (דף סה מספרו) ושאילת יעבץ סימן פט, וראה במבוא המקדש לספר עזרת כהנים דף ד, ובשו"ת מהר"ץ חיות סימן עו (ושם מכנה הטוענים לביטול העבודה "משכילי הדור"). ועיין עוד שושנים לדוד בפתיחה למסכת מדות. ועיין כסף משנה בית הבחירה פ"ו הט"ז "שמא בזמן החורבן יותן לנו רשות להקריב" . ועיין מנ"ח מצוה צה (דף קג עמוד ג).

[20] ראה קונטרס בעינן המקדש בזמן הזה מהרב שרגא פייבל פרנק זצ"ל.

[21] עיין מקדש דוד סימן א.

[22] ערוך לנר סוכה מא. א. אספקלריה המאירה פרשת שופטים עיין שם, ועיין באורך בספר אם הבנים שמחה מאמר מקדש ה', וראה גם בספר דברי יואל להאדמו"ר מסאטמר זצ"ל. ויש להעיר עוד, כי הפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך " שהוא המקור בדרש"י למקדש שלמעלה מלמד על עצמו שאין הכוונה רק ביד"ש. שהרי הוא מוסב בעיקרו על בית ראשון שנבנה בידי אדם, ומקרא זה גופו נדרש בכתובות ה'. א על מקדש העשוי בידי צדיקים. גם במשכן נדרש ברבה סוף פקודי "הוקם המשכן" - מאיליו. וכן בבית ראשון "הבית בהבנותו" מאיליו וכיוצא בו בבית שני (ראה נחמיה ו ט"ז) .כי מאה אלוקינו היתה המלאכה הזאת". והכל מבינים שע"י מעשה התחתונים נתעורר סעד אלוקי עד שאפשר לכנותו בנוי ביד"ש. גם המאמר מב"ק ס', ב "אני עתיד לבנותה באש " שעל פיו הורגלו לראות המקדש העתיד כבנוי שלא בידי אדם מוכיח ממנו ובו שאין הכוונה לשלול בנין אדם, שהרי המקרא הנדרש ,אני אהיה לה חומת אש סביב" על העיר כולה אמור (ויעוין זוהר פינחס רכא שהמקדש נלמד בק"ו מן העיר כולה) והרי כולנו יושבים בעיר הזאת ת"ו ספונים בבתי אבן תודה לאל. והאיך נעשה שקר בנפשנו ונדרוש דווקא מבית ה' לצאת מתוך האש. ועוד, הרי שם בב"ק אמור גם "אני הצתי אש בציון" והרי הכל יודעים כי בידי רשעי הגויים הוצת המקדש. אלא שפעולתם כחומר ביד היוצר,ק"ו למדה טובה, לענין בנינו בידי צדיקי ישראל.

[23] עיין למשל מאירי שם שבאר הכוונה שיבנה שלא כהלכה על ידי בית דין טועין. עיין עוד בערוך לנר שמראה פנים של היתר בבונה דרבנן שלא נגזר במקדש. וכן מחלק שם בין בנין הבית לבנין המזבח שהוא כלי ואפשר שיבנה אף בלילה. עיי"ש ובספר הר המוריה ריש הל' בית הבחירה. וכן אפשר שמותר לבנות מזבח ביו"ט לצורך קרבנות היום. עיין מקדש דוד סימן א באורך ובחידושי ר' שלמה היימן ר"ה סימן ב'. וע"ע בועז מדות פ"א מ"א שאפשר שיבנה בלילה, וביו"ט ע"י נכרים. (ואגב מצאנו בס' אמונות ודעות להרס"ג מאמר ח' שאמנם כן יהיה לעתיד שיסייעו הגויים בבנין הבית, וכ"כ רבינו בחיי ויקרא יא ד, עיי"ש)

[24] עיין בספר הר המוריה לרמב"ם ריש הלכות בית הבחירה. ובספך מעשי למלך שם אות יז. שכתבו בעין זה.

[25] והרמב"ם שהביא המאמר בהלכותיו. נראה שלא הביאו אלא לבסס עיקר מצות העמדת מלך שאינה מפורשת בכתוב למצוה. ואולי גם ללמד שעיקר התכלית במלך להכרית עמלק ולבנות הבית. שאילו הרצון במלך לכשלעצמו יש בו פגם כענין תוכחת שמואל

[26] עיין מרגליות הים בסנהדרין כ, ב שמבאר בכך מה ששינה הרמב"ם לכתוב בהלכות מלכים מקרא ד"לשכנו

תדרשו" ולא פסוק "ועשו לי מקדש " כבריש הלכות בית הבחירה.

[27] וכענין חידושו על ידי הורדוס. שמבואר בפ"ק דב"ב (ג, ב) שהיה ממש כהריסה ובניה מחדש.

[28] ועיין עוד בפסיקתא זוטרתי בלק פסוק אראנו ולא עתה. שמשיח בן דוד מתגלה לאחר בנין המקדש. ועיין ירושלמי מע"ש פ"ה (דף כט, אמר רב אחא, זאת אומרת בית המקדש עתיד ליבנות קודם למלכות בית דוד. וכן ברור ממה שרצו לבנות בימי ר' יהושע בן חנניה (ראה הערה 14) בלא מלך. וע"ע פסחים ה. א בשכר שלשה ראשון וכו' ושם הסדר שונה ומקדש קודם לשמו של משיח (וגם מדנקראים שלשתם "ראשון" נראה שאינם נתלים זה בזה). והילך לשון ספר צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין סימן קעו: ...לעתיד יהיה הסדר כמ"ש בפסחים ה... ושמו של משיח בסוף וכו'. קדושת המקום לא פסקה דקדושה ראשונה קדשה לעת"ל אע"פ שהן שוממין משא"כ מלכות בית דוד פסקה לפי שעה שהיתה אז קודמת למחיית עמלק משא"כ לעתיד שמו של משיח אין לו הפסק לפי שבא אח"כ עיי"ש.

[29] וכלשון רוב-ישראל במשנת מכשירין, מצא בה אבידה וכו'. וכדמות ראיה לזה מדלא השתמש המחבר בלשון "כל יושביה עליה. האמור אצל יובל. ועיין ציץ אליעזר חלק י ריש סימן ב. עוד שם בסימן א פ"ב מצדד לומר כי ריבוי של ששים רבוא נחשב כביאת כולכם אף לענין מצוות התלויות בארץ עיי"ש.

[30] כן כתב בליקוטי תורה שבסוף ספר ישועות מלכו פרשת תרומה,עיין שם היטב. ובציץ אליעזר (שם אות יא). גם יתכן לפרש כוונת החינוך שהחלה מצות הבנין אחר שנכנסו רוב ישראל לארץ בביאה ראשונה, אבל משנבנה. החובה קבועה ועומדת לחדשו - ראה בסוף הקטע הקודם.

[31] הלכות בית הבחירה פ"ז הכ"ג. ועיי"ש דיני הסדר בפרטות עפ"י הסוגיא בסוף עירובין ונראה פשוט שעיקר הלכה זו מסברא נלמדה, שאי אפשר שדיני טומאה יעכבו מציאות המקדש ומצוותיו. שהרי כל עיקר איסור טומאה וזרות היא מחמת מציאות הקדושה. וניתן להמליץ בכגון זה מאמרם ז"ל (יבמות ה) לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (ועיין בספר אור זרוע לצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין מצוות והדרכות אות ה) ועל כן התירו אף להרבות טומאה עכשיו כדי למעט טומאה מכאן ואילך, ואף לבטל איסור טומאת הגוף שבכרת, משום המצאות השרץ שאין בה עבירה לאדם מסויים, וק"ל. והמקראות שהובאו בסוף עירובין ובכלים שם מדברי תורה ומדברי קבלה. לא הובאו אלא לפרטי הסדר. ותדע, שהרי אין בהם ראיה מפורשת לכניסת טמאים.

[32] עיין למשל בשו"ת שערי צדק סימן קב. ומהרי"א הלוי או"ח סימן פח. וכבר תפס עליהם הרב פרנק זצ"ל במקדש מלך.

[33] וכן העלה בספר מקדש מלך - הר צבי. הררי בשדה דף קמח עיין שם.

[34] ודלא כמ"ש בציץ אליעזר חי"ב סימן מז אות יא "בשם רבים". ובלאו הכי אין טעם לומר כן. שהכל כאחד כלול במצוה אחת "ועשו לי מקדש , ולא עוד אלא שעיקר תכלית המצוה להקריב קרבנות כלשון רמב"ם שהועתק לעיל רפ"א. ועיין בספר מקדש דוד ריש סימן א שבמקום ביטול עבודת המזבח יש צדדים לדחות אף איסור בונה בשבת אף שאינו נדחה מפני בנין המקדש. וק"ו לטומאה. וראה עוד בשו"ת מהרי"א הלוי או"ח סי' פ"ח שאפשר שבנין המזבח דוחה שבת משום שישנו לפני הדיבור על פי סוגיא דיבמות ו, ועיין שם עוד שנוקט כי בימי חשמונאים בנו המזבח בטומאה.

[35] וכמדומה שעל זה סמכו גדולים וטובים להכנס בטומאה בסמוך אחר כיבוש העיר בתשכ"ז.והינו משום התחושה שיהיה המשך בבנין וכו' וממילא כל חזקת ישראל שם מקרבת בנין (שאילו לכיבוש צבאי גרידא הבא למנוע סכנות מצד אותו מקום, די בכניסת חיילים כמובן). ואולם בעוונותינו גרם החטא. ותחת להקבע שם. עשאוהו קפנדריא לכותל המערבי! ואכמ"ל.

[36] (אגב נעיר כי לא נזכר חיוב הכרת בזה בגמרא ורמב"ם ועוד. ויעוין בספר מגדל דוד קונטרס א אות נג (דף כז ב) שהעלה דאף להרמב"ם אין בו כרת אלא איסור, וראה להלן הערה 40].

[37] וכדוגמה הא דשבועות יד. ב בן בבל שנכנס בהעלם מקום מקדש, ועתוס' שם ד"ה ונעלם דמשכחת לך בזה"ז.

[38] ואכמ"ל בדבר הכח לחדש גזרות בזה"ז ובדבר תוקף הגזירה כשאין הציבור הרחב שעבורו נגזרה עומד בה.

[39] גם עצם מנהג איסור הכניסה אינו ברור כלל ועיקר, וכבר נודעה עדות המאירי (שבועות יד. ב) שהמנהג פשוט ליכנס במקדש בזה"ז. וראה בהערה הסמוכה,

[40] ואולי יוסבר עפי"ז מה שלא נזכרה בש"ס וברמב"ם קדושת המקום בזה"ז לענין איסור הכניסה אלא לענין האפשרות להקריב בלא בית. והיינו משום שעל הרוב לא משכחת לה שיורשו יהודים להכנס שמה באופן שלא יהא בכניסתם שום קירוב בנין, ואפילו בזמן שאין יד ישראל תקיפה אפשר שהכל הולך אחר הכוונה וכובד הראש וכל הנכנס בעבור ולשם קדושת המקום בכובד ראש הראוי יש בכניסתו משום קירוב בנין כלשהוא וממילא אין להזכיר טומאה. ובכן נוכל להבין מה שהעיד הרמב"ם ז"ל על עצמו (כפי המועתק בספר חרדים. תשובה סוף פ"ג) שנכנס למקום המקודש, עיי"ש. וכן לשונו בפ"ז ה"ז מבית הבחירה מורה למעיין כמעט בבירור שאין איסור כניסה אפילו בעזרה בזה"ז אלא בקלות ראש (ומש"כ שם "אלא כמקום שמותר ליכנס שם" הכוונה. למעיין. לאפוקי אם יכנס ישראל למקום המזבח וכיוצא שהוא קלות ראש וק"ל). גם מהמשך דבריו " ולא ישב בעזרה" משמע שיש גם בזה"ז היכי-תמצא ליכנס בעזרה.

[41] שהיא עצמה פעולת קנין חזקה -"במה ירשתם - בישיבה" (קידושין כו).

[42] פרק א משנה ח. וכאן מקום להזכיר גם את קדושת הר הבית מצד עצמה היתירה על קדושת העיר ופשיטא שיש ענין בהתקרבות לשם אף מצד זה עצמו. וק"ו מן הענין שמצאו הדורות בכותל המערבי שאין בו תוספת על קדושה העיר, ובאמת יש עדויות המורות על בית תפלה שהתקיים בהר לאחר החורבן. (ראה פירוט בספר מקדש וקדשיו להרב משה קלירס, ועוד).

[43] עיין באורך בספר בחצרות בית ה' לר' זלמן קורן, ועוד. וכבר דברנו במבוא על כך שאין לך מצוה שאינה נתונה להכרע שיקול הדעת והליכה אחר הרוב במקום שאין מסורת.

[44] וללא ספק עצם הכניסה להר הבית מקדמת גם בפועל ממש את בירור מקום העזרה על ידי חפירות ארכיאולוגיות שיתבצעו משם. לשם המשך הביאה אל הקודש פנימה. וכאן המקום להזכיר כי במצב הנוכחי של כילוי רגל יהודית מן המקום. עושים שם הישמעאלים כבתוך שלהם גם בענין זה של טשטוש והריסת שרידים יהודיים מן המקום. וכבר אמרו ז"ל כל שאין בהמ"ק נבנה בימיו. כאילו נחרב בימיו.

44א מלבד בחיל שהוא עשר אמות סביב העזרות שאסור מדרבנן וכ"ש בעזרה נשים, כמבואר שם. אמנם יש לעיין באיסורי חכמים שאינם מטילים קדושה בחפצא, שמא לא קיים איסור הגברא אלא כשעזרת נשים והחיל בנויים ומשמשים בפועל מבואות חיצוניים לעזרה, ועיין בשו"ת רדב"ז סימן תרל"ג לעניין תקנות שתקנו בירושלים שאינן בתוקף במקום שהנכרי עושה תחתיך ומה הועילו בתקנתם. עיי"ש. ויש לדון מצד זה גם לענין החיל במצב הנוכחי.

[45] היינו טומאת נדה וזבה. יולדת ובעל קרי. ופולטת ש"ז בתוך ג ימים לשימושה.

[46] כדמוכח מדברי רמ"א באו"ח סי' תנז סעיף ב וכן דקדק הרב פינק במקדש מלך עי' קיז מתוס' תענית יז, ב' ד"ה בעינן (ועיין שם במג"א סק"ח על פי משנה דמקוואות דיש חשש קרי במי רגלים חלוקים או עכורים ולכן יש לסמוך הטבילה לאכילת חלה. ונראה פשוט שאין זו אלא חומרא בעלמא ולא מן הדין. שהרי קיימא לן המטיל מים במקדש. אינו טעון טבילה ודחוק לומר שהיו בודקין מימי רגליהם כל שעה). ועיין ספר מקדש מלך, הררי בשדה דף קמח שלבטל מצות בנין בודאי אין טעם לחוש, וכן הסכים בהר הקדש דף קעג אות יח.

[47] עיין משנה כלים פ"א. ח דרק בעזרת נשים אסור, וגם זה מדרבנן. ועיין רש'י שם. , וברמב"ם פ"ו הלכה ה מהלכות קרבן פסח. וההיא דיבמות ז, ב אינו סותר לזה. עיין תוספות שם דבור המתחיל שחדשו. ועיין עוד בריש תמיד ברא"ש וראב"ד. ועיין בספר דרך הקודש להרח"א אלפנדרי דף ו, ועיין בארוכה בקונטרס הר הבית וקדושתו להרב שמואל הכהן וינגרטן קובץ תושבע"פ יא, ובספר הר הקדש, עמ' רד פנים מסבירות לב, ב הראה שכה דעת כל הראשונים והאחרונים. ע"ש ה'.

[48] עיין חזון נחום פ"ו מ"ו דכלים, ופאת השלחן הלכות א"י פ"ג בבית ישראל סק"ד, ועיין הר הקדש שם דף כה אות ג' שגם בדעת רש"י ז"ל אינו הכרח.

[49] ועיין במאמר "דיני חיל בהר הבית " להרב שילה רפאל בקובץ תושבע"פ עמוד 70 שאין שום כלי טמא אסור בכניסה להר הבית.

[50] עיין במס' ב"ק סו, ב וברש"י שם וכ"ד רמב "ם בפכ"ד מכלים ה"ז ודלא כתוס' שם ד"ה דגזל.

[51] כל המודע למצב המדיני-פוליטי בימינו. יודע ומכיר כי דרך המלך לעלות בהר ה' בימינו ללא שפיכות דמים וללא הריסה (תרתי משמע). היא אך ורק בטפטוף גובר והולך של נוכחות יהודית במקום. ובמצב זה. כל עליה. פרטית וקל וחומר ציבורית, אין ערוך לה גם אם תוצאותיה הישירות אינן ניתנות להמדד.

[52] וכפשט הסוגיא במגילה יא שאם לא קדשה לעתיד לבוא הבמות בזמן הזה מותרות (וכן נשאר למסקנא לפירוש רש"י וריטב"א ותוס. מכות יט. וכן מפורש ברש"י זבחים קיט סוע"א. ואפילו לפירוש התוס' בזבחים ס'. ב ד"ה ואילו דקדושת ירושלים אין אחריה היתר אף למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא, מ"מ אפשר שמותר לבנות במה במקום המזבח וכדמשמע בשו"ת ראבן סי' מ עיי"ש ונמצא רבינו חיים בתוס' מגילה שם שאוסר בדבר, יחיד הוא) .

[53] ריש פ"ב. ועיי"ש בגמרא טז, א דלמ"ד לא קדשה לעת"ל די באחד מכל אלו.

[54] היינו סנהדרין שיכולים להתמנות בהסכמת רוב חכמי ישראל שבארץ ישראל על פי שיטת הרמב"ם הנודעת לענין קידוש החודש. וקל וחומר לענין המקדש שהוא דבר שישנו רק בארץ ישראל (ואם לא נתמשכה הסמיכה שסמכו בצפת למהר"י בירב עפ"י הרמב"ם - משום שכל עיקרה לא באה אז אלא להלקות אנוסי ספרד להוציאם מידי כרת. אכל כשבאים לקיים מצות המקדש המוטלות על כל ישראל בדרך הטבע ואי אפשר בענין אחר, לא יערער בדבר אלא מי שתולה המצוות במעשה ניסים). ויש לדון גם לקיים הקידוש "באחד מכל אלו" - במלך שענינו מלכות ושלטון שלא היו בראשית ימי בית שני יישנם בזה"ז גם אם לא נתמנו כתיקון הראוי, גם יש לעיין אולי בכלל "אחד מכל אלו" גם עצם התודות והשיר וכל ישראל המהלכין. דלא כמש"כ הרב בעל שאילת דוד בקונטרס דרישת ציון וירושלים.

54א ועיין שו"ת תשב"ץ סימן יא באורך. ובספר שער החצר סימן תכ"ז.

[55] דברי הימים א כב, ומפרש לה רבינו "כזה" - היינו כמידותיו ובמקומו המכוון ולא נתברר כעת מקור דרשה זו. כי בזבחים סב, א לא נזכר הכתוב אלא להיקשא עיין שם, ואולי ממילא נשמע גם זאת). ועיין ערוך השלחן העתיד פ"ח סעיף א.

[56] ואעפ"י שאין למזבח יסודות בארץ. שעל כן שאלו בזבחים סב, א .אלא מזבח מנא ידעי" (שבי הגולה לבנותו על מכונותיו הראשונים: ועיין מהרש"א שם. מ"מ מאחר שנדע מקום ההיכל וחומות העזרה (אשר יסודותיהם ניכרים בארץ כמבואר שם). שוב נוכל לדעת מקום המזבח עפ"י משנת מדות. ודווקא בבית ראשון שלא היתה מסכת מדות שנויה הוצרכו לראיה אחרת. וכן כתב בשו"ת שערי צדק או"ח סימן קב. ועע"ש. ועיין בשאילת דוד "לא אדע אם תרשה אותם הממשלה לבדוק מקומו ולחפור וכו'"- ולא העלה המחבר ז"ל על דעתו שקרוב לימיו עתידה לעמוד ממשלה יהודית בארץ.

[57] עיין בספר בחצרות בית ה' לרב זלמן קורן ועוד, ואכמ"ל.

57א ועיין זבחים צב, א שדרשו עולי גולה "מזבח ששים אמה". ובתוס' שם מוכח שהוא גם להלכה, הרי שמקום הכשר למזבח רחב ביותר.

[58] שהרי מדת ארכו ורחבו של המזבח אינם מעכבים ובלבד שלא יפחות מאמה על אמה ברום ג אמות כמבואר ברמב"ם סוף פרק ב.

[59] ומאחר שמקצת מזבח כשר, שוב אפשר להקריב גם בכל שטחו מדין רצפה כדאיתא זבחים נט, א (ועיין להלן הערה 64). אמנם צע"ק מדין ריבוע המעכב במזבח שאולי אינו מקויים בכהאי גוונא שמוסיפין על המדות מחוץ לשטח הראוי.

[60] "ראו מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו", "אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום". "מכל הבית הריחו ריח קטורת. משם ריח איברים".

[61] וכן נראה מלשון הטור בהלכות א"י דין קדושת הארץ.

[62] ונראה עוד שהם עצמם חיו בבית ראשון והם הם הזקנים שבכו בזכרם תפארת הבית הראשון. כי בודאי לא החלו להתנבא בגולה כמ"ש לענין יחזקאל. וא"כ בפשוט העירו על מה שראו. (וידועים דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שעדות אין בה ברור גמור אלא שהתורה צותה לקבלה ואינה שונה איפוא עקרונית מהכרעת רוב החכמים).

[63] עיין כעין זה בשו"ת, מהרי"א הלוי או"ח סי' קג סוף אות ג. וראה במבוא כי לא תתכן מצוה שתלויה כולה בנביא. ועשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קלו שנתקשה היאך חדשו דברים על פי נביא בבנין שלמה ויחזקאל הא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ורוצה לומר בפירוש הכתוב ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו - לדורות - עפ"י נביא. והנה גם לדבריו אין כאן אלא היתר לשנות על פי נביא, ולא תלות הבנין בנביא. ואולם באמת דומה שאין צורך בדרשה מחודשת זו די"ל בפשוטו שאין רובי פרטי המשכן מעכבים. ובאלו שינו הנביאים ואין בכך משום חידוש דבר. וק"ל.

[64] עיין שו"ת שערי צדק סימן קב. ובקונטרס דרישת ציון וירושלים להגאון בעל שאילת דוד. ובספר עבודה תמה דף קי"ד בסוף נעילת שערים, דמזבח שנבנה בעזרה שלא במקומו. קרבנות שקרבים עליו כשרים, ועיין בספר משנתו של ר' עקיבא (יוסף שלזינגר) תשובה י"ח דהלכה כר' יהודה בזבחים נט דשלמה קידש כל הרצפה מדרבא אזיל כוותיה. עיי"ש. וכן מבואר בכוזרי מאמר ג ורבינו בחיי פרשת שמיני, ואם כן מסתבר שגם מזבח שנבנה על גבי רצפה מקודשת אינו פסול. גם מדנחלקו תנאים בזבחים ובמדות וביומא על מקום המזבח. אין נראה שלדברי האחד אילו עשו כדברי חברו כל הקרבנות פסולים. וגם ראינו שסתם רבי במדות כראב"י ובתמיד דלא כוותיה (עיין זבחים נח) ומשמע דאין עיכוב ופסול בדבר.

[65] כמש"כ בפ"א הל' ה וכל המוקף במחיצה וכו' הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש.

[66] בפ"א ה"ג. וז"ל שם : ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דוד זה הוא בית האלקים וזה מזבח לעולה לישראל.

[67] ומה שהזכיר כוון מקום במזבח ולא במקדש. נראה משום דעיקר הצורך בהיקף עזרה לקדושת המקום, נצרך משום המזבח, (שאילו הבית לעצמו, דיו במחיצותיו, ונמצא שעיקר ההלכה אומרת לסיים מקום למזבח ולמקום שחיטה ואכילת ק"ק שלא יהא פרוץ אלא מוגבל ומזה גופא נובע דין עזרה. ולכן גם אין תוספת קדושה במזבח על עזרה שכל העזרה היא "מקום מזבח" ומה שהקשו בגמ' "מנא ידעי" כבר נתפרש לעיל. ועיין ערוך השלחן העתיד פ"ה שגם לדבריו אפשר לשנות מקום המזבח בתוך ששים אמה.

[68] עיין קונטרס דרישת ציון וירשלים. ועוד

[69] ויש לדון גם למ"ד נתחלקה לשבטים. אם בטל ענין זה כאשך נשתכחה החלוקה ואין כל שבט מכיר את שלו. ואפילו אם היה מכיר את שלו, הרי אין קרקע חוזרת לבעליה שאין היובל נוהג אלא ברוב ישראל על אדמתם, וממילא יכול הציבור המחזיק לזכות המקום לשבט בנימין. ובל"ז יש לדון מצד הפקר ב"ד הפקר. ועל כל פנים ברור שענין זה לא יעכב הבנין. גם מהא דאיתא בזבחים סב א שדרשו עולי גולה "מזבח שישים אמה" משמע לכאורה שלא חששו לחלקו של טורף, שא"א לתוספת כ"ח אמות שלא תהא בחלקה בצד מזרח, דו"ק ותשכח.

[70] וכן פשיטא ליה להרשב"ץ בתשובה סי' סא עיי"ש. וכ"כ בשטמ"ק מנחות ה. ב בחד תירוצא בהא דאין מחשבה מפגלת אלא במקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. דלא מיירי בזבח, שא"כ תיפוק ליה שנפסל משום "מזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם פסולין", אלא במנחות דלית בהו האי דינא. ומה שהקשה רשב"א במנחות שם על דברי התוס מזבחים נט, א. מודה רב בדמים,ומפרש לה במזבח החיצון שיש בו דמים וכולל אף מנחה - כמובן אינו מוכרח ויל"פ כפשוטו דמים דווקא, ומ"ש מהא דר"א, מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שיירי מנחה - כבר העירו אחרונים שאין ראיה מאכילה שיש בה דרש מיוחד, להקטרה. ואולם עיקר התימה בדרשב"א במה שהעלה דאין פגם המזבח פוסל אלא בזמן שהוא פגום. ולכשיתקנו יתכשר (וכן משמע ליה ברייתא דסלוק מסעות וכמדומה שנתהפך בגירסתו "קודם" "ולאחר" ומפרש לה דלא כרש"י ותוס' דלפירושם אין מובן לדבריו. ועיין). וכן מדקדק מתוך דרש"י ז"ל במנחות שכתב שאם יתוקן היום יקטירנו, והרי בפירוש מבואר בזבחים נט דלכו"ע אית להו דיחוי בשחוטין אם לא שנאמר שדברי רשב"א ז"ל במנחות דווקא וס"ל דמנחה-שנקמצה אינה דחויה כשחוטין מאחר שאפשר לחזור ולקמוץ (וממילא אף קומץ זה אולי יתכשר) משא"כ בזבחים שכבר כלה דם הנפש. ודרש"י במנחות שם נוטין לדעת רשב"א (עפ"י מה שפרשנוה) וכן נקט הג"ר יהושע מקוטנא במכתבו הנדפס בירחון בית אברהם (סוכצ'וב) א. אך יש ליישבן גם לדעת התוס' ומה שהצריך תיקון המזבח הוא משום דדעתו היתה להקטיר ע"ג מזבח. ובנפגם אפשר דגרע גם ברצפה משום חציצה. ומכל מקום דיחוי לית ביה משום דמעיקרא היה ראוי לרצפה, ועין עוד אור שמח פי"ד הלכה ד מפסולי המוקדשין.

[71] (אמנם מנחת נסכים אינה באה בלא זבח שקדם לה ופשוט).

71א שכתבו בחד תירוצא דמשכח"ל חיוב בחוץ בזה"ז ,בקטורת שאינה צריכה מזבח. ומבואר שגם בית בנוי אין צריך וא"כ לכאורה ה"ה לחם ונרות דמאי שנא. ומזבח בנוי פשוט שא"צ כמפורש בזבחים שם דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו. (ולענין עיכוב עבודות פנים זא"ז עיין היטב ירושלמי שקלים פ"ד ה"ב ופנ"מ וגהש"ס שם).

[72] על פי רמב"ם סוף פרק ב מבית הבחירה, וכדעת רשב"י בחולין יא, א. וכפרש"י ותוס' שם דבסידא פוגם בטפח, ודלא כפירוש הרב אליעזר ממיץ ביראים (השלם סימן ש"י ועיין תועפות ראם שם) שמפרש בסידא כל שהוא ובאבנא בטפח, עיין שם.

72א ראה להלן הערה 78.

[73] ולפירוש היראים הנזכר בהערה הקודמת אין כאן קושיה כלל כמבואר. ועיין חזון נחום מדות פרק ג משנה ד.

[74] ועיין עוד בספר עקבי חיים (קלפהול'ץ) שתירץ קושיית המשנה למלך באופן אחר.

[75] יעוין בארוכה בדבר אברהם חלק א סימן י"א אות ח' שצדד לומר על פי רשב"א גיטין לז שכיבוש הוא קנין לזמן, (אלא שבזמן הכיבוש מועיל בו יאוש בפועל להפקיע לגמרי. אמנם בכיבוש מהקדש אין מציאות של יאוש בפועל שאין יאוש להקדש ובפרט במלחמת יונים כמדומה שלא היה יאוש כלל ולא פסק המאבק עד שהיה בידם לחזור ולכבוש) ועיין עוד בדבר אברהם חלק ב סימן ו אות ג.

[76] ולפי זה מה ששנינו וחופרין למטה מהבתולה. צ"ל לחומרא בעלמא ולהידור מצוה כדי שיהא ניכר שלא נשתמש בהן הדיוט. ועיין תפא"י (שם אות לה) שהעלה גם הוא דמתני' חומרא בעלמא קאמרה דמהיכא תיתי נחזיק איסורא.

[77] ובספר אבי עזרי הל' בהב"ח כתב ע"ד הרש"ש "ישתקע הדבר ולא יאמר". בלא שום ראיה. ולא ידעתי למה אחר שהוא דבר נכון מסברא וגם מצינו לו דוגמא ב"חסרה ונטולה" בטרפות שצריך יתור לשון לכלול נברא כך. מובא בט"ז יור"ד סימן נ ס"ק ב. ותנא דידן נקט רק פגימה.

[78] כדברי התוס' הנ"ל מפורש גם ברמב"ן עה"ת (שמות כ כב) וז"ל : ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר מותר אעפ"י שאינם שלמות. עכ"ד. וכתב ע"ז רבנו בחיי עה"ת שזה נכון ביותר, וכן מפרש המלאכת שלמה מדות (פ"ג מ"ד) וז"ל ובתוספתא דב"ק (פ"ז) משמע דבשאר מיני מתכות לא נפסלו למזבח. וכ"מ במאירי מדות פרק ב. ועיין שו"ת משה האיש יוד סי' נא נב. ואפשר זה טעם הגירסא שלפנינו ברמב"ם (פ"א הי"ג מהבהב"ח)המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים "גזית", - היינו לאמר דמצוה לגזוז ולהחליק אותם שלא בברזל. (אמנם עיין בכלי יקר שמות כא א. אך אין למדים מן הדרוש.)

[79] פרש"י אבר ניתוך ותוס' ע"ז לג ב ד"ה קוניא פירוש היתוך זכוכית מן החול.

[80] וצע"ק האיך עמדו החמרים הללו בחום העצום של המערכה ולא נמסו. אם לא בדרך נס. וכ"כ התפא"י (פתיחה לפ"ג דמדות).

[81] וכמו שהבאנו לעיל בשם המנחת חינוך ,ונראה דהוכיח זאת מדתנן (מידות פ"ג מ"ד) לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל "שמא" יגע ויפסול. ומפרש הר"מ שמא יגע הברזל באבני המזבח. משמע דעל הסיד דיותר עלול לגעת בברזל אין חוששין).

[82] ויעוין במה שבארנו למעלה לענין אבני מזבח ששקצום אנשי יון שדין הפגימה מתיחס לחומר מיוחד ששמו "אבני המזבח".

[83] אמנם באבן אחת בלבד יש לעיין מצד איסור "לא תקים לך מצבה" (דברים טז כב) שלפי פרש"י עיקר הגדרתה אבן אחת בניגוד למזבח שהוא אבנים הרבה. אמנם יש לומר דהיינו דוקא אבן גדולה חשובה שהיא מהוה את הבנין. ולדעת רמב"ן בפירושו שם הגדרת מצבה היא בנין המיועד להתקבצות אנשים גרידא בניגוד למזבח שעליו זובחים וכן דעת החינוך וקרוב לזה נראה מדברי הרמב"ם להל' עכו"ם פ"ו ה"ו. ולדבריהם נראה שבאבן אחת בתוך מזבח אדמה אין חשש מצבה כלל. וכ"ש לדעת רס"ג בסה"מ שלו וראב"ע דעיקר איסור מצבה היינו לשם עבודה זרה. וכן להרשב"ם לא בא הכתוב אלא לאסור בנין שלא במקום המקדש בזמן איסור הבמות ואכמ"ל.

[84] כנוסחת הגר"א. וגם לנוסחא "לבנים" נראה דהיא היא, שמעשה הלבנה מאדמה (אמנם ראה להלן).

84א וכדאי להזכיר כאן דעת אבן עזרא שלא הוזכר מזבח אבנים אלא כלפי מזבח הברית שבסיני ומזבח הר עיבל שנכתבה התורה על גבי אבניו.

[85] ועיין בדברי ר' נתן במכילתא שמפרש כן בהדיא. מזבח אדמה - חלול באדמה. שנאמר נבוב לוחות תעשה אותו. וכן איסי בן עקיבא שם "מזבח נחושת מלא אדמה תעשה לי" (ויש עוד להעיר מדרז"ל (ויקרא רבה פ"ב ועוד) כל מקום שנאמר "לי" קיים לעולם ולעולמי עולמים. ובין הדוגמאות שם - מזבח אדמה תעשה לי). וכן פירש רש"י ז"ל על הפסוק מזבח אדמה, מחובר באדמה, ד"א שהיה ממלא... אדמה בשעת חנייתן ע"כ. משמע דלפירושו הראשון לא מלאוהו באדמה.

[86] ועיין תוספות שם : אומר הר"ר אלחנן אף על גב דבזבחים מוקי להאי קרא אמזבח אבנים (כלומר שיהא מחובר באדמה) - קאי אתרוויהו (היינו גם על מזבח אדמה כמשמעו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו).

[87] (ולפי זה מה שכתב רש"י ז"ל שמות ל, ג, דמזבח העולה לא היה לו גג - יתפרש שאינו צריך גג כמזבח הזהב, אלא הרבה דרכים לבנינו. ועיין זבחים סא סוף ע"ב דמעיקרא סבור מזבח אדמה שיהא אטום באדמה, ולא יהיו בו נקבים לשיתין. ולבסוף סבור שיהא מחובר באדמה ולא יבננו על גבי כיפין ומחילות. וממילא יש לומר למסקנא דאף אם כולו חלול שפיר דמי ובלבד שקרקעיתו מחוברת לקרקע אטומה. וצע"ק).

[88] וכן הוא גירסת הילקוט, ועיין בפ"א מבית הבחירה ה"ח. שכתב רבינו לענין בנין היכל ועזרה, לא מצאו אבנים בונים בלבנים, ועיין כס"מ שם דלמד מן האמור במכילתא לגבי מזבח.

88א וכמ"ש ותהי להם הלבנה לאבן (בראשית יא, ג) וכן מוכרח ממהר"י קורקוס שבפירושו על הרמב"ם אחרי שמביא הברייתות והמכילתא דמזבח אבנים חובה מסיק, ונתבאר שם. "דאם" שכתב היינו לומר שאם רצה בלבנים עושה באבנים עושה וקל וחומר לשאר הכלים שאם רצה לשנות משנה ע"כ, הרי דלמד בדעת הרמב"ם דלבנים דינם כאבנים.

[89] ויש להוסיף. דבזבחים ס"א סוע"ב מבואר שדרשה דר' ישמעאל שלא יבנהו על גבי כיפין שקשרה רבינו עם דרשתו "אם מזבח אבנים חובה", נתחדשה בימי בית שני, וקודם לכן סברו שיהא אטום באדמה. הרי דגם לדעת ר' ישמעאל היתה בבית ראשון אפשרות למזבח אדמה כפשט הכתוב. גם לענין מזבח נחושת ע"י הרמב"ם פי"א הי"א ממטמאי משכב ומושב שהביא הא דחגיגה כל הכלים במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ונחושת. הרי שיש שייכות טבילה במזבח אפילו לדורות. שהרי אין דרך הרמב"ם להביא הלכות שעה (עמל"מ כלי המקדש פ"ח הט"ו).

[90] וכדרך זה כתב מלבי"ם אליבא דראב"י עי"ש ,(ועיין כעין זה בפירוש הרמב"ן לפרשת המלך ועוד).

[91] וכבר הראינו בפרק הקודם שנקט רמב"ם לשון אין להוסיף על מדתו ואין לגרוע. אעפ"י שכתב בעצמו אח"כ שאם הוסיף וגרע כשר. ועוד רבות הדוגמאות לכך בלשון רבינו ז"ל.

[92] וע"ע ברש"י שם שלדעתו גם ראב"י שלמד מ-ג' פעמים אבנים. לא בהכרח בא לקבעו חובה אלא להכשיר אבנים. ועיין מלבי"ם במכילתא שחלוק עליו, ומ"מ החובה עדיין אינה פוסלת מזבח אחר כמבואר.

[93] ואין צורך במה שנדחק הגרי"פ פערלא שם.

[94] ראה ציץ אליעזר ח"י סימן א' פ"ט אות מד בשם שו"ת שערי צדק סי' צו. ולענין השתחויה ראה קונטרס אחר כתלנו להרב שריה דבליצקי עמ' ח.

[95] וכ"כ: הב"ח או"ח תקפ"א בשם הלקוטים. ועיין בארך בספר הר הקדש להרב משה נחום שפירא. (ירושלים תשלא). בפנים חדשוח מדף נ מאילך.

[96] והיינו לכבוד המקדש היהודים, כפי שעולה מן התיאור המובא בספר בחצרות בית ה'.

[97] ראה לשון הרמב"ם באגרתו (הנ"ל הערה 40) .ונכנסתי לבית הגדול והקדוש" וזה לשון הר"ע מברטנורא באגרתו מירושלים לאביו "בבית המקדש לא יוכל שום יהודי לכנוס וכו' ושנים עשר פתחים יש לביהמ"ק עד היום" וכן בליקוטים שהביא הב"ח שם. "הקובה של ביהמ"ק " וכן היו נוהגים בספרים קדמונים ו"במזרחים"להדפיס ציור הכפה תחת שם ביהמ"ק. ובתשובת רעק"א שבספר דרישת ציון מפאר ציור הכפה ששלח אליו החת"ס שקבלו מירושלים. ומכל זה ברור שלא תפסו הכפה אף כמסגד בעלמא - ראה כ"ז בארך בספר הר הקדש הנ"ל פנים מסבירות מדף מב ואילך.

[98] עיין רמב"ם פי"א ה"ז ממאכלות אסורות. טור יו"ד קכד בשם רשב "א ובש"ע ונו"כ שם. וכן מבואר ברמ"א יו"ד קמו סעיף ה ,שאינם יכולים לבטל ע"ז משום שאינם עע"ז עיי"ש וע"ע יו"ד סי ד' סעיף ז .

[99] לשון הרמב"ם בתשובה סי' תמח. והדברים אמורים כלפי מכה שאמנם מעיקרא היתה שם ע"ז לפעור ומרקוליס וכמוש כמו שכתב שם אך אינם ענין לכפת הסלע שנבנתה לאחר שקבלו עליהם אמונת היחוד - ראה הר הקדש שם

[100] עיין סנהדרין סא. ב, אי קסבר ביהכנ"ס והשתחוה לה, הרי לא לשמים. וברש"י שם : ואפילו היה יודע שהיא בית עכו"ם וכו' עיי"ש וכ"כ בתשובת רמב"ם הנ"ל.

[101] ובעיקר האיסור, נראה פשוט שאינו מו התורה, אעפ"י שאפשר שחייב למסור עליו הנפש - עיין היטב בסוגיא ובר"ן. ובודאי לא גזרו חכמים לבטל מצות השתחויה לקדש במקום שהעבודה זרה באה בגבולנו בחזקת היד וליכא דרכא אחרינא. וק"ל. ועט"ז יו"ד קנ"ז סקי"א שלא נאסר משום מראית העין באם אינו נכנס לכך משום תועלת גופו. עיי"ש.

[102] דעת לנבון נקל שמצב דברים זה, בו נעשית עבודה נוכח הכפה. אינו אידיאלי ולא לאורך ימים יתמשך. הרבה דרכים למקום בעת שיעלה רצון מלפניו, להפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד ולכונן העבודה על מכונה. אנו לא באנו אלא להראות שאין העבודה מעוכבת מעיקרה מחמת האחיזה המוסלמית ושעל כן עלינו לעשות את שלנו בתמימות והוא יתברך יעשה את שלו.

[103] המשך המאמר יבוא אי"ה בכרך הבא.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד