הפרייה חוץ גופית לצורך בחירת המין הרצוי

[פורסם בתחומין כז 138]

א. היתר הוצאת הזרע לצורך

ב. הפרייה חוץ-גופית והזרעה מלאכותית

ג. ההגבלות להיתר ההפרייה המלאכותית

ד. קיום מצות פו"ר בהפרייה חוץ-גופית

ה. האם קיום המצוה מותנה בהולדת זכר ונקבה?

ו. מידת הייסורים בלידת מין אחד בלבד

ז. סיכום

v v v

במקרים של עקרות התירו פוסקים רבים הזרעה מלאכותית והפרייה חוץ גופית, למרות שהדבר כרוך בהוצאת זרע לשפופרת ולא למקום המיועד לביאה. סיבת ההיתר היא שאף הוצאת זרע בדרך זו מיועדת לקיום מצות פריה ורביה, ועל כן אינה נחשבת כהשחתה.[1] ועם זאת, יש פוסקים הסוברים שגם פעולה זו נחשבת כהשחתת זרע.[2]

בימינו קיימת אפשרות לבחור במין הוולד מראש על ידי פרוצדורה שנקראת "אבחון גנטי פגם עוברי" (Preimplantation Genetic Diagnosis = PGD).[3] מעיקרה נועדה פרוצדורה זו להבחין בפגמים גנטיים, אבל ניתן להבחין באמצעותה גם במינו של העובר ואף בצבע עיניו. הבעל מוציא את זרעו לשפופרת, והאבחון נעשה על ידי הסרת תא בודד מהעובר שלושה ימים לאחר הפריית הביצית, ושאר התאים ממשיכים לגדול. בעקבות בדיקה זו, יועבר העובר הרצוי חזרה לתוך האם.

להלכה אדם מקיים מצות פריה ורביה רק אם נולדו לו גם זכר וגם נקבה (משנה יבמות ו,ו; שו"ע אה"ע א,ה). מעבר לדרישה הלכתית זו ידוע שזוג סובל אם עלה בגורלו שיוולדו לו רק בנות או רק בנים. השאלה היא האם צרכים אלו - דרישת ההלכה והסבל האנושי - מצדיקים אף הם, כמו העקרות, פעולה רפואית הכרוכה בהוצאת זרע לשפופרת?[4]

הפוסקים שהתירו הוצאת זרע לצורך הזרעה מלאכותית סמכו על סוגיית יבמות עו,א:

אמר רב מרי בר מר אמר מר עוקבא אמר שמואל: ניקב בעטרה עצמה ונסתם - כל שאילו נקרי ונקרע, פסול; ואי לאו, כשר. שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן? אמר ליה: מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה. אמר אביי: אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה "כחי וראשית אוני" - שלא ראה קרי מימיו?! אלא אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין. אמר רבא: אטו כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא?! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא.

המהרש"ל (ים של שלמה פ"ח סי' טו), היעב"ץ (שו"ת ח"א סי' מג) והרב משה פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"א סי' ע) למדו מכאן שהוצאת זרע לצורך מותרת, אף שאינו כדרך ביאה; אולם הדבר מותר רק בדרך גרמא באמצעי לא ישיר כדוגמת הגמרא, ולא בידיים. לפי הרב ח"ע גרודזינסקי (אחיעזר ח"ג סי' כד) הדבר מותר אף בידיים. אבל הר"מ פיישנטיין (שם) סבור שמלבד איסור השחתת זרע קיים גם האיסור "לא תנאף", שממנו דרש תנא דבי רבי ישמעאל (נדה יג,ב): "לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל".[5] איסור זה הוסיף על איסור ההשחתה, שגם כשאין השחתה (כגון שמוציא את זרעו לצורך קיום מצות פריה ורביה), עדיין אסור להוציא את הזרע בידיים, ומותר רק בדרך עקיפין.

כיצד ניתן אפוא להוציא את הזרע? הרב שלום מרדכי שבדרון (שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח) והרב יואל משה טייטלבוים (המאור קונטרס ט, אב תשכ"ד, עמ' 13-3) מתירים רק בדרך ביאה רגילה, והרופא ישאב את הזרע מהאישה. אולם הרב פיינשטיין (שם וח"ב סי' טז וח"ג סי' יד) טוען שכיון שביאה זו יכולה להתבצע רק במרפאה, הרי זו פריצות שאין להתירה. לדידו, איסוף הזרע מותר רק בדרך ביאה באמצעות כיס (קונדום) או כשדש מבפנים וזורה מבחוץ.

הדרכים להפרייה במקרה של עקרות הן: או הזרעה מלאכותית - הזרקת זרע אל תוך רחמה של האשה, ושם הוא מפרה את הביצית; או הפרייה חוץ-גופית - הזרע מפרה את הביצית מחוץ לרחמה של האשה, ואח"כ מוזרקת הביצית המופרית אל תוך רחמה.

הרב אליעזר ולדנברג (ציץ-אליעזר חט"ו סי' מה) התיר הפרייה מלאכותית רק בדרך של הזרעה ישירות לתוך רחם האישה, אך לא בשיטת הפרייה חוץ-גופית, כיון שבדרך זו בכל מקרה הזרע אינו מגיע אל הרחם, ואם בסופו של דבר לא הופרתה הביצית, נמצא שהבעל הוציא את זרעו לבטלה; משא"כ בהזרעה מלאכותית, שבה גם אם לא תהרה האשה, לפחות הזרע הגיע ליעדו.

פוסקים אחרים (עי' נשמת-אברהם אה"ע סי' א אות ה3 בשם הרב עובדיה יוסף; הרב אביגדר נבנצאל, ספר אסיא ה עמ' 93-92) התירו גם בדרך של הפרייה חוץ-גופית.

מחלוקות הפוסקים שראינו עד כה בנושאי ההפרייה המלאכותית מלמדות שיש להתייחס להיתר הוצאת הזרע ולדרך ההפרייה המלאכותית בזהירות יתירה, ולא להתיר את הדבר אלא במקרים בודדים. גם הפוסקים שהתירו פעולות אלו, הגבילו את היתרם באופנים שונים:

הרב וולדנברג כתב שקודם להזרעה מלאכותית (שכאמור, לדבריו, רק היא מותרת ולא הפרייה חוץ-גופית) "יש לחזר לעשות כל טצדקי בדרכי ההלכה והרפואה לקיום ההזרעה בדרך הטבעית" (ציץ-אליעזר חט"ו סי' מה), ו"כל עוד שיש תקוה שיוכלו להבנות כדרך כל הארץ, אין להתיר לעשות זאת" (שם ח"ט סי' נא - קונ' רפואה במשפחה ד,יז).

בשו"ת מנחת-יצחק (ח"א סי' נ) כתב הרב יצחק יעקב וייס, שהיתרו של המהרש"ם הוא "רק בשעת הדחק גדול, אם יסכימו עוד ב' רבנים מובהקים." וכן כתב הרב עובדיה יוסף (תחומין א עמ' 287, וכן מובא בנשמת-אברהם אה"ע עמ' יד), שההיתר הוא רק "כשאין שום אפשרות אחרת לזוג להבנות אלא בדרך זו."

יש פוסקים שהמליצו לזוגות חשוכות בנים על המתנה של עשר שנים.[6] אף הרב פיינשטיין, שהקל בהלכות רבות בעניין ההפרייה המלאכותית,[7] יעץ לזוג צעיר שטרם ילדו לחכות חמש שנים עד לביצוע בדיקת זרעו של הבעל, כדי ש"לא יצטרך לקולא זו" (אגרות-משה אה"ע ח"ב סי' טז). ובמקום אחר כתב הרב פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' עג,ג) שיש להתיר לדרוש ברופאים רק כאשר קיימת בעיה רפואית.

הגבלות אלו, אף מאותם פוסקים שהקלו בסוגיית ההפרייה המלאכותית, מלמדות שיש להתייחס בזהירות רבה אל היעד של ההיתר. אפשר שעקרות מוחלטת שמונעת לחלוטין את קיום מצות פריה ורביה, ובצידה גם סבל רב, יש בה כדי להתיר את הוצאת הזרע באופנים ובמיגבלות האמורים לעיל; מה שאין כן כאשר אין בעייה רפואית, וכאשר היעד הוא בחירת המין הרצוי, גם אם הכוונה היא לשם מצוה, ואף אם יש מידה לא מבוטלת של ייסורים.

ההצדקה היחידה לסמוך על היתרים אלו יכולה להיות הטענה שכל עוד ניחן הזוג בצאצאים ממין אחד, עדיין לא קיימו את מצות פרו ורבו בשלימותה. האמנם בהפרייה חוץ-גופית הם מקיימים את המצוה?

לכאורה, כל הפוסקים שהתירו הוצאת זרע לצורכי הפרייה מלאכותית, סוברים שבהפרייה זו מקיים האב את המצוה המוטלת עליו. הרב פיינשטיין דייק כך מדברי בית-שמואל (אה"ע א,י) שלמד מהגהת רבנו פרץ על הסמ"ק שבעל הזרע, גם אם יצא לסדין ולא לגופה של האשה, הוא אביו של מי שנוצר מזרע זה. ומכאן הסיק הרמ"פ: "הוא בנו לכל דבר, אף לצאת בו מצות פרו ורבו" (אגרות-משה ח"ב סי' יח). וכך עולה גם מדבריהם של הרב צבי פסח פרנק (בסוף מהדורת הטור אה"ע הוצאת מאורות, תשל"ו, סי' א) והרב עובדיה יוסף (יביע-אומר ח"ב אה"ע סי' א).

אבל הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (משפטי-עוזיאל אה"ע סי' יט), הרב עובדיה הדאיה (ישכיל-עבדי ח"ה אה"ע סי' י) והרב יעקב אריאל (באהלה של תורה אה"ע ח"ב סי' סט) סבורים שקיום המצוה היא רק בדרך הטבע, ולא בשיטת הפרייה מלאכותית כל שהיא. הרב אליעזר ולדנברג חידש שגם אם המצוה מקויימת בהזרעה מלאכותית, מכל מקום בהפרייה חוץ-גופית - כיון שההפרייה נעשית על ידי גוף שלישי, ולא בגוף האישה, אין בכך קיום המצוה (ציץ-אליעזר חט"ו סי' מה).

נמצא, שלאותן שיטות שבהפרייה חוץ-גופית לא מקיימים את מצות פרו ורבו, מה בצע אם באופן זה יכול הזוג לבחור את מינו של הנולד, הלא בכך עדיין לא יקיימו את המצוה.

הנחת היסוד שלנו בתחילת המאמר היתה על בסיס המשנה יבמות ו,ו וההלכה בשו"ע אה"ע א,ה, שאדם אינו מקיים מצות פריה ורביה, אלא אם כן נולדו לו גם זכר וגם נקבה. הנחה זו יכולה להיות נכונה רק לפי מה שכתב בעל מנחת-חינוך (מצ' א), שבשונה מכל מצוה אחרת, מצות פו"ר אינה מתקיימת במעשה האדם, אלא בתוצאה ממעשה זה, והבעילה היא רק הכשר מצוה. ממילא, אם לא נולדו זכר ונקבה לא קיים האדם את המצוה.

לא כך סבור הרב משה פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"ב סי' יח), ואף מוכיח זאת מלשון תוס' ב"ב יג,א ד"ה כופין, שכתבו: "דמשעת העראה קא עקר ללאו, ועשה דפריה ורביה לא מקיים עד גמר ביאה" - הרי דבגמר ביאה נחשב מקיים, אף שעדיין לא נתעברה כלל.

הרב פיינשטיין מפרש, שלידת זכר ונקבה משמשת כתנאי לפטור את האב מלהמשיך ולעסוק בקיום המצוה. על כן, המשנה ביבמות אינה קובעת בלשון חיובית כמה בנים מחוייב אדם להוליד, אלא אמרה: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים" - מכאן ואילך רשאי הוא ליבטל מקיום המצוה; אך אין זאת אומרת שבלא תוצאה זו לא קיים את המצוה. הרי לא יתכן שהתורה ציוותה דבר שאין בידו של האדם לקיים.

לפי המנחת-חינוך, אפשר שיש מקום להתיר הוצאת זרע כדי לבחור את מין היילוד, שאם לא כן, לא קיים אדם את המצוה.[8] אולם לדעת הר"מ פיינשטיין האדם מקיים את המצוה בבעילה. הוא אינו מצווה על התוצאה אלא על מעשה הבעילה עד שיש לו בן ובת. ואם כך, כל מעשה בעזרת הטכניקה PGD שייעשה כדי להוליד גם מהמין השני איננו לצורך קיום המצוה, ואיננו מצדיק את הוצאת הזרע.[9]

פתחנו בכך שזוג שניחן בצאצאים ממין אחד בלבד יכול לסובל מידה מסוימת של סבל. האם יש מקום להשוות סבל זה לסבל של זוג חשוך ילדים לחלוטין, סבל שמהווה גורם בהיתר הוצאת הזרע, כאמור לעיל?

בברכות ה,ב אמר רבי יוחנן: "נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה", אבל בהמשכה ביארה הגמרא שהכוונה היא למי שלא היו לו בנים כלל, אבל מי שהיו לו בנים ומתו (כדוגמת ר' יוחנן עצמו) - אלו הם יסורים של אהבה. התוס' (ד"ה והאמר) כתבו שלר' יוחנן עצמו היו בנות, והר"מ פיינשטיין (אה"ע ח"א סי' לז) דייק מכאן, שמי שמתחילה אין לו אלא בנות - אלו הם יסורים שאינם של אהבה. עכ"פ שמענו מכאן שמי שניחן רק בבנות - אלו נחשבים ליסורים.

ועדיין אין אלו כיסוריו של מי שלא זכה כלל לפרי בטן. במחקר שהשווה בין המצוקה הרגשית של נשים הסובלות מהיעדר פריון לבין נשים שאובחנו אצלן מחלת לב, סרטן או איידס, הפגינו נשים עקרות רמות דיכאון וחרדה שוות לרמות שהפגינו נשים שנאלצו להתמודד עם מחלות מסכנות-חיים.[10] פסיכולוגית המתמחה בייעוץ לזוגות חשוכי ילדים טוענת, שהזעם ותחושת אי-הצדק שחשות נשים עקרות חזקים מהזעם והטינה העוברים על חולות סרטן ואיידס.[11] ביטוי לכך יש בדברי רחל אמנו רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל,א), שלפי הרמב"ן יש בהם איום של התאבדות.

נמצא, שגם אם אצל זוג חשוך ילדים אפשר שהסבל לבדו הוא הגורם להיתר הוצאת הזרע (בלי להביא בחשבון את מידת קיומה של מצות פרו ורבו), עדיין אין בסבל שעובר על זוג שניחן בבנים בלבד או בבנות בלבד כדי להתיר זאת.

כמעט על כל סבל ניתן להקל במילות תנחומים ועידוד. קשה להקל על סבלם של זוג חשוך ילדים, אבל בוודאי שהדבר ניתן במקרה שזוג התברך בצאצאים ממין אחד בלבד. הרב פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' עג,ג) אסר על זוג, שניחן בבן ובבת בלבד, וקיווה לזכות ביתר ברכה, לדרוש בשל כך ברופאים. כפי שהזכרנו לעיל, ההיתר לדרוש ברופאים הוא רק כשקיימת בעייה רפואית, ואדם חולה במחלה כלשהיא, משא"כ כאשר אדם אינו זוכה לתוספת ברכה. במקרה זה יש להכיר בכך שזהו רצון ה', וראוי לזוג לשמוח מעצם הידיעה שזכו לקיים את מצות פריה ורביה כפי יכולתם, ואשר לתוצאה - "לא עליך לגמור".

לא רק עצם הדרישה ברופאים היא בעייתית במקרה הנדון, אלא שההפרייה החוץ-גופית עצמה מביאה על האשה מידה של סבל לא מבוטלת. היא מלווה בכאבי בטן, ראש וצמרמורת; יש במהלכה שינוי בהורמונים, העלול להשפיע על מצבה הנפשי של האשה; ויש חשש ל- - (OHSS) Ovarian Hyper Stimulation Syndromeתסמונת שהיא בגדר פיקוח נפש. ויש מקום אפוא לשקול סבל מול סבל.

אין טעם לבצע הפרייה חוץ-גופית כדי להבטיח את לידתו של מין מסויים, וזאת מהטעמים הבאים:

א. לפי כמה פוסקים, אדם אינו מקיים מצוות פריה ורביה בהפרייה מלאכותית.

ב. אדם מקיים מצוות פריה ורביה על ידי מעשה הבעילה. הוא אינו מצווה על התוצאה. התוצאה של לידת בן ובת רק פוטרת אותו מלהמשיך בעיסוק המצוה. (הר"מ פיינשטיין).

ג. הוצאת זרע אפילו כדי למנוע עקרות מוחלטת אסורה לדעת כמה מהפוסקים; וגם אלו המתירים זאת מגבילים היתר זה בכמה תנאים.

ד. אין לדמות את הסבל העובר על זוג חשוך ילדים, שבשלו הותרה הוצאת זרע לכמה מהפוסקים, לסבל של זוג שניחן בצאצאים ממין אחד בלבד.

נמצא שהשיטה הרפואית המומלצת לבחירת המין היילוד (PGD) אינה מצדיקה את הוצאת הזרע הכרוכה בה.

כל דברינו אמורים רק כהדרכה כללית לציבור. ייתכנו מקרים של סבל בל יתואר, שבהם על פי הדרכתו ופסיקתו של רב מובהק אפשר להתיר את הפעולה לבחירת המין היילוד. יש לשער שהדרכה כזו תכלול גם את הדרך הנאותה להוצאת הזרע.



[1] . הרב שלמה זלמן אוירבך, "הזרעה מלאכותית", נועם א (ירושלים, תשי"ח) עמ' קמה-קסו; הרב צבי פסח פרנק, הערות על טור אה"ע סי' א; הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת-יצחק ח"א סי' נ; הרב משה פיינשטיין, אגרות-משה אה"ע ח"א סי' ע; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע-אומר ח"ב אה"ע סי' א.

[2] . הרב מלכיאל טננבאוים, דברי-מלכיאל ח"ד סי' קז; הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, משפטי-עוזיאל אה"ע סי' יט; הרב עובדיה הדאיה, ישכיל-עבדי ח"ה אה"ע סי' י.

[3] . קיימות 3 טכניקות שונות, והן: Preimplantation Genetic Diagnosis; MicroSort Method; Ericsson Method

להלכה כולן שוות, כי בכולן צריך הבעל להוציא את זרעו לשפופרת, וההפרייה נעשית מחוץ לגוף האשה.

[4]. [עצם השאלה אם מותר לאדם להתערב במעשי הבורא ולבחור במינו של היילוד קרובה לשאלת השיבוט שהועלתה במאמריהם של הרבנים יצחק שילת ויגאל שפרן בתחומין יח עמ' 160-137. בנידוננו מפורשים הם דברי רב קטינא (נידה לא,ב): "יכולני לעשות כל בני זכרים" (והיו לו, לפי המובא בבבלי 8 בנים), והמלצתו של רבא (שם): "הרוצה לעשות כל בני זכרים יבעול וישנה" (ולו היו 7), ובוודאי שמותר הדבר ע"י תפילה כלשון הגמרא בברכות נד,א: "יהי רצון שיהיה לי בן זכר" (תפילה שנפסלה שם רק בשל היותה לאחר העיבור). נותרה השאלה האתית-מוסרית, שבחירה כזאת מובילה לעולם "אורווליאני [מלה שבאה משמו של הסופר אורוול] שבו הומונואידים משוכפלים ממלאים את הרחובות" (מתוך פרסום של הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל). שאלה זו אינה נידונית במסגרת מאמר זה, וספק אם יכולה היא להיות נידונית במסגרת הלכתית; הדיון כאן, במאמר זה, הוא רק בטכניקה ובאופן הפעולה. - הערת עורך (א.ד.)

[5]. הרמ"פ הבין את דרשת תנא דבי רבי ישמעאל כדרשה גמורה, ולא כאגדה או כאסמכתא. לא כך הבינוה ר' יעקב יהושע פולק בשו"ת פני-יהושע (ח"ב סי' מד) והרב יעקב אטינגר בערוך-לנר ליבמות שם. וראה גם:

David Feldman, Marital Relations, Birth Control and Abortion in Jewish Law, NY 1974, p. 110 notes 6-7

לפיו, לא שייך "לא תנאף" אלא באשת איש (כעולה מדברי רש"י לשמות כ,יג: "אין ניאוף אלא באשת איש") וכל איסור אחר שנדרש מפסוק זה אינו אלא בגדר "דרש".

[6]. הרב שלמה מרדכי שבדרן, שו"ת מהרש"ם, ח"ג סי' רס"ח; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, ח"ב אה"ע סי' א; הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק, ח"א סי' נ.

[7]. לדוגמא ראה אגרות-משה אה"ע ח"א סי' י; ע; עא בעניין הזרעה מתורם זר ומתורם זר אינו יהודי, ומדין בת שנולדה מזרעו של גוי, ומדין שלשה חודשי הבחנה; ובח"ב סי' יח בעניין הזרעה מהבעל בימי נידתה.

[8]. [גם זה אינו ודאי, שכן לפי דברי בעל מעיל-צדקה (כמובא בשמו בפתחי-תשובה אה"ע קנד,כו): "וכן ראינו מעולם אנשי השם, שלא גירשו נשותיהם הזקנות, אף שאין להם כי אם בן אחד או בת אחת." ואולי הוא מעין "חצי שיעור" בקיום המצוה, שאחרי הולדת מין אחד כבר בוודאי איננו בכלל "לא תוהו בראה לשבת יצרה". ועי' אוצר-הפוסקים א,ל, שמקיימים מצות שבת גם בבן אחד, ובוודאי בשניים. - הערת עורך (א.ו.)]

[9]. עיין אוצר הפוסקים ח"א כט:א שלפי הירושלמי יבמות פ"ו הל"ו כל שכן לידת שני זכרים מקיים מצוות פ"ר, וכן הוא שיטת תוס' חד מקמאי יבמות סא,ב, ושיטה כזאת הובא גם במאירי בשם גדולי הדורות. וראה שו"ת רשב"א ח"ג סי' שלט. ומה שכתבנו לעיל שלדעת הר"מ פיינשטיין אדם מקיים מצוות פו"ר בהזרעה מלאכותית, הכוונה היא שאף אם הוא מוליד בן ובת דרך הזרעה מלאכותית, הוא פטור מלהמשיך לעסוק בקיום המצוה.

[10] . מחקרם של: A. Domar, P. Zuttermeister and R. Friedman, 1993 Cited in Helen A. Carcio, RNC, ANP, MS, Management of the Infertile Woman, Philadelphia 1998, p. 300

[11]. ראה: Aline P. Zolbord, Men, Women and Infertility, NY 1993, p. 112

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד