כניסת נכרי למקום המקדש

[פורסם בתחומין יט 488]

א. גזרו על עכו"ם להיות כזבים - משמעות הגזירה

ב. הנוגע בזב אינו כזב

ג. נכרי שראה זיבה

ד. טומאה או איסור

ה. קדושת החיל בזמן הזה

ו. כניסה לחיל בזמן הזה

ז. נכרי או שועל בקדש הקדשים

v v v

מאז מלחמת ששת הימים, לכאורה "הר הבית בידינו", כדברי מפקד החטיבה שכבשה את העיר העתיקה. עולה אפוא שאלת הכניסה להר הבית, שהרי גם לנכרים אסורה הכניסה מצד ההלכה למקומות מסויימים.[1] חובת בירורה של ההלכה חלה עלינו, גם אם אין הדבר מסור בידינו.

לפי המשנה כלים א,ח זבים וזבות, נדות ויולדות אינם נכנסים כלל להר הבית, ואילו עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, אך אינם נכנסים לפנים מן החיל. וצריך ביאור, הרי אחת מי"ח גזירות (בבלי, שבת יז,ב; נידה לד,א) היא שעכו"ם מטמא כזב; אם כן, למה לא יהא אסור לעכו"ם להיכנס בכל הר הבית מדין טומאת זב. הר"ש והרא"ש כתבו, שאע"פ שגזרו עליהם שיהיו כזבים, מכל מקום לענין שילוח מחנות לא גזרו עליהם, אך הוסיף הר"ש שעדיין גזרו עליהם לענין זה שיהיו כטמאי מתים.

הרא"ש, שלא כתב שגזירת שילוח מחנות חלה על הגויים כדין טמאי מתים, אפשר לפרשו, שגזירת זב שהחילו עליהם אינה עושה את הגברא של הגוי טמא, אלא מחייבת אותנו, הישראל, להרחיק מהם. כיון שכך, אין הוא משולח מהר הבית, אע"פ שגזרו עליו טומאה כזב. אבל את דברי הר"ש אי אפשר לפרש כך, שהרי ביאר שאיסורו להיכנס לפנים מן החיל הוא משום שנחשב לטמא מת, והוא משולח מדין טומאה. משמע, שיש עליו דין טומאה. וא"כ הוא הדין טומאת זב חלה עליו כגברא. מדוע אפוא לא חל עליו גם דין שילוח מחנות?

נראה לפרש, ששילוח הזב ממחנה לויה אינו מחמת שהוא טמא, אלא מחמת טומאה היוצאת מגופו. על הגוי החילו טומאת זב, אך זו אינה טומאה היוצאת מגופו, ולכן אין הוא משולח ממחנה לויה.

כל זה אמור רק בזב עצמו, שטומאה יוצאת לו מגופו, שהוא האסור בכניסה להר הבית. אבל מי שנגע בזב, שאין הטומאה יוצאת לו מגופו, מותרת לו הכניסה עד החיל, כמבואר בסמוך.

בפרי-חדש (סי' תר"ע) הביא קושית הרא"ם, איך הדליקו המנורה בשמונת ימי החנוכה, הרי עדיין היו טמאי מתים וטמאו השמן בהדלקתו, ומאי שנא השמן שבפך משאר השמנים? בפר"ח תירץ, שעל שמן שנטמא בטומאת מת אמרינן טומאה דחויה בצבור, אבל שאר השמנים נטמאו ע"י זבים וזבות או עכו"ם, דהוי טומאות דלא הותרו בצבור.

במקראי-קדש על חנוכה (י',ו') הובאו דברי הנצי"ב בהעמק-שאלה (פ' וישלח) שחלק על הפר"ח, ולדעתו מגע זב לא חשיב טומאת זיבה לענין האיסור להקריב קרבן בצבור, דכל טומאות מגע שוין בזה, ורק בכהן שהוא זב בעצמו אמרינן דטומאתו לא הותרה בצבור.[2] והביא מירושלמי בפסחים (פ"ז סוף ה"ז) דמגע זב דינו כזב שאין נדחה בצבור, דאיתא שם: "היה הצבור מגעי זבים ומגעי זבות אינן עושין בטומאה", ועיין באור-שמח הל' קרבן פסח ז,ח. הרי דאף במגע זב דאינו טומאה היוצא עליו מגופו מ"מ חשיב כטומאת זב ולא הותרה בצבור.

אבל אם נאמר לפי שיטת הירושלמי, שדווקא מגע זב אינו טומאה שהותרה בצבור, הרי שאף בראשון יש השם הפרטי של הטומאה, ואף מגע זה חשיב טומאת זב הפרטי ולא רק טומאה כללית של מגע טמא. וכן יש להוכיח משיטת הר"ח (מובא בחי' הרמב"ן חולין ב,ב), שסובר דאף ראשון של טומאת מת עושה חרב כחלל, וחרב כחלל הרי הוא דין הנאמר דווקא בטומאת מת. הראשונים חולקים על הר"ח, משום שסוברים שאין ראשון יכול לטמא כלים. בזה חולק הר"ח וסובר שחרב כחלל אינו דין שהכלי מטמא, אלא שקובע ששם החרב הוא כחלל וטמא בתורת עצמו; או משום שהר"ח סובר דמה שראשון אינו מטמא כלים אינו דין במטמא אלא בכלי שנטמא, שאין יורד טומאתו לשני, אבל בחרב כחלל כיון שהכלי הנטמא יהיה ראשון גם טמא הוא.

ברור שמי שנגע בזב מותר ליכנס להר הבית, אף אם נאמר שיש לו טומאת זב וכדמבואר משיטת הירושלמי, שהכניסה למחנה לויה תלויה בשם טומאה היוצאת מגופו, וכמו שהסברנו שעכו"ם אינו אסור להכנס להר הבית, אף שמדרבנן טומאת זב עליו, כיון שאין זו טומאה היוצאת מגופו.

ראייה לכך, שהנוגע בזב אינו אסור בהר הבית, יש להביא מכך שבועלי נדות אינם אסורים אלא מן החיל, אף שנגעו בנדה. אמנם אפשר לדחות ראייה זו, שכיון שמדובר במגע של ביאה בלבד, הרי ביאה היא כמגע בבית הסתרים שאינו מטמא. אבל יש לבאר באופן אחר, דמי שנגע בזב אינו משולח מהר הבית, דאפילו לגבי כניסת טומאה לעזרה אינו לוקה על כלי שהוא ראשון, כמבואר ברמב"ם הל' ביאת מקדש ג,יז.

בענין נס פך השמן יש שכתבו דשאר השמנים נטמאו ע"י עכו"ם שנגזרה עליהם טומאה כטמאי מתים. אלא הקשו, שלכאורה הגזירה שעכו"ם מטמאין כזבים הוא יותר מאוחרת, מהתקופה שגזרו את י"ח דבר, שאחד מהם הוא הגזירה על תינוק נכרי שמטמא בזיבה. ועיין תוס' שבת כא,ב ד"ה שהיה מונח בחותמו של כ"ג שכתבו: "אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים, צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי." ועיי"ש במהרש"א שכתב: "הא דגזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה, והיינו בן ט' שנים ויום אחד דהוא ראוי לביאה כדמסיק פרק אין מעמידין, וההיא גזירה מי"ח דבר הוא שגזרו תלמידי שמאי והלל כדאמרינן לעיל בפירקין, וחשמונאי מקדמי טובא הוו, דיש לומר דכבר גזרו על הזב נכרי שמטמא בזיבה כמו ישראל. אבל על תינוק נכרי אע"פ שאינו זב לא גזרו רבנן קמאי, ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו בו."

ויש להסתפק לפי דברי המהרש"א, שמתחילה גזרו על עכו"ם שראה זיבה שמטמא כזב כמו ישראל הרואה זיבה, ואח"כ מהי"ח דבר גזרו אף על תינוק נכרי שמטמא כזב - האם נכרי שראה זיבה יהא אסור בכל הר הבית, דאף דמדאורייתא אינו טמא אבל מדרבנן יש לומר שאסור כטומאה היוצאת מגופו? לכאורה הדבר תלוי בדברי הר"ש, למה עכו"ם אסור בכל מחנה לויה - אם הוא כמו שהסברנו, מפני שאף שיש עליו טומאת זב, אבל אין זו טומאה היוצאת מגופו, א"כ במקום שכן ראה זיבה יש לומר שהוא אסור. אבל אם ננקוט את דברי הר"ש כפשטותם, דלא גזרו על עכו"ם לענין כניסה למקדש רק שיהא כטמא מת, א"כ אף במקום שראה זיבה לא גזרו עליו שיהא כזב לענין איסור כניסה להר הבית.

בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צח כתב בטעם ההיתר לנכרי להכנס להר הבית: "הר הבית מקודש שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. ואולם עם היות זולתנו כזבים לכל דבריהם, התירו את הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה להתפלל שיכנס להר הבית, אלא לא לחיל - אלא עיניו לנוכח יביטו ועפעפיו יישירו למחנה שכינה, לכוין את לבו למקום."

נראה לפרש בדבריו, דכיון שהמקדש הוא בית תפלה לכל העמים (ישעיהו נו,ז), לא רשאים היו חכמים לגזור שיהא אסור להם להכנס לכל הר הבית, שזה כנגד פסוק מפורש, וכשיטת הט"ז (או"ח תקפח,ה) שאין לחכמים לאסור דבר שהתורה התירה בפירוש. ולכן התירו לעכו"ם להכנס להר הבית עד החיל, אף דטומאת זב עליו, כיון שאת הכניסה לא יכולים היו לאסור. לפ"ז, אף אם ראה הנכרי זיבה וכפי הגזירה הראשונה (כמבואר לעיל בפרק ג), נראה שהוא מותר ליכנס, דמה שהתירו אינו משום דנכרי לא חשיב טומאה היוצאת מגופו, אלא דלא חלה הגזירה לגבי כניסה למקדש. ולכן אין לחלק בין גזירה הראשונה, שרק נכרי שראה זיבה טמא, לבין גזירת י"ח דבר, שנכרי תינוק דינו כזב.

אלא דיש מקום לומר, שאיסורו של עכו"ם ליכנס לחיל אינו מדין טומאה אלא הוא איסור כניסה בפני עצמו. היינו, כמו שמצינו שלזר אסור להכנס לפנים מן המזבח, כן אסור לנכרי להכנס לפנים מן החיל, אבל אין זה משום דין טומאה. אלא דמהר"ש שהבאנו לעיל נראה דעכו"ם אסור להכנס לחיל, כיון שגזרו עליהם כטמא מת, דהוי משום טומאה. אבל הרא"ש כתב, דלא גזרו עליהם שילוח מחנות, ויש מקום להסתפק בדבריו דאפשר דאינו משולח אף מן החיל מדין טומאה אלא כאיסור בפני עצמו, דמעלה הוא לאסור העכו"ם מן החיל.

נפקא מינה בזה היא אם ביאה במקצת יהא אסור. אם עכו"ם אסור מן החיל מדין טומאה, אז קיי"ל שביאה במקצת שמיה ביאה ואסור; אבל אם הוא איסור כניסה בפני עצמו, נראה דרק יהא אסור אם נכנס ראשו ורובו, דהוא שיעור כניסה בכל התורה כולה. שהרי מה שביאה במקצת אסורה הוא משום שמכניס טומאה למקדש ומטמא המקדש, אבל בשאר דיני כניסה תלוי בראש ורובו. ולכאורה מה דאסור לבעל מום להכנס בין האולם למזבח הוא רק אם נכנס ראשו ורובו, אבל אם בעל מום היה מושיט ידו מלפנים מן המזבח אין בזה איסור.

יש לחקור אם גם בזמן הזה אסור לעכו"ם להכנס בתוך החיל. שמא, כיון שבית המקדש חרב ומקום החיל אף הוא חרב, אין איסור כניסה לפנים מן החיל. ואף דקיי"ל כרמב"ם (הל' ביאת מקדש ו,טז) שקדושת המקדש קיימת לעולם, דקדושתה מפני השכינה שלעולם אינה בטלה, י"ל דזהו דוקא על קדושת המחנות - עזרה, הר הבית וירושלים. אבל דין החיל שחלוק משאר מחנה לויה תלוי בצורת המקדש, ונוהג דווקא בזמן שהמקדש בנוי ויש שם מחיצת החיל.

עוד יש להסתפק במקום החיל, אם קדושתו מדאורייתא או רק מדרבנן. מה שמשלחין מהחיל טמא מת ועכו"ם, זוהי מעלה מדרבנן; אבל על עצם קדושת המקום אם יש בו תוספת קדושה על שאר מחנה לויה מדאורייתא או לא, יש להסתפק - דיכול להיות שכל עשר הקדושות המנויות במשנה בכלים הן מעלות בקדושת המקדש מדאורייתא, כמו שהקדושה בין אולם למזבח הוי קדושה דאורייתא, שהרי לרמב"ם בעל מום שנכנס לשם לוקה (הל' ביאת מקדש ו,א), וכן שתויי יין ופרועי ראש לוקין לרמב"ם אם נכנסו מן המזבח ולפנים (שם א,ו). ואי הוי קדושה דאורייתא, יש לומר שקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא; אבל אי הוי רק חלות שם קדושה מדרבנן, לכאורה על זה אין לומר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, כיון שזה תלוי רק בצורת המקדש כשהוא בנוי ויש שם חיל.

ועיין בספר מנחת-אברהם סי' כג, לה"ר אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א, שהוכיח דקדושת החיל מדאורייתא משיטת הר"ח בזבחים קטז,ב, דהחיל חשוב כלפנים מהקלעים לענין אכילת קודשי קדשים.[3]

אפילו אם נאמר שקדושת החיל מדאורייתא, יש מקום לומר שזהו מדיני בנין המקדש, ונכלל בדין "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"; אבל אחר חורבן פקע קדושת חיל, וצ"ע לדינא. אולם עיין בשו"ת משפט-כהן עניני א"י (סי' צו) וכן באבני-נזר יו"ד ח"ב (סי' תמט) שתפסו כדבר פשוט, שקדושת חיל קיימת אף בזמן הזה, ואם יש בידינו למנוע עכו"ם מלהכנס למקום החיל, אנו חייבין למנוע אותם.

אם נאמר שקדושת החיל קיימת אף היום, אחר החורבן, מ"מ יש להסתפק אם המעלה שלעכו"ם אסור להכנס לשם חלה היום. אפשר שתלוי הדבר במה שהבאנו לעיל: אם איסורו של העכו"ם בחיל הוא משום טומאת עכו"ם, א"כ זה מדין שילוח טמאים, וזה תלוי בקדושת המחנה; ואם יש קדושת חיל היום, א"כ חייבין לשלחו. אבל אם נאמר שאיסור כניסה הוא איסור בפני עצמו, ולא משום טומאה, אפשר שתלוי הדבר בצורת החיל ומחיצת החיל שהוא מקום צנוע, ולכן אסור לעכו"ם להכנס לשם.

עיין בתוס' בחולין ב,ב ד"ה שמא, שנחלקו ר"ת ור"י באיסור כניסה של טמא מת ועכו"ם לחיל, שר"ת סבר דבנטמא בפנים בחיל אין טמא מת חייב לצאת, שאסרו רק כניסה בטומאה. אבל ר"י כתב, דטמא מת אסור להכנס, וגם אסור להשתהות בטומאתו בתוך החיל; אבל מקום שאסרו הוא רק במקום כניסה ויציאה לעזרה, אבל בשאר מקומות יכול להכנס עד סמוך למחנה שכינה ממש.

ושמעתי ממו"ר מרן הרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל להסביר מחלוקתם, שנחלקו בגזירה דרבנן, שאסרו לטמא מת וכן לעכו"ם להכנס לתוך החיל - לר"ת הוא איסור חדש, דהאיסור להכנס למקום החיל הוא איסור בתורת מחנה לויה, ולכן לא גזרו איסור שהייה, דאיסור שהייה בטומאה הוא רק בעזרה; אלא דחידשו איסור כניסה לטמא מת, דמדאורייתא טמא מת מותר במחנה לויה. אבל לר"י, מה שאסרו לטמא מת להכנס לחיל הוא משום דלענין טומאת מת החיל נחשב מדרבנן כעזרה, ולכן אסרו שהייה אף אם נטמא שם, כיון דמדרבנן נחשב כמקום העזרה. ולכן לר"י אסור דווקא במקום כניסה ויציאה, דשם הוי "לפני ה'" כהמשכה של העזרה, מדרבנן, ושייך לגזור שיהא חשוב לענין איסור טומאת מת כעזרה.

לענין מה שנסתפקנו, אם אחר חורבן עדיין קיים איסור כניסה למקום החיל בטומאה, נראה שאם הוא איסור כניסה בפני עצמו, שאסורה כניסה לשם בתור מחנה לויה (כדעת ר"ת), יש מקום לומר שזהו דווקא בשעה שהמקדש בקיומו; אבל לאחר חורבן, שאין עוד מחיצות לחיל, לא אמרינן שתיאסר לשם הכניסה. אבל אם האיסור הוא משום שנחשב למקום העזרה (כדעת ר"י), אפשר שמדרבנן נחשב כהמשך העזרה, ואמרינן דקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מדרבנן. אמנם יש לדחות, דכיון דאינו אלא קדושת עזרה מדרבנן, לא אמרינן דקדשה לעתיד לבא, וצ"ע.

בגמ' סוף מכות גבי ר' עקיבא וחביריו, שהיו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק וכו'. המהרש"א כתב שם: "בזולת עצמות החורבן שנסתלקה השכינה משם, היו מצטערין על שהמקום חרב מאין יושב, ור"ל דבמקום מקודש כ"כ שהזר הקרב וגו' עכשיו יהיה בו חיה שפלה שהוא השועל. דמשמע שהיו מצטערים על השפלות הגדולה שנשתמש בה; ואילו היה משתמש בה בן אדם, לא היו מצטערין כ"כ על זה."

לכאורה דבריו תמוהים, שהרי עכו"ם טמא ואסור במקום המקדש; ואילו שועל, אף שהיא חיה שפלה, מכל מקום אינה טמאה, ואם כן חמורה כניסת עכו"ם שטמא מכניסת השועל, וצ"ע בדבריו.[4]



[1]. ראה מאמרו של הראשל"צ, הר"א בקשי-דורון, עידוד תיירות דתית של מוסלמים בארץ, תחומין יד עמ' 14 ואילך.

[2]. הנצי"ב בהעמק-שאלה כתב, שיש מקום לתירוץ הפר"ח לפי שיטת הרמב"ם בהל' ביאת מקדש ד,יב, שאף בטמאי שרץ ומגע זבין וכו' אין הצבור נדחין, ורק טומאת מת נדחית.

[3]. ואף שדברי הר"ח תמוהין, שלכאורה אכילת קודשי קדשים תלויה דווקא בעזרה. ועיי"ש מה שתירץ על זה. מ"מ חזינן דקדושת החיל מן התורה. בדומה לזה הסתפק הר"א שפירא שם, אם קדושת מקום בין אולם למזבח קיימת בזמן הזה, או שתלוי דווקא במקום המזבח; וכן אם יש קדושת היכל בזה"ז או כיון שחרב פקע קדושתו וזר טהור מותר להכנס לשם.

[4]. [נראה שהעדפת אדם לא היתה משום מיעוט באיסורים, אלא כעדות שהמקום אינו חרב לגמרי, ולא יקויים בו "ושאיה יוכת שער" - ראה ב"ק כא,א וברש"י שם ד"ה שנאמר. - הערת עורך (א.ו.)]

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד