שעת הדחק כגורם בפסיקת ההלכה

[פורסם בתחומין יא 93]

א. כדאי הוא ... לסמוך עליו בשעת הדחק היכא דלא איתמר הילכתא

ב. הפסקים המחייבים אף בשעת הדחק

   1. רק פסק חד משמעי, אך לא פסק מכללא (אור-זרוע)

   2. אפשר לסמוך בשעת הדחק נגד פסקים שאינם בתלמוד (חכם-צבי)

   3. אין לסמוך בשעת הדחק כנגד כל הלכה פסוקה (חזון-איש)

ג. הקלה בשעת הדחק בדיני תורה

ד. על מי אפשר לסמוך בשעת הדחק?

v v v

פוסקי דורנו נדרשים מדי פעם לחרוג מהלכות שנקבעו ושנחקקו עלי ספר בדורות קודמים, בנמקם זאת ב"שעת הדחק", "הפסד מרובה", "צורך הרבים", "צורך גדול" וכדו'. דומה שביטויים מעין אלו מרבים להופיע בספרות ההלכה דוקא בדורות שבהם לצערנו הפך ציבור שומרי המצוות למיעוט בעם ישראל.

נדמה שיש צורך להגדיר מהי שעת הדחק, באיזו מידה ניתן לחרוג מהלכות פסוקות לצורכה של שעה זו, ועל אלו דעות ניתן לסמוך. בחלק משאלות אלו באתי לדון להלן.

כלל חשוב בפסיקה מפורש בגמ' ברכות ט,א: "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". לאמור: בשעת הדחק ניתן לסמוך אף על דעת מיעוט נגד דעת הרוב להקל.[1]

כלל זה כבר נתפרש בתוספתא עדיות (א,ה), ויתכן שאף בדברי המשנה עצמה. התוספתא אומרת: "לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא הוצרך להם שעה ויסמכו עליהם." דברי התוספתא ברורים, אך במשנה (א,ה) עצמה הסיגנון קצת מעורפל: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי חבירו ויסמוך עליו, שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ומנין."

לא נתבאר במשנה באיזה מקרה ימצאו בי"ד לנכון להעדיף את דברי היחיד על דברי הרבים. אולם הראב"ד, בפירושו הראשון על אתר, מסתמך על דברי התוספתא, ומפרש, "שבשעת הדחק נמי, אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם, לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו ראשונים, לפי שאין ב"ד יכול לבטל כלל דברי ב"ד חבירו."[2]

מהמקורות הנ"ל עולה, שניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אף אחר שנקבעה הלכה כדעת הרוב, שהרי אפשר לסמוך על דעת יחיד לבטל דברי ב"ד שקבע איסור מסויים.[3] אולם בבבלי נדה ו,ב נקבע שכדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק רק כש"לא איתמר הילכתא". אבל כשכבר "איתמר הילכתא" אף בשעת הדחק א"א לזוז מן הפסק המקורי (ועי' ט"ז יו"ד רצג,ד).

מהו גבול המושג "איתמר הילכתא" - האם הוא חתימת התלמוד, ואולי חיבור השלחן-ערוך? או שמא רק לאחר שנמנו וגמרו בסנהדרין גדולה שבירושלים?

בסוכה לא,ב מובאת מחלוקת תנאים בקשר לפסול יבש בלולב: לדעת תנא קמא פסול, ולדעת ר' יהודה כשר. כיון שהמשנה בריש פרק לולב הגזול סותמת כדעת ת"ק נפסקה הלכה כמותו. אולם מוסיף אור-זרוע (ח"ב סי' שו) "היכא דאיכא שעת הדחק, שאינו יכול למצוא אתרוג כשר או לולב כשר, יכול לברך על אתרוג שנרקב או שיש בו פסול אחר, כגון אתרוג יבש או לולב יבש, דכדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק. דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ הואיל ולא איפסיק לן להדיא דאין הלכה כמותו, סמכינן עליה בשעת הדחק."

לדעתו, איפוא, "איתמר הלכתא" היינו רק כשהש"ס פוסק באופן חד משמעי כדעה אחת. אך כשההלכה נקבעת על פי כללי פסיקה כמו הלכה כרבים, כסתם משנה או כרב באיסורי אף שכללים אלו מקובלים, עדיין יש מקום לפסוק בשעת הדחק כנגד הכלל המקובל.

שיטה זו היא גם נחלת הראבי"ה בהל' לולב (סי' תרצז).[4] אמנם לאפשרות של נטילת אתרוג יבש ניתן להגיע גם מטעמים אחרים, עי' רא"ש פרק לולב הגזול סי' יד ובראשונים אחרים על אתר.

בחזון-איש יו"ד סי' קנ ס"ק ג פסק דלא כאו"ז:

לכן נראה, דכל כללי שאמרו בגמ' כגון הלכתא כרב באיסורא, ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י וכיו"ב הוי כאיפסק הילכתא, וכמו כן ביחיד ורבים, ולא סמכינן להקל אף בשעת הדחק.

אך לא כל האחרונים בדעה זו, שלא לפסוק כאו"ז.

סתם משנה היא בסוף פ"ג דערלה: "חדש אסור מן התורה בכל מקום". וכן היא דעת ר' אליעזר במשנה בקידושין לז,א אליבא דגמ' שם; ר' שמעון בן יוחאי בברייתא בקידושין לח,א; ר' עקיבא בברייתא שם לז,א; ור' יוסי ב"ר יהודה במנחות פד,א. תנא קמא במשנה בקידושין שם סובר שחדש מותר בחו"ל, ואסור רק בארץ ישראל.[5] על פי כללי הפסק (הלכה כסתם משנה) היה צריך לכאורה לפסוק שחדש אסור אף בחו"ל. אולם בשל הקושי הכלכלי תמך אף פה האו"ז (ח"א סי' שכח) בהסתמכות על דעת יחיד בשעת הדחק. וכך בלא שהזכיר את דברי האו"ז פסק גם הט"ז (יו"ד רצג,ב).

בענין אחר (מכירת בית כנסת לצורך בנית מקוה) פוסק גם ה"ר משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח סי' נא ענף א) לסמוך בשעת הדחק על דעת יחיד כנגד רבים. במקרה הנדון דעת היחיד היא דעתו של ר' יהודה במגילה כז,ב שמותר למכור ביכ"נ "לשם חצר, והלוקח מה שירצה יעשה". אמנם חכמים במשנה חולקים עליו, אולם מכיון שבגמ' לא נפסק בפירוש כמותם, "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק באיסור דרבנן כמפורש בש"ך יו"ד (סוף סי' רמב). ואין לומר דהפסק שבפוסקים הוא כאיפסק בפירוש, דהא הפוסקים לא הכריעו מצד עצמם שהלכה כחכמים, דאין להם כח להכריע בין התנאים ואמוראים, רק שהעתיקו הדין כחכמים מכלל הלכה כרבים. ולא דמי לנפסק בגמ' בפירוש, שהתם הכריעו חכמי הגמ' שדברי השני אינם כלום ואין לסמוך עליו אף במקום הדחק. אבל פסקי הגאונים במחלוקת חכמי הגמ' אינם הכרעה, והוא כלא איתמר הילכתא."

לדעת בעל "חכם צבי" (סי' ק) "איתמר הילכתא" תקף רק לגבי פסקי התלמוד, אך לא ביחס לשום ספר או פוסק בתר תלמודי. בתשובה זו הוא סומך על דעת הרמב"ם, שאבל אינו נוהג אבלות ברגל אף בצינעה, כנגד פסק השו"ע והפוסקים. וטעמו:

ואף דהתם אמרינן דאי איתמר דלית הילכתא כר"א לא סמכינן אף בשעת הדחק, והכא הרי כתב הב"י דלית הלכתא כוותיה דהרמב"ם? וודאי לא דמי פסק התלמוד לפסק הרב ב"י, שהרי כמה מהבאים אחריו חלקו על הרבה מפסקיו. ועוד, דאיהו גופיה לא פסיק הלכתא כוותיה אלא מטעם הרבים החולקים עליו.

מאז ימי בעל הלבושים, מהרש"ל דרך בית מדרשו של הגר"א ועד לימינו אנו מוצאים שאין לשו"ע סמכות אבסולוטית בבחינת "איתמר הילכתא". ופעמים רבות נמצא בספרות השו"ת ובנושאי כליו של השו"ע שימוש בכלל "כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק", אף כנגד פסקי השו"ע והרמ"א.[6] בימינו בולטת מגמה זו בפסקי הלכה הנוגעים ליחסים שבין דתיים לבין חילוניים, ובצורך לשמירת שלום בית במשפחות שחלקם שומרי מצוות, וחלקם האחר אינו מקפיד על כך.

כאמור, לא כך היא שיטת מרן החזון-איש. הוא קובע (יו"ד סי' קנ), שבמקום שנחלקו הפוסקים, "אם רוב הפוסקים מסכימים לדעת אחת, אין סומכין על היחיד אף בשעת הדחק, דזה מקרי אתמר הלכתא. וכש"כ כשאין פלוגתא באחרונים - וכגון שנחלקו בדורו של הרמב"ם והסכימו הרא"ש והר"ן לדעת אחת מהם, או שהכריעו השו"ע והאחרונים לדעת אחת דזה מקרי אתמר הלכתא." בהמשך דבריו הוא דוחה את שיטת בעל חכם-צבי הנ"ל.

משום כך דוחה החזו"א (שם) את האפשרות לצרף לבנין ההיתר של מכירת הקרקעות בשביעית את דעותיהם של הראב"ד והרז"ה, שאין שביעית נוהג בזמן הזה הן מדאורייתא והן מדרבנן, "כיון שכל הפוסקים חולקים עליהם, והרמב"ן והרשב"א והר"ן שהיו אחריהם אמרו שאין הלכה כהראב"ד והרז"ה."[7]

בסערות המתחוללות כיום בציבור שומרי המצוות אנו מוצאים שגוברת והולכת הנטיה להרחיב את המושג "איתמר הילכתא" עד לפסקי גדולי זמננו, כגון בעל חזון-איש או מחבר משנה-ברורה, ועוד. כבר נוכחנו בכך כאשר לפני כעשרים וחמש שנים הציע ה"ר שלמה זלמן אוירבאך שליט"א הצעה מקילה לנשים שאינן יכולות להרות משום ראית דם. הדבר חזר על עצמו בביקורות שנשמעו ושנכתבו על דעתו של הר"מ כשר זצ"ל בנוגע ל"קו התאריך". שוב בא לידי ביטוי בהתנגדות העזה לקביעת עירוב חצרות בשכונת פלטבוש בניו-יורק, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. עתים שסגנון הויכוח מלווה בניסוחים בוטים, ולכך יש השלכות מעבר להלכה הצרופה, והדברים נוגעים גם לשמירת הלשון והמוסר החברתי.

האם האפשרות להקל בשעת הדחק תופסת אף בדיני דאורייתא? הסוגיה שהזכרנו בריש דברינו (ברכות ט,א) עוסקת בזמן קריאת שמע, שחובתה היא מדאורייתא. אמנם מכך לא תהיה ראיה לאיסורי דאורייתא, כיון שקריאת שמע היא מצות עשה. אולם כבר הראינו לעיל שבעל אור-זרוע השתמש בכלל גם בנוגע לאיסור חדש.

אכן באותו ענין איסור חדש דחה בנקודת-הכסף יו"ד סי' רצג את היתרו של בעל טורי-זהב לאכול חדש בחו"ל, משום שרק בגזירות דרבנן אפשר לסמוך להקל בשעת הדחק על דעת יחיד. לסיוע הוא מביא שם את דבריו בש"ך יו"ד סי' רמב בנוגע לגזירת מעת לעת בנידה, שהיא גזירה מדרבנן. אולם מדעת האו"ז, הט"ז ודעימהם (כגון בעל ערוך-השלחן) משמע שאפשר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אף אם הדבר נוגע לאיסור דאורייתא.[8]

אולם בשו"ת הרשב"ש סי' תקיג מביא בשם אביו ציטוט מתשובת הר"ן שבשעת הדחק ניתן להקל רק באיסורי דרבנן.

מיהו היחיד שעליו אפשר לסמוך בשעת הדחק? הרשב"א (שו"ת סי' רנג) כתב:

שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין, דהלכה פסוקה דהולכים אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפי' בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים, אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה וכיוצא בזה, כמ"ש פ"ק דנדה.

הב"ח הבין מדברי הרשב"א, "שטפי עדיף יחיד נגד רבים מקטן נגד גדול. דביחיד נגד רבים בשעת הדחק שיש הפסד מרובה סומכים על דעת היחיד, אבל בקטן נגד גדול אין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק שיש הפסד מרובה."[9]

יש לחלוקה זו בין מחלוקת קטן-גדול יחיד-רבים הסבר מניח את הדעת. כשקטן חולק על גדול ממנו, דעתו מתבטלת לחלוטין, ואינה נחשבת עוד כלל. על כן אי אפשר לסמוך עליה אפילו בשעת הדחק. אולם כשיחיד חולק על הרבים עדיין דעתו קיימת, ורק מבחינה פרגמטית היה צורך להכריע במחלוקת. כאשר הדבר מגיע לשעת הדחק עדיין דעתו של היחיד הינה פן לגיטימי שאפשר לסמוך עליו.

אולם היו שלא חילקו בין מחלוקת קטן-גדול לבין מחלוקת יחיד-רבים. לדעת הרמ"א (חו"מ כה,ב)

אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק, אלא אם כן היה ג"כ הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום.

מקורו הוא בתשובת הרשב"א סי' רג. כך פסקו גם הש"ך ביו"ד סי' רמב בפסק הארוך, ובעל "גט פשוט".

עדיין כר נרחב הוא לדיון מהי השעה העשויה להיחשב כ"שעת הדחק", והאם "הפסד מרובה" הוא תנאי הכרחי להגדרת שעה זו. החזון-איש כתב (יו"ד סי' קנ): "וגם עיקר הדבר שצריך דחק והפסד אין לו מקור כלל." מדיוניהם של פוסקי זמננו[10] על אפשרות להקלות משום דרכי שלום, דרכי נועם, קירוב דעות ושלום בית משמע גם כן שהפסד כספי גדול אינו תנאי הכרחי להקלות משום שעת הדחק.



[1] לא דנתי כאן ביסודות המחשבתיים והעקרוניים העומדים מאחורי כלל זה בהקשר לפלורואליזם בהלכה. בנושא זה ראה חידושי הריטב"א, עירובין יג,א ד"ה אלו ואלו דברי אלוקים חיים; הקדמת קצות-החשן; הקדמת אגרות-משה; מאמרו של הרב משה טנדלר ב"תחומין" ט עמ' 191.

[2] זוהי גם אור-זרוע במשנה. וכן הבין ר"ש סירלאו, כפי שצוטט במלאכת-שלמה על אתר

[3] וקצת תמוה שהמפרשים לא העירו ששיטה זו נוגדת לכאורה את קביעת הבבלי, שלאחר ש"איתמר הילכתא" אין מקום לסמוך על דעת יחיד אף בשעת הדחק

[4] ראה גם הגהות אשר"י, ריש פרק לולב הגזול; הגהות מיימוניות, הל' לולב פ"ח אות ק.

[5] סיכום הדעות נמצא באנציקלופדיה תלמודית, כרך יב ערך "חדש", עמ' תרפו-תרפז.

[6] ראה בהרחבה בענין זה בפרק "תגובות והשגות לשולחן ערוך והתקבולתו" בספרו של פרופ' מנחם אלון, "המשפט העברי" (ירושלים, תשמ"ח, כרך ב עמ' 1180-1139. וראה גם "אישים ושיטות" לה"ר שלמה יוסף זוין ז"ל, עמ' 18, בו הוא מצטט את דברי ר' חיים מוולוז'ין בחוט-המשולש, שקבלה בידו מרבו הגר"א ז"ל, "שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך".

[7] ראוי לציין, שגם הראי"ה קוק ז"ל לא רצה להסתמך על דעת הרז"ה והראב"ד לבד בבנין היתר המכירה (ראה במבוא לשבת-הארץ פרק י). אך הריא"ה הרצוג ז"ל נטה לסמוך על דעות אלו, וז"ל: "ואמנם אני גיליתי לכ"ת, שאצלי עיקר ההיתר הוא לסמוך בשעת הדחק על השרים הראשונים הפוסקים שאין שמיטה נוהגת בזה"ז אלא ממידת חסידות" (תחומין ז עמ' 17-16).

[8] ראה גם גט-פשוט, כללים סי' ו; שדה-חמד, כללים מערכת כ, כלל קט.

[9] הציטוט מגט-פשוט, שם.

[10] ראה, למשל, שו"ת אחיעזר ח"ג סי' קט בענין נכרית שנישאת לישראל בנישואין אזרחיים; שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' לא בענין אישפוז חולה נפש במוסד נכרי; שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"א סי' מג בענין עגונה, ועוד ועוד.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד