הסכם ממון קדם-נישואין

[פורסם בתחומין כב 148]

א. סיבות לעגינות בימינו

   1. בעלים שאינם חוששים מפסקי דין

   2. תביעות כספיות של נשים

   3. נשים שבגדו

ב. קנסות להבטחת מתן גט

ג. מסירת מודעה

ד. שלום בית

ה. גט מעושה כשהאונס אינו ישיר על הגט

ו. התחייבויות שונות של הבעל

   1. התחייבות בקנס בין יגרש ובין לא יגרש

   2. מחילת הבעל על חיובי אשתו כלפיו

   3. התחייבות למזונות גבוהים

   4. פירוק השותפות הממונית

   5. עיקול חלק הבעל בשותפות לטובת המזונות

ז. מעורבות ביה"ד בפירוק השיתוף

ח. סיכום

v v v

לפני כ15- שנה, הועלו כמה הצעות בענין הסכמי קדם-נישואין בפני מועצת הרבנות הראשית לישראל, בראשות ה"ר אברהם א' שפירא וה"ר מרדכי אליהו, וביום טו באד"א תשמ"ו ניתנה החלטה חד משמעית, לדחות אותן הצעות.

כ7- שנים לאחר מכן, יסדו הרבנים הראשיים ה"ר ישראל מאיר לאו וה"ר אליהו בקשי-דורון קבוצת-חשיבה, ובה מותיקי הדיינים, שנתבקשה לבדוק הלכה למעשה כמה רעיונות בנושא מניעת עיגון של נשים. למיטב ידיעתי לא התקבלה החלטה לאשר נוסח של הסכם שמתאים להלכה.

כאשר מטכסים עצה למצוא פתרון לבעיה כל שהיא, יש לאפיין תחילה את הבעיה ולהגדירה. לפיכך עלינו לבדוק תחילה, מי הן הנשים העגונות שמערכת בתי הדין מתקשה למצוא להן פיתרון; ואח"כ לבחון, האם הסכם 'קדם נישואין' יביא להן מזור.

לדעתי, הנשים העגונות באמת, נמצאות בשתי קבוצות:

1. אלו שנשואות לעבריינים או חולי נפש (כולל נרקומנים אלכוהוליסטים וכדו').

2. אלו שבעליהן ברחו לחו"ל (או שעלו בגפן לארץ), ומקום הבעל אינו ידוע.

לנשים אלה, הסכם הנישואין המוצע, לא יביא תרופה. הבעלים הללו אינם חוששים מפסקי הדין, ההוצאה לפועל אינה מרתיעה אותם, וגם לא האיום במאסר.

שמא תאמר, לפחות תקבל האשה בינתיים מזונות גבוהים, מן המוסד לביטוח לאומי, על סמך התחייבות הבעל בהסכם - גם זה איננו נכון, מפני שלבסוף, כאשר הבעל מתרצה להתגרש, הוא תובע, בדרך כלל, שהאשה תיטול על עצמה את פרעון כל חובו לביטוח הלאומי.

בשאר המקרים נמנע סידור הגט בין הצדדים, ברובם הגדול, בגלל תביעות כספיות, ובמעט מקרים, בגלל הילדים והחזקתם. חלק ניכר מ'מסורבות הגט' היו יכולות להתגרש זה מכבר, לו היו מוכנות להסתפק במה שמגיע להן מן הרכוש המשותף על פי ההלכה. אך כאשר יחד עם הגט הן דורשות מעבר לכך, אי אפשר לקרוא להן 'עגונות'. והרי גם האומרת, 'מאיס עלי' לדעת הרמב"ם, או לתקנת 'דינא דמתיבתא' אינה יכולה לתבוע כלום מרכוש הבעל בנוסף לגט.[1]

מקרה אופייני היה בבית דיננו לפני כמה שנים. שליח ביה"ד הצליח לאחר מאמצים מרובים, למצוא בעל שברח לחו"ל מפני בעלי חובות. הבעל הסכים לשלוח גט לאשתו, אלא שדרש את חלוקת הדירה, וקבלת המחצית הרשומה על שמו. ביה"ד הזמין את האשה ובישר לה שיש לה אפשרות להשתחרר מעגינותה. כששמעה האשה, שעם קבלת הגט תצטרך להפרד מרכושו של הבעל, הודיעה לביה"ד, שאינה מעונינת בקבלת הגט.

הוא הדין באותם מקרים בהם מחוייב הבעל בבית המשפט במזונות גבוהים עבור הילדים, והאשה תובעת שהבעל ימשיך לשלם סכומים אלה גם לאחר הגט. הבעל מצידו מוכן לגרש, אלא שהוא דורש הפחתת המזונות. קשה לקרוא למצב זה 'עגינות'.

יש לזכור שעל פי ההלכה, דין מזונות הילדים מעל גיל 6 הוא מדין צדקה, ובודאי שאי אפשר לקחת מאדם את רוב משכורתו לצדקה. כמו כן, במזונות הילדים אין דין 'עולים עמו', ואינו חייב לפי כבודו, אלא לפי צרכיהם הבסיסיים. כך שברוב המקרים, אין חיוב המזונות לילדים שנעשה בביהמ"ש, שלא בהסכמת הבעל, עולה לפי ההלכה.[2] כמו כן, יש מקום לטענת הבעל, שהוא מבקש לספק חלק מצרכי הילדים (ביגוד וכדומה) ישירות, ובכך לחזק את הקשר בינם לבינו.

בכל המקרים הללו הסכם קדם-נישואין לא ישנה דבר. רוב רובם של התיקים ה'תקועים' הוא בגלל דרישות כספיות שאין דעת ביה"ד נוחה מהן, אם בחלוקת הרכוש ואם בשיעור המזונות. ברור שבכגון זה, לא יפעיל ביה"ד את סעיפי ההסכם נגד הבעל, והמצב ישאר כמקודם.[3]

בעיה אופיינית אחרת שבגללה 'נתקעים' תיקים, היא שאלת הערבויות והשיפוי. לא מעטים הם המקרים שביה"ד טורח ומפשר בין הצדדים, ומביאם להסכם כולל, בענין הרכוש ומזונות הילדים וכו'. ואז תובע הבעל להבטיח שלא תוגש נגדו תביעה חדשה להגדלת מזונות הילדים לאחר הגט. הוא דורש סעיף שיפוי, וכן ערבים שיניחו את דעתו. בהרבה מקרים מתחמקות הנשים, בעצת באי כוחם, מהכללת סעיף שיפוי וערבות. הטענה הרווחת בפיהן היא, שאין מי שמוכן לערוב להן על כך. אולם למעשה, מטרתן היא להשאיר את הדלת פתוחה להגיש תביעות בעתיד.

כיצד נתייחס לבעל שמוכן להתגרש, אך תובע שיפוי וערבויות,[4] האם הוא ייקרא סרבן גט, ואשתו תחשב עגונה בגין כך? לצערי, רבים המקרים בהם הפרו נשים התחייבותן שלא לתבוע הגדלת מזונות לאחר הגט, ובתי המשפט עצמם נותנים יד לכך.[5]

קבוצה אחרת של נשים "עגונות", הן אלו שבגדו בבעליהן, והבעל מסרב לתת גט עד שיתמלאו תביעותיו הממוניות, או בענין הילדים.

הלכה פשוטה היא, שאשה שזינתה הפסידה כל זכויותיה שעל הבעל (שו"ע אה"ע קטו,ה). ולענין זה נראה, שגם סעיף בהסכם, שהבעל מוותר על טענות שעשויות לפוטרו מן החיוב, לא יחול במקרה כזה. ראשית, משום ש'אומדנא דמוכח' שעל דעת שתזנה תחתיו לא התחייב.[6] לא יעלה על הדעת להזכיר התחייבות מפורשת גם למקרה כזה, גם, משום שאין לעשות תקנה לפרוצות, ובמיוחד בדור פרוץ כשלנו.

לאמיתו של דבר, אפילו יתחייב אדם במפורש מזונות לאשתו שזינתה, אין ההתחייבות תקיפה. הרי זה כמו הנושא אשה שאסורה עליו, שאפילו ידע זאת בעת הנישואין והסכים להתחייב לה כתובה ושאר תנאי כתובה, מכל מקום קנסו אותה חז"ל שלא תקבל מזונות בחייו, כדי שלא תתעכב אצלו (יבמות פה,א; שו"ע אה"ע קטז,א).

במשך כל השנים נוהגים בתי הדין כפסיקתו של רעק"א (דרוש וחידוש, סוף ח"א, כתבים דף צא), שאין לכוף בעל לגרש אשתו שזינתה, וגם אינו חייב במזונותיה. אם כן, גם למקרים אלה, שלצערי אינם מעטים, לא יביא הסכם הנישואין פתרון.[7] וראה מאמרו של הר"ד בירדוגו, דיין ביה"ד האזורי בנתניה, "האם כופין בעל לגרש את אשתו שזינתה?" (קובץ שורת הדין ח"ז עמ' שנה-שעד), ומסקנתו: אין לכפות בעל בשום כפיה, וגם לא במזונות מעוכבת, ויש רק לשכנעו בדברי הסברה נאותה, שיטה אוזנו ולבו לקבל דברי חכמים."

בענין קנסות שאדם קונס עצמו (מרצונו החופשי) אם לא יגרש, כותב הרמ"א (אה"ע קלד,ד), שהפוסקים חלוקים בדבר, האם נחשב לאונס, ולגט מעושה. וכן כתב שם, ש"טוב לחוש לכתחילה, ואם גירש מעצמו הגט כשר".

אך כבר ביארו האחרונים,[8] שגם המכשירים את הגט, היינו דווקא כשבשעת סידורו הבעל אכן נותן אותו ברצונו החופשי, ולא מחמת הקנס שהתחייב. אבל אם הבעל מתחרט ואינו רוצה לגרש, ומאיימים עליו על ידי הקנס שהתחייב, זה לכו"ע הוי גט מעושה, ופסול אפילו בדיעבד. וראה שו"ת מכתב-מאליהו סי' כ שכתב, שכן דעת כל הפוסקים פרט למהרי"ק; והמהרי"ק עצמו אינו מביא דברי הרשב"א שמחמיר, וכנראה שלא ראהו; ואילו היה רואה אותו, אפשר שהיה מודה בדבר.

מכאן, שיש לבחון כל הצעה בענין זה, לפי חומר איסור אשת איש דאורייתא. שאם הגט אינו גט, האשה נשארת אשת איש, ובניה מן השני ממזרים.[9]

ראוי להביא כאן גם את שיטת המבי"ט (שו"ת ח"ב סי' קלח), שהאריך בדיני אונסין כדין ושלא כדין, ומסקנתו כדעת המכשירים, שאם ההתחייבות נעשתה כדין, והבעל מגרש כדי להיפטר מהתחייבות זו, הגט כשר. אמנם הוא מוסיף, שאם ידוע בעת שנותן את הגט, שאין לו אמצעים לשלם את ההתחייבות, ומשום כך הוא נאלץ לגרש, וכפוהו לגרש - כי אז נחשב הדבר גט מעושה ממש.

לכן, גם לדעת המכשירים, יש להשאיר את האפשרות והסמכות לביה"ד, להפחית את ההתחייבות לפי יכולת התשלום שתהיה בזמן התביעה.[10]

עוד יש לדעת, שהבעל יכול למסור מודעה לפני החתימה על ההסכם. הוא יכול להודיע לעדים, שהואיל והאשה אינה מסכימה להינשא לו, אלא אם כן יחתום על ההסכם ויתחייב במזונות הגבוהים, לכן הוא מודיע מראש שחתימתו היא באונס, ואינו מתכוון להתחייב כלל. דוגמא לדבר יש במס' בבא בתרא מ,ב: "ההוא גברא דאזל לקידושי איתתא". ונחלקו הפוסקים, האם באונסא דנפשיא יש צורך במסירת מודעה (טור חו"מ סי' רמב). מכל מקום מסירת מודעה תועיל.

אין אפשרות לכלול בהסכם גם ביטול מודעות, ופסול עדים, שהרי כאשר אונסו ידוע לכל, הכלל הוא שהמודעה קיימת והביטול שלה בטל (ראה נחלת-שבעה סי' מג ד"ה ועוד נ"ל). מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא, כך שמחמת המחלוקות אי אפשר יהיה לחייב למעשה את הבעל במזונות, אם ימסור מודעה.[11]

כינונו של הסכם קדם-נישואין עלול לגרום למחלוקת ולמריבות בין בני הזוג, בדיוק הדבר ההפוך שרצו להשיג מכונניו. רבים מהעוסקים בנושא זה מציינים לדבריו של ה"ר משה פינשטיין באגרות-משה אה"ע ח"ד סי' קז, אולם ראוי להביא את סוף דבריו במהדורת תשמ"ה שיצאה בחייו):

הוספת דבר זה [בשטר התנאים] מותר, והגט לא יהיה גט מעושה. גם יש תועלת להצילה מכבלי העיגון. אבל טוב שיראה את החתן והכלה ויכירם היטב אם יש לחוש מצד טבעם, שתנאי כזה יגרום למחלוקת ומריבות ביניהם ח"ו.

נמצא שגם לדעתו, אין מקום לתקנה כללית בעבור הציבור כולו לערוך הסכמי קדם-נישואין, כי לעתים הסכם כזה יגרום בעצמו למחלוקת ולמריבות בין בני הזוג.[12]

בפרק ב ממאמרו (סעיפים 3-2) דן הר"ש דיכובסקי במחלוקת הפוסקים כשהאונס אינו באופן ישיר על הגט. בענין זה ראה מאמרו המקיף של הר"י גולדברג, דיין ביה"ד האיזורי תל אביב: "אונס שאינו על הגט אלא על דבר אחר", בקובץ שורת-הדין ח"ז עמ' שמג-שנד. מסקנתו היא, שאם הזכירו את ענין הגירושין בעת הכפיה על הדבר האחר, והבעל נתן גט - גט זה נחשב ל'גט מעושה'. אפילו לא הזכירו זאת בדיבור, אלא שידוע בבירור שהמטרה העיקרית בכפיה על הדבר האחר, היא הגירושין, גם אז נחשב ל'גט מעושה'.

גם אם יש דעה בפוסקים, שלפיה ניתן להכשיר את הגט בנסיבות כאלה, הרי משום חומר איסור אשת איש דאורייתא אין לסדר גט בתנאים כאלה, שהרי לדעת הפוסקים שהגט אינו גט, האשה נשארת אשת איש, ובניה מן השני ממזרים. גם אם בשעת הדחק ובמקום עיגון גמור, מצרפים דעות אלה כסניף להיתר, בודאי שאין ראוי לעשות תקנה כללית לציבור בעניני אישות שאינה על דעת כל הפוסקים.

בפרק ג1/ ממאמרו מציע הר"ש דיכובסקי, בהסתמכו על דברי תורת-גיטין, שהבעל יתחייב בקנס לגרש לזמן קבוע, בין יגרש ובין לא יגרש. הצעה זו אינה מעשית: ראשית, בעל תורת-גיטין עצמו כתב את הצעתו לפי התשב"ץ, ואילו לדעת הפוסקים האחרים שהבאתי למעלה, כל שהבעל נותן את הגט מחמת האונס נחשב לגט מעושה. בנוסף לכך יוכל הבעל למסור מודעה כמו שכתבתי למעלה.

בפרק ג2/ העלה הר"ש דיכובסקי את האפשרות למחילת הבעל על חיובי אשתו כלפיו. את ההצעה הזו מזכיר בעל תורת-גיטין לבני זוג הנשואים זל"ז; אין היא מעשית בהסכם קדם-נישואין. להלכה, אין אדם יכול למחול על דבר שלא בא לעולם (שו"ת הר"ן סי' כג; רמ"א חו"מ רט,ד). ולכן, לא יתכן למחול על זכות למעשה ידים שלא זכה בה עדיין, שהרי אינה אשתו.[13]

בתורת-גיטין מדובר בבני זוג נשואים, שהגיעו לפשרה על גירושין, ויש חשש שהבעל יחזור בו. הצעתו היא, שהבעל יקבל בקנין סודר, שמוחל לה על החיובים שיש לו עליה, והוא ישאר בחיוביו. ממילא ירצה הבעל לתת הגט, כי אין לו שום שיעבוד על אשתו, בעוד הוא נשאר בחיוביו כלפיה. זהו הסכם הנעשה אחר הנישואין, כשכבר יש לבעל זכויות במעשי ידי אשתו ובנכסי מילוג, ולא לפני האירוסין (=הקידושין).

בפרק ג3/ דוחה הר"ש דיכובסקי בצדק את ההצעה שהבעל יתחייב למזונות גבוהים, כיון שהתחייבות כזו כרוכה ב'גט מעושה'. זאת בנוסף לאפשרות שהבעל ימסור מודעה, כנזכר בתחילת דברי. כיון שנדחתה הצעה זו, יש להתפלא כיצד חוזר הר"ש דיכובסקי ומעלה אותה שנית בסעיף 5, כ'זרז' לגירושין.

בפרק ג4/ מציע הר"ש דייכובסקי לעגן בהסכם קדם הנישואין את פירוק השותפות הממונית עוד לפני הגט. הדבר ישמש, לדעתו, "זרז גדול לסידור הגט". על הצעה זו באה תגובתי הנזכרת במאמר (פרק ד), שהנפגעות העיקריות מהסכם כזה תהיינה הנשים. ברוב המקרים הבעלים הם הדורשים את פירוק השיתוף, ע"מ לאלץ את האשה להסכים לגירושין. ההסכם יסייע לבעל לפרק את השיתוף, ויעמיד את האשה חסרת אונים.

על כך השיב הר"ש דיכובסקי (פרק ה סעיף 1):

הצעתי עוסקת בבני זוג שנישואיהם הגיעו לסוף הדרך, לפי כל קנה מידה, ושביה"ד הרבני קבע כי אכן הנישואין מתו... גם אם לא ניתן מבחינה הלכתית לקבוע חיוב בגט - יש לעשות הכל על מנת להביא קץ לסיבלם של הצדדים. כאשר מגיעים למצב כזה, אין נפקא מינה לסעיף ה"אשמה". גם אם הבעל או האשה אשמים במצב שנוצר - הרי לאחר מעשה, וכאשר קיים מצב בלתי הפיך, חושבני שראוי לשניהם להעדיף מצב של "ברור לו מיתה יפה", ולא של "ירעו עד שיסתאבו...

גישה זו אינה מקובלת עלי לחלוטין, ולענ"ד גם אינה עומדת במבחן ההלכה. לפי גישה זו, מעמיד ביה"ד את עצמו 'אפוטרופוס' על הצדדים (או אחד מהם), והוא מתיימר לדעת יותר טוב מן הצדדים עצמם מה טוב עבורם. לא מקובל עלי שביה"ד "יברור מיתה יפה" לאותו צד שאינו אשם בגירושין. כאשר בעל נותן עיניו באשה אחרת, אין שום סיבה להקל עליו את הגירושין, ולסייע לו בכך על ידי פירוק השיתוף בנכסים עוד לפני סידור הגט, ובכך למעשה לכוף על האשה את הגט.[14]

פסיקה בדרך זו, מרוקנת מתוכן את תקנת רבינו גרשום מאור הגולה, שלא לגרש אשה בעל כרחה.[15] וראה שו"ת ישועות-יעקב סי' עז, שכותב: "לכן נלפע"ד דגם זה בכלל תקנת רגמ"ה, מבלי לעשות דבר שעי"ז יבא לגרש את אשתו בעל כרחה." זו גם מסקנת פסה"ד של ביה"ד האיזורי חיפה, בהרכב הדיינים, הרבנים: י"נ רוזנטל שליט"א; ע' הדאיה זצ"ל; וב' רקובר שליט"א - פד"ר ז עמ' 109-108. וראה פס"ד ביה"ד הגדול באותו ענין, בהרכב הדיינים, הרבנים: הראשל"צ י' נסים זצ"ל; י"ש אלישיב שליט"א; וב' זולטי זצ"ל - שם, עמ' 113-112. ופד"ר יג, עמ' 274-264.

הר"א אטלס, אב"ד חיפה, האריך במאמרו "תום לב - הבסיס בתביעה לשלום בית" (שורת הדין כרך ה, עמ' קלא-קנד) בהבאת דברי הפוסקים, בנדון בני זוג שאין סיכוי לשלום בית ביניהם, באשמת הבעל - האם ניתן לכוף על האשה להתגרש? הוא מסכם:

אולם, כדי שלא יצא מתחת ידינו מכשול ח"ו, שנגרום לערעור תקנת חדר"ג, ובפרט בזה"ז, שהדור פרוץ מכל וכל, לכן, יש לומר לצדדים, כי האשה חייבת לקבל גט, והבעל חייב לפצות את האשה בגין מעשיו ודרכו הנלוזה. על הצדדים להגיש הסכם גירושין לא יאוחר מ30- יום ממתן פס"ד זה... ובמידה שהבעל יהיה מוכן לפצות את האשה באופן שיניח את דעת ביה"ד, ביה"ד יתרה באשה שאם תסרב לקבל גט, תפסיד את מזונותיה וכל זכויותיה מהבעל, לאחר שיפקיד בביה"ד את דמי הפיצוי וישליש גט.

דברים אלה הם ברוח דברי ביה"ד הגדול בפסה"ד הנ"ל (פד"ר ז), שכאשר ברור שהאשה כבר אינה חפצה בשלום בית, ועיכוב הגט הוא מתוך נקמנות, גם אז יש להבטיח לאשה פיצוי נאות, על התנהגות הבעל כלפיה, ואשמתו בפירוק המשפחה. ובלי הפקדת הפיצוי, אין היא מפסידה כלום מזכויותיה.

הצעת הר"ש דיכובסקי לעגן את פירוק השיתוף בהסכם קדם-נישואין, ולבצעו ללא קשר לגירושין, חושפת את האשה למצב בו תיאלץ להתגרש ללא קבלת שום פיצוי מהבעל בגין מה שעולל לה. אין עוול משפטי גדול מזה, ואין זו אפילו 'מיתה יפה'.

בפרק ג5/ מציע הר"ש דייכובסקי לשלב בהסכם יחד עם פירוק השיתוף גם התחייבות של הבעל למזונות, למרות שלפי הדין אין הוא חייב בכך. בנוסף הוא מציע לעקל את הכספים שיקבל הבעל ממימוש הנכסים המשותפים, ומכנה זאת: 'זרז נוסף'.

ואני תמה, הרי הוא עצמו שלל, בצדק, בסעיף 3, התחייבות במזונות גבוהים מטעם 'גט מעושה'. והרי כל חיוב מזונות שאינו על פי הדין כפי שהוא מציע (כגון שיש לאשה מעשי ידים, או כשהפסידה זכותה למזונות בגלל מעשיה) הוא ממש כמו חיוב מזונות גבוהים שמשמעותם 'גט מעושה'.

אני גם מפקפק מאד אם תהיה נכונות להתחייבות כל כך גורפת של ה'בעלים לעתיד'. התחייבות כזו חושפת אותם לתביעת מזונות, ללא שום קשר למצבה הכלכלי של האשה או לזכויותיה על פי הדין. ומי יהיה שוטה לחתום על התחייבות בלתי מוגבלת כזו?!

יתר על כן: יש בהצעה זו הפרה מוחלטת של האיזון שיצרו חז"ל בין הזכויות והחובות ההדדיות שיוצרים הנישואין, והתעלמות מכל ההלכות הקושרות את החובות והזכויות אלו באלו. הרי זו היא לשון הרמב"ם, הל' אישות יב,א-ד:

כשנושא אדם אשה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלשה מהן מן התורה... ושבעה מדברי סופרים... והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים... ועוד תקנו חכמים, שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה...

ההצעה גם מרוקנת מתוכן את כל הלכות 'עוברת על דת' ו'מורדת', שכן איזו משמעות יש ל'הכרזת מורדת' כאשר כל הזכויות ברכוש ובמזונות ישארו על כנן?

אך חמורה מכך היא ההצעה לעקל את רכושו של הבעל - לא להבטחת מזונות כדין, אלא כדי לכופו להתגרש. זה הרי ממש 'גט מעושה'. בפד"ר ב עמ' סה ואילך, האריך הר"א גולדשמידט זצ"ל בבירור מקור ההלכה של צו עיקול נכסים, והתנאים הנדרשים לכך. מסקנתו היא, שניתן לעקל נכסים להבטחת מזונות של חצי שנה מראש, ולא יותר. מכאן, שכל סכום מעבר לכך, שיעוקל כדי לאלץ את הבעל לתת גט, הוא כפיה ממש, והגט בטל.

המוזר הוא, שבהצעה נאמר: "אפשר להצמיד לכך סייג, שחיוב מזונות זה יעשה לפי שיקול דעתו הבלעדי של ביה"ד" - ואני שואל: על מה יתבסס שיקול דעת זה? כיום שיקול דעת ביה"ד הוא בתחומי ההלכה והגדרים שקבעו חז"ל והפוסקים. יש מסגרת לחובות ולזכויות, וביה"ד צריך לבחון את המקרה הנדון לפי מקורות ההלכה. אבל כאשר החיוב הוא שלא במסגרת ההלכתית, ואדם מתחייב גם כשעל פי הדין אינו חייב, לפי מה ישקול ביה"ד בבואו להפעיל את החיוב? האם הכוונה היא ליצור 'שולחן ערוך חדש', הבנוי על סברות ואומדנות של חכמי דורנו?[16]

ראוי לזכור, שעל פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט1959- סעיף 2(א), "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה." משמעות הדבר היא, שבבני זוג יהודים חובת המזונות של הבעל לאשתו וילדיו היא במסגרת ההלכה היהודית. ההצעה מבקשת ליצור סוג חדש של חיוב מזונות, מכח הסכם קדם-נישואין, גם כאשר אין חיוב כזה על פי הדין. חיוב כזה מחוץ לגבולות ההלכה וחוק, יגרום לאנדרלמוסיה רבה במערכת המשפטית, שאף אחד לא ימצא בה את ידיו ורגליו.

בפרק ה2/ מציע הר"ש דייכובסקי, "שפירוק השיתוף ייעשה רק על פי פסיקה של בי"ד רבני ממלכתי... הסכמים אלה יופעלו על ידי ביה"ד בלבד, וניתן לכלול בהסכמים סעיף מפורש שיגביל את תוקפם להפעלה בידי ביה"ד הרבני ולא בידי ערכאה אחרת...".

ראשית, אינני מאמין שניתן להסביר לבני זוג חילוניים מדוע עליהם להקנות סמכות בלעדית בעניני הרכוש לביה"ד הרבני בהסכם קדם נישואין. אך גם אם יעשו כך, מה ימנע את מעורבות בתי המשפט בפירוק השיתוף, כאשר תוגש בקשה כזו בפניהם, שלא מכח ההסכם? הרי על פי החוק אין אדם יכול לשלול את סמכותו החוקית של בית משפט מוסמך. האפשרות להקנות סמכות בלעדית לביה"ד לפני הנישואין גם היא אינה ברורה מבחינה חוקית, שכן בני הזוג עדיין אינם נשואים.

איננו יכולים לדעת מראש, איזו פרשנות משפטית תתפתח סביב הסכמים כאלה, והשימוש שביהמ"ש יעשה בהם, כשהוא מפעיל את שיקול דעתו באומדן דעתם של בני הזוג. דבר אחד ברור: עורכי הדין ימצאו כר נרחב לפעילותם (על חשבון בני הזוג), והתסבוכת המשפטית תלך ותגדל. כך תוחמץ המטרה העיקרית של ההצעה: "להביא את הצדדים לסיום הפרשה, גם כשאין חיוב בגירושין".

סוף דבר: אינני רואה שום תקנה בהסכמים אלו, והנזק בהם רב מן התועלת עשרת מונים. וזה מלבד הספיקות ההלכתיים בכשרות הגט. וה' יאיר עינינו בתורתו, ויצילנו משגיאות, שלא נטעה בדבר הלכה.



[1]. [טענה זו, שאין מקום לסייע ביד האשה לזכות ברכוש שאינו מגיע לה לפי ההלכה, ובמיוחד כששורשי הסכסוך נעוצים בעניני רכוש, לדעתי אינה נכונה. "הלכת השיתוף", שעליה כתבתי בתחומין יח-יט, אינה בניגוד להלכה. הסכם קדם-נישואין יכול לכלול גם הסכמה קנינית מראש, שרכוש בני הזוג יחולק בשווה. ואכן, בזמנו פורסמה חוברת בהוצאת משרד הדתות (תשל"ו, 1975), שכותרתה: "הצעות להסכמים להסדרת יחסי הממון בין בני הזוג, בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973". חוברת זו נכתבה ע"י היועץ המשפטי לבתי הדין דאז, הר"ש מירון, בהתייעצות עם רבנים ודיינים מובהקים. למיטב הבנתי, אין שום בעיה הלכתית בהסדר מוקדם של יחסי הממון בין בני זוג. כך שגם שאלו שאינם מקבלים את דעתי, יסכימו לשימוש בהצעות שבחוברת הנ"ל, ואולי בניסוח שונה במעט. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[2]. על פסיקת מזונות על ידי ביהמ"ש שלא לפי ההלכה, וממילא גם שלא לפי החוק, העיר גם הר"ש דיכובסקי במאמרו הנ"ל.

[תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד לא רק שהעלתה את גיל חיוב המזונות (לגיל 15), אלא גם העלתה את איכות החיוב: לא מדין צדקה, אלא מדין חיוב גמור. כך כתבו הרבנים הראשיים דאז, והבאתי זאת בהרחבה במאמרי ב"תחומין" טז עמ' 96-98. אשר לדין "עולים עמו" - לדעתי, גם במזונות ילדים יש להתחשב בתנאים הסביבתיים, על מנת שהילד לא יקופח ביחס לחבריו באותו מקום. צרכיו הבסיסיים של ילד הגר בשכונת יוקרה עולים על הצרכים של ילד הגר באיזור פיתוח. וכי ילדינו יסכימו להסתפק במה שאנחנו או אבותינו הסתפקנו בזמנו?! דור דור וילדיו. וגם באותו הדור א"א לספק לילד רק בגד ללבוש ולחם לאכול, ותו לא. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[3]. [קיימת קבוצה גדולה של "מסורבות גט" שאינן עגונות מן הסוג המתואר בסימן יז בשו"ע אהע"ז, וכן אינן עגונות בגין דרישות כספיות מוגזמות מצידן. המאפיין העיקרי של קבוצה זו הוא "עקשנות יתר" או "נקמנות". כאשר הצד המעכב יודע שלעקשנות יש מחיר כספי, קיים סיכוי לשינוי. בקבוצה זו נכללים גם אלו שרוממות שלום הבית בגרונם, חרף העובדה שהנשואין "מתו" מזמן, ואין שום סיכוי ממשי להחיות את שלום הבית. עבור אלו יש תועלת בהסכם קדם נישואין. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[4]. [בתי המשפט נוהגים היום שלא להתחשב בערבויות ושיפויים בענין מזונות. יש לכך טעמים משפטיים שונים, והעיקרי שבהם הוא: תקנת הציבור. רובם של השיפויים נועדו להנציח עושק וקיפוח של הילדים, כאשר האב מבקש לקבֵּע במסמרות את חיובו הזעום למזונותיהם, או את השתמטותו מכל חיוב. אסור שבתי הדין יתנו יד לעושקים למיניהם. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[5]. כבר עמדתי על חומרת הענין בפס"ד שכתבתי בנושא זה (פד"ר, כרך טו, עמ' 144-134). וראה גם מאמרו המקיף של הרב אוריאל לביא, "האם יש חשש בכשרות הגט כשהבעל הוטעה בהסכם הגירושין", קובץ שורת הדין, כרך ב, עמ' קמו-קצ.

[6]. ראה פסק הדין שכתבתי בענין זה - "נסיבות מיוחדות בחלוקת רכוש", קובץ שורת הדין, כרך ג, עמ' קלו-קמג.

[7]. [אשה מזנה מפסידה את זכויותיה, אבל מצד שני אינה מפסידה את זכותה לגירושין. גם אם אין מחייבים את הבעל בגט, כדעת הרע"א, בודאי שעליו לגרש את אשתו, ועיכוב הגט בגלל דרישות כספיות אינו לפי ההלכה. למה לא נסכים שהסכם קדם נישואין בין הצדדים יחול גם על עיכוב הגט במקרים אלו? ומה עם תקנת הציבור, ותקלה של אשת איש? יש לזכור, שברוב המקרים שני הצדדים מנהלים חיים כפולים. ולא פעם האשה אינה עומדת בלחץ הנפשי, כתוצאה מבגידת בן זוגה. למה נגן עליו, כשהוא החל בפירוק חיי המשפחה, גם אם אין הצדקה למעשיה של האשה? - הערת הר"ש דיכובסקי]

[8]. שו"ת רבי בצלאל אשכנזי (מחבר שיטה-מקובצת) סי' טו; בית-מאיר על שו"ע אה"ע קלד,ד; משכנות-יעקב סי'ן לח - הובאו דבריהם בפתחי-תשובה אה"ע קלד,י.

[9]. משום כך אין לדמות לשטרות התחייבות שנהגו לעשות בחליצה, כמבואר בנחלת-שבעה סי' כג. שם מדובר באיסור יבמה לשוק, ולא באיסור אשת איש, ואין הבנים ממזרים. ואכן, גם על שטרות בטחון לחליצה יש מפקפקים - ראה בית-מאיר אה"ע סי' קסה, ד"ה אם לא שפירשו.

[10]. מכאן שכל הצעה לאשר את הסכם קדם-הנישואין בבית המשפט תשמיט את הבסיס לכשרות הגט, גם לפי דעת המקילים. גם הר"ש דיכובסקי שולל הצעה זו בתחילת פרק ב של מאמרו הנ"ל.

[11]. [נהוג לבטל את כל המודעות לפני הגט. בסדר הגט יוצרים הפרדה מוחלטת בין הגט ובין כל הסדרי רכוש, אחרת היו חלילה נפסלים גיטין רבים, כי רבות תחבולות בלב איש. בדרך זו יש לנהוג על מנת לסכל מסירת מודעא. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[12]. [למה לא נחשוש שכל כתובה שיש בה סכום משמעותי תגרום להפרת שלום הבית, שמא האשה תתן עיניה בממון? התשובה היא: שלום בין בני הזוג תלוי ב"אהבה ואחוה ושלום ורעות" - כשישנן אהבה ואחוה ורעות, יש גם שלום; ובהעדרן אין שלום. לא הכתובה ולא הסכם ממוני מפרים את השלום. הדברים שכתב הר"מ פיינשטיין בוודאי היו טובים ומועילים לשעתם (תש"ם) כעצה טובה, אך לצערנו השתנו הדברים מאז, ולא לטובה. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[13]. ראה פד"ר ח, עמ' 8-6 בענין מחילה על דבר שלא בא לעולם, והאם יש הבדל בין מחילה בע"פ למחילה בכתב.

[14]. [כאשר יש קביעה משפטית ש"הנישואין מתו", ובני הזוג אינם מסוגלים להתיר עצמם מבית האסורים, אזי יש "מצוה לגרש" - לא רק על הצדדים, אלא גם על ביה"ד. כאשר יש שביב של סיכוי לשלום בית, צריך לעשות הכל ללבות את הניצוץ. אולם, כשהכל מת, מה בצע להשלות את הצדדים, ובפרט את האשה, לשוא. והאם אין לחשוש לתקלות חמורות ולעבירות מצד שני הצדדים? אינני שולל שימוש בפסיקת "פיצוי נאות" - וכך אני נוהג למעשה, כשהאשה אינה אשימה - אבל כל זה בכפוף לסידור גט. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[15]. [אינני סבור שרגמ"ה התכוון ליצור מצב של "בור ברשות הרבים", וחשש כבד לגילוי עריות - וזאת המציאות בימינו, לצערנו הרב. - הערת הר"ש דיכובסקי]

[16]. [אינני מבין מה הפסול בהתחייבות שתופעל לפי שיקול דעתו של בית הדין. סביר שביה"ד לא יפעיל סעיף זה, כאשר בני הזוג בשלום, או כשיש סיכוי לשלום. אולם במצב של "מות הנישואין", למה לא להשתמש בכך? כמובן, צריך בי"ד חכם, שידע לפעול כשצריך, ולא לפעול כשלא צריך. שאלת מחבר המאמר, מיהו השוטה שיסכים לחתום על התחייבות כזו, יכולה להשאל גם על ה"שוטה" שמתחייב לאשתו סכום עתק בכתובתה. ההצעה לעיקול אינה נוגדת שום הלכה, כי מדובר בעיקול להבטחת חיוב קיים שמקורו בהתחייבות, ולא להבטחת מזונות. חידושו של הר"א גולדשמידט זצ"ל, שאין לעקל לצורך מזונות של יותר מחצי שנה, אמור רק בחיוב מדין מזונות, שעילתו מתחדשת כל יום, ולא בחיוב ממוני שעילתו טמונה בהתחייבות חוזית. אין כאן שו"ע חדש, אלא שימוש בשכלם הישר ובנסיונם של הדיינים לפתרון בעיות קשות. גם זה חלק מכלי הדיינים, ועיין רמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין בענין האומדנא של הדיין. - הערת הר"ש דיכובסקי]

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד