מציצת מילה בפה ובשפופרת: מה עדיף?

[פורסם בתחומין לב 110]

א. מהי המציצה?

   1. חובת המציצה ותכליתה

   2. מציצה בפה

ב. פיקוח נפש: הלכה ומדע

ג. תשובת החתם-סופר

ד. מציצה בשפופרת

   1. המצאת שפופרת המציצה

   2. התומכים במציצה בשפופרת

   3. המתנגדים למציצה בשפופרת

ה. הידע הרפואי המודרני

ו. מקרי מוות מתועדים עקב מציצה בפה

ז. סיכום

v v v

במשך אלפי שנים מקיים עם ישראל את מצוַת ברית המילה בשמחה ובמסירות נפש, עד שכתבה הגמרא (שבת קל,א): "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, עדיין עושין אותה בשמחה. וכל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון מילה, עדיין היא מוחזקת בידם". אחת מהשאלות שהתעוררה לאחרונה לגבי אופן ביצוע ברית המילה קשורה לשלב המציצה.

נתאר לעצמנו תינוק הנופל ופותח את ראשו, המובהל לחדר המיון. הכירורג התורן עוטה כפפות על ידיו, נוטל מחט וחוט סטריליים, ומתכונן לתפור. פתאום הוא מתכופף, מניח את שפתיו על הפצע הפתוח, מוצץ בכל כוחו ויורק את הדם החוצה. במענה לתדהמת הצוות הרפואי וההורים, מסביר הכירורג כי הוא עשה זאת כדי לנקות את הלכלוך מהפצע.

כלום לא יהיה כירורג זה צפוי לכל הפחות לדין משמעתי? ומדוע מה שנאסר על כירורגים בכל תחום רפואי אחר, מותר למוהלים המוצצים את מקום המילה בפה באופן ישיר במהלך הברית? במאמר זה נבקש לבחון כיצד אפשר לקיים את דין המציצה במלואו בהתאם לכללי הרפואה המודרניים.

א. מהי המציצה?
  1.חובת המציצה ותכליתה

חז"ל נזהרו מאוד בענייני בריאות, ולא היססו לדחות ברית מזמנה מחשש לסכנה. כך אמרו חז"ל, שמשך כל ימי הנדודים במדבר לא מלו ישראל משום שלא נשבה להם רוח צפונית (יבמות עב,א). באשר לחובה לדחות ברית במקרים של ספק סכנה מסביר הרמב"ם: "אפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם" (הל' מילה א,יז), וכן פסק השו"ע (יו"ד רסג,א).

ההקפדה היתירה על החשש לסכנה בברית מילה הביאה את חז"ל לתקן את חובת המציצה כחלק מברית המילה. כך כותבת הגמרא (שבת קלג,ב): "אמר רב פפא: האי אומנא דלא מצץ - סכנה הוא, ועברינן ליה". הגמרא חוזרת ארבע פעמים ברצף על המונח "סכנה" ומשווה במפורש בין המציצה לבין נתינת התחבושת והאבקה, וברור מכך שהמציצה נועדה למנוע סכנה מהתינוק. כך כתבו רוב הראשונים וכך פסקו אחרונים רבים.[1] מנגד, כתבו חלק מהאחרונים שהמציצה היא חלק ממצוַת הטפת דם הברית, אולי אפילו הלכה למשה מסיני, ובכל אופן החשש לסכנה איננו הטעם היחיד שלה. [2]

חז"ל לא ציינו את מהות הסכנה שהמציצה נועדה למנוע, ולכן רבו בזה הדעות. יש שכתבו שבלא מציצה עלול הדם להיקרש בפי האמה (זוכר-הברית יג,י, בשם כללי-המילה לר"י הגוזר); יש שכתבו שהמציצה מועילה להציל את התינוק מנפיחות הגיד (תפארת-ישראל שבת פי"ט, בועז א; שו"ת יד-אלעזר סי' נה); ויש שהציעו הסבר רפואי מודרני, לפיו המציצה נועדה להביא לשיפור זרימת הדם לעטרה ולמניעת היפוקסיה ונמק לעטרה.[3] 

לאחר שתיקנו חז"ל את חובת המציצה, נחשבת היא כחלק מהותי מהמילה. וכך קובעת המשנה (שבת קלג,א): "עושין כל צרכי מילה - מוהלין ופורעין ומוצצין, ונותנין עליה איספלנית וכמון". אולם קיים הבדל משמעותי בין חיתוך הערלה והפריעה ולבין המציצה. שני השלבים הראשונים - המילה והפריעה - הם הכרחיים למילה, ואין המילה כשרה בלעדיהם, כפי שפוסק השו"ע: "מל ולא פרע - כאילו לא מל" (שו"ע יו"ד רסד,ד). לעומת זאת, מילה בלא מציצה היא כשרה (שהרי לא מצאנו ש"מל ולא מצץ כאילו לא מל"), ותינוק שנימול ולא מצצו את דמו מותר לכאורה באכילת קרבן פסח.

2. מציצה בפה

למרבה הפלא, אין בש"ס, ברמב"ם או בשו"ע הדרכה לאופן ביצוע המציצה. במקורות ההלכה מופיעה רק התוצאה הרצויה של המציצה: "מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים" (רמב"ם, הל' מילה ב,ב; שו"ע יו"ד רסד,ג). המקור הראשון שבו נזכר אופן ביצוע המציצה הוא דברי רבי יעקב הגוזר - מוהל בן המחצית הראשונה של המאה ה-13 למניינם: "מציצה... כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו".[4] ר' יעקב איננו מביא מקור לדבריו, ולא ניתן לקבוע בוודאות האם לפנינו פסיקה הלכתית או תיאור מציאות בלבד. 

בתורת הסוד, המציצה בפה דווקא תופסת מקום חשוב. בספר הזוהר (פרשת כי-תשא, מו, ד"ה מה לך פה) מובא (בתרגום): "כיון שלא רצית להניח הפה שלך, דהיינו פה המקנא על הברית, ישוב הפה שנתתי לך, דהיינו ברית שלום". וכן מובא בספר סוד-ה' לרב דוד לידא, אב"ד אמסטרדם (1693): 

אחר הפריעה, כשהוא רואה את דם התינוק שהוא מסמל את מידת הדין, ועתה במציצתו שהוא מוצץ כוונתו למשוך את כל הקליפות והדינים הנתונים ברמ"ח איברי התינוק הזה, ולהוציאם ולהורידם לתהום, לכן הוא מוצץ את דם התינוק בפה - כדי למתק את הדינים. ומילה בגימטריא פה, ופה בגימטריא אלוקים.

עצם השימוש בפה לביצוע המציצה איננו מפתיע, שכן זהו כלי 'זמין', המסוגל להפעיל כוח שאיבה חזק עם סגירה טובה סביב הפצע. בנוסף, יש לרוק תכונה מרפאת, מרגיעה ומנקה, בין השאר בשל חלבון מיוחד המצוי בו (היסטטין).[5] שאיבת הדם במקום הפצע באמצעות הפה, כדי לרפא וכדי להקל על כאב, היה טיפול ידוע ומקובל בדורות קדומים. הרמב"ם כותב בכתביו הרפואיים, על פצע שעלול להזדהם, "ורפואתן היא שתריק (ע"י רוק) מן הדם אשר כבר נשקע באותו אבר, עד שיצא מן הדם יותר שאפשר שאינו יכול להוציאו".[6] גם כיום, בהנחיות הצבא האמריקאי לטיפול בפציעות בשטח מופיע שיש לירוק על הפצעים לפני חבישתם, כשאין חומר סטרילי בהישג יד.[7] 

ב. פיקוח נפש: הלכה ומדע

כלל גדול הוא שפיקוח נפש דוחה את כל העבירות שבתורה, למעט שלוש העבירות החמורות (סנהדרין עד,א; רמב"ם, הל' שבת ב,א). במקומות רבים בתלמוד אנו למדים שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה את כל המצוות ואת כל האיסורים שבתורה, שכן "אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב" (כתובות טו,ב) ו"ספק נפשות להקל" (שבת קכט,א), וכך פסק השולחן-ערוך (או"ח תריח,ד). במקביל, קבעו חז"ל הלכות רבות שתכליתן לשמור על חייו של האדם (ראו רמב"ם, הל' דעות פ"ד). 

כידוע, ישנם מספר פסקי הלכה אשר עומדים בסתירה לידע הרפואי המודרני. בין אם סתירה זו נגרמת בשל התקדמות מדעית ובין אם היא נגרמת בשל שינויי הטבעים, ההלכה אינה נרתעת מסתירות ומכריעה תמיד להימנע מספק פיקוח נפש. לכן יש לחשוש למעשים הנחשבים לסכנה במקורות ההלכה, אף אם הרפואה המודרנית אינה רואה בהם סכנה;[8] ומצד שני - יש לחשוש למעשים הנחשבים כיום לסכנה, אף שבמקורות ההלכה נאמר שהם אינם מסוכנים. [9] 

כפי שנראה להלן, ביחס לחובת המציצה בברית מילה מתגלה התנגשות חזיתית בין רפואת חז"ל לבין הרפואה המודרנית, ואין אפשרות לנקוט בגישה המחמירה. חז"ל קבעו במפורש שסכנה היא לנימול בלא מציצה, ואילו הרפואה המודרנית קובעת שהשמת פה על פצע פתוח היא סכנה וחריגה קיצונית מכללי הרפואה. במקרה זה, אין אפשרות להחמיר מספק ולנקוט בצד ה"זהיר" יותר.

ג. תשובת החתם-סופר

במשך אלפי שנים היוותה כאמור המציצה בפה נכס צאן ברזל של מצוַת המילה. הראשון שערער על מנהג זה היה הרב אלעזר הורוויץ, רבה של וינה שבאוסטריה ותלמידו המובהק של החתם-סופר, בשאלה ששלח לחתם-סופר.[10] נביא אפוא את השאלה, שנכתבה ביום ט"ז בשבט תקצ"ו (6.1.1836):

החיים והשלום לכ' אדמו"ר הרב הגאון תפארת ישראל רשכבה"ג מוהר"ר משה סופר נ"י אב"ד דק"ק פרעסבורג יע"א.

ילמדנו רבינו מה משפט הדבר שנשאלתי עליו מאת ידידי הרב הרופא ווערטהיים מפה, והוא - אם עפ"י דין ודת תורתינו הק' צריך המוהל לעשות המציצה לאחר המילה בפיו ובשפתיו דוקא, אם נכון הדבר לעשות מציצה ע"י המצאה אחרת.

וסיבת השאלה נהיתה, כאשר חדשים מקרוב קרה מקרוב פה בעירנו בכמה ילדים הנימולים ממוהל מומחה, אשר פרחה בעור בשרם צרעת ממארת, וכסתה הצרעת את כל בשר המילה ומשם פשתה בכל גופם. והרבה ילדים מתו מחמת הצרעת ההיא, ועוד איזה בחיים חיותם נאנחים ונחלאים. ושפטו הרופאים כי כן באה להם הרעה הזאת מחמת המציצה שבפה המוהל, הגם בדקו המוהל ונמצא טהור ונקי ולא עלתה בו לא מיניה ולא מקצתו מהחולי הלזה.

נעיר כי תיאור המחלה, המתחילה באזור הברית ומתפשטת לגוף כולו, מתאים לווירוס מסוג הרפס B או שחפת. וכך השיב בקצרה החתם-סופר ביום כ' בשבט תקצ"ו (10.1.1836):

אורך ימים ושנות חיים לידי תלמידי הרב וכו' מו' אלעזר סגל הורוויץ נ"י אב"ד בע"ת בווין.

יקרתו הגיעני ויפה כתב, כי לא נמצא מציצה בפה דוקה כי אם למקובלים, שאומרים למתק הדין ע"י הפה ושפתים. ואין לנו עסק בנסתרות היכא דאיכא למיחש לסכנתא כל דהוא. וא"כ אין לנו אלא להוציא את הדם מהמקומות הרחוקים יהיה על איזו פעולה שיהיה, ויש להאמין למומחים על זה איזו פעולה תפעול כמו מציצת שפתיים.

ועוד אני אומר, אפילו היה מפורש בש"ס מוצץ בפיו, מ"מ מכיון שאין זה אלא מהכשר מילה אלא משום סכנה, והמל ופרע ולא מצץ כבר גמר מצותו, והתינוק מותר בתרומה ואביו עושה פסח, אלא שהוא בסכנה עד שתעשה פעולה להוציא דם ממקומות הרחוקים.

ובפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלג,ב) יליף רב פפא דומיא דאספלנית וכמון, שהוא משום סכנה, ה"נ במציצה. והרי כמון ואספלנית גופא - אין אנו נוהגים בכמון כלל, וגם לא באותם אספלנית שנזכרו בש"ס באביי ורבא. ש"מ כיוון דמשום רפואה היא, אין להקפיד אם המציאו הרופאים רפואה אחרת במקומם. והוא הדיון נמי למציצה, אפילו היה מוזכר במשנה מציצה  בפה, מ"מ יכולים להמיר בדבר אחר כיו"ב.

אך יזהירו הרופאים המומחים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה בפה, יותר מזה אין לחוש לפענ"ד.

הקטן משה סופר מק"ק פפד"מ.

עיון בתשובה מגלה שהיא נכתבה שלושה ימים בלבד לאחר היום שבו היא נשלחה מאוסטריה להונגריה - ומכאן נוכל ללמוד על דחיפות העניין בעיני החתם-סופר. החתם-סופר קובע באופן חד-משמעי שאין חיוב למצוץ בפה דווקא, אפילו אילו היה הדבר מוזכר במשנה, אלא ניתן למצוץ בכל דרך המוציאה את הדם מרחוק.

לא בכדי עלה עניין המציצה בפה דווקא בתקופתו של החתם-סופר. בשנת 1835 הציע החוקר אגוסטינו בסי את התיאוריה לפיה החיידקים הם שגורמים לזיהומים. כמה שנים מאוחר יותר הוכיח לואיס פסטר את מציאותם, ויחד עם חוקר נוסף, יוסף ליסטר, הראה כי כדי למנוע דלקות יש לחטא פצעים וכלי ניתוח. מובן, אם כן, מדוע דווקא באותה תקופה התעוררה המודעות לסכנה הרפואית שבמציצה בפה, כפי שמתבטא בחששם של הרופאים בגוף השאלה שנשאל החתם-סופר.

ד. מציצה בשפופרת

1. המצאת שפופרת המציצה

בעקבות תשובת החתם-סופר, השקיעו רבנים ומדענים מאמצים רבים כדי לפתח מכשיר שניתן יהיה למצוץ באמצעותו. מאמצים אלו הולידו מכשירים מוזרים כגון "מכונת טערטיס" שפותחה באנגליה, המורכבת משני כדורי גומי וממשאבת אצבע, והמצריכה שני מוהלים או מהנדסים כדי להפעילה.

המאמצים המדעיים התגברו בשנת 1850, כאשר ממשלות אוסטריה, גרמניה וצרפת אסרו בחוק מציצה בפה (ראו שו"ת שמש-מרפא יו"ד סי' נה). באותם שנים, יזם הרב כאהן מפולדה שבגרמניה פנייה רשמית לד"ר פון פטנקופר ולפרופ' פון נוסבאום, מומחים למקצועות רפואיים שונים, אשר הביאה להמצאת שפופרת המציצה. (אוצר-הברית ח"ד עמ' כו).

שפופרת המציצה היא שפופרת זכוכית בגודל של האבר, שניתן לחטא אותה במכשיר חיטוי מיוחד (אוטוקלאב). השפופרת מתלבשת על מקום הברית, והמוהל מצמיד את פיו אליה ושואב בכל כוחו. כך מתאפשרת מציצה בפה בתנאים סטריליים גבוהים, ללא נגיעה כלשהי של הפה בפצע הפתוח. ראוי לציין שדחיקת השפופרת ושאיבה חזקה דרך פתחה הצר יוצרות ואקום כמעט מושלם, וכך הלחץ שנוצר חזק אף יותר מזה שנוצר על ידי מציצה בפה. לכן, המציצה בשפופרת מקיימת את הקריטריון שקבע הרמב"ם - "להוציא את הדם מהמקומות הרחוקים". 

2. התומכים במציצה בשפופרת

ההסכמות לשימוש בשפופרת לא אחרו לבוא - בתחילה מרבני גרמניה, ועד מהרה גם מגדולי הדור בארצות שכנות. הרב עזריאל הילדסהיימר קבע במכתב כי "בגלל הסכנה הגדולה למוהל ולתינוק צריך לעשות ע"י שפופרת" (נדפס ב'הדרום' לו [תשל"ג], עמ' 66); הרש"ר הירש פסק: "עלינו להצטמצם אך ורק בהנהגת שפופרת המציצה בלבד" (שו"ת שמש-מרפא סי' נד-נו); והרב יצחק אלחנן ספקטור התיר אף הוא להשתמש בשפופרת (מובא בשו"ת שמש-מרפא סי' נה). בקובץ דם-ברית, שנכתב על ידי אלכסנדר טערטיס (לונדון, הרס"א), מובאות דעות של רבנים מפורסמים נוספים שהתירו את המציצה בשפופרת, וביניהם הרב שלמה הכהן מוילנא, הרב שמואל סלנט והרב חיים ברלין.

לרבנים אלו ניתן להוסיף רבנים נוספים שהתירו את המציצה באופן אחר. הרב יחיאל אפשטיין, בעל ערוך-השולחן, כתב: "ותבא ברכה על הממציאים, ואותם פושקי שפתים - דבריהם בלי טעם ובלי ריח" (קובץ דם-ברית עמ' 34). החפץ-חיים (באור הלכה סי' קלא ד"ה ופורעין ומוצצין) פסק: "מותר למצוץ בספוג דבדוקה, דיותר טוב ממציצה בפה, אפילו בשבת". הראי"ה קוק פסק: "אין שום יסוד להחמיר ולומר שהמציצה בפה ע"י הפסק של שפופרת אינה מציצה", ואף העיד שכך נהוג בירושלים והציע: "וראוי שכת"ר גם כן יכין לו שפופרת של זכוכית נקייה" (שו"ת דעת-כהן סי' קמא,ב). הרב צבי פסח פרנק פסק: "מכיון דשכיחי מחלות, מאן דמיקל לעשות מציצה ע"י שפופרת זכוכית לא משתבש" (שו"ת הר-צבי יו"ד סי' ריד). והרב צבי שכטר מעיד כי זו הייתה גם דעתו של הרב יוסף דב סולוביצ'יק (נפש-הרב עמ' רמג):

דעת רבנו היתה דבזמן הזה אין צריך מציצה כלל! ופעם אחת רצה מוהל למצוץ בפה, וביקש רבנו שלא יעשה. וכשהפציר המוהל, אמר לו רבנו שאילו היה אביו הגרמ"ס נוכח, לא היה מניחו כלל לעשות מציצה בפה בשום אופן, אבל אני מאד טאלערנט.

3. המתנגדים למציצה בשפופרת 

ראש המתנגדים למציצה בשפופרת היה המהר"ם שיק (שו"ת יו"ד סי' רמה), שהשיב שאין למול בלי מציצה בפה. לדעתו, אפשר שהמציצה בפה היא הלכה למשה מסיני, וממילא אי אפשר לשנותה, ומעבר לכך - חזקה היא שהמציצה אינה מזיקה לתינוק, ואף כמה רופאים העידו שהיא אינה מזיקה. למהר"ם שיק הצטרפו רבנים נוספים, דוגמת הרב יעקב אטלינגר (שו"ת בנין-ציון סי' כד), ובעל השדי-חמד כתב על הנושא קונטרס מיוחד. 

בשו"ת חלקת-יעקב (יו"ד סי' קמג) מחוברת ההתנגדות למציצה בשפופרת עם ההתנגדות לרפורמה[11], וכן עולה מתשובות נוספות המתנגדות למציצה בשפופרת, שהרקע להתנגדות הוא המאבק בתנועה הרפורמית. ואכן, בארכיון התנועה הרפורמית דווח כי בכנס רבני בברונוויק שבגרמניה, שהתקיים בשנת 1844, הוחלט לבטל את המציצה בברית המילה - בין השאר בגלל הסכנה לתינוק. [12]

ה. הידע הרפואי המודרני 

אם לפני 120 שנה יכול היה המהר"ם שיק להזכיר מומחים לרפואה שטענו שאין מניעה רפואית למציצה בפה, הרי שמזה עשרות שנים השתנה המצב לחלוטין. בכל העולם, ללא יוצא מן הכלל, מקובלות מזה למעלה מ-60 שנים הדרישות הבינלאומיות לסטריליות (aseptic technique) בזמן טיפול רפואי פולשני כירורגי. אין אף מדינה או בית ספר לרפואה החולקים עליהן, והן מיושמות בקפדנות ע"פ החוק בכל סוגי הרפואה - החל מרפואת אדם ועד לטיפול וטרינארי. נזכיר כמה מהדרישות המינימליות: [13]

· חיטוי כל איבר העלול לבוא במגע עם הפצע בחומר קוטל חיידקים, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לידיים ולציפורניים.

· חיטוי כל הכלים הכירורגיים באוטוקלב, בגז או בחום.

· אין להשתעל או להתעטש בסביבות הפצע.

· ביחס לטיפול במרפאות חוץ - הדרישות מתונות יותר. אין הקפדה על לבישת מסכות פנים ועל סינון אוויר (כמו בחדרי נתוח), אולם המחויבות לסטריליות בעינה עומדת. 

לשם שלמות התמונה, הבה נתבונן מה מסתתר בפיו של מבוגר בריא ממוצע. הפה הוא "גן חיות" אמיתי, שבתוכו שוכנים מעל ל-500 סוגים שונים של חיידקים, חלקם קטלניים.[14] המערכת החיסונית של מבוגר נמצאת במלחמה תמידית עם מחלות אלו, והאדם לא תמיד מודע לנוכחותם. במיוחד יש לציין את הווירוסים הרפס, HSV-1,
HSV-2 והפטיטיס B&C, המסוכנים ביותר לקבוצות בסיכון גבוה. מבוגרים בריאים חיים באיזון נסי ובהרמוניה עם אותם מרעין בישין, אולם תינוקות וקשישים מצויים בקבוצת סיכון גבוהה מפני שמערכת החיסון שלהם אינה מפותחת. חשיפה של תינוקות לחיידקים ולווירוסים שאינם מזיקים למבוגרים עלולה להיות הרת אסון ר"ל. 

אף ההלכה מעניקה משקל משמעותי לסכנה הנובעת מחוסר סטריליות. כאשר ילד סובל מפצע פתוח ונזקק לתפירות בשבת, ברור שמצווה לחלל שבת לצורך חיטוי כליו של המנתח, ואסור בשום פנים לסמוך על הסיכוי שתפירה בחוט שאיננו סטרילי לא תמית את החולה.[15] במקביל לדחיית איסורי השבת, במצב שכזה חלה גם חובת שמירת החיים הנלמדת מהפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". על כן, אין מקום להמשיך לבצע מציצה בפה באופן ישיר רק מפני שרוב-רובם של התינוקות מגיעים לשיבה טובה ופצע המילה אינו מזדהם מחמת המציצה.[16] תינוק לאחר הברית נחשב לחולה שיש בו סכנה, ועושים את כל צרכיו בשבת.[17] ללא כל גוזמה אפשר אפוא לקבוע כי צירוף הכמות הגדולה של החיידקים שבפיו של המוהל עם הפצע הפתוח של המילה מוגדר כספק סכנה לכל הדעות.

ו. מקרי מוות מתועדים עקב מציצה בפה

למרבה הצער, הסכנה לחיי התינוק עקב מציצה בפה איננה תיאורטית בלבד. בשנים האחרונות נערכו מחקרים בנושא, ותועדו מקרים שבהם ייתכן שהמציצה בפה אכן גרמה למוות של תינוקות. בשנים 2003-2004 לקו בניו יורק שלושה תינוקות בהרפס HSV-1, לאחר שנימולו ע"י אותו מוהל. אחד מהם נפטר, לאחר נגרם נזק מוחי והשלישי נרפא לאחר שאושפז חודש וחצי במחלקת טיפול נמרץ.[18] רשויות הבריאות בניו יורק חקרו את האסון ומצאו שמקור ההרפס במוהל, ולא באמהות, ואף קשרו שני מקרים נוספים של הרפס, משנת 1988, לאותו מוהל.[19] למרות ההבטחות מרבני ברוקלין לרשויות הבריאות לבצע פקוח הדוק יותר, ב-2011 שוב נפטר תינוק כתוצאה מהרפז עקב ממציצה בפה.

בשנת 2003 פורסם בישראל מחקר שנערך בבית החולים לילדים "שניידר", שהוכיח קשר בין הרפס ומציצה בפה.[20] לאחרונה פורסם בארצות הברית מאמר מקיף יותר, אשר גילה את וירוס ההרפס בפיהם של מוהלים שונים אשר מלו שמונה תינוקות שחלו בהרפס מספר ימים לאחר ברית המילה, ולחלק מהתינוקות נגרם נזק התפתחותי חמור.[21] שני מחקרים נוספים, אחד שנערך בבית החולים "אסף הרופא" [22] והשני בבית החולים שניידר, [23] הוכיחו נוכחות מוגברת של החיידק E-Coli (שמצוי בכמויות גדולות ברוק), שעלול לגרום לדלקת בדרכי השתן (UTI), בתינוקות שנימולו שבוע לאחר מילתם. לאור המחקרים הללו, המתמיד במציצה בפה בטענת "שומר פתאים ה'" לא יוכל להצהיר שידיו לא שפכו את הדם הזה. 

לבסוף, נוסיף טענה נוספת. קהילת המוהלים מודעת לתופעה מצערת של נהירת הציבור הרחב לביצוע מילה ע"י כירורגים במקום מוהלים. אין בידינו סטטיסטיקה, אבל לפי התחושה מדובר על כ-20%-30% מההורים, ובשנים האחרונות המספרים רק עולים. לתופעה זו מצטרפים עשרות אתרי האינטרנט המקדמים את ההתנגדות העקרונית לברית המילה, וכן ה'סקופ' הדו-חודשי על מוהלים שכביכול גרמו לנמק, לדימום או לדלקת בתינוק. כל בר דעת מבין שבלי כל קשר לסוגיה הרפואית וההלכתית, המשך ההתעקשות על מציצה בפה, בלי שפופרת, עלול לחמש את הקיצוניים ולעודד את התופעות הפסולות הללו. 

ז. סיכום

א. מציצה נתקנה בזמן הגמרא מטעמי בריאות, ומטרתה היא לשאוב את הדם מהמקומות הרחוקים. הגמרא אינה מציינת באיזה אופן לבצע את המציצה, ונראה שניתן לעשות זאת בכל דרך ששואבת את הדם מהמקומות הרחוקים.

ב. ההימנעות ממציצה מוגדרת ע"י חז"ל כספק פיקוח נפש. לכן, חייבים לבצע מציצה, אפילו כאשר כרוך הדבר בחילול שבת, למרות שהתועלת הרפואית מהמציצה איננה ברורה.

ג. מציצה בפה באופן ישיר מנוגדת לכללי הרפואה הנהוגים בכל העולם. ביצוע המציצה בפה מוגדר כספק פיקוח נפש, ואין לבצעה באופן זה.

ד. שפופרת סטריליט היא הדרך המהודרת לבצע מציצה. השפופרת גורמת לשאיבת הדם ממקומות רחוקים בצורה מושלמת ע"י יצירת ואקום; היא אינה חורגת מהדרישות האפידמיולוגיות המחמירות, כיוון שפיו של המוהל אינו נוגע בפצע הברית; היא מקיימת את המנהג הקבלי למצוץ בפה (וברור שחציצה אינה שייכת בעניין זה); ולבסוף - היא גורמת למיעוט חילול השם, ואולי השימוש בה יאט את המגמה למול תינוקות ע"י כירורג במקום מוהל.



[1]. ראו: רש"י שבת קלג,א ד"ה קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר; תוס' ריד שם ד"ה מהו דתימא האי דם; מאירי שם, שכתב: "מוהל שאינו עושה מציצה סכנה הוא"; ריטב"א שם, שכתב: "אע"פ שהוא עושה חבורה במציצתו, אפילו הכי מפני סכנה מותר"; רמב"ם, הל' מילה ב,ב; שו"ע יו"ד רסד,ג; תפארת-ישראל שבת פי"ט, בועז א; שו"ת אמרי-אש ח"א סי' יח; דרך-פיקודיך, חלק הדיבור אות ד; ישועות-יעקב או"ח סי' שלא; שו"ת שואל-ומשיב מהדו"ת ח"ד סי' ז; שו"ת בנין-שלמה ס' יט עמוד רסג ("שענין המציצה אין לה שייכות למצות מילה, רק מצד רפואה"); קצות-החושן שפב,ב; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; חכמת-אדם קמט,יד; שו"ת דעת-כהן סי' קמ; שו"ת הגרי"א הרצוג יו"ד סי' פד; שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"א סי' רכג ("פשוט שמציצה אינו עיכוב במצוה, דהוא רק משום רפואה"). בספר שולחן-שלמה ח"ג שלא,ב הקשה הרש"ז אוירבך מדוע אין חיוב מציצה בכל ניתוח, והציע שאולי רק באיבר המילה יש סכנה בלא מציצה. ואכן, לפי חלק מההסברים הרפואיים, יש צורך במציצה דווקא באיבר זה. 

[2]. לבוש יו"ד רסו,ב; שו"ת מהרי"א אסאד ח"א יו"ד סי' רנח; שו"ת בנין-ציון סי' כג-כד; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רמח; שו"ת אבני-נזר יו"ד סי' שלח; ברית-אבות סי' יא; יריעות-שלמה סי' ה; שו"ת פתחי-שערים סי' ד; שו"ת נהרי-אפרסמון אה"ע סי' מו; שו"ת אדמת-קודש או"ח סי' ז; שו"ת לבוש-מרדכי סי' ל; שו"ת שערי-בנימין סי' מה; כורת-הברית, נחל-ברית חי"ח; משיב-נפש ח"ג, ברית-שלום סי' ו,יג; שו"ת צפנת-פענח סי' קנב; שו"ת בית-נאמן סי' כב; שו"ת בית-נאמן סי' כב (בשם הרי"ל דיסקין), וכן בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; מלבושי-יו"ט סוף ח"א וסוף ח"ב; שו"ת באר-משה ח"ב סי' עד-עה. גם על פי הקבלה, המציצה היא חלק ממצוַת המילה - ראו שו"ת באר-משה שם; אוצר-הברית ח"ב פ"ט ח,ג. וראו באריכות בשדי-חמד מערכת מילה, קונטרס המציצה. וראו בשו"ת דעת-כהן סי' נה, שאמנם המציצה נתקנה משום סכנה, אבל כיוון שיצאה מפי חז"ל, נתפשט כבר למצווה.

[3]. ראו בדברי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, ספר רפאל (תש"ס), עמ' קסא ואילך; הרב ד"ר מרדכי הלפרין,סיני קכג-קכד, עמ' קסא; "המציצה מייד אחר המילה יוצרת תת-לחץ ברקמות ובכלי הדם של העטרה, ובכך מעלה את מפל הלחצים בין כלי הדם שבבסיס האבר לבין כלי הדם שבראשו. כשהפרש הלחצים בין כלי הדם בבסיס האבר לבין המשכם בעטרה גדל - החסימה הזמנית החריפה עשויה להיפתח, הדם עשוי לחזור ולזרום לעטרה, כך שגם סכנת ההיפוקסיה החריפה המיידית וגם הסכנה להתפתחות חסימה קבועה באמצעות תהליך הקרישה, פוחתות במידה ניכרת".

[4]. יעקב סג"ל גלאסבערג המוהל, שו"ב דק"ק ברלין, פתח דבר לספר 'זכרון ברית לראשונים', ברלין תרנ"ב, מהדורת צילום, ירושלים תשל"א, עמ' 8.

[5]. ראו למשל: "Histatins are the major wound-closure stimulating factors in human saliva as identified in a cell culture assay", FASEB Journal, Vol 22. (Nov. 2008), Pg. 3805. לדיווח על מאמר זה בעברית, ראו: http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/765/419.html.

[6]. 'פרקי משה ברפואה', הוצאת מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' 287, מאמר 23, פס' 41.

[7]. ספר רפואה דחופה של הכוחות המזוינים האמריקאים, עמ' 143 - כך שמעתי מפרופ' Adnan Nasir, פרופסור לדרמטולוגיה ב-UNC Chapel Hill. וכן ראו: http://en.wikipedia.org/wiki/Wound_licking.

[8]. כך לדוגמא באשר לאכילת בשר ודג ויחד - ראו שו"ע יו"ד קטז,ב; שו"ת ציץ-אליעזר חכ"א סי' ח; שו"ת חלקת-יעקב יו"ד ס' כא; שו"ת יביע-אומר ח"א יו"ד סי' ז, ח"ד סי' ח; ועוד. כך גם באשר למכה על גב הרגל והיד, שעל פי ההלכה מרפאים אותה בשבת כבחול והיא אינה צריכה אומד - ראו: שו"ע או"ח שכח,ד; נשמת-אברהם או"ח שכח,כ.

[9]. ועל כן מצילים תינוק שנולד לאחר שמונה חודשי הריון - ראו: רמב"ם, הל' שבת כב,ו; שו"ע יו"ד רסו,יא; שו"ת מנחת-שלמה תנינא סי' פו.

[10]. רבי אלעזר נולד בשנת תק"ס לאביו, רבי דוד יהושע השיל הלוי איש הורביץ, שכיהן אז כרב בעיר פלוס שבמדינת בוואריה. רבי אלעזר למד ארבע שנים בבית מדרשו של החתם-סופר,ונתקבל בשנת תקפ"ח, בהיותו בן 28, כרב חרדי בקהילת וינה. בשנת תר"ל (1869) יצא לאור ספרו, שו"ת יד-אלעזר.

[11]. בשו"ת חלקת-יעקב שם מתמודד עם דעת החתם-סופר וכותב שהייתה זו הוראת שעה בגלל מחלתו של המוהל. דא עקא, בתשובת החת-סופר נאמר במפורש שהמוהל נבדק ונמצא בריא, ונראה מדבריו שדבריו אינם אמורים כהוראת שעה אלא כהלכה לדורות. 

[12]. בארכיון ה-Hebrew Union College מופיע שמוביל המאבק לביטול המציצה היה "רב לוי הרצפלד", שטען שההליך מסוכן לבריאות הילדים. 

[13]. ראו: Guideline for Prevention of Surgical Site Infection;. at http://www.cdc.gov/hicpac/SSI/001_SSI.html.

[14]. Agranulocytosis, Cancrum oris, Candida, Crohn's disease, herpes, Gingivitis ,Glucagonoma syndrome, Gonorrhea, HIV/AIDS, oral candidiasis, LADD Syndrome, ulcers, Sjogren's Syndrome, Stomatitis, Syphilis, Tuberculosis. מקור הרשימה ב-http://www.rightdiagnosis.com/symptoms/mouth_infections/causes.htm , וכן ראו: http://en.wikipedia.org/wiki/Oral_microbiology,. 

[15]. מצב זה נחשב ל"חולה בפנינו", המתיר לכל הדעות חילול שבת - ראו: שו"ת נודע-ביהודה יו"ד סי' רי; שו"ת חתם-סופר יו"ד סי' שלו; שו"ת ציץ-אליעזר חט"ו סי' לז.

[16]. המהר"ם שיק (או"ח סי' קנב) העיד: "מי שאומר דמציצה בפה היא סכנה או מזיקה לוולד, הוא אומר שקר מוחלט והמפורסם אינו צריך ראיה. ואני מוהל זה יותר מארבעים שנה, ולא היה שום מקרה או שום חולה על ידי זה. וע"ז יכולין להעיד כל המוהלים שבדורותינו, ומהמוהלים שהיו לפנינו, שמעולם לא היה שום תקלה, וכבר העידו על זה גם גדולי חכמים ופרופעסארין". אולם ידוע שבאותה תקופה עמדה הסטטיסטיקה של תמותת תינוקות באירופה על כ-15% בשנה הראשונה לחייהם (120-170 מקרי מוות לאלף ילדים - ראו: Carlo A. Corsini and Pier Viazzo, European Journal of Population, Infant Mortality in Europe, 1800-1950, Volume 14, 391-392). מסתבר שחלק מאותם ילדים נפטרו בשל התנאים הלא-היגייניים של המילה. ב"ה, כתוצאה מהתקדמות הרפואה והשיפור בהיגיינה, עומד שיעור תמותת התינוקות בשנתם הראשונה בימינו על כ-0.52% מכלל הילדים.

[17]. ראו: 'שמירת שבת כהלכתה' לז,ב; שו"ת מנחת-יצחק ח"א סי' עח.

[18]. http://www.nyc.gov/html/doh/downloads/pdf/std/std-bris-commishletter.pdf .

[19]. http://www.nytimes.com/2012/03/08/nyregion/infants-death-renews-debate-over-a-circumcision-ritual.html.

[20]. Rotem Distel, Vered Hofer, Sarah Bogger-Goren, Itamar Shalit & Ben Zion Garty: Primary Genital Herpes Simplex Infection Associated with Jewish Ritual Circumcision, IMAJ 2003;5:893-894. av. at: http://www.ima.org.il/imaj/ar03dec-14.pdf.

[21]. Benjamin Gesundheit, Galia Grisaru-Soen, David Greenberg, Osnat Levtzion-Korach, David Malkin, Martin Petric, Gideon Koren, Moshe D. Tendler, Bruria Ben-Zeev, Amir Vardi, Ron Dagan, Dan Engelhard: Neonatal Genital Herpes Simplex Virus Type 1 Infection After Jewish Ritual Circumcision: Modern Medicine and Religious Tradition, av. at: http://pediatrics.aappublications.org/content/114/2/e259.full.

[22]. Goldman M, Barr J, Bistritzer T, Aladjem M: Urinary tract infection following ritual Jewish circumcision, Isr J Med Sci. 1996 Nov;32(11):1098-102, av. at: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/8960080.

[23]. Jacob Amir, ritual circumcision and urinary tract infection in Israel, 12 IMAJ (May 2010), 303, av. at:

 http://www.ima.org.il/imaj/ar10may-13.pdf.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד