יציאה מארץ ישראל לחוץ-לארץ

[פורסם בתחומין כ 399]

א. האיסור הוא ביציאה או בשהייה?

ב. איסור היציאה הוא מדרבנן

ג. יציאה לצרכים שלא נזכרו בהלכה

   1. יציאה לצרכי הרווחה כלכלית וראיית פני חבר

   2. יציאה לנופש

ד. יציאה לטיול

   1. מתי טיול נחשב לצורך?

   2. השטתחות על קברי צדיקים

ה. יציאה משום כיבוד הורים

ו. מסקנות

v v v

נשאלתי: האם מותר לצאת לחוץ לארץ לנופש או לטיול, וכן אם מותר לצאת כבן לויה לסבא ולסבתא היוצאים לשם? כמו כן נשאלתי, האם מותר לטייל בחלקי ארץ ישראל, הנחשבים כחו"ל מבחינת ההלכה, כמו אילת? שאלה נוספת: האם מותר לבקר במחנות ההשמדה בחו"ל, שם נספו אחינו בני ישראל ע"י צוררי עמנו?

הרמב"ם (הל' מלכים ה,ט) פסק: "אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור, אלא א"כ חזק שם הרעב, עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין."

מהו האיסור - היציאה לחו"ל, או השהייה שם? נפקא מינה ליושבי חו"ל הגרים שם באופן קבוע, ואינם יוצאים מא"י לחו"ל. וכן, האם אדם שיצא לחו"ל עקב סיבה מותרת, כגון ללמוד תורה, ואחר מכן נתבטלה אותה סיבה - האם הוא עובר איסור בהמשך שהייתו שם?

לכאורה, הדבר תלוי בטעם האיסור. הרמב"ן (בהשגות על הרמב"ם בספר המצוות מ"ע ד) מנה את מצות ירושת הארץ: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. ואומר אני, כי המצוה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל - עד שאמרו (כתובות ק,ב) כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניהם כעובד ע"ז - הכל הוא ממצות עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה. א"כ היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות." מתבאר מדבריו, שאיסור יציאה לחו"ל הוא מן התורה, והוא חלק ממצות ישוב א"י. לפי זה, אין מקום לחלק בין יציאה לחו"ל ובין שהייה בחו"ל - שני הדברים אסורים מאותה סיבה ומאותו טעם של מצות ירושת הארץ.[1]

אולם הרמב"ם (הל' מלכים ה,ז) פסק: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים ... ובשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים." מבואר שאין כלל איסור שהייה בחו"ל, ואין מניעה לשכון בכל מקום בעולם, למעט ארץ מצרים. על כרחך, שהאיסור הוא יציאה מא"י לחו"ל; וכל שיצא, אינו עובר איסור נוסף בשהייה. כך קבע הרמב"ם (הלכה ח) גם לגבי ישיבה במצרים: "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא... ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא; ואם יחשב לישב ולהשתקע, אין בו מעשה." הרי שבאיסור תורה של ישיבה במצרים האיסור הוא בכניסה, ולא בישיבה; ואם נכנס בהיתר, אינו לוקה על המשך שהייתו שם. הוא הדין והוא הטעם ביציאה מן הארץ לחו"ל: האיסור הוא ביציאה, ולא בשהייה. ואע"פ שיש לפרש ברמב"ם שבשהייה בארץ מצרים יש איסור, ורק אין לוקים עליו משום לאו שאין בו מעשה - הדברים אמורים רק כלפי מצרים, שיש בה איסור תורה ולא כלפי יציאה לחו"ל.[2]

עכ"פ להשתקע אסור, שהרי הרמב"ם סיים באומרו: "ויחזור לארץ". וצריך להבחין בין בן חו"ל, שנולד שם, לבין בן הארץ, שאסור לו לשכון בחו"ל. כך עולה גם מדברי הרמב"ם עצמו, שהבדיל (באותה הלכה שם), בין "לצאת מא"י לחו"ל", ובין "לשכון בחו"ל" - יציאה מותרת ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מיד הגויים ולסחורה, ואילו לשכון בחו"ל מותר רק אם "חזק שם הרעב". אם כן, ליוצא מן הארץ אסור לשכון בחו"ל, אלא מסיבת רעב.

גם הסוברים שאף שלא מנה הרמב"ם את מצות יישוב א"י בכלל מנין המצוות, מכל מקום מצוה היא מן התורה (עי' דברי הר"ש ישראלי בארץ-חמדה שער א, א-ג, ובחוות-בנימין ח"א סי' יג), הרי הדברים אמורים רק לגבי היישוב בארץ, אבל איסור היציאה לחו"ל בודאי שאינו מן התורה.[3] ראייה לכך מזה שהרמב"ם לא מנאה במנין המצוות וגם לא הזכיר איסור זה ביד-החזקה, כמו שהזכיר לגבי ארץ מצרים.

בשו"ת חתם-סופר (יו"ד סי' רלד) כתב: "וגם הרמב"ם, דלא מנה למצות עשה ישיבת א"י, כמו שחשב הרמב"ן, מ"מ מודה ביתר שאת בקדושה בזמן הזה." ועל כן הסיק, שלכולי עלמא "קדושת שניהם (ירושלים וא"י) קדושת עולמים, מימות עולם עד סוף כל ימות עולם, לא נשתנה ולא ישתנה." אולם איסור היציאה לחו"ל אינו תלוי בקדושת הארץ, כמו שכתב בשו"ת אגרות-משה (אה"ע ח"א סי' קב): "פשוט שאין בזמן הזה מצוה חיובית שעל הגוף, דא"כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו"ל, משום שעובר על עשה, כמו מי שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית... ולא הוזכר איסור אלא על הדר בא"י, שאסור לצאת על מנת לשכון בחו"ל... וג"כ הא ודאי אינו איסור לאו. ואם היה איסור גם לאנשי חו"ל, היה לרמב"ם לומר סתם: 'אסור לשכון בחו"ל'... משמע דרק ליושבי א"י יש איסור שאסרו חכמים, אבל מצד העשה אינה חיובית, אלא כשדר שם מקיים מצוה." מבואר מדבריו, שאיסור היציאה לחו"ל חל רק על יושבי א"י, ואיסור זה הוא איסור מדרבנן. משום כך, התירו חכמים את היציאה לצרכים מיוחדים, כמו שמנה אותם הרמב"ם.

גם מדברי פוסקים נוספים שסוברים שיש מצוה לגור בארץ ישראל גם בזמן הזה - כגון, הרשב"ץ (תשב"ץ ח"ג סי' רפח) שכתב כרמב"ן ש"הדירה בא"י מצוה גדולה" - לא משתמע שאיסור היציאה לחו"ל הוא מן התורה, למרות שהרמב"ן סובר כך. באבני-נזר (יו"ד סי' תנד, קיצור הדברים) כתב: "ולדינא נראה, דודאי אין חיוב העלאה בזמן הזה. רק אם עולה, מקיים אח"כ מצוה גדולה בישיבתה; אבל חיוב לעלות ליכא."[4] וכבר ראינו מעין דעה זו בתשובת אגרות-משה הנ"ל.

האם רשימת הדברים שהביא הרמב"ם להיתר יציאה לחו"ל היא "רשימה סגורה", או שישנם דברים נוספים, שבגינם מותר לצאת מן הארץ?

במסכת מועד קטן (יד,א) נאמר בענין גילוח בחול המועד שהותר לפי המשנה לבא ממדינת הים, שר' יהודה חולק על כך, "דתניא: ר' יהודה אומר: הבא ממדינת הים לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לשוט - דברי הכל אסור; למזונות - דברי הכל מותר; לא נחלקו אלא להרויחא - מר מדמי לה כלשוט, ומר מדמי לה כלמזונות." בסוגיא זו נאמרו שני פירושים: רש"י פירש, שהדברים אמורים בבא ממדינה למדינה במדינת הים. בזה הסיקה הברייתא, שהיוצא לשוט (רש"י: לשוט בעולם ולראותו) אינו יכול לגלח במועד, כי יציאתו אינה נחשבת לצורך. יוצא למזונות (רש"י: שיצא לחזר אחר מזונות, שאין לו מזונות), נחשב כיוצא לצורך, ויכול לגלח. המחלוקת היא ביוצא להרויחא (רש"י: שיש לו נכסים הרבה, ויוצא כדי להרויח יותר), וההלכה היא כחכמים שמתירים. הרא"ש הביא את פירוש הראב"ד לפי הירושלמי, שמדובר ביוצא מא"י לחו"ל, ובזה מסיקה הברייתא שיציאה לשוט אסורה, ואילו יציאה למזונות ולהרויחא מותרת.

יתכן, שמחלוקת רש"י והראב"ד זהה לשתי הדעות שבתוס' בעבודה זרה יג,א. נאמר שם בברייתא, שמותר לכהן לצאת לחו"ל, למרות טומאת ארץ העמים, כשהמטרה היא "ללמוד תורה ולישא אשה". בתוס' שם נאמרו שתי דעות: "ודווקא בהנך מצוות, שהן חשובות - ללמוד תורה, שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה; ואשה נמי, דכתיב לא תהו בראה. אבל לשאר מצוות לא. אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי, וכל שכן לשאר מצוות, שהן חשובות."

ניתן לומר, ששתי הדעות תלויות במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, שהובאה לעיל. לדעת הרמב"ן, שאיסור היציאה לחו"ל הוא מן התורה, מסתבר שאיסור זה הותר רק לצורך מצוות גדולות, כמו שמצינו בגיטין לח,ב, שמותר לשחרר עבד או שפחה לצורך מצוה גדולה של "לשבת יצרה", או לצורך מצוה של רבים (השלמה למנין) - כמו שפירשו בתוס' שם ד"ה כל המשחרר עבדו עובר בעשה. אולם, אם האיסור הוא רק מדרבנן, אזי אפשר לומר, שגם בצורך כל דהו התירו.[5]

כאמור, לפירוש הראב"ד, מותרת יציאה לחו"ל גם להרווחה, שמשמעותה צבירת נכסים נוספת. אם מדובר באיסור תורה, קשה להבין, כיצד ניתן להתיר איסור זה רק בשביל הרווחה? אולם, לפירושו של רש"י, אין הסוגיא עוסקת ביציאה מן הארץ לחו"ל, וניתן לומר, שאכן יציאה זו אסורה לצורך הרווחה, והיא מותרת אך ורק לצורך "מצוה רבה", כמו שכתבו התוס'. באופן זה, שתי הדעות שבתוס' תלויות במחלוקת הנ"ל.

אולם נראה, ששתי הדעות בתוס' בע"ז עוסקות אך ורק ביציאה לחו"ל של כהנים, בגלל הטומאה שגזרו על ארץ העמים, כאמור בסוגיא שם. בכגון זה נחלקו אם התירו לכהן לצאת לחו"ל, למרות הטומאה, לצורך מצוה רבה, או לצורך כל מצוה. ניתן לדייק זאת מלשון הרמב"ם והשו"ע. הרמב"ם (הל' אבל ג,יד) כתב: "מותר לכהן להתטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה." ואילו בשו"ע (יו"ד שעב,א) הושמטה המלה "כגון", ונפסק: "אע"פ שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס או לארץ העמים, אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה... יכול לעבור דרך שם." ודייקו המפרשים (עי' לחם-חמודות על הלכות-קטנות לרא"ש הלכות טומאה ס"ק לז), שמהשמטת המלה "כגון" משמע שדעת השו"ע היא כדעת התוס', שההיתר הוא רק למצוות אלו שהן מצוות גדולות. ואילו הרמב"ם סובר כדעת השאלתות, שלאו דווקא מצוות אלו, ולכן אמר "כגון" (ועי' עוד באגרות-משה יו"ד ח"א סי' רמט).[6]

עכ"פ מתבאר, שלשו"ע היציאה לחו"ל מותרת רק כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה, כדעת התוס'. לכאורה, דבר זה הוא בניגוד למה שנפסק בשו"ע או"ח תקלא,ד כראב"ד וכרא"ש, שהיתר הגילוח בחול המועד חל גם על "הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל, ולא היה שהות ביום לגלח. והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל." מדבריו דייק במגן-אברהם (ס"ק ז): "אבל יצא להרויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה." הוא רומז לרמ"א שכתב לעיל (או"ח רמח,ד: "כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל." כדברי מג"א פסק במשנה-ברורה (תקלא,יד), ועיין בביאור הגר"א שם ובשער-הציון ס"ק יב. הרי שבשו"ע פסק שהיציאה לחו"ל מותרת גם לצורך הרווחה וכן לראיית פני חבר. כדי ליישב סתירה זו, צריך לחלק בין יציאתו של כהן לחו"ל לבין איסור היציאה החל על ישראל. לכהן יש איסור כפול: יציאה מארץ ישראל, וטומאת ארץ העמים.[7] ועל כן ההיתר שלו הוא מצומצם, לדעת השו"ע. ואילו על ישראל חל רק איסור היציאה לחו"ל, ועל כן ההיתר רחב יותר.

מכאן, לכאורה, שלישראל מותר לצאת לחו"ל גם לצרכים נוספים, כמו הרווחה וראית פני חבירו, ואילו לכהנים ההיתר מצומצם מאד: לישא אשה או ללמוד תורה. אמנם גם לגבי כהנים יש פתח להתיר היום יותר, שכן הש"ך (יו"ד שסט,ב) כתב שאיסור ארץ העמים החל על הכהן, הוא רק "בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה." אז "אסור לכהן לילך מא"י לארץ העמים שהוא חוצה לארץ, שהיו הגויים קוברים מתיהם בכל מקום." גם הט"ז (שם ס"ק ג) כתב: "זה קאי בזמן שהיו טהרות בארץ ישראל". רבי עקיבא איגר הוסיף בגליון שו"ע: "ועכשיו לא נהגו ליזהר, מפני הפרנסה, כי היכי דשרי להציל מיד גוי… אי נמי, בגלל שכולנו טמאי מתים." היתרים אלו מעמידים את הכהנים בדרגה השווה לישראלים באשר ליציאתם לחו"ל.[8]

מתבאר שראיית פני חבירו מהווה היתר לצאת מן הארץ לחו"ל, ונחשבת כיציאה לדבר מצוה. בנוסף, גם יציאה להרווחה - שלפי רש"י הכוונה היא למי שיש לו נכסים הרבה, ויוצא להרויח יותר - גם היא מותרת. הרי לפנינו היתר מרווח ליציאה לחו"ל, לצורך דברים אלו. השואל ישאל כאן, הכיצד הרכבנו היתר זה אתרי ריכשי - מצד אחד סמכנו על דעת הראב"ד (מדובר בהיתר לצאת מא"י לחו"ל), ומצד שני פירשנו 'הרווחה' כפירוש רש"י (להרויח יותר)? אולם מחלוקת רש"י והראב"ד אינה תלויה בהבנת המלה "הרווחה", אלא בשאלת הנושא הנדון בסוגיא. אין מניעה שהראב"ד יפרש 'הרווחה' כרש"י.

כבר ראינו שיציאה לצורכי רפואה מותרת. נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל "הרווחת נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?

"הרווחת הנפש" אינה פחותה מהרווחת הגוף - על שניהם אנו מתפללים: רפואת הנפש ורפואת הגוף. במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ, ובפרט בתקופת הקיץ. למה יגרע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל, כאמור בברייתא וכנפסק בשו"ע?

מפוסקי דורנו עסק בנושא היציאה לחו"ל הרב י"י וייס בשו"ת מנחת-יצחק ח"ג (כו,ז), שבהיותו בחו"ל כתב: "ועל כן ישאל בזה את גדולי ההוראה בארץ הקודש, אשר מהם תצא הוראה זו, שהמה בודאי בררו הלכה זו, שענין זה הוא דבר השכיח שם בכל יום כנודע." מחכמי ארצנו התייחס לכך הר"ש וואזנר שליט"א בשו"ת שבט-הלוי ח"ה סי' קעג). השואל שאלו על טיול לאילת[9] ולשארם א-שייח, והאם לאיסור היציאה מהארץ יש שיעור זמן - האם גם העובר את הגבול לשעה קלה עובר באיסור זה?[10]

תשובת הר"ש וואזנר היא: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור, דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל... אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול, על פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד, לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום להקל. כמובן, צריך להפך הכל לדבר מצוה". אבחנתו של הר"ש וואזנר בין יציאה להשתקעות בחו"ל, לבין יציאה זמנית המותרת אף לצורך כל דהו, מתאימה לדעת הראב"ד והרא"ש, שכמותם נפסק בשו"ע. אמנם טיול לדעת הר"ש וואזנר אינו נחשב אף לצורך כל דהו, אך הוא עצמו כתב שניתן להפוך את הטיול לדבר של צורך, ע"י שייחדו אותו להתבוננות ב"השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". יש להמליץ על כך את הפסוק "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיו", שאותו פירש הרמב"ם (הל' דעות ג,ב): "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד".

נמצא שטיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי אין להתירו. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול - לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה - כדי להתירו.

מאותו טעם, ניתן לנסוע לבקר במחנות ההשמדה, ע"מ להתבונן בצרות שבאו על אבותינו,העשויים "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון גם למעשינו הרעים ומעשה אבותינו... שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (לשון הרמב"ם בהל' תענית ה,א).

בכלל, כל עליה על קברי צדיקים - גם בחו"ל - מותרת מאותו טעם של צורך, שהרי יש בה גם לימוד תורה וגם תפילה. זוהי מסקנתו של בעל שדי-חמד (מערכת ארץ ישראל): "אם רוצה לצאת כדי להשתטח על קברי צדיקים, שרי." אמנם, הראי"ה קוק זצ"ל (משפט-כהן סי' קמז) חלק עליו, וכתב: "למי כל חמדת ישראל?! הלא הוא בארץ הקודש, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו"ל? ... ומכל שכן, שצדיקים שבא"י הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם, ואיך יתכן לומר שתהיה מצוה לצאת עבור זה לחו"ל ... ולמה לא תספיק אהבת אבות העולם ישיני חברון, עד שנצרך לצאת על זה מא"י לחו"ל?!"

ניתן ליישב תמיהה זו בכוונותיו של המטייל. אדם הנוסע לחו"ל במטרה להשתטח על קברי צדיקים סתם, מבלי שתהיה לו נפקא מינה מיהו הצדיק הקבור שם, עליו יש מקום לתמוה: עד שאתה מחפש קברי צדיקים בחו"ל, כלך לך אצל קברי הצדיקים אשר בארץ המה. אולם המחפש קברים של צדיקים מסויימים מחמת שהוא מרגיש עצמו קשור בהם, ושהעליה על קברם תעורר אותו במיוחד - בודאי צורך זה אינו נופל מיציאה להרווחה, ויש להתירו.

ענין נוסף, שבגינו ניתן להתיר יציאה לחו"ל, הוא לצורך כיבוד הורים. מסופר בקדושין לא,ב על רב אסי ששאל את רבי יוחנן: "מהו לצאת מן הארץ לחו"ל? א"ל אסור. לקראת אמא מהו? א"ל: איני יודע." לאחר מכן אמר לו: "אסי, נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלם." רבי אלעזר פירש לרב אסי, שכוונת ר' יוחנן היתה לברכו. ועיין במנחת-חינוך" (מצוה ריב), שתמה על שלא הובא דבר זה בפוסקים. הרי שכיבוד הורים הוגדר כ"צורך", ולא גרע מהרווחה וכדומה. שמא משום כך לא מצאו הפוסקים לנכון להביא סוגיא זו, כיון שכלולה היא בשאר ההיתרים ליציאה מהארץ.

אמנם, בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קלט) נשאל, באדם שנדר לגור בצפת, ואביו ואמו אינם מניחים אותו ללכת - האם חייב הוא להמנע מקיום נדרו מחמת כיבוד אב ואם? תשובת המבי"ט היא: "חייב לקיים נדרו, ואינו חייב לחוש לצוואת אביו ואמו שאמרו לו שלא ילך, כדילפינן פ"ק דיבמות דאם אמר לו אביו ואמו הטמא או אל תחזיר לא ישמע... והכא נמי, הוא ואביו חייבים לדור בארץ ישראל. ואין לו עונש על שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם, שגם הם יכולים לעלות עמו, ויתקיימו ב' מצוות." אם מצות ישוב א"י בטילה בפני מצות כיבוד הורים, לכאורה אדם שהוריו מבקשים ממנו ללוותם בטיול לחו"ל - אינו חייב להישמע להם, ואולי אף אינו רשאי לעשות זאת.

אולם יש לחלק ולומר, שהמבי"ט עוסק בהורים המצווים את בנם שלא לגור בא"י, לא משום שרצונם הוא שימשיך לכבד אותם במקומם, אלא מחמת שהם אינם רוצים שהבן ישב שם. כנגד זה כתב שהורים אינם רשאים למנוע את בנם מקיום מצוה. אבל במקום שאין מדובר בהתנגדות לקיום מצוה, אלא ביציאה שאינה לצורך השתקעות, שדי בה בצורך כל-דהו כדי להתירה - כיבוד הורים הרי הוא דבר של צורך, שאינו נופל מ"הרווחה".

גם אם היציאה היא על מנת ללוות את סבו או סבתו בצאתם לחו"ל, גם היא נחשבת לצורך כל-דהו, שהרי מצוה על אדם לכבד גם את הורי הוריו, כמו שפסק הרמ"א (יו"ד רמ,כד), וכמו שפסק הב"ח, שמצוה היא לכבד את זקנו, ודלא כמהרי"ק.

יתר על כן: כבר הבאנו לעיל שגם היציאה כדי לראות פני חבר מותרת; ואם הוריו או הורי הוריו יוצאים לחו"ל - ראיית פניהם בזמן שהותם בחו"ל ובזמן שהם נזקקים לו ביותר - לא גרע מראיית פני חבר.

I. יציאה לחו"ל מותרת לצורך.

II. במסגרת ה"צורך" ניתן לכלול גם טיול, שמטרתו ראית נפלאות הבריאה, וכן נופש או טיול לרפואת הגוף או רפואת הנפש.

III. היציאה מותרת גם כדי לראות פני חברו, או לסייע להוריו ולזקניו.

IV. הנסיעה לקברות צדיקים ולמחנות ההשמדה של קדושי עמנו - מותרת.

למרות שניתן למצוא היתר ליציאה לחו"ל בנסיבות מסויימות, כאמור לעיל, יש לצטט את דברי הרמב"ם (הל' מלכים ה,ט-י): "ואע"פ שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון, שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום. גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה. וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו."



[1]. [דווקא לשון הרמב"ן - "כל היוצא ממנה ודר בחו"ל" - משמעו שיציאה לזמן קצר אין בה איסור. ומסתברים הדברים, שהרי אם עיקרה של המצוה הוא לרשת ולשבת, הרי ביציאה זמנית ושיבה מיידית אין מבטלים את הירושה. - הערת עורך (י.ש.)]

[2]. במגילת-אסתר פירש שלדעת הרמב"ם אין מצות יישוב א"י נוהגת לאחר שגלו מעל אדמתם. הרמב"ן השיג על הרמב"ם שהשמיט את מצות ירושת הארץ. ב"מגילת אסתר" על סהמ"צ פירש, שלרמב"ם אין מצוה מן התורה לשבת בא"י בזמן הזה, "לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם. אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות, עד עת בוא המשיח". לפי"ז איסור היציאה מן הארץ לחו"ל אינו מן התורה, ובודאי אינו חמור יותר מאיסור ארץ מצרים שהוא מן התורה. על כן, כשם שבארץ מצרים האיסור הוא רק במעשה הכניסה לשם, ולא בשהייה, כך גם מא"י לחו"ל האיסור הוא ביציאה, ולא בשהייה. גם אילו היה איסור בשהייה במצרים, היינו משום שאיסורה מן התורה, אבל מא"י לחו"ל שהאיסור רק מדרבנן, מסתבר שדי באיסור יציאה בלבד, ולא באיסור שהייה. מדוייקים הדברים בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל: "ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצרים".

עכ"פ, דברים אלו אמורים רק ביחס למצרים, ולא בענין יציאה מא"י לחו"ל. הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם שם, כתב שהאיסור הוא בכניסה למצרים, ואילו בשהייה בה יש רק "איסורא בעלמא". וכתב שכן פירשו הראשונים, אע"פ שלשון הרמב"ם מורה על איסור תורה.

[3]. [אבל לפחות ביטול מצות עשה יש כאן, שמבטל בקום עשה את מצות ישיבת הארץ. - הערת עורך (י.ש.)]

[4]. [דבריו ענין הם רק לעלייה ארצה, שגם אם היא אינה חובה, מכל מקום היציאה מן הארץ אסורה. - הערת עורך (י.ש.)]

[5]. [אם כן, למה כתב הרמב"ם שהיציאה לא הותרה אלא לשלושת הדברים שנמנו לעיל? - הערת עורך (י.ש.)]

[6]. [הדיון לגבי כהנים הוא רק לגבי חבלי א"י המיושבים ע"י גויים, וגזרו על גושם ואל אוירם טומאה. שם קיימת הבעיה רק לגבי כהנים, אך לא לגבי ישראלים. - הערת עורך (י.ש.)]

[7]. על יציאת כהן לחו"ל ר' עוד: תחומין ה עמ' 193-187; תחומין יח עמ' 473-468. ור' עוד בקובץ זכרון כנסת ישראל (לזכר הר"י אברמסקי) עמ' עג-עז.

[8]. להוציא, כמובן, עליה על קברי צדיקים או ביקור במחנות השמדה. ועיין פתחי-תשובה (יו"ד שעב,ב), שהכהנים העולים להשתטח על קברי צדיקים, אין להם על מה שיסמוכו.

[9]. הר"ש גורן זצ"ל קבע בספרו "משנת המדינה", שאין איסור ביציאה לאילת, משום שהיא נכבשה ע"י שלמה המלך. ועוד, כיון שבני ישראל עברו שם בצאתם ממצרים, יש להניח שגם כבשו את המקום.

[10]. תשובות ומאמרים רבים נכתבו בנידון, ולהלן אוסף המבוסס בעיקר על רשימותיו של פרופ' נחום רקובר באוצר-המשפט (לפי סדר א"ב), ובתוכם משוקעים דברים גם בנושא של יציאה לזמן: הרב אברהם אורנשטיין, יציאה לחו"ל לשם כיבוד הורים, ב"צומת התורה והמדינה" ח"ג עמ' 176-167 (=התורה-והמדינה יא-יג, תשכ-תשכב, עמ' רע-רעט); הרב אליקים אלינסון, ירידת אשה מא"י לצורך נישואין, תחומין ח עמ' 120-112; אהרן ארנד, טיול לחו"ל, שנה בשנה תשנ"ו עמ' 297-289; הרב שמעון א' גולדברג, איסור יציאה מא"י לחו"ל, תורה שבע"פ יא, תשכ"ט, עמ' סט-עו (ועי' שוב מאמרו בקובץ "על הירידה מא"י במקורות" בעריכת חיים שיין, ירושלים תשמ"ז, ומאמרים נוספים שם); הרב פנחס גליק, באותו ענין, זכור לאברהם (לזכר א"מ בלאו, בני-ברק תשלג) עמ' מא-מד; הרב יצחק גליקמן, באותו ענין, נועם יד, תשל"א עמ' רצו-שז (ושוב בקובץ "על הירידה מא"י במקורות" הנ"ל); שלמה הוכברג, באותו ענין, כתלנו ג, תשרי תשל"ב עמ' 80-79; הרב משה הרשלר, מצות יישוב א"י ובדין איסור היציאה מא"י, תורה שבע"פ כג, תשמ"ב, עמ' קט-קיא; הרב משה דב וולנר, בתוך מאמרו: יישוב א"י ואיסור יציאה לחו"ל בזה"ז, פרק יג, ב"צומת התורה והמדינה" ח"ג עמ' 153-143 (=התורה-והמדינה יא-יג; בקובץ "על הירידה מא"י במקורות" הנ"ל); הרב שמואל ויינגרטן, איסור היציאה מן הארץ, ב"יובל המזרחי" (תשי"ב) עמ' ר-ריט; הרב שאול ישראלי,מתי מותרת יציאה לחו"ל, ארץ-חמדה שער א סי' י; יציאה לחו"ל למטרה לימודית, ב"שמעתין" 10, אלול תשכו, עמ' 34-29 (=חוות בנימין ח"ג סי' קיד; בקובץ "על הירידה מא"י במקורות" הנ"ל); הרב דב כ"ץ, בתוך: פסיקת בתי הדין הרבניים, ירושלים תשל"ו; יהודה לוי ואריה כרמל, על איסורי היציאה מא"י, המעין כו,ד (תמוז תשמ"ו) עמ' 61-58 ובקול-התורה כב (תשרי תשמ"ח) עמ' כד-כח; הרב מרדכי פירון, ירידה מא"י בזמן התלמוד, מחניים, ערב פסח תשי"ט, עמ' 92-87; הרב משה יונה צוייג, איסור יציאה מן הארץ, "בצומת התורה והמדינה" ח"ג עמ' 166-158 (=התורה-והמדינה ג (תשי"א) עמ' קנב-קס); הרב יהודה שביב, בתוך מאמרו "יחיד וציבור במצות ישוב א"י", תחומין ב עמ' 420-412.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד