מצות אכילת פירות שביעית

[פורסם בתחומין כח 331]

א. מצות עשה לדעת הרמב"ן

ב. לאו הבא מכלל עשה

ג. מצות עשה ממש

ד. לאו וגם עשה

ה. "שביעית ניתנה לאכילה"

ו. אלו שימושים בפירות הם מצוה?

ז. מצות האכילה היא מצוה קיומית

ח. "אין מחייבים לאכול פת שעיפשה"

ט. אכלה פגי שביעית ולקתה בבית דין

י. מצות החפצא ולא הגברא

יא. סיכום


 

v v v

הרמב"ן הוסיף לספר המצוות של הרמב"ם, כמצות עשה (הוספות מ"ע ג):

שאמרה תורה (ויקרא כה,ו) בפרות שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו: לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר-תורה הוא, כמו שאמרו בפרק בתרא דע"ז (סב,א): "נמצא פורע חובו בפרות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה"; וכן במקומות רבים מן התלמוד בא הלשון הזה. ונכפלה זו המצוה באמרו יתעלה (שמות כג,יא): "ואכלו אביוני עמך" - שלא אמר 'לאביוני עמך תעזוב אותם', כאמרו בלקט ושכחה, אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום. והנה העושה סחורה בהם - עובר בעשה.

מתוך דיון במקורות ובראיות למצות עשה זו לדעת הרמב"ן, ניתן להגיע לגדר המצוה. קודם שנדון בראיות, צריך לברר היכן מצאנו שלשון כזו, כפי שהובאה בפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", שהמוטיבים העיקריים בו הם: "והיתה... לכם ל...", מורים על חובה ומצוה. מצוות נוספות בלשון דומה הן: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג,ט); "והיה לכם לציצית" (במדבר טו,לט) ועוד. אמנם לא בכל המקומות לשון זו משמשת כמצוה, כגון: "והיה לכם לזרא" (במדבר יא,כ); "והיתה לך לאשה" (דברים כא,יג) ועוד.

דא עקא, שבכל ספרות חז"ל לא הוזכרה מצוה זו במפורש, ומאידך גיסא ראיות שהובאו לכך שאינה מצוה (כגון ע"י בעל מגילת-אסתר) צריכות עיון, כפי שיבואר להלן.

יש שפירשו שגם לרמב"ן אין חיוב לאכול פירות שביעית, אלא זהו "לאו הבא מכלל עשה", והוספתו זו היא לשיטתו בכל מקום (כדברי מגילת-אסתר בהוספה ב למ"ע) שבניגוד לרמב"ם יש למנות במנין המצוות גם לאווים הבאים מכלל עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה מצוות כאלה. ולפי זה אין בכלל מחלוקת למעשה בין הרמב"ם לרמב"ן.

נראה שזוהי כוונתו של החזון-איש (שביעית יד,י) שכתב: "כוונת הרמב"ן דאסור מתורה הוא ממנין עשה, כמבואר בדבריו ז"ל, אבל אין עשה באכילתן." אם כי אף הוא מודה שבעל מגילת-אסתר, על הוספה זו של הרמב"ן, הבין שלדעת הרמב"ן זוהי מצות עשה לאכול פירות שביעית, אך דחה שם את דבריו.

וכן כתב הרי"י וינברג בשו"ת שרידי-אש (ח"ב סי' צ):

אין שום מצות אכילה בפירות שביעית, ולא מצינו מצוה זו של אכילת פרות שביעית בכל הש"ס. והרמב"ן שמנה אכילת פירות שביעית במנין המצוות, כוונתו מטעם לאו הבא מכלל עשה - "לאכלה ולא להפסד" - אבל לא שיש כאן מצות אכילה כמו קדשים ותרומה.

אך קשה לי על שיטה זו:

א. הרי כשם שדרשו חז"ל "לאכלה ולא לסחורה", כך דרשו גם "לאכלה ולא להפסד" (פסחים נב,ב) וכן "לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה" (סוכה מ,א). ומדוע לא מנה הרמב"ן בדבריו גם דרשות אלו?

ב. במצוות אחרות שמנאן הרמב"ן כמצוות עשה בגלל ש"לאו הבא מכלל עשה - עשה" (דהיינו בכל אחת מארבע מצוות העשה ב, י, יא וכן יב) טרח הרמב"ן לציין את סיבת מנייתן שם ("לאו הבא מכלל עשה - עשה"). מדוע לא פירש כך גם כאן? שמא יש להסיק מכאן שזוהי מצוה לאכול פירות שביעית.

ג. הרמב"ן לא הסתפק בהבאת מקור מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", אלא הוסיף שנכפלה מצוה זו בפסוק "ואכלו אביוני עמך", בהדגישו את לשון האכילה, ומשמע שיש מצוה ממש באכילה. וכבר הקשה זאת בשבט-הלוי ח"ד סי' רלב.

יש שהבינו שלדעת הרמב"ן זוהי מצוה חיובית, ולכך יש השלכות הלכה למעשה. כך היא דעתו של מהרי"ט אלגאזי (הל' חלה ב,יד). וכן היא דעתו של ה"ר אברהם מנחם הלוי שטיינברג, אבד"ק בראדי (במשמרת-הבית המצורף לבית-רידב"ז, דף יט,ד). על פיה ביאר את חידושו של הירושלמי שיוצאים ידי חובת ד' כוסות של ליל הסדר בפירות שביעית - משום שהיתה הווה אמינא שכיון שמצוה היא לאכול פירות שביעית, אי אפשר לקיים בו בזמן גם את מצות שתיית ארבע הכוסות, שהרי אין עושין מצוות חבילות חבילות. אמנם הוא עצמו דחה הסבר זה, ועי' עוד שו"ת הר-צבי או"ח ח"ב סי' סח.

אבל קשה, אם יש מצוה וחיוב ממש לאכול פירות שביעית, הכיצד יכלו חכמים לבטלה בגוזרם גזירת ספיחים על ירקות הגדלים מעצמם בשנת השמיטה? והגם שיש כח ביד חכמים לעקור מצוה מן התורה בשב ואל תעשה, מכל מקום היה להם לפרש זאת.

קושיה זו מתעצמת לאור חידושו של הט"ז (יו"ד קיז,א; חו"מ ב):

אין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה, מה שאין כן במקום שיש היתר מפורש מן התורה.

אם כאשר התורה רק התירה, לא יכולים חכמים לאסור, קל וחומר שאינם יכולים לאסור כאשר התורה חייבה מעשה מסויים.

נקודה זו ניתן ליישב על פי שו"ת חתם-סופר (ח"ו ליקוטים סי' נב) שמקשה על הט"ז מכך שחכמים אסרו להלוות בריבית לגוי כדי שלא ילמד ממעשיו (ב"מ ע,ב), והרי התורה אמרה "לנכרי תשיך"? ותירץ: אילו היו אוסרים ריבית לגוי גזירה משום ריבית לישראל, הרי הגזירה היתה נגד התורה; אך הם אסרו בגלל גדר של לאו אחר, לאו של "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם", וכיון שהאיסור הוא גדר של לאו אחר מותר הדבר.

גם כאן ניתן לומר כך. אילו חכמים היו אוסרים ספיחים כדי שלא יבואו לזלזל בקדושת שביעית, לא היה הדבר ניתן בידם, אך חכמים גזרו על ספיחים כדי שלא יבואו לזרוע בסתר בשביעית (רמב"ם שביעית ד,ב), וזהו איסור אחר שיש בכוחם להטיל.

מלשון הרמב"ן משמע לכאורה שבאמירת "לאכלה" יש רק לאו הבא מכלל עשה, שכן הוא סיים באומרו: "העושה סחורה בהם עובר בעשה", ולמה לא כתב שכל מי שלא אכל פירות שביעית, לאו דווקא אם שכר בהם, ביטל מצות עשה?

ואכן, הרב יוסף צבי הלוי כתב (תורת-השביעית הל' פח עמ' שצט) שבדברי הרמב"ן כלולים שני דברים - גם מצות עשה לאכול פירות דשביעית, וגם לאו הבא מכלל עשה, שלא לסחור בהם. ובזה יישב מה שהוקשה לנו לעיל (בפרק ב, קושיה ב) למה לא פירש הרמב"ן גם במצוה זו שזהו "לאו הבא מכלל עשה". אך בדבריו ניחא, שכן לו כתב כך היינו מבינים שזהו רק לאו; בהשמיטו זאת איפשר את ההבנה שיש שני צדדים למצוה זו. אמנם מש"כ שם, שהרמב"ם חלוק על שני חלקי המצוה, צ"ע, שהרי גם הרמב"ם מסכים שיש לאו הבא מכלל עשה, וכל שיטתו היא רק שלא למנות לאווים כאלה כמצוות עשה במנין המצוות.

דוחק יהיה להניח שלדעת הרמב"ם איסור סחורה הוא מדרבנן, שהרי לשון הגמרא (ע"ז סב,א) שהביאה הרמב"ן הוא: "והתורה אמרה לאכלה ולא לסחרה". וכן כתבו רש"י ותוס' במקום אחר (קידושין כ,א) שסחורה היא מהתורה באיסור עשה, ורק נקראת "אבקה של שביעית" בגלל שאיסור סחורה קל מאיסור עבודת הקרקע.

אמנם מהר"ץ חיות (ר"ה כב,א) דייק מלשון הערוך, בערך אבק, שסחורה בפירות שביעית, שמכונה בגמרא כ'אבק שביעית' שווה ל'אבק ריבית' שאיסורו רק מדרבנן. אך הרב משה קלירס (תורת-הארץ ח"א פ"ח, נא) דחה זאת, וכתב שבעל הערוך דעתו כרש"י וכתוס' שאיסור סחורה הוא אבק שביעית ביחס לאיסור עבודת הארץ, וקל ממנו, כמו שאיסור אבק ריבית קל מאיסור ריבית; אבל אינו קל עד כדי לעשותו איסור דרבנן בלבד.

בדעת הרמב"ם בוודאי שאיסור סחורה הוא איסור מן התורה, שהרי סחורה בפירות שביעית אסורה כמו הפסד, ולענין הפסד כתב הרמב"ם בהל' בכורות (ה,ט) שבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום "לאכלה ולא להפסד". אילו היה איסורו רק מדרבנן, לא תבוא מצוה מדרבנן ותעקור מצוה מהתורה של בכורה.

בעל מגילת-אסתר דייק מלשון המשנה (שביעית ח,ב) "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה" - דלא כרמב"ן, שפירות שביעית ניתנו לאכילה, אך אין מצוה לאוכלם.

הקשה על כך בתורת-הארץ (ח"א פ"ח, סו) הרי גם באכילת מעשר שני בירושלים נאמר במשנה (מעשר שני ב,א) "מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה", ואעפ"כ כתב הרמב"ן בהוספתו הראשונה שאכילת פירות מעשר שני בירושלים היא מצות עשה.

והוסיף ראייה לרמב"ן מאותה משנה בשביעית, שהמשכה הוא: "קל מהם [מתרומה וממעשר שני] שביעית, שניתנה לצביעה ולהדלקת הנר". ומדוע לא אמרה ששביעית קלה מתרומה וממע"ש בכך שבה אכילת הפירות אינה מצוה, בעוד שאכילת תרומה ומע"ש היא מצוה? אלא משמע שאכילת פירות שביעית מצוה היא כאכילת תרומה ומע"ש.

אולם נראה שאין להביא ראייה לא מלשון "ניתנה" שבמשנה, ולא מכך שלא ציינה ששביעית קלה מתרומה וממעשר שני בכך שאין היא מצוה. המשנה נקטה לשון שיש בה הלכה למעשה, ומצד זה שווים פירות שביעית, תרומה ומעשר שני - כולם ניתנים לאכילה. המשנה אינה עוסקת במנין המצוות, כיון שאין כל נפקא מינה למעשה אם פעולה מסויימת נמנית במנין המצוות או לאו. הנפקא מינה היחידה היא האם ניתן לעשות שימוש מסויים בפירות או לאו.

בתורת-הארץ הקשה על הרמב"ן, שאם מה שכתוב במשנה "ניתנה לאכילה ולשתיה" הכוונה למצוה, הכיצד נאמר בה גם ש"שביעית ניתנה לצביעה ולהדלקת הנר", והרי פעולות אלו מבטלות את אפשרות האכילה? והכיצד נאמר שגם לאלו ניתנו פירות שביעית?

הנחה זו, שהרמב"ן התכוון שרק האכילה היא מצוה, מה שאין כן הצביעה והדלקת הנר, אינה מוכרחת, שכן אפשר שכל מה שכלול במושג 'לאכלה' הוא בגדר המצוה. בגדר 'לאכלה' נכנס כל דבר שהנאתו וביעורו שווים (סוכה מ,א), ולאו דווקא הכנסה לפה. הדבר מוכרח גם מהרישא של המשנה ש"שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה" - אם רק האכילה היא מצוה, הכיצד ניתנו פירות שביעית גם לסיכה?

הרמב"ן עצמו נזהר בלשונו, לבל נבין שהמצוה היא רק באכילה בפה, שהרי כתב "שאמרה תורה בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ולא כתב "שנצטוינו לאכול" כמו שכתב לגבי מעשר שני (בהוספה הראשונה למצוות העשה) ולגבי תרומה (בהוספתו השניה). אין זה אלא משום שבלשון הפסוק שהעתיק כלל את כל מה שדרשו חז"ל ממנו - דהיינו, כל דבר שהנאתו וביעורו שווים.

בהמשך דבריו יישב בעל תורת-הארץ את שיטת הרמב"ן, שיש מצוה באכילת פירות שביעית, ואעפ"כ ניתן להשתמש בהן לצורכי צביעה והדלקת הנר. לדבריו, מצות האכילה אינה מצוה חיובית, אלא מצוה קיומית, דהיינו: מותר להשתמש בפירות שביעית לצרכים שאינם של מצוה (ובתנאי שלא יהיו לסחורה או להפסד); אך אם אכלם - מקיים מצוה.

בדומה לכך כתב החזון-איש (שביעית יד,י ד"ה והא דכ') לגבי אכילת מעשר שני: "ואף להרמב"ן ז"ל בהשגותיו, שמנה אכילת מעשר שני מצות עשה, מכל מקום לא עבר בעשה אם לא אכלן, אלא חיסר מצוה." ומשמע שם מתוך הדברים, שהוא הדין בפירות שביעית.

אבחנה זו בין מצוה חיובית לבין מצוה קיומית ביחס לאכילת פירות שביעית אינה ברורה. אכן יש מצוות קיומיות, כגון המצוה להטיל ציצית בבגד של ארבע כנפות - אדם יכול להישאר במצב שהמצוה לא חלה עליו, אם לא ילבש בגד של ארבע כנפות, ובכך לא ביטל מצות עשה. כלומר: יכול הוא להימצא במצב שאינו מחייב אותו לקיים את המצוה. אבל הדבר אינו תלוי ברצונו, אלא בתנאים ובמצב שבהם הוא נמצא. אי רצון לקיים מצוה אינו פוטר אותו מלקיימה.

קושיה מעין זו הקשה ה"ר אברהם א' כהנא-שפירא (בהערה בסוף הספר מעפר-קומי, לזכרו של הקדוש ר' צבי מנחם גלאט הי"ד) על חידושו של ה"ר משה פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"א סי' קב) שאין חיוב לעלות לארץ ישראל, אלא שמי שעולה מקיים בכך מצוה.[1] הקשה על כך הר"א שפירא: "מצוה של תורה שנמנית בתרי"ג מצוות בפשטות היא לא דבר התלוי ברצונו של האדם, שאם רוצה מקיימה ואם לא רוצה לא מקיימה, שהרי זה סותר את המושג מצוה... התם תלוי ברצונו ללבוש בגד של ד' כנפות; אבל משלבש בגד של ד' כנפות, הוא מחוייב ועומד שיהיה בו ציצית, ואינו תלוי כלל ברצונו." וכן כתב מו"ר ה"ר שלמה פישר שליט"א (בית-ישי סי' כג הע' ט): "מושג זה של מצוה שהיא רשות, דהיינו מצווה קיומית, הוא לכאורה דבר שאין לו שחר, דמצוה פירושו דבר שנצטוו עליו; ואם נצטוו - היאך הוא רשות?!"

עכ"פ, אם המצוה לאכול פירות שביעית היא מצוה קיומית, מבואר מדוע לא מצאנו שקיימת ברכה על אכילתם. שהרי כבר ביאר בעל המאור (פסחים כו,ב מדפי הרי"ף) שאין מברכים על אכילת מצה אלא בליל הסדר, אע"פ שאכילתה בשאר הימים היא מצוה -

לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה, ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות. משא"כ בסוכה, שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה... זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז' ואין מברכין על מצה כל שבעה.

אם כן, גם בפירות שביעית, ניתן להסתפק במאכלים אחרים, ולכן אין מברכים עליהם.[2]

במגילת-אסתר הביא ראיה לרמב"ן, שמצוה לאכול פירות שביעית, מהברייתא בירושלמי (שביעית פ"ח ה"ב; ומקורו בתוספתא פ"ו): "כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול? אין מחייבים אותו לאכול... פת שעפשה" - משמע שאם לא עיפשה, חייב לאוכלה.

במגילת-אסתר דחה ראיה זו, ופירש דסלקא דעתך אמינא שחייב לאכול פת שעיפשה למען לא תיפסד, שהתורה אמרה "לאכלה ולא להפסד"; קמ"ל שאינו חייב לאוכלה, מאחר שאינה ראוייה לאכילה. אבל אין חיוב, לא למסקנה ולא להווה אמינא, לאכול פת שלא עיפשה. והדוחק מבואר: מדוע היה עולה על הדעת לחייבו לאוכלה, והרי אינו עושה בידיו שום מעשה של הפסד?!

החזון-איש (שביעית יד,י) תירץ שאין מחייבים אותו לחשבו כמאכל אדם, אלא רשאי להאכילו לבהמתו. אולם דוחק הוא לפרש "מחייבים לאכול" - מחייבים להחשיבו כמאכל.

ועוד פירש, שפת רגילה אין חיוב לאוכלה, אבל פת שעיפשה אסור לאדם לאוכלה כיון שהדבר נחשב להפסד, שהרי ראויה היא לבהמה, ואם יאכלנה הוא תהיה זו אכילה ע"י הדחק, בעוד שהבהמה היתה אוכלת את הפת בשופי. וזהו פשר הלשון בירושלמי "מחייבים" - היינו: אוסרים. החזו"א עצמו כתב שלשון זו היא דוחק, ויותר ראוי היה לנסח זאת בלשון "אם בא לאכול אין שומעין לו" כלשון הנקוטה לגבי תרדין חיין בהמשך הברייתא בירושלמי שם.

בספר תורת-הארץ (ח"א פ"ח, כו) תירץ, "דמדובר שאינו מעופש לגמרי ונאכל לאדם ע"י הדחק. וכוונת הגמרא לומר, שמותר לו להפסיד את הפירות; דאם לא יותר לו, יאכל את הפירות כדי שלא ילכו לאיבוד." הדוחק בפירוש זה הוא שבירושלמי מדובר על דיני אכילת פירות שביעית, "כיצד לאכול", ולא על דיני הפסד. ועוד, שגם לפי פירוש זה היה הירושלמי צריך לומר במפורש שמותר לאדם להפסיד, ולא שאין מחייבים אותו לאכול. אמנם הראי"ה קוק (שבת-הארץ, קונטרס אחרון סי' כג) תירץ שלשון זו נשנית אגב ההלכה שבאה לפניה בתוספתא (שביעית פ"ט) בענין תרומות - "אין מחייבים אותו לאכול" - שבהן אכן יש מצות אכילה, והלשון מתאימה לכך.

בעל תורת-הארץ הקשה על פירושו, שבאיסורים אחרים שיש בהם איסור הפסד, אכן מחייבים לאכול כאשר ראוי לאכילה ע"י הדחק. וכתב שיש לחלק, ולא ביאר מהו החילוק.

במגילת-אסתר מובאת ראיית הרשב"ץ (זוהר-הרקיע מ"ע סז) לשיטת הרמב"ן מיומא פו,ב: "שתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית" - כלומר, עברה על מה שכתוב "לאכלה ולא להפסד". א"כ מוכח שזו מצוה מהתורה, שהרי לקתה על כך.

במגילת-אסתר דחה ראייתו, שהרי אין לוקים על ביטול מצות עשה, אלא על עבירה שיש בה לא תעשה. ולכן פירש שעברה בכך שהפסידה את הפירות, והם לא הותרו אלא לאכילה. ואע"פ שבתורה נאמר הדבר בלשון עשה ("לאוכלה"), מכל מקום מדובר שהתרו בה למלקות. בכך מבוארת ההשוואה בין שתי הנשים, שהרי גם זו שקלקלה (היינו בזנות) אין עונשה במלקות אלא בסקילה, והכיצד הלקו אותה בבית דין? אלא על כורחך מדובר שהתרו בה למלקות (כמו שפירש שם רש"י), והוא הדין באשה השניה שאכלה פגי שביעית, שלקתה בגלל שהתרו בה למלקות. אבל כבר תפסו אותו האחרונים בזה (הרש"ש, המהר"ץ חיות ועוד בחידושיהם ליומא פו,ב), דמה מועיל שהתרו בה למלקות אם לא מגיע לה? וכי אם התרו במישהו שעבר על איסור דרבנן למלקות, נלקה אותו?!

לכן פירשו הרבה אחרונים (כמובא ביד-מלאכי כללי הע' אות תקיד) ע"פ הריב"ש (שו"ת סי' פז), שלקתה מכות מרדות מדרבנן. נראה שבעל מגילת-אסתר מיאן לפרש כך, כיון שבהמשך הגמ' ביומא שם ביקשה האישה שלקתה בגלל אכילת פגי שביעית שיודיעו על מה לקתה, כדי להבדיל בינה לבין האשה שקלקלה. ואם לקתה רק מכת מרדות, הרי כבר ניכר לכל החילוק שיש בין אופן הלקאתן של מלקות דאורייתא לבין מכות מרדות. ואכן, הרש"ש פירש שגם זו שקלקלה לקתה מדרבנן, והביא ראיות לכך שהלשון "לוקה" משמשת גם למכות דרבנן, וכשם "שמלקים על לא טובה השמועה" (כתובות יג,א).

בספר תורת-הארץ (ח"א פ"ח, כז) הקשה על פירושו של הרשב"ץ: איזה איסור הפסד יש באכילת פגים, והרי ההפסד כבר נגמר בתלישה, ואיזה הפסד תוסיף האכילה? הוא דוחה את האפשרות שבאכילת פגים מונעים מהם להתבשל ולהגמר מעצמם, כיון שפגים לא יגמרו לעולם, ולא יהיו טובים יותר לאכילה. אבל הנחתו זו צריכה עיון, שכן מהברייתא במסכת שבת קכג,א - "פגה טמנה בתבן" - שפירשה רש"י (ד"ה פגה): "תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנין בתבן להתבשל", משמע שניתן להכין פגים למאכל. ואין לומר שלא צריך לעשות פעולה אקטיבית כדי להכשירם למאכל, שהרי זה דומה לדבר שרגילים לאוכלו מבושל שאסור לאוכלו חי.

אשר לשאלתו של בעל תורת-הארץ, המתבססת על ההנחה שאין איסור במעשה שאין בו תוספת של הפסד, כתב הר"י ליברמן במשנת-יוסף (ח"ב מ,ב), שאם בשל מצות האכילה אסור לאכול שלא כדרך אכילה, אזי אפילו אם אין שום תוספת הפסד באכילת הפירות - גזירת הכתוב היא שלא לאכול פירות שביעית שלא כדרך אכילתם.

על פי שיטת הרמב"ן כתב הראי"ה קוק (שבת-הארץ קונטרס אחרון סי' כא), "שאסור לשבת בתענית רשות מי שיש לו פירות שביעית, כל זמן שלא אכלו." הדבר תמוה, וכי מי שיש לו תרומה בביתו, אסור לו לצום?! וכי אדם שביתו מלא במצות, חייב לאכול יותר מכזית מצה שחייבתו תורה?!

אפשר שהראי"ה קוק פירש שהחיוב "לאכלה" אינו על הגברא לאכול, אלא הוא חייב לדאוג שהפירות יֵאָכלו, ולא ייפסדו. כשהוא יושב בתענית, הרי הוא מסיר את אחריותו מהפירות כשיש חשש שיבואו לידי הפסד. ואין הכי נמי, אם ידאג שמישהו אחר יאכל את הפירות, יהיה מותר לו להתענות. מאותו טעם, אם יש לו בביתו פירות שיש בהם קדושת שביעית, ופירות שאין בהם קדושת שביעית - עליו להעדיף את הפירות הקדושים, כיון שהחיוב שלו הוא לדאוג לאכילתם. אבל אין חיוב אכילה בקום עשה של כזית (כלשונו של בעל שו"ת שבט-הלוי ח"ד סי' רלב), אלא חיוב כלפי החפצא של פירות שביעית שייאכלו.[3]

וזהו אפוא פירוש דברי הירושלמי "אין מחייבים אותו לאכול" - היינו, כיון שמדובר בפירות שעיפשו, ויש חשש שאיש לא יאכלם, היתה הווה אמינא שחלה על בעליהם החובה לאוכלם כדי שלא ייפסדו לגמרי. קמ"ל דאינו מחוייב לאכול. אולם גם פירות טובים אין מחייבים אותו לאוכלם, אלא רק לדאוג לכך שייאכלו.

ובכך מתורצת קושייתנו דלעיל (פרק ב קושיה א), למה נקט הרמב"ן דווקא באיסור "לאכלה ולא לסחורה", ולא הזכיר כלל את האיסור "לאכלה ולא להפסד", למשרה או לכביסה? אלא שמדברים אלה פשוט הוא שאם הוא מחוייב לדאוג שייאכלו אסור לו להפסידם; אך סחורה הווה אמינא שתהיה מותרת, שהרי מכירתם של הפירות היא גם הדאגה שהקונה יאכלם, ועל כל פנים מתקיים בהם "לאכלה". קמ"ל שדווקא הבעלים מצווה לדאוג שייאכלו, כיון שאם ימכרם עלול הקונה להפסידם, או לא לקיים בהם את מצות הביעור כשיגיע זמנה (כמו שפירש בשו"ת שבט-הלוי שם).[4]

נמצא שאין בדברי הרמב"ן גם מצות עשה וגם מצות ל"ת, אלא זוהי רק מצות עשה "לאכלה ולא לסחורה" - לדאוג שהפירות ייאכלו. ועל פי זה מבוארת התוספתא (פ"ה) המתירה להאכיל פירות שביעית לגוי שהוא אכסנאי או שכיר לזמן, והרי בכך מבטל המאכילו את מצות העשה של אכילת פירות שביעית? אלא שדי בכך כדי למלא את החובה לדאוג שפירות השביעית יהיו למאכל ולא להפסד. ובכך מבואר גם כן מדוע לא נתקנה ברכת המצוות על קיום מצוה זו, שכן הגברא אינו מחוייב בה, אלא חובתו היא שהחפצא של פירות שביעית ייאכלו.

לעיל ביארנו את הסגנון המיוחד שבו נקט הרמב"ן במצוה זו של אכילת פירות שביעית. בשאר ההוספות פתח בנוסח "שנצטוינו לאכול מעשר שני"; "שנצטוינו לאכול תרומה"; "שנצטוינו לרשת את הארץ", ורק אח"כ הביא את המקור מהתורה. וכן נהג במצוות לא-תעשה, שבכולן פתח בלשון "שנמנענו שלא ישכח אחד ממנו אמונת האלהות"; "שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני". רק במצוה פתח הרמב"ן בלשון "שאמרה תורה" - ציין את המקור שבתורה, וכלל לא כתב מהו הצווי. לא ברור לי למה הרמב"ן שינה במצוה זו, אך על כל פנים עמימות זו נתנה מקום להבנות שונות במצוה, כפי שראינו לעיל:

א. החזו"א והרי"י וינברג: לאו הבא מכלל עשה.

ב. החזו"א בהסבר אחר ותורת-הארץ: מצוה קיומית.

ג. המהרי"ט אלגזי: מצוה חיובית, ויוצאים ידי חובה בכזית.

ד. הראי"ה ושבט-הלוי: חיוב על הבעלים לדאוג שפירות שביעית ייאכלו.[5]



[1]. חידוש מעין זה כתב גם הרא"י וולדנברג בציץ-אליעזר חי"ד סי' עב, בתומכו בדעת הר"מ פיינשטיין.

[2]. אין זה סותר מש"כ בפנים שחוסר רצון איננו הופך מצוה למצוה קיומית. מצות אכילת מצה בכללותה היא מצוה חיובית (והדבר מתבטא בליל הסדר), ואכילת שאר ימי הפסח מצטרפת וטפילה אליה, ופרט המצטרף וטפל הוא יכול להיות קיומי ותלוי ברצון. עי' בית-ישי סי' כג.

[3]. עקרון מעין זה מצאנו לגבי אכילת קדשים ולחם הפנים, שהוכיחו האחרונים (עי' בית-הלוי ח"ג סי' נא, שו"ת חתם-סופר או"ח סי' קמ) שהמצוה אינה מוטלת על כהן מסוים שיאכל את הקדשים, אלא שהכהנים צריכים לדאוג שהקרבנות ייאכלו. עי' למשל בבית הלוי ח"ג סימן נא, שו"ת חתם סופר או"ח סי' קמ.

[4]. [האיסור הוא דווקא למכור, אבל מתנה מותרת. וכי במתנה ברור שהמקבל יאכל?! - הערת עורך (א.ד.)]. תגובת המחבר: יש לומר, שלמרות שבחינה קניינית אין הבדל בין מכר למתנה, אך בדרך כלל במתנה יש יותר שייכות בין הנותן למקבל, ודומה הדבר למי שמאכיל את בני משפחתו.

[5]. [בענין המצוה לאכול פירות שביעית, עי' עוד ר' יונה עמנואל ב"המעין" גל' לד,ג (ניסן תשנ"ד). - הע' מערכת]

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד