החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי

[פורסם בתחומין יג 257]

א. אין פודין שבויים יותר מכדי דמיהן

ב. במקום סכנת נפשות

ג. סכנת נפשות מול סכנת נפשות

ד. סכנת נפשות מול ספק סכנת נפשות

ה. סיכום

v v v

בכסלו תשנג נחטף בלוד יהודי, רב סמל בכיר נסים טולידאנו הי"ד, ע"י מחבלים ערבים, שהציגו תנאי לשחרורו את שחרור אחד מראשי אנשיהם שנידון למאסר עולם באשמת השתתפות ברצח יהודים. ואם לא ישחררוהו עד 9 בערב, יהרגוהו. וכך עשו.

השאלה בקרב תושבי המקום, כולל המשפחה, היתה האם לפי ההלכה היו צריכים להיענות לתביעה על מנת להציל את חייו? צידה הראשון של השאלה אינו צריך ביאור: בגלל פיקוח נפש יש להיענות. מאידך גיסא היו שטענו, שאם ניכנע לתביעה, תיסלל דרך בפני המחבלים לחטוף בעתיד שוב ושוב יהודים, על מנת להביא לשחרור חבריהם האסורים; ואלה שהינם רוצחים ימשיכו בדרכם הנלוזה, ויהרגו יהודים נוספים, חלילה. כך שההיענות לתביעה מהווה סכנת נפשות לציבור, ולכן אין לשחרר מחבלים תמורת יהודי אף שהוא נמצא בסכנת חיים.

לפני שננסה לראות מהי עמדת ההלכה בנידון, יש להקדים שתי נקודות:

א. יש לדון בנושא בקור רוח וללא רגשנות ודעה קדומה.

ב. כל הדיון נסוב בנתון לפיו ברור שהמחבלים יחזירו את החטוף כשהוא חי, אם ימלאו את דרישתם. דהיינו, כמקובל, במקרים של חילופי שבויים, שהצלב האדום מקבל את האנשים החיים משני הצדדים, ומחליפם בעת ובעונה אחת.

במשנה גיטין מה,א "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם." ובגמרא - "איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם, משום דוחקא דצבורא הוא (אין לנו לדחוק הצבור ולהביא לידי עניות בשביל אלו); או דלמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (דלא ימסרו עכו"ם נפשייהו וליגרבו ולייתי טפי, מפני שמוכרין אותן ביוקר. ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה, ולא יפילהו על הצבור)."

הרמב"ם (הל' מתנות עניים ח,יב) פסק כצד השני: "אין פודין את השבויין ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם." וכן נפסק בשו"ע יו"ד רנב,ה: "שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים."

המקרה דנן אינו עוסק בפדיון שבוי תמורת כסף, אלא תמורת שבוי משלהם הנמצא בידינו. האם תמורה זו נחשבת "כדי דמיהן", או יותר מכדי דמיהן?

בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו, כתב: "אע"פ שאין בזמנינו מקח עבדים, ולפיכך אין לבני אדם מחיר, בכ"ז שמין לפי ערך שהיה שווה במקום שיש עבדים, דלא מצינו לאחד האחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמ'." ובשו"ת רדב"ז החדשות סי' מ כתב, דפירוש "כדי דמיהן" הוא כמו שנפדים שבויים, ולא כמו שנמכר בשוק דוקא. ונימק הדבר, דקיימ"ל דהטעם דאין פודין יותר מדמיהן דלא ליתו וליגרבו טפי. והואיל וחזינן דאינם רודפים דוקא אחרי ישראל, אלא תופסים לכל מי שימצאו ואח"כ פודין אותן לא יותר משבויים גוים, מותר.

מדבריו הסיק הרב א"י כלאב (תחומין ד עמ' 114) "שאם מנהג העולם לפדות שבויים תחת שבויים אחרים, ואין מרבים במחיר יותר מהמקובל בעולם, מותר. ואפשר שאף מהר"ם מלובלין יודה בזה, כי אין דבריו אמורים אלא במקום שהמנהג לפדות בכסף, שאז מצריך הוא לפדות לפי ערך השווי ולא יותר. ברם, כאשר המנהג בעולם לפדות שבוי בשבוי, זהו דמיו ומותר. אולם אם המחבלים דורשים יותר אנשים מהנהוג בעולם - כאשר מחליפים שבויים כאלה, לדברי הכל אסור."

לענ"ד לא נראה כן, ד"כדי דמיהן" הכוונה רק בערך של כסף, אף לפי הרדב"ז. אלא שאלתם היא כיצד להעריך תשלום זה, כי לא שייך לומר ששבוי גוי ואף יותר מאחד, שוה ליהודי. הלא אלו הם דברי הראי"ה קוק במשפט-כהן סי' קמב: "וערכם הפנימי של האנשים הוא סמוי מעין אדם, ויש אחד שקול כס' רבוא; ואם הוא אינו ראוי, דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא שיהו שקולים כרבים." לפי"ז, כאשר דורשים מחבל או יותר תמורת חטוף יהודי, זה אמנם ודאי לא יותר מ"כדי דמיהן".

בנידון דידן יש לשקול, האם גם במקום שהשבוי נמצא בסכנת נפשות ודאית תקנו חז"ל שאין פודין יותר מכדי דמיהן.

התוספות (גיטין נח,א ד"ה כל ממון) כתבו: "כי איכא סכנת נפשות, פודין שבויים יותר על כדי דמיהן, כדאמרינן בפרק השולח (לעיל מז,א) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעכו"ם - כ"ש הכא, דאיכא קטלא." ראייתם היא מסוגית הגמ' בגיטין שם. לפי המשנה "המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים, אין פודין אותו; אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן." ובגמ' "אמר רב אסי: והוא שמכר ושנה ושילש." ואין הכוונה שאין פודין רק כשאותו אדם שנה ושילש; אלא גם אם רגילים האנשים שם כך, וכבר פדו מהם אנשים פעמיים ושלוש - אפילו אם אותו שמכר עצמו עכשיו עשה זאת בפעם הראשונה - מ"מ אין פודין, "שהרי מחוזקין בני העיר לעשות בענין זה, ומפילין עצמן על הקהל כדי שיפדו אותן" (לשון מהרש"ל בים-של-שלמה גיטין פ"ד סי' סו). המהרש"ל מוכיח זאת מהמעשה המובא בגמ' שם, בבני המוכס שלוו כסף מגויים, וכיון שלא היה להם לפרוע, שבו אותם כעבדים; ורב הונא לא רצה לפדותם כיון ד"מרגל רגילי דעבדי הכי", ולא אמר שהם עצמם כבר שנו ושלשו.

בהמשך אותה סוגיה מבואר, שלאחר מיתת האב פודים את הבנים משום קלקולא, שלא יוטמעו בעובדי כוכבים וילמדו ממעשיהם, "וכל שכן דאיכא קטלא". מכאן דייק המהרש"ל ביש"ש (סי' עב) "היכא שהוא סכנת נפש ביטל הא דאין פודין כששנה ושילש, הוא הדין ביטל הא דאין פודין בשבויים יותר מכדי דמיהן, וכן המנהג."

מדברי המהרש"ל רואים שבמקום סכנת נפשות לא רק שלא חוששים מפני מה שעלול לקרות בעתיד, אלא גם כאשר התופעה חוזרת על עצמה כבר עתה (שנה ושילש), פודין במקום סכנה. וזה מתאים ביותר לשאלתנו, שאף שתופעת החטיפות כדי ללחוץ על שחרור מחבלים חוזרת על עצמה, בכל זאת אין להמנע מפדיון.

אמנם בתשובת כנסת-יחזקאל סי' לח כתב, דתירוצא דסכנת נפשות לא שייכא אלא לטעמא דדוחקא דצבורא. אבל לטעמא דלא ליגרבו ולייתו, הסברא בהיפך - דאם בסכנה יפדו, ירצו להרוג את השבויים. לפי"ז י"ל דהמהרש"ל אמר את מסקנתו רק לשיטתו, דס"ל משום דוחקא דצבורא. אך עצם הסברא קשה: מדוע שישבו ויהרגו עוד, אם רואים שפודים? מה יהיה להם מזה - אם מותר לפדות, אז יפדו. ועוד: אם כן יוצא שריהטת הסוגיא (בדף מז,א) ס"ל דטעמא משום דוחקא דצבורא, א"כ נפשטה בעיין דטעמא משום דוחקא דצבורא, ואיך פסקו הפוסקים כאידך לישנא?

עוד כתב מהרש"ל שם:

והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים שבויים יותר ויותר מכדי דמיהם ... והיינו דמוותרים על דוחקייהו דצבורא שלהם. ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בע"ה.

הרי שמותר לצבור, מצד גמ"ח, למחול ולוותר על התקלה הצפויה. ה"ה יכול היום הצבור, מטעם גמ"ח עם החטוף ומשפחתו, לחלצו ממיצר ע"י נתינת התמורה, גם לסוברים דהתקנה שייכת גם במקום סכנת נפשות.

ועוד פוסקים ס"ל דבמקום סכנת נפשות פודין, והם: אשל-אברהם בשם שו"ת נחלה-ליהושע; בית-הלל סק"ב בשם הגאון מהרש"ק; מוהרי"ץ פלאגי בס' יפה-ללב נר"ו בח"ג ד' עח אות יא הביא שכן דעת מוהריק"ש; בס' ערך-לחם בסי' רנב; מוהר"י מברונא בתש' סי' רלו; לב-מבין פ"ח מהל' מת"ע דין יג ד' קה; בית-דוד יו"ד סי' ק"ך.

אך יש הסוברים שאף במקום סכנה קיימת התקנה, והם: ביד-שאול סי' רב"ן הביא שהרמב"ן דחה סברת התוס', שהרי סתם שבוי נמי הוא בחזקת סכנה, דאמרינן שכולהו איתנהו ביה (ב"ב ח) ואפילו הכי תיקנו רבנן. וכן דעת יד-אליהו ומוהר"ם מלובלין סי' טו. בהגהת שו"ת צמח-צדק סי' כח כתב, דלחד שינויא בתוס' אף אי איכא סכנת נפשות אין פודין אלא במופלג בחכמה. אך כבר דחהו בשדי-חמד (ח"א מערכת א' סי' קכט), דכוונת תוס' דאף אם לא היה חשש סכנה היקל ר"י משום שהיה מופלג בחכמה. וכך נראה בפסקי תוס', שהביאו רק את הפסק, שכשיש סכנת נפשות פודין שבויין יותר מכדי דמיהן, או המופלג בחכמה.

הרב בן-אברהם (פר' ראה ד' קטו ע"ג) דייק מהרמב"ם, שאחר שכתב בהלכה י', שהשבוי עומד בסכנת נפשות, כתב בהלכה יב את ההלכה שאין פודין ביתר על דמיהן - הרי שכל שבוי, אף אם הוא בחזקת סכנת נפשות אין פודים אותו יתר על דמיו. אך בשד"ח (ח"ה סי' עז) דחה ראיה זו, דודאי סכנה שאני, ולא דמי סתם שבוי שהוא רק "בחזקת סכנת נפשות" לשבוי שהוא בודאי בסכנת נפשות. ועיין במשפט-כהן סי' קמג: "רגיל הוא גם בלשון חז"ל לקרוא לחשש רחוק של סכנה בשם סכנה." הוא מביא ראיה מלשון הרמב"ם (הל' רוצח יב,ו) "וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי וכו' וכן כיו"ב משאר סכנות" - והלא אלה הם ודאי רק חששות של סכנות, שהרי מאות אנשים עוברים על זה ואינם נזוקים, ורק משום חמירא סכנתא החמירו.*1

בשדי-חמד הוסיף, דכיון שעיקר הדבר הוא תקנתא דרבנן, הבו דלא לוסיף עלה; ודוקא בסתם שבוי, דאינו ודאי גמור דאית ביה סכנת נפשות, הוא דתקון. עוד כתב בשד"ח שם, שהר"ן והרא"ש השמיטו את תירוץ התוס' דמשום סכנה שרי, והביאו רק את התירוץ משום דמופלג בחכמה, ומשמע שהם חולקים על התוס', ולדעתם התקנה שרירה וקיימת גם במקום סכנת נפשות.

לפנינו איפוא ספק, הואיל ויש בדבר מחלוקת הפוסקים, והשאלה היא כיצד לנהוג למעשה. בשדי-חמד שם הביא שלדעת מהרי"ץ פלאג'י "כיון דחמירא סכנתא נקיטינן לחומרא, ופודין יותר על כדי דמיו כסברת התוס'." אבל בשד"ח הקשה עליו מדברי הר"ן, שכתב שהואיל וספק הוא איזה מטעמי הגמרא תופס להלכה - משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרבו - "כיון דלא איפשיטא בעיין ואיכא למיחש לתקלה, אין פודים דשב ואל תעשה שאני ... ואין פודים." מהרי"ץ פלאג'י סובר, לדעת השד"ח, שלפנינו ספק איסורא שיש ללכת בו לחומרא, ובפרט במידי דספק נפשות.

אך - מוסיף בשד"ח - כל זה אם היה ספק שקול, אבל בנידון דידן "רובא דרובא נקטי כסברת התוס', דבאיכא סכנה פודים יותר מכדי דמיהם. ולא מצינו מפורש בדברי גדולי הפוסקים שאין סוברים כן, רק שכתבו איזה רבנים שממה שלא כתבו כן בפירוש מוכח שאין סוברים כן ... ורק הרמב"ן הוא שכתב מפורש כן ... אך רובא דרובא סוברים דכן הלכה. וא"כ נראה דמצד הדין אית לן למינקט הכי", שבמקום שיש סכנת נפשות יש לפדות אף אם הדרישה היא יותר מכדי דמיהן.

לכך יש עוד להוסיף את דברי המהרש"ל (בים של שלמה שהובא לעיל) שכן הוא המנהג לפדות במקום סכנה. ואי משום החשש להדרדרות בעתיד ולריבוי חטיפות וכל המסתעף מזה - הרי כשם שאין חוששים בסכנת נפשות לשנה ושילש, הוא הדין כאן. ועוד, שכאמור לעיל, כלל אין הדבר מוכרע ששחרורו של מחבל אחד, או אף כמה וכמה מחבלים, נחשב ל"יותר מכדי דמיהן". מה עוד שמטעם גמילות-חסדים, כמובא בדברי המהרש"ל, ראוי היה לגמול חסד עם החטוף ועם משפחתו ולשחרר תמורתו את המחבל הנדרש.

אבל עדיין קיימת בנידון דידן שאלה אחרת: התמורה הניתנת יש בה חשש סכנה. המחבלים המוחזרים עלולים לחזור לפעילות חבלנית, ואולי לגרום לסכנת נפשות לאחרים. אמנם לא ניתן להגדיר זאת כסכנה ודאית, שהרי אף אם יחזור המחבל לפעילות חבלנית, מי יאמר שיצליח לפגוע ביהודים - אולי ייתפס או ייהרג קודם לכן, כפי שקרה ב"ה פעמים רבות שמזימתם הופרה.2 אבל מכל מקום מידי ספק סכנת נפשות לא יצאנו - האם תמורה שיש בה ספק נפשות חייבים בה כדי להציל יהודי מסכנה ודאית?

בסוגיה זו של סכנת נפשות מול סכנת נפשות אנו נוגעים בדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה ה,ה:

אם אמרו להם עובדי כוכבים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם, ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם - אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, יתנו אותו להם, ואין מורין כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

המקור להלכה זו הוא בירושלמי תרומות פ"ח אליבא דריש לקיש, וכ"ה בתוספתא שם. וכן פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד קנז,א.

נמצא איפוא שבדרך כלל (אלא אם כן ייחדוהו והוא מחוייב מיתה) אין דוחים נפש מפני נפש. וכן עולה מדברי רש"י בסנהדרין עב,ב ד"ה יצא ראשו, שהקשה על הכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" ממעשה שבע בן בכרי, דדחו נפש מפני נפש ואמרו "הנה ראשו מושלך אליך", ותירץ: "התם משום דאפי' לא מסרוהו לו, היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והן נהרגין עמו. אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין, לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן."

מכאן שאין אדם חייב לסכן ולמסור נפשו אף לשם הצלת רבים. שהרי אם היה עליו חיוב לעשות כן, היה מחוייב למסור עצמו בידי הציבור והם היו מותרים למוסרו. והוסיף על כך הראי"ה קוק במשפט-כהן סי' קמב: "ולחלק בין ספק לודאי דוחק גדול הוא, דבפ' יוהכ"פ ילפינן מ'וחי בהם' ספק כודאי. ואם אינו מחויב במצות הצלת רבים במקום פקוח נפש דידיה, גם במקום ספק אינו חייב. ובפתחי-תשובה סי' קנז ביור"ד הביא בשם רדב"ז, שאפי' בסכנת אבר אינו חייב להכנס בשביל הצלת חברו ... ולחלק בין יחיד לרבים, בזה צריך מקור מיוחד."*3

בעיקר הדבר שבייחדוהו חייב אדם למסור נפשו עבור נפש חברו הקשה בכסף-משנה בשם הרמ"ך, הרי בשפיכות דמים הדין הוא יהרג ואל יעבור משום סברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. והוא הדין כאן מדוע סומק דמם של בני העיר יותר מדמיו של זה שייחדוהו. בכס"מ תירץ, שבשפיכות דמים סברת 'מאי חזית' אינה עיקר הטעם, אלא "קבלה היתה בידם דשפ"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך, אבל אה"נ דאפי' היכא דלא שייך האי טעמא, הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור." במשפט-כהן (סי' קמג, עמ' שטו) הוסיף ביאור:

כיון דאיסור שפ"ד חמור הוא כ"כ, עד שאפי' במקום איבוד נפש דידיה אסור הוא לעשות מעשה ולהרוג, שזה אנו יודעים מסברא - שוב אנו אומרים שיש צד חמור גדול בעצם האיסור של שפ"ד, ואפי' במקום שבטל הטעם דמאי חזית, שהוא יסוד הסברא, י"ל שאין לנו ראיה לדמותו לשארי האיסורים, שהם נדחים מפני שפ"ד משום "וחי בהם", וממילא לא נדחה גם אביזרא דידיה משום פקו"נ.

לפי זה בנידון דידן אין החטוף חייב למסור את נפשו להצלתם של כל אלה העלולים להסתכן ע"י שחרורם של המחבלים המבוקשים. אין זה רק משום שדמם אינו סומק טפי מדמו, אלא משום שאיסור שפיכות דמים חמור הוא ואינו נדחה אפילו מפני פקוח נפש. אמנם יש הסוברים שאדם חייב להכניס עצמו בספק סכנת נפשות להצלת חבירו. וי"א שרק עבור הצלת רבים יש להכנס לספק סכנה (ראה תחומין ד עמ' 153).

נידון דידן עוד שונה מכל מה שנידון לעיל בכך שהחטוף נמצא בסכנת נפשות ודאית, בעוד שלגבי הרבים - הם נמצאים רק במצב של ספק סכנת נפשות. בענין שכזה כתב בגליון מהרש"א לשו"ע (יו"ד סי' קנז): "אם נתפס אחד וידוע שאם יפדוהו יותפס אחר תחתיו, אסור לפדותו ולהצילו ... מיהו אם יש ספק אם יותפס אחר, לא שבקינן להציל זה הודאי מפני הספק."

המקור לכך הוא בתשובת מהריב"ל (ח"ב סי' מ) המובאת בש"ך חו"מ קסג,יח. בתשובה זו דן מהריב"ל במלך שהטיל איזה דבר על עשיר אחד או שניים, ויש ליהודי אחד כח בהיכל המלך להשתדל לפוטרם, אך הדבר ברור בודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים. מהריב"ל פסק, שאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם, אסור להשתדל בהצלתם על חשבון אחרים. ראייתו היא מסוגית הגמ' ביבמות עט,א. מסוגית הגמ' שם עולה שלאחר שנקלטו בני שאול ע"י הארון וחוייבו מיתה (לאחר דרישת הגבעונים "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'") שוב לא היה דוד רשאי לחמול על מפיבושת, ולהמית אחר תחתיו. ואף לבקש רחמים עליו לאחר שנקלט, לא היה רשאי דוד משום שמשוא פנים יש בדבר זה. ורק קודם להעברתם לפני הארון רשאי היה דוד לבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. מכאן הסיק מהריב"ל, שאסור להציל אדם שנקבע למות עי"ז שבמקומו יומת אחר. רק לפני שנקבע מי יומת, יכול להשתדל על פלוני שלא ייכלל בזה. על ההשוואה בין ממון לנפשות הוסיף הש"ך: "ולענין ממון אצל עכו"ם הוי כמו נפשות כתוא מכמר."

לכאורה יש כאן סתירה - לפי הרמב"ם חסים על חיי יחיד אף כאשר הדבר מונע הצלת רבים והם ימותו בגין זה; ולפי המהריב"ל אין מצילים יחיד אם הדבר יגרום למיתת יחיד בודאות. אך החילוק פשוט - הרמב"ם דן בחובתו של היחיד עצמו למסור את נפשו עבור הצלת רבים, והוא פוסק שהוא עצמו אינו חייב, משום שחייו קודמים. ואילו מהריב"ל דן באחרים הבאים להציל חיי אחד על חשבון חייו של אחר, שהם אינם רשאים לעשות זאת משום שאין דוחים נפש מפני נפש, ומאי חזית דדמא דהאחד סומק טפי מדמו של האחר. איסור זה חל דוקא על דוד, אך מפיבושת עצמו רשאי היה להציל את עצמו גם לאחר שנקלט ע"י הארון, ואף אם בכך היה מעמיד חיי בן אחר מבניו של שאול בסכנה (כסף הקדשים, חו"מ שם).

כאמור, בגליון מהרש"א מובא שהאיסור על האחרים להציל חיי אחד ע"ח חברו הוא רק אם מעמיד את חיי חברו בסכנה ודאית, אבל כאשר חיי האחד נתונים בסכנה ודאית, וחיי חברו רק בספק סכנה - מותר להציל את הראשון. וכן מדגיש הש"ך (שם) שהאיסור הוא רק בנזק ודאי.

כך גם בנושא שאלתנו: החטוף, רס"ב נסים טולידאנו הי"ד, היה בסכנת נפשות ודאית; החשש לפגיעה באחרים מידי מי שביקשו תמורתו הוא רק בגדר ספק סכנה. במקרה זה "לא שבקינן להציל את זה הודאי מפני הספק". ואף אם נגדיר את מצבנו כיום כמצב מלחמה, בו יש אומרים שמותר למסור נפשו להצלת יחיד (ראה תחומין שם), זה שייך להחלטתו של המוכן לכך, לוותר על "חייך קודמים". אבל לאחרים אסור לפסוק עבורו, והם חייבים להצילו לפי ההלכה הרגילה.*4

דברינו אמורים, כמובן, כאשר על כפות המאזניים עומדים חיי אדם מול ספק חיי אדם. אין הדברים אמורים כאשר מבקשים את שחרורם של מחבלים המסכנים חיי אדם תמורת שחרור גופותיהם של חללים. אבל בנידון דידן היה צורך לנסות להציל את החטוף ע"י שחרור המחבל שנדרש עבורו.



*1 דברי הראי"ה אינם חלים בנידון דידן, כיון שלגבי שבוי במפורש כתב הרמב"ם, שהוא עומד בסכנת נפשות, וסכנה זו לכאורה אינה רק חשש רחוק של סכנה, אלא סכנת נפשות, משא"כ כשחז"ל נקטו בלשון סכנה גרידא. - הערת עורך (א.ד.)

2 ואף שכדי להגיע לכך יש להקצות משאבים רבים יותר, הרי זה אינו עדיף מ"יותר על כדי דמיהן", שכאמור לעיל מותר לתיתו כדי להציל שבוי מסכנת נפשות.

*3 אין זו, לכאורה, מסקנתו של הראי"ה להלכה. דברים אלו נכתבו בתשובה לה"ר זלמן פינס בי' בכסלו תרעו (משפט-כהן סי' קמב). בתשובה זו מעורר הראי"ה ספק אם אכן נכון שבנוגע להצלת רבים אין משגיחים על הסכנה. אבל שבעה ימים לאחר מכן, בתשובה שנכתבה לאותו נמען בסי' קמג (בתאריך טו"ב בכסלו) מסקנת הראי"ה היא שיש "חובה תדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל ... משום מיגדר מילתא והוראת שעה" (עמ' שטז). מה עוד, שבקטע שמצוטט כאן כתב הראי"ה שאין לחלק בין ספק נפשות לבין סכנה ודאית, ואילו להלן, בפרק ד, מחלק מחבר המאמר ביניהם. - הערת עורך (א.ד.)

תגובת המחבר: דברי הראי"ה על חובה תדירית מתייחסים ל"הצלת כלל ישראל", וברור שאין ללמוד מזה על רבים סתם, כמ"ש שם (עמ' שט): "אבל ביחידים דעלמא ... כ"ז שאינו כלל ישראל, כיחידים דמו, ומסתמא אין למכלל כללא דהוי הוראת שעה למיגדר מילתא כ"א כשיורו ב"ד מפורש. אבל להצלת כלל ישראל י"ל דאין צריך הוראת ב"ד, דפשוט הוא דהוו למיגדר מילתא." חילוק בין ספק נפשות לבין סכנה ודאית הובא גם ע"י אחרים, ראה תחומין, שם.

*4 סברה זו אינה מובנת כלל. במצב מלחמה (שיש לו הגדרות הלכתיות מובהקות - למלחמת מצוה הגדרות משלה; ולמלחמת רשות יוצאים ע"פ החלטת מוסדות הציבור המתאימים) לא ניתן כל חופש החלטה ליחיד. שרי הצבא רשאים להעניש את הרוצים לחזור מהמלחמה (רמב"ם, הל' מלכים ז,ד) וכל אחד מיוצאי המלחמה חייב לשים נפשו בכפו (שם, הל' טו). - הערת עורך (א.ד.)

תגובת המחבר: אף את"ל כן, אם מצבנו מוגדר כמלחמה זהו ספק; ומשום אין ספק מוציא מידי ודאי וספק נפשות להקל, חובתנו להציל את הנמצא בסכנה ודאית, ולו כדי לחוש לספק זה.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד