תרומת איברים או 'התרמת' איברים

[פורסם בתחומין לב 77]

תרומת אברים או 'התרמת' אברים

ראשי פרקים

א. כרטיס 'אדי' וכרטיס 'בלבבי'

ב. תרומה ו'התרמה'

ג. כרטיס 'אדי' - פגמים הלכתיים

1. אין אדם בעלים על גופו

2. אין למשפחת הנפטר בעלות על גופתו

3. אין תוקף לצוואה שתחול רק לאחר המוות

4. איסור סחר באיברים

5. אין בכרטיס 'אדי' חובת קבורה

ד. כרטיס 'בלבבי' עמום

ה. הדרך הראויה: 'התרמה' ע"י בי"ד גם ללא כרטיס

ו. סיכום

v v v

מאמר זה לא ידון בדבר קביעת המוות. בבסיסו עומדת החלטת הרבנות הראשית לישראל, שמות גזע המוח באופן בלתי-הפיך לחלוטין הוא מות האדם, אף שלבו פועם. זו גם דעתו הסופית של הרש"ז אוירבך זצ"ל, אלא שיש להתחשב במי שחושש לדעתו של הרי"ש אלישיב יבלח"ט, שאין לנתק מכשיר הנשמה כשהלב עדיין פועם, למרות שגזע המוח נפגע באופן בלתי הפיך.[1] מאמר זה ידון באופן תרומת איברים ובצורת ה'התרמה'.

א. כרטיס 'אדי' וכרטיס 'בלבבי'

תעמולה רבתי נעשתה כדי שיצטרפו אנשים שיחתמו בחייהם על נכונותם לתרום את אבריהם לאחר מיתתם, במסגרת כרטיס שנקרא 'אדי' (ע"ש אדי בן דרור ז"ל, שנפטר כתוצאה מסיבוכים של השתלת כליה). בכרטיס זה נאמר (ההדגשות נוספו על ידי):

בתקוה כי אוכל לעזור לזולת, אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר מגופי שהזולת יכול להיעזר בו להצלת חייו, או: כליה, כבד, קרנית, לב, עור, ריאות, עצמות, לבלב. בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי.

חלק מהרבנים הודיעו על תמיכתם בהצטרפות לכרטיס אדי, אולם הרבה דתיים לא הצטרפו לכרטיס זה בגלל הסתייגויות של רבנים אחרים. קבוצת רבנים הציעו נוסח אחר לכרטיס, שכינוהו 'בלבבי' (ע"ש בלהה הירשברג ז"ל, שנפטרה כתוצאה מסיבוכים של השתלת ריאות), כדלהלן:

נושא תעודה זו רואה בתרומת אברים מצווה רבה ומקבל על עצמו את פסיקת הרבנות הראשית לישראל, כי מות האדם נקבע על פי ההלכה בעת שהוכח בוודאות שנשימתו פסקה לחלוטין ובאופן בלתי הפיך (מוות מוחי-נשימתי)".

מאחורי הכרטיס מופיעה ברכה של רבנים מרכזיים לאריכות ימיו של החותם על כרטיס זה, וכן כתובות ועד רבנים המפקח על התהליך ומאשר אותו בכל מקרה ומקרה. [2]

ב. תרומה ו'התרמה'

מה בין תרומה ל'התרמה'? תרומה - כשמה כן היא, כשבעלים של משהו תורם משהו לטובת מישהו או לטובת משהו. תרומה זו אמורה להתבצע לעיתים בחיי התורם, ולעיתים לאחר מותו. התרומה השכיחה היא זו של אדם התורם נכסים או כספים למישהו או למטרה מסויימת, או המצווה לתרום לאחר מותו. תרומה פחות-שכיחה היא זו של אדם התורם איבר מאיבריו לטובת חולה או למטרה מסויימת (פקולטה לרפואה, מעבדת מחקר וכיו"ב). אף תרומה זו - יש שהיא מתבצעת בחייו של האדם, כמו תרומת כליה, ויש שהיא הסכמה לתרומה שתתבצע לאחר מותו, כמו הנוסח שבכרטיס אדי.

ומהי 'התרמה', במרכאות? לצורך זה נסביר תחילה מהי התרמה בלי מרכאות. התרמה היא ניסיון לשכנע תורם פוטנציאלי לתרום, בדרך כלל בדרך של הסברה על חשיבות התרומה. כשהתורם הפוטנציאלי מחליט לתרום, הרי זו תרומה בלב שלם ובנפש חפצה, ללא כחל וללא סרק.

'התרמה' - במרכאות - היא באמצעות שידול ופיתוי, ואולי אפילו עישוי. רוצה לומר, שהמשדלים מבטיחים לתורם הפוטנציאלי שאם יתרום, יקבל או ייהנה בדרך כלשהי. אם השתכנע - תרומתו איננה תרומה של נדיב לב, אלא של בעל עניין, שהרי יש לו טובת הנאה מאותה תרומה. האחראים על כרטיס אדי מבטיחים לתורמים הפוטנציאלים הנצחה, כגון נטיעת עצים על שמם ב'יער אדי', תמיכה באתר ההנצחה באינטרנט, הזמנה ליום הוקרה למשפחות תורמי האיברים בבית הנשיא, וכן זכות קדימה לקרוביו של התורם אם יזדקקו לתרומת איברים.[3] לענ"ד, 'התרמה' זו גובלת באיסור פלילי, מכוח סעיף 3 לחוק השתלת אברים, האוסר על סחר באברים ("לא יקבל אדם תמורה בעבור אבר שניטל מגופו או מגופו של אדם אחר").[4]

יש 'התרמה' שהיא עישוי, בבחינת כופין על הצדקה (ב"ב ח,א-ב; רמב"ם, הל' מתנות-עניים ז,י; שו"ע יו"ד רמח,א-ב).[5] אלא שב'התרמת' כספים, גבאֵי הצדקה כופין אותו לתת צדקה בסכום מסוים, ירצה או לא ירצה. לא כן ב'התרמת' אברים בחיי המותרם, שאין כפייה כזו כלל ועיקר. לכן, לאחר מותו, אין גבאי צדקה יכולים להתרים מן העיזבון לצורך צדקה, שהרי הנפטר פטור מן המצוות (שבת ל,א).[6]

לעומת זאת אפשרית 'התרמת' אברים אחרי מותו של המותרם. מבחינה הלכתית, כפי שנראה להלן, כשיש חולה מסוכן בפנינו, ניתן ליטול אבר מגופו כדי לשתלו בגוף החולה ולהצילו. ויש רשות לבית הדין להורות לרופאים כן, למרות שהנפטר לא ציווה לעשות כן מחיים, ולמרות שהמשפחה מתנגדת. הליך 'התרמה' כזה הוא כפייה או מעין כפייה, והוא מותר.

להלן נראה שמבחינה הלכתית ה'התרמה' לכרטיס אדי אינה נכונה, ועדיפה עליה 'התרמה' לאחר מיתה, גם בלי צוואות ובלי הסכמת הקרובים.

ג. כרטיס 'אדי' - פגמים הלכתיים

1. אין אדם בעלים על גופו

הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' קמ) היטיב לבטא את הדעה שאין האדם בעלים על גופו, שכן ההנחה כאילו יש לאדם בעלות על אבריו עומדת בניגוד גמור להשקפת התורה:

בדבר שימוש באיברים של המת על פי צוואתו לצורך רפואה, הנני משיב בקצרה: על פי דין התורה שקבלו חז"ל איש מפי איש, עד משה רבנו ע"ה שקבלנו מסיני,אין שום אדם בעלים על גופו לצוות שיעשו בגופו, ואפילו רק באיבר אחד מאיבר יו שום דבר, אף לא לצרכי השגת ידיעה לענייני רפואה. וכל שכן שבניו וקרוביו אינם בעלים.

בשאלה זו, האם לפי ההלכה האדם בעלים על גופו, נחלקו הרב ש"י זוין ז"ל והרב שאול ישראלי ז"ל. הרב זוין (לאור-ההלכה עמ' שיח) קבע שאין לאדם בעלות על גופו, ואילו הר"ש ישראל (עמוד-הימיני סי' טז,טז) סבר שיש לאדם בעלות על גופו, וחזר על כך ביתר שאת במאמרו "תרומות איברים מן החי ומת המת" (השתלות, עמ' 147-150).

והנה בנידון זה, דומה שדברי הרמב"ם והרדב"ז ברור מיללו. הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש א,ד) כתב:

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל האדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח". [7]

ובהל' סנהדרין (סוף פרק יח) כתב הרמב"ם:

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על פי שני עדים... שמא נטרפה דעתו (=של המודה שעשה עבירה) בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות, שהן תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר - גזירת מלך היא.

וכתב הרדב"ז שם:

והטעם שכתב רבנו לא שייך גבי מלקות, ולפיכך כתב "וכללו של דבר גזירת המלך היא", ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת קצת טעם, לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: "הנפשות לי הנה". הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, לפי שאין נפשו קנינו.

מכוח דברים אלו כתב האדמו"ר בעל התניא בשולחן-ערוך שלו (הל' נזקי גוף ונפש, שנה,ד): "אסור להכות את חבירו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו". בדעה זו צידד הרב זוין, ולא חילק בין בעלות על הגוף ובין בעלות על הנפש. לעומת דעה זו, כתב בטורי-אבן (מגילה כז,א) שבסתם אדם (להבדיל מאביו ומאמו), אם היכה את המרשה להכותו - לא עבר איסור. בדעה זו מצדד הרב ישראלי, ולכן סבר שיש לאדם בעלות על גופו - ראו בעמוד-הימיני שם (עמ' קצה-קצח).

הרב ישראלי מחזק את שיטת הטורי-אבן מהמשנה בב"ק (סוף פ"י): "האומר לחברו הכני פצעני על מנת לפטור - פטור", ולדעתו פטור לא רק מתשלום, כפי שמסביר הרב זוין, אלא גם פטור מעבירה וממלקות, שהרי הרשה להכותו. אולם אחרי בקשת מחילה, קשה לומר שהפטור האמור במשנה הוא ממלקות. המעיין בכל המשניות באותו פרק - כולן אחת לאחת מתייחסות רק לחיוב ופטור בדיני ממונות.[8] יתירה מזו: המכה את חברו, אע"פ שהוא עובר בלא תעשה מן התורה (ספר-המצוות לרמב"ם, לאוין ש; הל' סנהדרין טז,יד), לוקה רק אם הכהו הכאה שאינה שווה פרוטה, שאין אדם לוקה ומשלם (הרמב"ם שם). הרי שהמשנה עוסקת במכות וחבלות שהן שוות פרוטה, וניתנות להיתבע בדין, וממילא אין במקרה זה מלקות. ואיך למד מכאן הרב ישראלי שהאדם בעלים על גופו?

אליבא דאמת, כל הקורא את דברי הרב זוין ומקורותיו משתכנע שאכן אין גדר בעלות של האדם על גופו או על אבריו.

ניתן לתמוך בשיטה זו מדיני ערכים ודמים. אם אדם נדר ערכו או ערך פלוני עליו, משלם להקדש לפי ערכים קצובים שהתורה פירטה אותם, לזכר ולנקבה לפי גילם. ואם נדר דמיו או דמי פלוני - שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. והנה, התורה לא קבעה ערכים לאברי האדם, רק לכללות האדם החי (עיינו פירוש-המשניות, ערכין ה,ב). ואפילו אם נדר שייתן דמי ידו, נדרו נדר. הסיבה לכך היא ששמים את הנודר כעבד בלי אותה יד, ועפ"י זה קובעים דמי נדרו, ושומת דמי עבד היא לפי כוח העבודה שבו, ולא לפי הערך הכספי של גופו או של איבריו. ולכן, אם האדם נדר את דמי המת או את ערך המת, פטור מכלום, לפי שאין דמים לגופת אדם מת, להבדיל מגופת בהמה מתה, שיש לה דמים (עיינו פירוש-המשניות, ערכין ה,ה). ולכן הנודר דמי אדם שנגמר דינו בבי"ד למיתה, וטרם הומת, או נדר ערכו - "אינו חייב כלום, שזה כמת הוא, והמת אין לו לא ערך ולא דמים" (הל' ערכין וחרמים א,יג). הרי שההלכה אינה מתייחסת לאדם, חי או מת, בערכים כספיים.

והנה, גם הרב ישראלי מודה שגם אם יש לאדם בעלות על גופו, אין לו היתר להתאבד, ואפילו אסור לו לחבול עצמו או להסתכן (ראה מאמרו, עמ' 147). אם כן, מהי המשמעות המעשית לכך שיש לאדם בעלות על גופו?[9] ועוד: הרי הוא גם מודה שאסור לאדם למכור עצמו לעבד, ובוודאי יודה שאסור לאדם למכור אבר מאבריו שלא לצורך הצלת חולים. הווי אומר - אין לאדם ערך כספי, לא לגופו ולא לאבר מאבריו, בין בחייו בין במותו.

אם כן, בעלות האדם על גופו - לשם מה? אם כדי להתיר תרומת אברים לצורך פיקוח נפש, הרי תרומת אבר מחיים לצורך חולה מסוכן היא מידת חסידות של מצוַת הצלת חיים, "לא תעמוד על דם רעך". כמו מי שקופץ להציל אדם שטובע בים ומסתכן בכך, כן תרומת אדם לחולה היא מידת חסידות. הקב"ה שנתן לאדם את גופו כפיקדון הרשה לו לעסוק בכל צרכיו, אפילו להסתכן במשהו. שהרי התורה אמרה על העובד: "ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד,טו). וכן מסתכנים הנוסעים או הולכים במקומות שיש בהם סכנה. אם כן, התורם אבר מחיים לצורך הצלת חיים, אין זה מכוח בעלותו על גופו, אלא ביטוי לשימוש שהוא עושה בגופו, אף שגופו הוא פיקדון מה' ואינו בבעלותו. [10]

לענ"ד אפוא, הדעה שאין לאדם בעלות על גופו היא היותר מדויקת ואמיתית בהלכה, וגם מבחינה אמונית. ויש להיזהר מפני הדעה הרווחת בקרב אלה שאינם משלמי אמוני ישראל בדבר בעלותם על גופם. לפי השקפתם זו רוצים הם להתיר הרבה דברים האסורים בהלכה, כמו התאבדות, חבלה עצמית, בילויים וטיולים שיש בהם סיכונים גבוהים, ואפילו לסיים את חייו של חולה סופני.

2. אין למשפחת הנפטר בעלות על גופתו

בכרטיס 'אדי' מוזכרת המשפחה כבעלת דבר. אולם מבחינת ההלכה, אם אין לאדם בעלות על גופו, קל-וחומר למשפחת הנפטר. אין למשפחת המת כל יכולת הלכתית לתרום את אבריו. חובתה לדאוג לקבורתו, ולשמור על כבודו שלא ינוולו אותו, כפי שכתב בעל מנחת-יצחק (ח"ה סי' ט): "שהיורשים שהם משפחת המת אינם רשאים לנוול... אי אפשר לעשות דבר בהמת בלתי הסכמת קרוביו, ואין היורשים רשאים להסכים לנוולו".

ומה שמצאנו בדברי הפוסקים, וכן בהחלטות הרבנות הראשית לישראל, שיש צורך לקבל את הסכמת המשפחה לתרום את אברי המת - לענ"ד זה בגלל הגישה החילונית, וכגדר מפני גישתם הליברלית, ואולי המופקרת, של רופאים מסוימים.

3. אין תוקף לצוואה שתחול רק לאחר המוות

בכרטיס 'אדי' נאמר: "אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר וכו'". מן המפורסמות הוא, שלפי ההלכה אין תוקף לצוואה שבה מצווה אדם נכסיו לפלוני לאחר מות המצווה. להוראה זו יהיה תוקף רק אם המצווה ייתן נכסיו לפלוני במתנה מחיים, שעה אחת לפני מותו. בגמרא (ב"ב קנב,א) נאמר: "אמר שמואל, אין שטר לאחר מיתה" - אם דעתו של המצווה לזכות את המוטב רק לאחר מיתה, באמצעות שטר, אין לכך כל משמעות. מייד עם מיתתו זכו היורשים בעזבונו עפ"י דין תורה (ראו רמב"ם, הל' זכיה ומתנה ח,י). רק לשכיב מרע שמצווה נכסיו לאחר מותו, תיקנו חכמים תקנה מיוחדת כדי להקנות תוקף לצוואה, "כדי שלא תיטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימין" (רמב"ם שם ח,ב). אבל בריא שציווה נכסיו לאחר מותו - אין לצוואתו שום תוקף, אם הוא משנה מדיני הירושה של התורה. ואם המצווה חושש לתת במתנה למוטב מחיים, שמא יישאר בלי נכסיו עד יום מותו, על כך אמרו בגמרא (ב"ב קלה,ב): "איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, דלא קנו אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה 'מהיום ולאחר מיתה'", וכן פסק הרמב"ם (הל' זכייה ומתנה יב,יד) והשולחן-ערוך (חו"מ רנז,ו).

ואם בנכסים שיש בהם מושגים של בעלות וקניינים - אין אדם יכול לצוותם לאחר מותו, באברי גופו - שספק גדול אם יש בהם מושגי בעלות וקניינים - על אחת כמה וכמה שאינו יכול לצוות אברי גופו לאחר מותו, כפי שמנוסח בכרטיס 'אדי'. וכבר הבענו דעתנו שאין מושגי בעלות בגוף האדם ובאבריו, גם לא בחייו. והרי אין שום אפשרות של מתנה מחיים ביחס לאברים שהנשמה תלויה בהם, כמו לב, כבד, ריאות וכיו"ב.

4. איסור סחר באיברים

לענ"ד אסור לאדם לסחור באבריו ואסור לבני אדם לסחור באברי בני אדם. האיסור נובע מכך שהאדם אינו בעלים על גופו, כאמור לעיל, ולכן אין כל תוקף למכירת אבריו, כי הוא מקנה דבר שאינו שלו (הרב זוין, שם). האיסור לסחור באיברי גופו אינו פחוּת מהאיסור למכור עצמו לעבד, שהותר רק כשהעני ואין לו כלום, אפילו לא כסות (רמב"ם הל' עבדים א,א). ואדרבה - חמור איסור מכירת אברי גופו מאיסור מכירת עצמו לעבד, שבמכירת עצמו לעבד אינו פוגע בגוף ובחיים שנתן לו ה' כפיקדון, ואילו במכירת אברים מגופו יש פגיעה בשלמות הגוף ובחייו. ועוד, מאחר שגוף האדם וחייו הם בגדר פיקדון שה' הפקיד אצלו, הרי אסור לשומר למכור חפץ פיקדון בלי רשות בעליו, ויש בזה גם משום שליחת יד וגזל, והמכירה אינה מכירה (מרדכי ב"מ סי' רעח; שו"ת הריב"ש סי' שצו; שארית-יעקב (ויינר) ב"מ סי' ה). וכשמדובר בפיקדון מהקב"ה יש בדבר חוצפה כלפי מעלה. והרי ה' דן בדין שמיים את המאבד עצמו לדעת, שנאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה; רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש ב,ג).

גם אנשים אחרים אסורים לסחור באברי בני אדם, ואיסור זה חמור יותר מן האיסור להתעסק במכירת מאכלות אסורים מן התורה. שבמאכלות אסורים - אם מכר, מכירתו מכירה (משנה שביעית ז,ג; שו"ע יו"ד קיז,א), מה שאין כן כשמתעסק במסחר באברי אדם, שמלבד האיסור שבדבר, המכר אינו מכר.[11]

הרב ישראל מאיר לאו שליט"א (יחל-ישראל ח"ב סי' עח; ח"ג סי' כח) צידד לכאורה בהיתר מכירת אברים, כמובן תוך אזהרה מפני תופעות שליליות בתחום זה. אולם המעיין היטב בדבריו יראה שגם הוא מודה שאין מדובר במכירת אברים לפי ערכם הכספי, כי אין ערך כזה, אלא מדובר בתשלום שלדבריו מגיע לתורם כפיצויי נזיקין. הוא דן שם בשאלה אם האדם הוא בעלים על גופו, כדי להתיר מכירת אברים, ומסיק שהאדם אינו בעלים על נשמתו, ואילו בעלותו על גופו איננה לכל דבר אלא לעניין היתר חבלה בלבד, וגם זה לא לפי כל הדעות.

הרב לאו מסתמך על דיוק ברמב"ם (הל' סנהדרין יח,ו), שהסביר שאין ממיתין אדם ואין מלקין אותו עפ"י הודאתו, שמא הוא מר נפש שרוצה למות ע"י בי"ד, ולא נימק זאת בכך שהוא אינו בעלים על גופו. ומכאן משמע שהאדם אכן בעלים על גופו, גם לעניין מכירת אבריו. ואחר בקשת המחילה נשאל - כיצד יסביר הרמב"ם את האיסור להתאבד, אם האדם בעלים על גופו? ועוד: תינח במיתה, אך באותה הלכה נאמר שאין מלקים את האדם בהודאת פיו; והיכן נעלמה בעלותו על גופו? אלא שדרכו של הרמב"ם להטעים טעמים נוספים מעבר לטעם הבסיסי. הבסיס ההלכתי הוא שאין אדם בעלים על נפשו ועל גופו, ולכן אין בי"ד ממיתין ולא מלקין אדם בהודאת פיו. והרמב"ם הוסיף עוד שיש לחשוש שמא המודה הוא מר נפש שרוצה להתאבד באמצעות גזר דין מוות שיושת עליו.

5. אין בכרטיס 'אדי' חובת קבורה

כרטיס 'אדי' מבטיח לתורם שאיש דת שמשפחתו תבחר יאשר את מותו. תמוה ביותר שהעלימו, או נתעלם מהם, עניין קבורת הנפטר. כיצד התורם הפוטנציאלי ייתן אמון ביוזמת כרטיס 'אדי', אם מגמתם היא רק ליטול את אבריו, בלי לדאוג לקבורתו? ראוי לתקן חסרון משמעותי זה. תורת ישראל דואגת להצלת חיים, אבל היא דואגת גם למתים - לשמירה על כבודם ולהבאתם לקבר ישראל.

ד. כרטיס 'בלבבי' עמום

המשמעות שמשתמעת מנוסחו הנוכחי של כרטיס 'בלבבי' היא עמומה מאוד. אין בו הסכמה מפורשת לתרומה אלא משתמעת. החותם עליו מצהיר שהוא תומך בתרומת אברים, וכל זאת כדי לא לפתוח פה לשטן (ראו השתלות, עמ' 59-60). אליבא דאמת, כרטיס זה מיותר, אבל יש שיקולים ציבוריים לקיימו.[12]

ה. הדרך הראויה: 'התרמה' ע"י בי"ד גם ללא כרטיס

לענ"ד, מבחינה הלכתית צריך ללכת בדרך של 'התרמה' ע"י בי"ד, מבלי לייחס חשיבות לרצון הנפטר.

על פי ההלכה בית הדין ממונה לנהל את החיים בקרב בני עמנו. כך הוא בהרבה תחומים: דאגה לעניים, דאגה ליתומים, למוגבלים ולנעדרים ולרכושם (אפוטרופוס). באמצעות בית הדין פותרים בעיות של שומר שרוצה לצאת לחו"ל כשהמפקיד איננו נמצא (הל' שאלה ופקדון ז,יב); ברית מילה לתינוק יתום או שאביו נעדר (הל' מילה א,א); קינוי לאישה כשהבעל אינו מקנה לה (משנה סוטה ד,ה); ועוד. בית הדין הוא שצריך גם לדאוג לקבורת המתים ולהצלת חולים.

לכן, כשיש חולה מסוכן לפנינו הזקוק להשתלה, ויש נפטר שיכול להצילו באבריו, לענ"ד בית הדין רשאים, ואולי אף חייבים, להורות על נטילת אבר מאותו נפטר (כשאין ספק בפטירתו) ולשותלו בחולה המסוכן שבפנינו כדי להצילו.

לכן הדרך העולה בית אל, מבחינתם של שלמי אמוני ישראל, איננה כרטיס 'אדי' או כרטיס 'בלבבי', המבוססים על עידוד ישיר או עקיף, מפורש או משתמע, של תרומת אברים לאחר המוות כדי להציל חיים. הבסיס ההלכתי לכרטיסים אלו מעורער, ועדיף שבית הדין יורה במקרה שאדם נהרג ואבריו ראויים להשתלה, ויש חולים מסוכנים לפנינו, שייטלו מאבריו להצלת החולים המסוכנים. כמובן שעל בית הדין לדאוג שהניתוח לנטילת האברים יהיה במינימום ביזיון וניוול, ושעליו לדאוג להבאת הגופה הנותרת אלי קבר בכבוד ומבלי להלינה.

יתרונות הצעה זו ברורים:

א. אין מקום להתנגדות האדם או בני משפחתו, כשבאברי הנפטר מצילים חולים מסוכנים הנמצאים בפנינו. קדושת החיים וכבוד המתים מסורים לבית הדין, אשר אמון על שמירת ערכים אלו לפי עקרונות ההלכה, שאין נעלים מהם.[13]

ב. אין לי ספק שתוצאות שיטה זו מנקודת המבט של הצלת חיים תעלה על הישגי כרטיסי 'אדי' ו'בלבבי'.

ג. נימנע מלנטוע רעיונות ודעות המנוגדים ליהדות בדבר בעלות האדם על גופו. דעות אלה עלולות לתת לגיטימציה, ולו בעקיפין, ל'זכות' להתאבד, ל'זכות' או ל'חובה' לשים קץ לחולים סופניים, ועוד. בכך נשים מחסום מפני החלקה במורד חלקלק, אשר עלולה להביא אותנו חלילה גם לסחר באברים.

הנני מציע שהרבנות הראשית תאמץ את הצעתי ותמנה בתי"ד מיוחדים ליד כל בית חולים, או את בתיה"ד האזוריים, לתת מענה לכל מקרה שבו התרחשה תאונה, נקבע מוות מוחי ופגיעה בגזע המוח באופן בלתי הפיך לחלוטין, ורוצים ליטול אברים ולהשתילם בחולים שחייהם בסכנה. בתי"ד אלו יורו על השתלת אברים לצורך הצלת חיים, ויפקחו שנטילת האברים תהיה בפחות ניוול ושגופת המת תובא לקבורה מיד.[14]

כאן המקום לציין שדברי מבוססים על דעת רוב הפוסקים שדחו את שיטת הר"י עטלינגר (בנין-ציון סי' קסז-קעג) לפיה צריך להביא לקבורה כל אבר של הנפטר, ואסור לגזול את הנפטר, ואיסור גזל זה דוחה פיקו"נ; וכן שאסור ליהנות מן המוות ואסור לנוולו. וכבר כתב הרב לאו (יחל-ישראל ח"ב סי' ע) שרוב הפוסקים דחו שיטה זו. כמו כן, החלטת הרבנות הראשית היא שאם נקבע שפגיעה בגזע המוח באופן בלתי הפיך היא מות האדם, מותר ליטול מאברי מת כזה כדי לשתלם לצורך הצלת חולה מסוכן בפנינו. וכן הורה הר"מ פיינשטיין (ראו תחומין ז עמ' 187 והע' 2), בניגוד לשיטת הר"י עטלינגר.

ו. סיכום

א. על פי תורת ישראל, בית הדין מופקד לנהל את חיי הכלל והפרט בישראל.

ב. רוב פוסקי ההלכה הסכימו שאם יש חולה מסוכן בפנינו, מותר לבצע נתיחת מת כדי להציל את החולה המסוכן שבפנינו.

ג. מיעוט רבנים שהתנגדו לנתיחת מתים לשם השתלות אברים הושפע משתי בעיות שהיו בעולם הרפואה: האחת - רצון הרופאים לבצע נתיחות מתים ללא הגבלה כדי לקדם את מדע הרפואה; והשנייה - סיכויי השתלות לב בראשיתן היו נמוכים ביותר, וההשתלות היו כרוכות ברצח כפול, של התורם ושל המקבל.

ד. לפי הצעתנו, בית הדין יפקח על כבוד המת ועל קבורתו, ושום השתלות אברים לא תיעשנה מבלי לקבוע בוודאות את מותו של התורם, ומבלי לברר שלא מסכנים את חיי המותרמים ע"י ההשתלה, אלא רק מסייעים להצלתם ולהארכת תוחלת חייהם.

ה. יש פוסקים שמשמע מדבריהם שהואיל והמת חופשי מן המצוות, הוא אינו חייב שיותרמו מגופו אברים לשם הצלת חיים, וכל חובתו היא שגופו יובא בשלמות אלי קבר (שו"ת מנחת-יצחק ח"ה סי' ז,כ-כב; שו"ת ציץ-אליעזר חי"ג סי' צא; מאמרו של הרב ישראלי, השתלות עמ' 148 הע' 37). ודבריהם דחויים, שהרי המת חופשי מן המצוות והוא אינו חייב - וגם אינו יכול - לדאוג לקבורת עצמו. חייבים בכך קרוביו וכלל ישראל, אך הם גם מצווים בהצלת חיים, וההלכה קובעת את סדרי הקדימויות. במיוחד תמוהה שיטתם כאילו איסור ניוול המת אינו נדחה מפני הצלת חיים, וכאילו יש למת בעלות על גופו גם אחרי מותו.

ו. יש פוסקים הסבורים שאיסורי הנאה מן המת וגזלת המת אינם נדחים מפני הצלת נפשות. שיטה זו נדחתה ע"י רוב הפוסקים. וכבר דנו שאברי המת המושתלים חוזרים לחיים בגוף המושתל, ופנים חדשות באות לעולם, ואינם אברי מת אלא חי. ומצינו באיסורי הנאה, שע"י שינוי מהותם מבחינת כימית וכיו"ב פסקו מלהיות איסורי הנאה, כמו חמץ בפסח ועוד. כמו כן, יש ספק האם יש גדר גזל כלפי נפטר, וכל שכן במי שאבריו עשויים להציל חיים.

ומעל לכול, ההלכה שנתקבלה בכל הדורות היא שרק שלושה איסורים אינם נדחים מפני פיקוח נפש, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא יותר.

ז. יש לפסול את הגישות של התרמה מחיים, כי הן מחזקות את הדעה שיש לאדם בעלות על גופו ועל אבריו. השקפה זו מובילה להנהגות המנוגדות להלכה, כמו התאבדות, סיום חיי חולים סופניים, סחר באיברים ועוד.

ח. לפיכך ראוי לרבנות הראשית לישראל לאמץ הצעה זו, שעניינה הצלת חיים. מורי ההלכה בישראל הם האמונים על קדושת החיים, והדרך של 'התרמת' איברים ע"י בית דין היא הראויה - הן לטובת החולים המסוכנים שבפנינו, והן כדי לשמור על כבוד הנפטר ולוודא את קבורתו.



[1] . עיינו על כך בספרו של הרב יגאל שפרן, השתלות, בסדרת 'מדע, הלכה וחינוך' (להלן: השתלות), עמ' 59-48.

[2] . השתלות, עמ' 60.

[3] . ראו באתר אגודת אדי, http://www.agudatadi.org.il/index.asp.

[4] . אמנם, בחוק נקבעו כמה דברים שלא יראו אותם כתמורה, דוגמת החזר כספי בעד הוצאות ומימון הוצאות קבורה. סעיף 23 לחוק גם מורה במפורש על מתן תעודת הוקרה לתורם וכי הוא יהיה פטור מתשלום דמי כניסה לגנים לאומיים ולשמורות טבע.

[5] . ראו גם מאמרו של הרב שלמה דיכובסקי, "צדקה כחיוב משפטי", שערי-צדק ה, עמ' 134.

[6] . הגבאים יכולים להתרים את היורשים לצדקה, כל אחד לפי יכולתו הכלכלית. עיינו משנה ערכין ה,ב לגבי האומר "ערכי עלי" ומת, שאין היורשים חייבים לתת ערך זה, אלא אם כן בי"ד כבר עמדו בדין בחייו. וכן פסק הרמב"ם (הל' ערכים א,כא-כב). ועיינו קצות-החושן רצ,ג, אם יורשיו של נודר לצדקה שמת חייבים לתת. בנתיבות-המשפט (ביאורים רנ,ד) פסק שהם אינם חייבים, אלא אם אמר "מנה זה לצדקה". ועיינו מנחת-חינוך תעט,א. ופשוט שאם מת ולא נדר, שאין גובים צדקה מן העיזבון. ועיינו שו"ע חו"מ רצ,טו, אם אפוטרופוס נותן צדקה מכספים שירשו היתומים.

[7] . הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שמא כוונת הרמב"ם שאין גואל הדם יכול למחול על חטא הרצח בגלל חומרתו. אולם דומה שהלשון "שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה" מדברת בעד עצמה. ובכלל, אין הוה-אמינא שגואל הדם יכול למחול על חטא הרוצח, שהרי בי"ד חייבים להוציאו להורג גם אם הרוצח חזר בתשובה (רמב"ם, הל' סנהדרין יד,ג).

[8] . הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שבמשנה הקודמת לדין החובל ברשות, נאמר לגבי החובל בעצמו: "אע"פ שאינו רשאי" פטור, ומשמע ממלקות. ולדעתי גם הפטור האמור כאן הוא מתשלומי ממון לעצמו. ואין מדובר כאן בפטור מאיסור חובל, כי כשאדם חובל בעצמו - האיסור הוא רק מצד שמצער עצמו, עיינו ב"ק צא,ב.

[9] . הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שהבעלות על גופו היא לפטרו ממלקות. ויש להשיב מגמרא (ב"ק צא,ב): "אמר רבי אלעזר, שמעתי שהמקרע על המת יותר מדי, לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו".

[10] . הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שאין במהות גוף האדם מושגים של בעלות - לא גזל, לא פיקדון ולא שליחות יד. תגובתי: עקרונית הצדק עמו, אך כל זה אמור בין אדם לאדם. אבל כלפי הקב"ה, הרי זה כעין מעילה בפיקדון.

[11] . יש להתייחס בחומרה רבה לסחר באיברים גם בשל ההשלכות שעשויות להיות למסחר זה. ישנן מדינות שחוטפים בהן ילדים עניים כדי לסחור באבריהם - ראו פרופ' ברסט, "השתלת איברים - תמונת מצב עולמית", השתלות, עמ' 141. וכן מפורסם שבסין הורגים בני אדם בשביל מסחר באבריהם.

[12] . [הערת הרב ארלה הראל, ערבים - ועד הרבנים והרופאים לענייני השתלות: המצב המשפטי בארץ (וברוב מדינות העולם) אינו מאפשר להשתמש באיבריו של אדם לאחר מותו בניגוד לרצונו ולרצון משפחתו, ולא צפוי בקרוב שינוי בחוק. לכן, הצעת המחבר איננה ריאלית. ללא גילוי דעתו מחיים לא יוכל אדם להיות שותף במצווה גדולה זו. כרטיס 'בלבבי' מביע רצון זה, ונוצרת מחוייבות מסוימת לבני משפחתו בבחינת "מצוה לקיים דברי המת" (כתובות ע,א. ושם בתוס' ד"ה 'הא' שגם אם בריא ציווה מצווה לקיים. וכך נפסק בכל הפוסקים). חתימה על כרטיס 'בלבבי' מוסיפה משקל להסכמת המשפחה.

ועוד, גם הרב המחבר מודה שיש פוסקים (כמו הגר"ש ישראלי זצ"ל ועוד) המעניקים משקל הלכתי לבעלות אדם על גופו לאחר מותו. על כן, יש לקדם פתרון שיתן מענה לדעת כל הפוסקים, כמו כרטיס 'בלבבי', ולא פתרון המספק מענה חלקי. כיצד ניתן לכפות חוקית והלכתית דבר אשר חלק מן הפוסקים סוברים שאינו נכון? לכאורה יוכל קרוב משפחתו של הנפטר לפנות לבית הדין המוצע ע"י המחבר ולטעון 'קים לי' כפוסקים המעניקים לנפטר בעלות על גופו, וממילא לא ניתן להשתמש באיבריו כנגד רצונו.

מאות רבנים, ובראשם מגדולי הדור, קראו להצטרף לחותמי 'בלבבי'. אין בחתימת האדם כל אמירה הלכתית שהוא רואה עצמו בעלים על איבריו. גם החותם מאמין שהקב"ה נתן לנו את גופנו כפיקדון לשימוש ראוי, ואחד השימושים הראויים ביותר הוא הצלת אנשים ע"י תרומת האיברים.

נוסיף עוד; החותם על כרטיס מקדם את מעמדה של ישראל בבנק האיברים הבינלאומי. כיום, יש הסדרי תרומת השתלות בין מדינות. קדימות ניתנת למדינה בה גבוה אחוז התורמים ביחס לאוכלוסייתה. ישראל נמצאת באחד המקומות האחרונים בעולם המערבי בנושא. לכן, נתרם ישראלי פוטנציאלי יהיה אחרון בתור לאותו איבר מציל חיים (קריטריון זה איננו מוצג רשמית על ידי בנקי איברים, אך בפועל הוא משמש תבחין מרכזי בסדר הקדימויות). לכן חתימה על כרטיס יכולה לגרום להצלת יהודי הממתין לאיבר זמן רב.]

[13] . הרב פרופ' יגאל שפרן העיר שלפי הרב ישראלי, אם אדם בחייו התנגד שייטלו מאבריו - אסור ליטול מהם. וזו מניין לו? שהרי המצווה שלא יקברוהו אין שומעים לו, משום כבוד החיים ובשל מצוַת הקבורה (סנהדרין מו,ב; רמב"ם הל' אבל יב,א). ק"ו לגבי מי שמצווה שלא ייטלו מאבריו להצלת חיים, שלא נשמע לו.

[14] . כיום ישנה ועדה, שחברים בה רופאים ורבנים, המאשרת שהמוות המוחי הוא מוחלט. כותב שורות אלו מכהן בוועדה זו כנציג הרבנות הראשית.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד