תרומות ומעשרות לאחר היתר מכירה

[פורסם בתחומין ז 18]

א. קדושת שביעית בירקות של ישראל שנזרע, בשדה נכרי - לפי פאה"ש

   1. למי שייכים הירקות

   2. אם נוהגת קדושת שביעית בשותפות עם נכרי

   3. קדושת שביעית תלויה בקרקע ולא בפירות

ב. יסודות היתר המכירה

ג. שיטת הב"י וקשייה

   1. הסבר הב"י - הפקעה זמנית

ד. החיוב להפריש תרו"מ

ה. הבחנה בין עבודת קרקע לקדושת פירות לפי הרמב"ם

ו. ביאור ברברי הגר"א ביחס לאתרוג

v v v

הו"כ הרה"ג החו"ב אוצר תורה ויראה טהורה בנש"ק כש"ת ר' דוד הלוי דזימיטרובסקי שליט"א (ז"ל) בכפר סבא. מוצש"ק ויחי ה'תרצ"ח.

אחדשה"ט. יסלח לי כ"ת על אחור התשובה מפאת הטרדות המתרבות בבל יום ויום. בהתבונני עתה במכתבו היקר עלו ברעיוני כדברים האלה :

כ"ת מביא מפאה"ש סי' כ"ג ס"ק כט דיסוד ההיתר על פירות עכו"ם בנוגע לשביעית הוא מהדרשא דתורת כהנים - לכם ולא לנכרים,[1] ועפי"ז דן כ"ת דכשהירקות הם של ישראל (היינו מסתמא בשמעשה הזריעה נעשה ע"י נכרי, דמלאכות דאורייתא לא התיר קודמי הגאון מרא דארעא דישראל הרא"י הכהן קוק זצוק"ל אלא ע"י נכרי)[2] מיקרי שפיר לכם, וראוי שיהיו קדושים בקדושת שביעית ופטורים מתרו"מ.

1. למי שייכים הירקות

והנה לע"ד אין הדבר ברור שהפירות הם של הישראל באופן כזה, דכיון שהשדה הוא של הנכרי, הירקות שנזרעו בשדהו הם שלו אלא שחייב ליתן לישראל דמי הזרע, וכהא דב"מ ק"א וחו"מ סי' קס"ח ויעוין שם סי' שע"ה וס" קס"ז וסי' רע"ג ועיי' שו"ת נחפה בכסף חו"מ סי' ד-ה ואכ"מ.

ואפילו אם נאמר ששניהם חולקים והוה שותפות אינו ברור דשותפות עכו"ם אינו פוטר משביעית, דאף דשותפות עכו"ם אינו פוטר מתרומה כהא דחולין קל"ו, יש לומר שאני תרומה משביעית דבתרומה נתמעט של עכו"ם מדגנך ואף בשותפות עכו"ם מתקיים דגנך כיון דיש לישראל חלק, מה שאין כן בשביעית דכתוב לכם והיינו דקדושת השביעית עושה את פירות הארץ בשנה זו לקנין כל יושביה ובאתה תורה ומעטה דאין זה שייך כלל לנכרים (בשל נכרים ?) דלכם היינו לישראל. ואמנם יצויר שפיר ביחיד שותפות עם עכו"ם, אבל בדבר של קדושה שקדושתו עושה אותו לדבר של האומה הישראלית לא יתכן שותפות עם עכו"ם, וכיון שיש לעכו"ם חלק באותו דבר כבר אינו קנין האומה שבא מתוך קדושת האומה, [ולא] תחול עליו אותה הקדושה, היינו, בנדון זה, קדושת שביעית.

אולם חוץ מיסודות הללו שלא בחנתי אותם עוד בכור הבחינה, הנה לע"ד אין הכוונה בלכם ולא לעכו"ם על הפירות בלבד, ולא מסתבר לע"ד לאמר דבפירות תליא מילתא. ואם למשל הקרקע הוא של נכרי והפירות לישראל, דלזה יש קנין הגוף ולזה קנין פירות וגדלו הפירות שליש בשביעית, דמשום כך הפירות קדושים קדושת שביעית, או דאם הוא להיפך דהקרקע של ישראל והפירות של נכרי דאין בפירות קדושת שביעית, דז"א, דקדושת הפירות דשביעית באה מקדושת הקרקע וכדאמרינן שאני שביעית דאיסורא ע"י קרקע בטילתא ע"י קרקע (נדרים נח). וכוונת הדרשא דתו"כ היא שבת הארץ לכם היינו ששבת הארץ היינו שמיטת קרקע ניתן רק לכם אבל אינה חלה על של עכו"ם, וממילא כיון שהשדה היא של עכו"ם אף שהפירות קניינן [קנויין?], לישראל, קדושת שביעית איך תחול על הפירות וכן להיפך, מסתבר דכשהשדה של ישראל אף שהפירות קנוים לעכו"ם חלה קדושת שביעית על הפירות, אלא דיש לחקור למאן דאמר קנין הפירות כקנין הגוף דמי (גיטין מח) דאז יש כאן שותפות עכו"ם בקרקע והוה כהא דישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות דלענין מעשרות טבל וחולין מעורבין זה בזה, (ויעוי' תשו' הרשב"א ח"א תקס"ג ובחו"מ סי' רנ"ז ומה שפלפל בזה הגאון האמתי הרידב"ז זצ"ל בתוספותיו ירושלמי פיאה פרק א' הלכה ג' וגיטין פ"ז ה"ג ואכ"מ), ועכ"פ פשוט לע"ד דבקרקע תליא מילתא וכיוון דהקרקע של נכוי נתמעטו הפירות מלכם ולא לנכרים.

כ"ז כתבתי לדעת כ"ת דיסוד ההיתר דמכירה לנכרי הוא מהתו"כ כנ"ל, אבל באמת אין הפירוש ברור דיש מהראשונים שמפרשים לכם ולא לעכו"ם לענין שאין מניחים לעכו"ם ללקוט פירות שביעית, ובאמת לכם איצטריך לדרשא אחרת (עיין סוכה מ,א). אלא דההיתר מצורף מיסודות ומסניפים הרבה (והא דלכם הוא רק אחד מהסניפים) והיינו ריש קנין לעכו"ם וכו', או דבזה"ז, היינו לאחר החורבן לכו"ע יש קנין לעכו"ם, וכן מהא דארנונא, (סנהדרין כו,א) היינו החיוב לשלם מס למלך אפילו אם לא יזרעו, ומהא דיש ספק בשנת השמיטה ויותר מספק אחד, וגם מהא דיש שיטות דאין שביעית נוהגת כלל לאחר שפסק בי"ד הגדול מארץ ישראל והיא דעת הרז"ה ואפשר גם דעת הראב"ד, וברשב"ש מביא עוד ראשונים שסברו כך וכו'. ויסוד היסודות הוא דשביעית בזה הזמן מדרבנן, ולפי שאין ההיתר ברור כ"כ לא הקיל הגרא"י קוק זצ"ל אלא בתנאים ידועים וגם הדגיש והצהיר וכן פרסמנו אנחנו אחריו שהיתר המכירה אינו אלא הוראת שעה משום קיום הישוב וחיי נפש.

ועוד זאת צריך להוסיף שאחד מראשי יסודות ההיתר היא שיטת הב"י בדעת הרמב"ם[3] דאף דאין קנין לנכרי, מכ"מ כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי יש הפקעה, וזה היה עיקר יסודו של מרן הב"י במחלוקת שבינו ובין המבי"ט כמבואר הכל באבקת רוכל, וןה סוף סוף היסוד העיקרי בהיתר שנוהגים בפירות השביעית של נכרים.

ואולם מודינא שאין שיטת הב"י מובנה לי כל צרכה, אך הוא רבן ומאורן של ישראל ולאורו נלך לבטח. ומה שקשה לי להבין בשיטתו ז"ל הוא דכיון שיש הפקעה כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי, מהיכן חזרה הקדושה כשקנה ישראל את הפירות בתלוש וגמרן,[4] ואילו היה הב"י סובר בהחלט דשיטת הרמב"ם היא דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בתו"מ מן התורה הוה אתי שפיר, אבל הוא מסופק בכסף משנה בשיטתו,[5] ואולי בסוף ימיו הוחלט אצלו ז"ל כך (ועיין ביו"ד של"א) [סעיף יב]

1. הסבר הב"י - הפקעה זמנית

ואפשר לע"ד דהסבר שיטת הב"י כך היא, דהרמב"ם אומר דכשחזר הישראל ולקח השדה מיד העכו"ם אינו ככיבוש יחיד וכו', יעו"ש בפ"א מתרומות, והיינו לפי הבנת הב"י, דאז חוזרת הקדושה שהופקעה בשעה שהיתה תחת יד הנכרי, ועל כן ההפקעה היא רק לשעה ונמצא דיש לנכרי בשדה לענין תו"מ קנין שאינו גמור, ודומיא דשכירות, כיוון שעתידה הקדושה לחזור כשתחזור השדה ליד ישראל. והמורם מזה הוא דהשדה באותם הימים אינה קדושה, אבל אינו בגדר חוץ לארץ, ותו"מ אינו בעצם ענין שצומח מקדושת הקרקע אלא מה שהטילה תורה על תבואת ארץ ישראל וכל שהקרקע אין לה דין חוץ לארץ לא נפטרו תבואותיה מהמס הזה שחל לא על הקרקע אלא על התבואה כשנתמרחת, מה שאין כן בשביעית דתליא בקדושת הארץ דכתיב ושבתה הארץ לד', וכמו דדרשינן דעצי סוכה אסורין כל שבעה (ביצה ל,ב) מדכתיב וחג הסוכות לה', והיינו שחלה קדושה מיוחדת על הארץ, ובהא לא די שהארץ לא יצאה מכלל ארץ ישראל אלא שצריך שתהי' בקדושתה לגמרי, וכיוון שנפקעה הקדושה באותה שעה לא חלה שביעית על הפירות.

סוף דבר דלענין שאלתו דמר הנה כיון שאין היסוד הזה דיש קנין בזה"ז לעכו"ם בא"י כמו בסוריא ברור כלל, אין להניח דהוא העיקר בהיתר המכירה, וע"כ צריך לתקן הירקות הללו עפ"י השיטה דשביעית אינה נוהגת בהם כפסק הב"י, אבל תו"מ נוהגין כשנגמרו ביד ישראל וכמו בשאר השנים בפירות של נכרים ובפסק הב"י. ואם נעשו קולות שלא בהוראת חכמים על יסוד היתר המכירה, מה שאין אנו אוסרים הירקות, זהו רק מפני שהוא חיי נפש עול צבור גדול והנח להם לישראל וכו' כיון שיש שיטות של ראשונים להקל לגמרי (ודברים הללו אסור לאומרם לפני ע"ה וחלילה להורות כך כנגד הרמב"ם ורוב הראשונים דשביעית אינה נוהגת כלל, לאחר שפסקו בתי דינין סמוכים בארץ ישראל), וכן מטעמים אחרים להקל בשביעית, אבל לענין תו"מ אין להקל, וינהגו כמו שנהגו בכל שנות השביעית שעברו עפ"י הוראת הגאונים ז"ל ובאחרונה הגרא"י הכהן הגדול זצ"ל לעשר (היינו בלי ברכה) פירות שביעית מהקרקעות שנמכרו לנכרים עפ"י ההיתר הידוע[6].

מה שהביא כ"ת ראיה לסתור ההיתר מהא דפ"א מהלכות תרומות - יש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית וכו'. הנה זה ברור דהרמב"ם סובר שאסור לישראל לעבוד בשדה של נכרי בארץ ישראל, ומסתבר שהוא גזירה שמא יעבוד בשלו (בכלו?) בפי שהעיר בשבת הארץ, והיתר המלאכה אינו בנוי על שיטת הרמב"ם אלא על שיטת סה"ת ורש"י, והיינו משום דאפילו אין קנין לנכרי שאני שביעית דנתמעטה מלכם ולא לנכרים, או כש'טת הרז"ה וכו', ואולם שאין קדושה נוהגת בפירות נכרים בשביעית הוא לדעת רבנו הגדול, הרמב"ם, כפי הבנת הב"י. ולזה אין לע"ד שום סתירה מהא דפוסק הרמב"ם יש קנין לעכו"ם בסוריא לענין מעשר ושביעית, דהכוונה היא לענין עבודה, דעבודה בקרקע של נכרי אסורה בא"י לדעת הרמב"ם בלי ספק ובסוריא מותרת, אבל לענין הפירות אין זה שייך, דהפירות של נכרי פטורים משביעית אף בארץ ישראל. ואפשר שתירץ כך זקינו הגאון בעל "שפת הים" זצ"ל, אבל אין ספרו בידי.

בבאור הגר"א ביו"ד סי' שלא ס"ק קצא פשוט דכוונתו ז"ל היא ד"בין לשביעית" היינו לקדושת שביעית ולדין ביעור אבל לא לדין מעשרות, דבאתרוג אזלינן בתר תרוויהו - חניטה ולקיטה לחומרא, יעוי' ברדב"ז על הרמב"ם פ"א ממע"ש הלכה ה. ומה דקשה לכ"ת דאמאי אינו חייב להפקיר, הנה לא נמנו ע"ז להקל לפוטרו מן המעשרות וממילא אין חיוב להפקירו ואין זה מונע מלחול עליו קדושת שביעית. וכיוון שאין קדושת שביעית חלה עליו מן התורה, דמן התורה לענין שביעית לא תלי בלקיטה, דקדושת שביעית אחוזה ולכודה בקדושת הארץ, והיינו בזמן שאז מקבל הפרי עיקר חיותו מן הארץ, אין באן אפקעתא דמלכא, ומה שיד הכל משמשים בו אין זה פוטרו מן המעשרות. ועיין רש"י ר"ה ט"ו,ב, ועיין ירושלמי שקלים פ"א ה"ד ופיאה פ"ה ה"א, ובמחלוקת הב"י והמבי"ט לענין החיוב להפקיר בשביעית, ומפני שאין עתותי בידי קצרתי.[7] והנני ידידו המברכו בכל הברכות האמורות בתוה"ק מחבבו ומכבדו במאד מאד.

מתוך החוזר המנהל הכללי של משרד הפנים
חוזר מס' 10 מיום ז בתשרי תשמז

בחלק מן הועדות המקומיות נקבע בין התנאים להיתר הבניה גם התנאי של גינון ונטיעות בחצר הבנין שלהקמתו ניתן ההיתר.

עם החל שנת השמיטה מתבקשות הועדות המקומיות לנהוג בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 21(א) ולדחות את התנאי של גינון ונטיעה כאשר תוגש בקשה לשם כך על ידי בעל ההיתר, ויש לראות זאת כטעם מיוחד האמור בתקנה. כדי להבטיח קיום התנאי לאחר שנת השמיטה ניתן לדרוש ערבויות מתאימות לביצוע התנאי במועד שנדחה.



[1] פרשת בהר פ"א ,לכם ולא לאחרים.

[2] עיין משפט כהן סי' סז ועא. ועי' בית הלוי , סי' א ענף ה ובישועות מלכו סי' נו.

[3] כ"מ תרומות פ"א ה"י , שביעית פ"ד הכ"ט .עי' מבוא לשבת הארץ עמוד נב.

[4] עיין מהרי"ט ח"א סי' מד ,פר"ח במים חיים על הל' תרומות והגר"א סי' שלא סק"ח ,ועי' להלן.

[5] תרומות פ"א הכ"ב.

[6] וראה עוד מאמרו של הרב הרצוג זצ"ל , תחומין א עמ' 151

[7] עי' ישועות מלכו סי' נט; אבני נזר ח"ב יו"ד סי' תנח ;משפט כהן סי' עב ; ודעת כהן סי' רלט וסי' רמא.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד