ביצוע קניין באינטרנט

[פורסם בתחומין יח 248]

א. שיטות הקנין

   1. קנין משיכה והמסתעף ממנו

   2. קנין חליפין וקנין סודר

ב. קנין סיטומתא

   1. רישום, מטבע או תקיעת כף

   2. תנאים הנדרשים מקנין סיטומתא

v v v

האינטרנט חדר לתחומים רבים בחיינו ומציב אתגרים רבים גם מבחינה הלכתית כגון: האם מותר ליהודי להפעיל קניון אלקטרוני הפתוח כל שעות היממה במשך שבעה ימים בשבוע? או האם ניתן לבצע מכירת חמץ באמצעות האינטרנט? ועוד. במאמר זה נתמקד בשאלה, האם אפשר לבצע קנין באינטרנט?

האינטרנט הוא רשת מחשבים כלל עולמית, המעבירה אינפורמציה בין מחשבים. בקיץ תשנ"ז דובר על מאה מיליון משתמשים ברחבי העולם, ומתוכם כמאה אלף בישראל. האומדן הוא כי כמליון עסקים הקימו אתר באינטרנט.

באתר כזה נמסרת בדרך כלל אינפורמציה בטקסט ובתמונה, המתארים את עיסוק החברה ומוצריה. באחד מדפי האתר ניתן לבצע רכישה באופן אינטראקטיבי, היינו: הלקוח מתבקש למלא את פרטיו אישיים ופרטים על אמצעי התשלום, בדרך כלל כרטיס אשראי. לאחר מילוי הפרטים, הוא מאשר את הקנייה באמצעות הקשה על העכבר. הקשה זו מעבירה מידע ל E- mail (דואר אלקטרוני) של החברה ובאמצעותו יודעת החברה על ההזמנה שבוצעה. צילום מסך הקניה באינטרנט מופיע כנספח וכאסמכתא לקניה.

השאלה הנדונה היא, איפוא, האם ניתן לראות בהקשה על העכבר ביצוע קנין במונחים הלכתיים?

לפי המשנה בקידושין א,ה: "נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה." הריטב"א (קידושין כה,ב ד"ה והוי יודע) אומר שהקנינים משיכה, מסירה והגבהה הם "מאותה משפחה", והמפריד ביניהם הוא סוג המוצר שנקנה, ומקום ביצוע הקנין. הקנין הטוב ביותר הוא הגבהה, שקונה בכל מקום. קנין משיכה הוא השני בדרגה, שמועיל בסמטא ובחצר שאינה של שניהם. קנין מסירה הוא הבא אחריהם, שמועיל ברשות הרבים ובחצר של שניהם.

מאפייני קנין משיכה הם:

א. תנאי הכרחי הוא פיסוק דמים, דהיינו סיום המו"מ הכספי.

ב. נוכחות החפץ במקום ביצוע הקנין.

ג. העברה מרשות מוכר לרשות קונה.

ד. גמירות דעת של הקנין באמצעות המשיכה.

ה. לעתים: תשלום בפועל בשלב הקנין.

ו. רצויה נוכחות עדים. בקנין ממוני תפקיד העדים הוא בירורי ולא קיומי, ונוכחותם אינה נדרשת ליצירת חלות קנין.

במסכת בבא מציעא (מז,ב) מביאה הגמרא מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, שלדעת ר"י "דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה? שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה" - לאחר קבלת המעות עלול המוכר להתייחס למוצר באדישות, שכן כבר קיבל את כספו; ואם חלילה תפרוץ שריפה, הוא לא יטרח להציל את הסחורה. לפי ריש לקיש: משיכה מפורשת בתורה בפסוק (ויקרא כה,יד) "כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" - "דבר הנקנה מיד ליד, ומאי ניהו? משיכה."

קנין משיכה הוא הקנין הבסיסי בנכסים שאין להם אחריות, כפי שהובא לעיל מהמשנה בקידושין. אולם המשנה שלאחריה מוסיפה: "כל הנעשה דמים באחר נתחייב זה בחליפיו" - היינו, קנין חליפין, שתנאיו שונים מקנין המשיכה, שכן בו די שצד אחד מבצע משיכה כדי שהשני יזכה בחליפיו, למרות שהוא עצמו לא ביצע כל משיכה.

קנין הסודר הוא התפתחות של קנין החליפין הוא "קנין סודר", שמקורו בקנין המתואר במגילת רות (ד,ד): "ושלף איש נעלו ונתן לרעהו". קנין סודר אינו מצריך נוכחות החפץ הנקנה במקום ביצוע הקנין, וממילא אין העברה מרשות מוכר לקונה. התהליך הוא שהקונה נותן למוכר חפץ שאינו רלוונטי לעיסקה; המוכר מבצע קנין בחפץ זה ואפילו לזמן קצר, ובאותו שלב הסתיימה גמירות הדעת של המוכר והקנין בוצע.

בקנין סודר אין חשש ל"נשרפו חיטיך בעלייה", כיוון שחשש זה קיים רק כאשר היה כבר תשלום של כסף, ואילו בקנין סודר עדיין לא התבצע התשלום, והמוכר עדיין מעוניין בשמירה על החפץ (סמ"ע קצח,ז).

נוסף על הקניינים הנ"ל קיים הקנין הנקרא סיטומתא, אשר לגביו מביאה הגמרא (ב"מ עד,א): "האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר: למקניא ממש; ורבנן אמרי: לקבולי עליה 'מי שפרע'. והלכתא - לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגי למקני ממש, קני." רש"י (ד"ה סיטומתא) ביאר: "חותם שרושמין החנוונים על החביות של יין - שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות." הצורך איפוא בחידושו של קנין זה נובע מקשיי האיחסון שיש לקמעונאי. בשל הכמויות הגדולות והימצאן באיחסון אצל המוכר, נעשה הקנין ברישום, וכמוש"כ רש"י בד"ה ובאתרא: "שרגילין לרשום, על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך, קני."

הריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ד"ה הא סיטומתא) תמה: "מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי, והרי לא עשה משיכה?" ולכן הוא פירש: "והנכון בזה, דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה, והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים... וליכא אלא מי שפרע, או בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי."

מחלוקת רש"י והריטב"א היא איפוא, שלרש"י סיטומתא היא ממשפחת קנין משיכה, והספק הוא האם נוהגים לקנות כך, ואז החותם הוא כאילו משך וקני, או שמא לא נוהגים לקנות כך, ולכן בדרך זו יש רק התחייבות ברמת 'מי שפרע'. לפי הריטב"א צד אחד של הספק הוא שמא זהו קנין כסף, שחלותו היא אך ורק לצורך 'מי שפרע'. לפי רש"י, קנין זה מועיל כמשיכה, למרות שלא נעשתה משיכה בפועל, כיון שזהו מנהג הסוחרים, ו"המנהג מבטל הלכה וכל כיוצא בו, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין" (רשב"א ד"ה ובדוכתא).

שורש המחלוקת ביניהם הוא, שרש"י מעדיף להסביר את המלה 'סיטומתא', המשמשת כתרגום ל"חותמך ופתיליך" המופיע בפרשת יהודה ותמר (בראשית לח,יח) ולכתוב במגילת אסתר (ח,ח) "וחתמו בטבעת המלך". כיון שכך סיטומתא פירושה חותם, ולכן צריך לחדש שמנהג מבטל הלכה ויוצר קנין חדש.

אולם הריטב"א העדיף שמנהג לא יבטל הלכה, וכפי שהתבטא בחידושיו לקידושין כה,ב (ד"ה והוי יודע): "שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה, אף על פי שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה." לכן הגדיר סיטומתא כמטבע, שכל חסרונה הוא שאין בה צורה, ולא לפי התרגום הנ"ל.

הרא"ש (ב"מ עד,א) הביא פירוש נוסף בשם ר"ח: "כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח - תוקע כפו לכף חברו, ובזה נגמר המקח." נראה, שקנין באופן זה הוא התפתחות של קנין סודר, שבו במקום הסדר מבצעים אותו בתקיעת כף, וכדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל יב אות ג): "ואותי מעשה שעושין הוי במקום סודר." כיצד מגיע מעשה זה להיקרא 'סיטומתא'? לפי הדרישה (חו"מ סי' רא) שורש סיטומתא הוא טם, שבארמית פירושו סתום, כלומר: גמר הקנין.

הרמב"ם (מכירה ז,ו-ז) מפרש כרש"י שבסיטומתא "מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו... ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח... דבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר." נמצא שהתנאים הנדרשים שיהיו בקנין משיכה נדרשים שיהיו אף בקנין סיטומתא, היינו: פיסוק דמים, נוכחות החפץ והעברה מרשות מוכר לרשות קונה.

בשלחן-ערוך (חו"מ רא,ב) הוסיף על לשון הרמב"ם: "וכן כל דבר שנהגו התגרין לקנות בו... או על יד שתוקע לו כפו". נמצא שפסק כפירוש הר"ח, והוסיף קנין הנוהג בין הסוחרים, שאינו ממשפחת קניני המשיכה, אלא הינו התפתחות מקנין הסודר, ולפי"ז חלים בו תנאי קנין הסודר, ואין צורך בנוכחות החפץ ובהעברה מרשות מוכר לרשות הקונה.

עדיין בכל קנין דרוש שיתקיים התנאי הרביעי שמנינו לעיל, שתהיה גמירות דעת הן מצד הקונה והן מצד המוכר לקנות ולהקנות בקנין שנעשה ביניהם. תנאי זה נדרש הן בקניני משיכה והן בקנין סודר על כל הנובע ממנו. כמו כן נדרש התנאי הראשון: פיסוק דמים. שני תנאים אלו מתקיימים בעת שלוחצים על מקש העכבר באינטרנט: המוצר מופיע על המסך כשמחירו נקוב לצידו (פיסוק דמים), והמוכר מבקש מהקונה לבצע את הקנין ע"י לחיצה על המקש, והקונה מתרצה לכך.

בכל זאת לא כל דבר שיוסכם עליו בין מוכר לקונה יכול להוות קנין. תנאי הכרחי הוא שייעשה מעשה מינימלי, ולא די בדיבור בעלמא. כך כתב הרא"ש בתשובותיו (שם), שאפילו אם יש מנהג שיקנה בדיבור בעלמא, הרי זה מנהג גרוע ואינו קנין. דוגמא לכך היא קנין באמצעות טלפון, שאין בו אלא דיבור, ותו לא. משא"כ הקנין באינטרנט, הכרוך לפחות בהקשת אצבע על מקש העכבר.

אכן מדברי המרדכי בשבת רמזים תעב-תעג משמע שקנין סיטומתא יכול להועיל אף בדיבור, שהרי מדובר שם על מי שנדר לחברו להיות בעל בריתו או למול את בנו, והרי הענין כולו מתחיל ונגמר בדיבר. אולם עי' מש"כ ה"ר זלמן נחמיה גולדברג במאמרו בתחומין יב עמ' 287, דאפשר דלא מדין סיטומתא נגעו בה, אלא יש בדבריו רק השוואה לקנין זה, ותו לא.[1]

יש מקום להחיל על מעשה קנין כזה את כללי דינא דמלכותא,[2] וכמו שכתב באבן-האזל (הל' נזקי ממון ח,ז) שכלל זה חל ביותר על דיני קנינים, שהרי דווקא דינים הם אחת ממצוות בני נח, ונדרשים מהם לקבוע כללים גם בדיני קנינים. נמצא שאם הם קבעו שמעשה מסויים מהווה קנין, הרי דבר זה מחייב. יתר על כן: לפי דבריו שם משמע, שמשום כך גם בדיבור בעלמא חל הקנין, אם נקבע כך הדבר ע"י המלכות. אמנם נראה שלהלכה לא נפסק כך, וכמובא בפסק-דין של ביה"ד הרבני האזורי בירושלים (פד"ר ד עמ' רפט),שקנין בדיבור גרידא הרי זה קנין גרוע, שאינו חל.[3] אולם כאמור, חסרון זה לא חל על הקנין הנעשה באינטרנט, שכן הוא כרוך במעשה: הקשת האצבע.

חסרון אחר יכול לחול בקנינים באינטרנט, כאשר נרכשים באמצעותם סחורות שבעת ביצוע הקנין עדיין אין הם נמצאים בעולם. קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם נתון במחלוקת הפוסקים: לדעת קצות-החושן (רא,א) הקנין אינו מועיל; אבל לדעת נתיבות-המשפט שם בשם רש"ל, תשובת ר' עקיבא אייגר (סי' קלד) ותשובת חתם-סופר (חו"מ סי' יב - ועי' עוד פתחי-תשובה רא,א) הקנין מועיל (עי' תחומין יא עמ' 394).



[1] [בענין דברי המרדכי, עי' עוד במאמרו של ה"ר צבי יהודה בן-יעקב בתחומין יג עמ' 430-429, 467. אם הקנין באינטרנט מועיל רק מצד סיטומתא, הרי שבכך אנו נכנסים לסוגיה האם קנין מסוג זה מועיל מדאורייתא או מדרבנן בלבד. לפי מש"כ בנתיבות-המשפט (רא,א) הקנין מועיל רק מדרבנן, ולפי"ז אם יתפתח המסחר בארבעת המינים באינטרנט, לא יועיל קנין כזה לצאת ידי חובת "ולקחתם לכם". אמנם בשו"ת חתם-סופר יו"ד סי' שטו כתב שקנין סיטומתא הוא קנין מדאורייתא ממש. וראה עוד על כך במאמרו של הרז"נ גולדברג, הנ"ל. - הערת עורך (א.ד.)]

[2] [אם על כל דבר הנעשה בין מוכר לבין קונה מתוך הסכמת שניהם נחיל את כללי הסיטומתא ודינא דמלכותא, נמצא שאנו מרוקנים מכל וכל את משפטי הקנינים (עי' מאמרו הנ"ל של הרז"נ גולדברג, עמ' 290). ברור, שיצירת הקנין כנורמה התנהגותית נמשכת זמן רב, ומצריכה פרקטיקה משפטית בערכאותיה השונים. כל עוד לא נדרשו מוסדות הציבור והמשפט לנושא, ספק רב אם ההתייחסות לרכישות באמצעות אינטרנט הן כאל קנין, אלא לכל היותר כאל התקשרות חוזית שהינה פחות מחייבת. - הערת עורך (א.ד.)]

[3] ראה מאמרו של הרב דב כץ: קנין סיטומתא בפסקי בתי הדין הרבניים בישראל, בקובץ "מורשה" א עמ' 79-86 (= פרק ב' בספרו פסיקת בתי הדין הרבניים והחוקים, ירושלים תשל"ו).

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד