קידושין קונסרבטיביים

[פורסם בתחומין יח 84]

 א. התנועה הקונסרבטיבית

   1. השקפת התנועה כופרת בעיקרי האמונה

   2. סוגים שונים בין חברי התנועה

ב. טקס הנישואין הקונסרבטיבי

   1. כשרותם של העדים

   2. ייחודם של העדים

   3. הבעלות על הטבעת

   4. מסירת טבעת מהכלה לחתן

ג. קידושי ביאה

ד. מסקנה

v v v

כשליש מיהודי ארה"ב מזדהים עם התנועה הקונסרבטיבית.[1] בדרך כלל הם מנהלים את חייהם, נושאים נשים ומתגרשים באותה מסגרת. השאלה עולה מהו התוקף ההלכתי של קידושין קונסרבטיביים. בדרך כלל הפסיקה היא שיש לחוש לחומרא, שהקידושין לא נערכו כדת משה וישראל. האם נאמר כך גם לקולא, כגון כאשר אשה התחתנה אצל ראביי קונסרבטיבי, ובעלה מסרב לתת לה גט? או אשה שהתחתנה אצל ראביי קונסרבטיבי, פרשה ממנו שלא כדת משה וישראל, התחתנה שוב וילדה - האם נוכל להקל כדי שלא ייחשבו ילדיה ממזרים?

בתחומין ז פרסם הרב שילה רפאל ז"ל את פסק דינו של בית דין האזורי בירושלים (תיק מספר 1145) שהתיר אשה מכבלי העיגון על סמך ביטולם של קידושין רפורמיים, שנערכו לפי פסק הדין שלא כדת משה וישראל. פסק זה התבסס על הוראתו הר"מ פיינשטיין ז"ל (אגרות-משה אה"ע ח"א סי' עו ועוד). כך נפסק גם בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קא; בשו"ת לב-אריה סי' לא (לפי סוף התשובה הסכימו לכך גם הריא"ה הרצוג והרב צ"פ פרנק ז"ל - שם היתה שאילת ממזרות); הרא"י אונטרמן ז"ל (כמובא בספר נחלת-צבי ח"ב עמ' 243-241); בשו"ת ציץ-אליעזר ח"ח סי' לז; ושו"ת עשה לך רב ח"ח סי' עב.

השאלה הינה מסובכת יותר ביחס לקידושין קונסרבטיביים. בדרך כלל נוטים אנשי תנועה זו למסורת יותר מאשר אנשי התנועה הריפורמית. אך כשמדובר בעריכת קידושין - לפי הר"מ פיינשטיין (אג"מ אה"ע ח"ד סי' יג) בדרך כלל הם אינם בקיאים בהלכות; ואף אם בקיאים הם, לא איכפת להם כל כך לעשות כדין. התייחסותו של הרמ"פ לקידושיהם דומה להתייחסותו לגרות שהם עורכים, שלפי דעתו (אג"מ יו"ד ח"א סי' קס) אף היא אינה כלום - "אין יודעין דיני גרות, וגם אינם זהירים לקיים כדין אף אם היו יודעין."

אבל ייתכן שבזה נבדלת התנועה הקונסרבטיבית מהתנועה הריפורמית, שבראשונה נמצאים גם רבייס כאלה שעושים כדין. הדבר מחייב לבדוק ולחקור את טיבם של הקידושין בכל מקרה לגופו.

לפי המתואר ב Encyclopedia Judaica (כרך 5 עמ' 905) גדלה התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה. בניה שאפו לנהוג כאמריקאים מובהקים, אולם יחד עם זאת רצו לשמור על אווירה שתהלום את רגשותיהם המסורתיים (לא משום מחוייבות לדרך התורה והלכה). משום כך מתנהלת התפילה אצלם ברובה בעברית, ובמהלכה הם חובשים כיפות ועטופים בטליתות (אם כי במקרים רבים, טליתות פסולים העשויים כצעיפים). אולם הגברים והנשים יושבים ללא מחיצה ביניהם, והחזן מתפלל כשפניו כלפי העם. בקידושין שנערכים בתנועה זו נאמרות הברכות המסורתיות בעברית, והחתן אומר "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". במקרים רבים הסטיות מהנהוג הן, שאין הם מייחדים עדים; הכלה אף היא נותנת טבעת קידושין לחתן תחת החופה; בסוף הטקס מכריז הראביי כדרך הגויים: "אני מצהיר שאתם נשואים בעיני אלקים ואדם"; במקרים רבים משמשות נשים לעדות. בדרך כלל ה"בעלי בתים" בתנועה הקונסרבטיבית אינם שומרים הלכה, אפילו לפי הסטנדרדים של התנועה עצמה.[2]

במו עינינו נוכחנו שהיו אפילו ראבייס, שלנוחיותם ויתרו על קיום הלכות של יום-יום, ומהם שאף חיללו שבת בפרהסיא. רבים מהראבייס, גם מאלה הנוטים יותר למסורת, כופרים בכמה דינים ומצוות[3] באותו מקור (עמ' 85) הוא כופר בחובה לקיים גזירה גם אם טעמה בטל. הוא מביא את החלטת ועד ההלכה של כנסת הראבייס Rabbinic Assembly) ) שמותר לנסוע במכונית כדי להגיע לבית הכנסת בשבת, וזאת בשל חשיבות התפילה הפומבית בשבת (עמ' 86). כמו"כ התיר אותו גוף לכהן לשאת גרושה או גיורת, כיון שמעמדו הקדוש של הכהן אינו רלוונטי לימינו (עמ' 388).

מסמך רשמי של התנועה הקונסרבטיבית (Emet V`Emuna - Statement of Conservative Judaism Principles of) טוען ש"השינויים הגדולים בעידן הטכנולוגי הן בענייני מדע והן שינויים חברתיים, וכן השקפות אתיות חדשות מחייבים פירושים ויישומים חדשים בענייני הלכה" (עמ' 23). נשים רשאיות לשמש כשליחות ציבור וכקוראות בתורה, ואף כעורכות טקסי גרות ולשמש כעדים בנישואין או בגירושין (עיין בספר The Ordination of Women as Rabbis ניו יורק 1988). יש מצוות שהמימסד הקונסרבטיבי רואה בקיומן השפלה, למשל איסור גיורת לכהן (ראה קליין עמ' 388 וסקלאר - Conservative Judaism - עמ' 269-268).

גם בתחום ההשקפה ועיקרי האמונה קיימת בתנועה הקונסרבטיבית סטייה משמעותית מהנורמה הנדרשת בהלכה,[4] למשל לגבי שכר ועונש, הישארות הנפש והעולם הבא.[5] סקלאר (עמ' 121) מביא, שנדיר הוא למצוא אנשים מחברי תנועה זו שמאמינים בהחזרת בית המקדש, קדושת עם ישראל, מושג שכר ועונש, ותחיית המתים.

לאור עובדות אלו מובנת קביעתו של הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"ד ס' יג) שקונסרבטיביות "היא כפירה בהרבה דיני התורה", ומשום כך חברי תנועה זו "פסולין לעדות, אף אם נימא שלא עברו על איסורי לאוין דמלקות". משום כך, לפי פסיקתו הגירות הנעשית אצלם אינה נחשבת לכלום, כי "אנן סהדי שכל מי ששם הבזוי קאנסערוואטיווי עליו הוא בחזקת מופקר להרבה איסורין ולכפירה בהרבה עיקרים." עוד בדור שקדם פסק ה"ר ח"ע גרודזינסקי (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כה) שכדי לפסול לעדות מי שאנן סהדי שהוא מחלל שבת, אין צורך בקבלת עדות בבי"ד על כך, וגם אין צורך שידע מחלל השבת שבשל עבירתו הוא נפסל לעדות.

נסיוננו בבית הדין לימד אותנו שיש ארבעה סוגים בין אנשי התנועה הקונסרבטיבית:

א. לרוב רובם של אנשי התנועה אין מחוייבות למערכת ההלכתית, אפילו לפי הסטנדרדים של הקונסרבטיבים. למשל: הם נוסעים ברכב בשבת, גם לא כדי להגיע לבית-כנסת. התייחסותם להלכה היא כאל פולקלור (עי' מחקרו של סקלאר עמ' 324). דינם של אלה יכול להיות לכל היותר כתינוקות שנשבו, ועל כך נדון להלן.

ב. גם אלו שמקיימים את ההלכה על פי הסטנדרדים של התנועה הקונסרבטיבית, אינם מקיימים אותה ע"פ הנדרש בהלכה היהודית. למשל: גם הם נוהגים בשבת ברכב, אם כי רק בדרכם לבתי תפילתם. לכאורה ניתן היה להחיל עליהם את הנאמר בגמ' סנהדרין כו,ב:

הנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת - שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות, ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. אמר ליה רב פפא: והא רשעים נינהו? סברי מצוה קא עבדי. והא קא משמתינא להו? סברי כפרה קא עבדי לן רבנן.

בעקבות זאת ובעקבות דברי הריב"ש בשו"ת סי' שיא פסק הרמ"א (חו"מ לד,ד): " והוא הדין בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות."

מהסוגיה בב"מ ה,ב - "לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו" - עולה שמי שסבור שמעשיו אינם עבירה אינו נפסל בשל מעשיו לשבועה. בפתחי-תשובה (אה"ע מב,יח) מובא פסקו של רבי עקיבא איגר (שו"ת סי' צו) שמטעם זה אין לפסול עד קידושין המגלח את זקנו בתער, שהרי "השחתה דתער דנתפשטו בעוונותינו הרבים אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כל כך." בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כה הכשיר גט שנחתם בדרום-אפריקה, למרות שעדיו השאירו את חנויותיהם פתוחות בשבת - "כיון דהורגלו לכך ורבם ככולם, וכן לא משמע להו איסור פתיחת החנות בשבת."

לכאורה על פי זה היינו מצריכים להכשיר לעדות סוג זה של אנשי התנועה הקונסרבטיבית, השומרים את ההלכה ע"פ אמות המידה שלהם. אולם קיים הבדל עקרוני בינם לבין הקבוראי הנזכרים בסוגיה בסנהדרין: אלה האחרונים הכירו עקרונית בסמכותם של חכמים, וטעותם בענין הקבורה נבעה כל כולה מטעות. הוא הדין למקרים שהוזכרו בפסיקותיהם של הרמ"א ורעק"א. כך חילק גם המבי"ט (סי' לז) בין העובר עבירה משום שהוא אומר מותר, שהוא כשר לעדות, לבין הצדוקים, שהם פסולים לעדות. לעניננו דינם של חברי התנועה הקונסרבטיבית היא כדין הצדוקים, וכפי שנקבע בפסיקתו של הר"מ פיינשטיין הנ"ל, וכך פסק גם מו"ר הרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל (עי' נפש-הרב עמ' רלב-רלג). מנהיגי תנועה זו מעידים על התנערותם מההלכה המקובלת בישראל במשך דורות במאמריהם שהוזכרו לעיל.

אמנם יש להקשות על כך ממש"כ הרמ"א באה"ע סו"ס ד, שהקראים הם ספק ממזרים. משמע שקידושיהם של הקראים הם קידושין, ורק משום שגיטיהם פסולים, לכן הם בגדר ספק ממזרים. וקשה: הרי הקראים כופרים בסמכות חכמי ישראל, והכיצד יוכלו קידושיהם להיות קידושין בהעדר עדים כשרים? ואכן, דעתו של הרדב"ז (כמובא בפתחי-תשובה, שם) היא שגם קידושיהם אינם קידושין. ואשר לפסקו של הרמ"א - אפשר שהוא הכשיר את קידושיהם כיון שבהם היו נוכחים גם יהודים "רבניים", שהם כשרים לעדות.

אשר על כן אין להכשיר את עדות הקידושין של אנשי התנועה הקונסרבטיבית. ואם להחשיבם כתינוקות שנשבו, ולהכשיר מטעם זה את עדותם - עי' אגרות-משה אה"ע ח"א סי' פב, וח"ד סי' לב (ז) וסי' נט, "שאין להחשיבם כלל כתינוק שנשבה, מאחר שרואין הרבה שומרי תורה ומצות."

ג. מבין מנהיגי התנועה ורבניה יש שאינם סומכים על "היתרים" ביחס לחילול שבת, ולכשעצמם הם מקפידים לשמור את כל פרטי ההלכה, כמקובל בישראל מקדמת דנא. בכל זאת הם מזהים עצמם עם התנועה הקונסרבטיבית. במקרים רבים הם אינם מזדהים עם ההשקפה הקונסרבטיבית באשר לעיקרי אמונה, ובכל זאת הם נמנים על חברי תנועה זו, וכאמור אף על מנהיגיה (אולי מטעמי פרנסה בלבד?).

הרב פיינשטיין הסתפק לגבי אלה. באג"מ אה"ע ח"א סי' קלה הוא הסתפק לגבי ראביי כזה שחתם כעד בגט: "הדבר אצלי בספק אם הראבאי פסול לעדות. ואף שאולי נוטה יותר שלא נפסל כ"ז שאין לנו עדים ובפניו שעבר על איסורין הפוסלין לעדות, מ"מ לא הייתי מכשיר בפסול דאורייתא." הנטייה להכשיר במקרה זה היא מפני שמדאורייתא הגט כשר (היו שני עדים כשרים בעת המסירה) ורק מדרבנן יש צורך בעדי חתימה (גיטין לו,א; שו"ע אה"ע קלא,ו). במקום שמדובר על 'דאורייתא' (אג"מ אה"ע ח"ד סי' יג) נטה הרמ"פ לפסול את הקידושין שנערכו בידי ראביי קונסרבטיבי -

שאף אם היה מהטובים שבהם, שלא היה אוכל מאכלות אסורות ולא היה מחלל שבת בפרהסייא לבא לביהכנ"ס שלו במכונית, מ"מ לבד שחזקת כשרות הא ודאי לית לו, וממילא פסול מספק, הא כיון שהוא חבר להראבייס דקאנסערוואטיוון, ששיטתם לבטל איזה מצוות התורה גם דאורייתא וכמה איסורין דרבנן, שהם ענייני כפירה, הם פסולין לעדות, אף שלא שמענו ממנו כלום ... ואין לך פרסום וחזקה היותר גדול שהוא מחזיק בשיטת הקאנסערוואטיוון לכפור בהרבה דיני תורה, ואולי גם לכפור בעיקר קבלת התורה בהר סיני כשהוא ראביי בית כנסת שלהן. ואף אם עושה זה בשביל פרנסה, נמי הוא בדין כופר שפסול לעדות.

אף על פי כן מעיד הרמ"פ על עצמו בסוף תשובה זו, שאם היה נוגע זה להאשה (אם הילדים) עצמה להתירה להנשא" - דבר שלכאורה נובע ישירות מפסולו של הראביי מסדר הקידושין - "הייתי ירא מלהתירה מפני חומר אשת איש שהחמירו בה הרבה."

ועדיין לא נתקררה דעתו, ובמקום אחר (אה"ע ח"ד סי' מו) בדונו באשה שנישאה אצל ראביי קונסרבטיבי וזינתה, וכעת רוצה לינשא לבועל, הוא נוטה לפסול את הקידושין מכל וכל:

פשוט לדידי שהוא [הראביי הקונסרבטיבי] פסול לעדות, אף שאומרים עליו שהוא שומר שבת ואוכל כשר. כי זה עצמו שהוא רב אצל קאנסערוואטיוון ונוהג את עדתו בדרכי הקאנסערוואטיוון הוא איסור מעניני הכפירה, שפוסל לעדות ... דנשואין לפני ראביי קאנסערוואטיווי אולי לא נחשב ריעותא כלל נגד חזקת פנויה שלה.

בתשובה אחרת (שם, סי' עח) כתב הרמ"פ ש"דבר ברור" הוא שאין לחוש לסידור קידושין של ראביי קונסרבטיבי - "שחזקתם שהם כופרים בעיקרי האמונה, אף כשלא ידוע הגברא ממש." אכן בתשובה זו קיימים היו סניפים נוספים להקל להתיר את האשה בלא גט (מדובר בגר שנתגייר אצל הקונסרבטיבים, ולא קיבל מצוות), אבל מהקדמת הרמ"פ - "הוא דבר ברור" - משמע לכאורה שדי היה בעצם היותו של מסדר הקידושין ראביי קונסרבטיבי.

ד. לאחר פטירת הר"מ פיינשטיין - ולא בהכרח משום כך - עזבו קצת מהראבייס הקונסרבטיבים את התנועה הקונסרבטיבית, והקימו תנועה חדשה - "האיגוד למען יהדות מסורתית" (Union for Traditional Judaism). לפי הצהרת העקרונות של ארגון זה, חבריו מאמינים בתורה מסיני, בתורה שבעל פה ובביאת המשיח, ומחוייבים להלכה מימים ימימה. אם אכן עזבו חברי ארגון זה את התנועה הקונסרבטיבית, נראה שאפילו ספקותיו של הר"מ פיינשטיין אינם חלים עליהם.

על כל פנים כל מקרה מחייב אותנו לדון בגופו: להתחקות אחר השקפותיו והתנהגותו של מסדר הקידושין בכלל, וגם אחר דרך סידורם של הקידושין העומדים על הפרק. הרב פיינשטיין כתב (אג"מ אה"ע ח"ד סי' מו): "צריך להיוודע שאולי היו נמצאים שם בקרואים שני עדים כשרים בשעת הקידושין." הרב אונטרמן (נחלת-צבי עמ' 242) ביקש רשימה מפורטת של כל האנשים שהיו נוכחים בטקס הנשואין. במקום אחר (אג"מ אה"ע ח"ד סי' פג אות ג) כתב הר"מ פיינשטיין:

יש לחקור ולהיוודע מהאשה גופה, באופן שלא תרגיש שיש חילוק לדינא ... איך עשו סידור הקידושין. ואף שאינה נאמנת אף אם היתה מסיחה לפי תומה לומר שהיו עדים פסולים - דאין מסל"ת נאמן אלא בעדות מת בעלה ובמלתא דרבנן, כדאיתא בב"ק קיד,ב - וכל שכן שלא יהיה ברור דהוא מסל"ת, דאפשר שתבין שנוגע לדינא, מכל מקום מסתבר שהיה עושה זה ספק ... ואם אי אפשר להיוודע, וניכר מהדברים אשר תספר לכתר"ה שהיו רשעים, יהיה בה עוד ספק שהיה שייך להתירה אם לא יהיה אפשר להשיג גט.

כיום, משנהוג בחתונות רבות לצלם בוידיאו, ולעתים הצלם ו/או עוזריו הם עצמם יהודים כשרים, יכול בית הדין להתחקות אחר מה שנעשה בעת הקידושין ע"י התבוננות בסרט הוידיאו.

אמנם הרב אונטרמן (נחלת-צבי עמ' 243) כתב שאם ייחדו עדים פסולים, לא די בשני עדים כשרים שהיו בין הקרואים, גם אם ראו את מעשה מסירת הטבעת מידו לידה. אבל בשו"ת חתם-סופר (אה"ע סי' ק) כתב שאפילו לא ראו העדים את מעשה הקידושין, עדותם כשרה מטעם אנן סהדי. אכן, "אנן סהדי" כזה שייך רק אם מסדר הקידושין היה רב כשר, וכמוש"כ באגרות-משה אה"ע ח"א סי' עו-עז; בשו"ת לב-אריה סי' לא; ובשו"ת ציץ-אליעזר ח"ח סי' לז. הרב פיינשטיין הוסיף שם באגרות-משה: "ואף בספק שמא אין יודעין, לא נחשבו שוב עדים, כיון דליכא ידיעה ברורה שיתחשבו כעדים."

התוס' במכות ו,א ד"ה שמואל הקשו "היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט במעמד קרובים", והרי אם בין העדים נמצא אחד קרוב או פסול נפסלת העדות כולה. משום קושיה זו שיטת התוס' היא שהצטרפות העדים נעשית בבואם להעיד, ולא בעת הראיה. אולם ראשונים אחרים סוברים שכבר אז נעשית ההצטרפות, וכדי להתגבר על הקושי של בעלי התוס' (שבוודאי קשה עוד יותר בקידושין מאשר בעת מתן גט) נהגו כדברי הריטב"א בקידושין מג,א שיש לייחד את העדים, וללא ייחודם - לדעתו - הקידושין נפסלים מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול.

דינו של הריטב"א נתקבל אצל חלק מהפוסקים לא רק לכתחילה, כדי לצאת ידי כל הדעות, אלא גם בדיעבד הוסיפו את סברתו כדי לפסול קידושין - עי' שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קיא), שו"ת לב-אריה סי' לא, ושו"ת ציץ-אליעזר (ח"ח סי' לז).

כאמור לעיל, בדרך כלל ראביי קונסרבטיבי המסדר קידושין אינו מקפיד על הלכה זו.

הסיבה לצורך בנוכחות רב כשר המסדר את הקידושין כדי להניח ברמה של "אנן סהדי" שהקידושין היו כשרים, היא - לדברי הר"מ פיינשטיין (אג"מ שם) "דהא יש כמה דברים שפוסל הקידושין, אף אם עשה מעשה קידושין, כמו טבעת שלה או טבעת שנתן לה מכבר למתנה בעלמא." סברת שו"ת בית-יצחק (ח"א סי' קד) שהכשיר קידושין כאשר טבעת הקידושין היתה של הכלה, משום "דבקידושין הוי כמוכרת עצמה בעד החפץ ובודאי הקנתה החפץ", אינה שייכת כלל כשהאשה אינה שומרת מצוות. עצם בחירתה במסדר קידושין שאינו רב כשר בישראל, מראה בעליל שהגישה המסורתית שהיא כמוכרת עצמה בעד החפץ בכלל אינה עולה על דעתה.

מאותה סיבה אי אפשר לומר על אשה כזו את סברת הרא"ש (קידושין פ"א סי' כ) המובאת להלכה בשו"ע (אה"ע כח,ו) שהשואל חפץ מחבירו ומקדש בו, מהני הקידושין משום שהמשאיל הקנה בכל אופן המועיל. כבר הביא באגרות-משה אה"ע ח"א סי' צ, שסברה זו אינה שייכת בעמי הארץ שאינם יודעים הדין. והרי זה כנותן לולב לחבירו, שאע"פ שבסתמא יוצא ידי חובתו, כיון שמסתמא נתן בתורת מתנה ע"מ להחזיר; אבל אם "הנותן אינו יודע הדין שאין יוצאין בשאולה ... בודאי אינו יוצא" (משנה-ברורה תרמט,טו).

הבאנו לעיל שבחתונות רבות הנערכות ע"י ראבייס קונסרבטיביים לא רק החתן נותן טבעת לכלה, אלא גם היא מעניקה לו טבעת, ובמקרים אחדים מכריז הראביי לאחר שבע הברכות שהוא מצהיר על הזוג כנשואים. מעשה כזה עלול לפסול קידושין אם משום שתפיסת הקידושין ע"י בני הזוג היא כנראה מעוותת, שהרי "כי יקח" כתיב, ולא "כי תקח" (ע"פ קידושין ד,ב; ה,ב); ואם משום שאולי בכך יש חזרה של החתן מנתינתו.

מפי מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א שמעתי, שאין בכך כדי לפסול את הקידושין, שהרי במקדש לא אמרינן "תוך כדי דיבור כדיבור דמי" (נדרים פז,א) וא"כ מה איכפת לנו מה עשתה האשה לאחר שהבעל קידש אותה בטבעת.

אולם הרב פיינשטיין כתב באג"מ אה"ע ח"ג סי' כה, שפעולתה של האשה מלמדת על הבנתם של הזוג במעשה הקידושין, "ומוכיח נתינתה על נתינתו שהוא רק במתנה בעלמא על שנעשו איש ואשה, אבל עשיית הקידושין היה בלא כלום." לדעתו, אין במעשה קידושין כזה אפילו קידושין בדברים, שהרי החלפת הטבעות נעשית לאחר "שאילת הראביי אם רוצה ליקחנה לאשה, ומשיב הן; ואותה הוא שואל אם היא רוצה שיהיה בעלה או שתהיה אשתו, ומשיבה הן. שזה אינם אף דברים של קידושין, אלא דברים שרוצים בהאישות. ואח"כ נותנים זל"ז הטבעות על האישות שנעשה בדבריהם שהשיבו הן, שזה לא היה כלום אף אם היה נעשה לפני עדים."

בדרישה וחקירה שערכנו בבית הדין שלנו נתברר שבמקרים רבים לא הבינו בני הזוג שהקידושין נעשים במסירת הטבעת, אלא בהצהרתו של הראביי בסיום טקס הנישואין "כעת אני מצהיר שאתם איש ואשתו בעיני האלוקים וחוקי המדינה", כמעשיהם של הנוכרים.

אמנם יש לשאול, מנין לנו שבני הזוג צריכים להבין את מהותם של הקידושין? ויתר על כן: הרי הרמ"א (אה"ע מב,א) פסק ש"אין הולכין בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קידושין." ראשית, הרי בסדר הגט כתב הרמ"א (אה"ע קנד,פא): "ויאמר לה החכם המסדר הגט: דע שבגט זה תהי' מגורשת מבעליך." לכאורה, אם בגט צריכים בני הזוג להבין שהגט הוא הכורת בינו לבינה, הוא הדין בקידושין צריכים להבין שנתינת הטבעת היא המקדשת, וכפי שעולה מהנוסח "הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו'."

אשר לאומדנות, שאינן קבילות בענין קידושין - הלא בפתחי-תשובה (מב,ג) מובא משו"ת נודע-ביהודה מהדו"ק אה"ע ריש סי' נט, שפסק הרמ"א נובע מהדין "דברים שבלב אינן דברים", ובמקרה דנן אין אלו רק דברים שבלב, אלא מעשה החלפת הטבעות והצהרת הראביי והנחיותיו מוכיחים שהזוג אינו מתכוון ליצור חלות קידושין ע"י נתינת הטבעת מהחתן לכלה.

אי אפשר לומר שהתנהגותם של בני הזוג לאחר טקס הקידושין יש בו כדי להוכיח שהתכוונו בעת הטקס שיהיו נשואים כדת וכדין. ראייה לכך מהגמ' בקידושין נ,א: "המקדש שתי נשים בשווה פרוטה, או אשה אחת בפחות משווה פרוטה - אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן, אינה מקודשת, שמחמת הקידושין הראשונים שלח." ופירש רש"י: "ולא אמרינן יודע היה שאין קידושין קידושין, וגמר ושלח סבלונות לשם קידושין; אלא אמרינן מחמת קידושין הראשונים שלח." כך נפסק להלכה ע"י הרמ"א באה"ע מה,ב, שאפילו "באתרא דמסבלי והדר מקדשי, לא חיישינן לסבלנות." אמירת "הרי את מקודשת לי" נתפסת ע"י בני הזוג כתפילה בעלמא. ולראייה, שאין אמירה זו נחשבת לעיקרן של הקידושין, הלא היא העובדה שבדרך כלל בני הזוג אינם מקבלים מפי הראביי את תרגומו ללע"ז של משפט זה.

ראבייס קונסרבטיביים יותר מסורתיים מקפידים לומר לחתן שנתינת הטבעת מצידו היא לקיחת הכלה להיות אשתו, ולכלה מסבירים שנתינת הטבעת מצידה היא לצורך הבעת רגשי אהבתה לחתן. מדברי הר"מ פיינשטיין (אג"מ אה"ע ח"ד סוף סי' יג) עולה שהוא היה מפקפק גם בכשרותם של קידושין כאלו, וזו לשונו: "אולי נראה שהוא רק מעשה שחוק דחלופי דנתינת מתנות לסימן בעלמא על שנעשו בחשיבות איש ואשתו, ולא שהוא מעשה קנין אישות שהצריכה תורה ... ולא נתקדשה כלל. והוא אצלי ספק גדול, שלא מצאתי לזה ראייה עדיין."

תפיסתו של הרמ"פ לגבי טקס הקידושין הנערך ע"י הקונסרבטיבים מתאשרת לאור מה שכתב קליין בספרו הנ"ל (עמ' 395): "נתינת הטבעת היא בימינו סמלית ולא מהותית" - זאת בניגוד לתפיסה המסורתית המובעת ע"י הר"ן בנדרים ל,א (מובא ע"י רעק"א בגליון הש"ס בקידושין ה,ב): "מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש, היא מבטלת דעתה ורצונה, ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו. הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל."

למרות הפקפוקים, ייתכן שניתן לצרף סברה זו כדי לפסול קידושין על מנת להציל אדם שאילולא כן היה נחשב לממזר.

רוב האחרונים הקילו בנישואין אזרחיים לומר שאין הזוג נחשבים כנשואים ע"פ דין תורה, למרות שלאחר מכן הם חיים חיי אישות כבעל ואשה, והרי חזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. הסברה היא שחיי האישות הללו נעשים על דעת הקידושין הראשונים, ואם אלו היו שלא כדין ממילא כל החיים שלאחריהם ממשיכים באותו אופן.[6]

אם בנישואין אזרחיים כך, בקידושין - בין ריפורמיים ובין קונסרבטיביים - לא כל שכן, שהרי בני הזוג חושבים שזכו לטקס קידושין יהודי כדת וכדין.

נוסף על כך יש לפקפק - לצערנו - בדור זה על החזקה ש"אין אדם עושה בעילת זנות". לפי בעל שאגת-אריה (מובא בשו"ת בית-אפרים אה"ע סי' מב) חזקה זו מבוססת על ההנחה "לא שביק אינש התירא ועביד איסורא." השינויים במוסר המיני, ובעיקר בעולם המערבי, מטים את הכף למה שכתב הרמ"א על אותה סברה בעניני טריפות ונבלות, שאין החזקה "לא שביק התירא ועביד איסורא" שייכת ב"מי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות לתיאבון, אע"פ שאינו עושה להכעיס" (יו"ד ב,ו, ועי' עשה לך רב ח"ח סי' עב).

כל מעשה קידושין שנעשה בטקס קונסרבטיבי מחייב דרישה וחקירה על מנת לבדוק אם אכן ייחשב הזוג נשוי כדת משה וישראל. במיוחד יש לעשות כך כשעולות שאלות של ממזרות או עגינות. כפי הנראה יש בסיס להיתר ברוב רובם של הקידושין הקונסרבטיביים כדי לפתור בעיות ממזרות, ובמקרים רבים גם בעיות של עיגון.



[1]. Encyclopedia Judaica Decennial Book 1983-1992 עמ' 32.

[2]. עיין לדוגמא בספר "100 "The Seminary at אשר בו מעריכים מנהיגי התנועה את תנועתם. וכן עיין בחוברת (אורטודוקסית) Fall 1989 pages 105-107, Tradition, ובספר סוציאולוגי Conservative Judaism של פרופ' מרשל סקלאר עמ' ,245-199 במיוחד בעמ' 228.

[3]. ראה ספרו של ראביי אייזיק קליין: Guide to Jewish Riligious Practice A שיצא לאור ב1979-.

[4]. עי' בית-יוסף חו"מ סי' רסו ד"ה ומ"ש אבידה של כל ישראל, שהסטנדרטים של הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה מהווים הנורמה הנדרשת בהלכה.

[5]. ראה במסמך "אמת ואמונה" הנ"ל, והתייחסותו האורתודוכסית של הרב מנחם גנק למסמך זה ב- Tradition, סתו 1989 עמ' 80-70.

[6]. עי' דבר-אברהם ח"ג סי' כט; מלמד-להועיל ח"ג סי' ב; שרידי-אש ח"ג סי' כב; היכל-יצחק ח"ב סי' לא; חלקת-יעקב ח"ג סי' א; ותשובת הרב אונטרמן הנ"ל ובשו"ת שבט-מיהודה שער ד יג,ד-ה; הרב שילה רפאל בתחומין ז עמ' 284.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד