הכשרת כלים במכונת הדחה

[פורסם בתחומין יט 303]

א. מיעוט שימושו ורוב שימושו

ב. עירוי מכלי ראשון

ג. ריבוי עירויים

ד. עירוי מכלי שהוא ע"ג האש

ה. דבר גוש

ו. מיעוט שימושו בדבר גוש

ז. כלי שנכבש בו חמץ

ח. כלים שהשתמשו בהם במיקרוגל

ט. מסקנות

v v v

מטבחים גדולים, במלונות, במוסדות ובקיבוצים, המכשירים אלפי פריטים לפסח, נתקלים לעתים בקשיים בתהליך ההכשרה לפסח. ההגעלה בשיטה הרגילה היא הכנסת כל כלי לתוך דוד ההגעלה. שיטה זו צורכת זמן רב. לעתים, מרוב מהירות, ההכשרה אינה נעשית כדבעי, ואין מקפידים על רתיחת המים במשך כל זמן ההגעלה.

במכונות ההדחה הגדולות ניתן להרתיח את מי ההדחה בתוך המכונה לדרגה של 1000. מי ההדחה מותזים על הכלים הנכנסים למכונה, והרי זה "עירוי מכלי ראשון". כיון שהכלל הוא "כבולעו כן פולטו", הרי שצלחות, כוסות וסכו"ם, המוגדרים ככלי שני, יכולים להיות מוכשרים בעירוי מכלי ראשון, שהרי כך הם בלעו. לכאורה, ניתן אפוא להגעילם במכונת ההדחה, לאחר שהמכונה עצמה תוכשר לפסח.

בשולחן ערוך (או"ח תנא,ו) נחלקו המחבר והרמ"א בעניין השימוש הקובע לרמת ההגעלה. המחבר כתב:

כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו. הלכך קערות, אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן.

על כך הגיה הרמ"א:

ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג. וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה. ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה, אע"פ שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין, וכן הוא המנהג להגעילן, ובדיעבד סגי להו בשטיפה.

לכאורה, לפי המנהג האשכנזי (כרמ"א), גם קערות וכוסות צריכים הגעלה בכלי ראשון. אולם יש לחלק בין דברי הרמ"א לנידון דידן. במטבח פרטי יש חשש ממשי שכלי אכילה, שבדרך כלל מעמדם הוא כלי שני ואפילו שלישי, שימשו לעתים גם ככלי ראשון (לטעימה מתוך הסיר שעל האש, או לעירבוב התבשיל בו). אולם במטבח ציבורי יש הפרדה ברורה בין כלי הבישול הנמצאים במטבח, לבין כלי האכילה המיועדים לשימוש בחדר האוכל. קשה לעלות על הדעת שימוש בכלי האכילה כגון צלחות, כוסות, או סכו"ם, בתוך כלי ראשון.

כסברא זו כתב הרד"ב אליעזרוב בשו"ת שאלי-ציון (ח"ב סוף סי' כג): "זה שהחמיר הרמ"א שחוששין למיעוט תשמישן... היינו דווקא כשידוע לנו שיש כאן עכ"פ מיעוט תשמישן שזה בא בחמין. אולם באם ידוע לן בבירור על רוב תשמישן שאינו בחמין, ועל המיעוט לא ידוע לנו כלל, יש לומר שגם לדעת הרמ"א אין חשש כלל, דכל ריעותא דלא חזינן לא מחזיקינן." דומה הדבר למה שכתב בשו"ת חתם-סופר (יו"ד סוף סי' קיד): "דנהי דחיישינן למיעוט תשמישו, ובסכין פעמים תוחבים בבשר צלי על האור, אבל לעניין חמץ לתחוב בפשטידא וכדומה הוא מיעוטא דמיעוטא. לכן סגי בהגעלה."

שיטות אלו, הדורשות מיעוט ממשי כדי לחייב הגעלה ברמת המיעוט, יכולות להתבסס על דברי הט"ז (תנא,יא) המתייחס לדברי הרמ"א הנ"ל: "טעם חומרתו, מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכלי ראשון או לפעמים." החומרא נדרשת אפוא בגלל חוסר הבהירות בהגדרת השימוש בכלים, ואילו בנידון דידן קיימות הגדרות ברורות ואין מקום לחומרא.

אמנם לפי פרי-מגדים (משב"ז על אתר) דעת הרמ"א אינה נובעת מחומרא, אלא כך הוא מעיקר הדין, כיון שלדעת הרמ"א (או"ח תמז,י) נותן טעם לפגם אסור בפסח. ממילא, כלי שהשתמשו בו פעם אחת בדרגה חמורה, יהיה אסור לעולם עד שיוכשר בכח אותה דרגה. אולם האחרונים שציטטנו לעיל לא סברו כך, אלא ראו זאת כחומרא, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. מכאן שכלי אכילה יכולים להיות מוכשרים בדרגת ההכשר הדרושה לכלי שני, ואין לחשוש לספק מיעוט שימושם בכלי ראשון.

במשנה במסכת שבת (מב,א) נאמר: "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי." ההבדל בין אילפס וקדירה לבין קערה ותמחוי הוא לפי רש"י שם, שהאילפס נחשב כלי ראשון, ו"כלי ראשון כל זמן שרותח מבשל". לעומתם - הקערה נחשבת כלי שני, ו"כלי שני אינו מבשל".

תוספות שם (ד"ה אבל) דנים במצב הביניים, היינו: עירוי מכלי ראשון על התבלין הנמצא בכלי שני. דעת ר"י היא שעירוי נחשב ככלי ראשון, וראייתו מהברייתא בזבחים צה,ב: "אשר תבושל בו - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מניין? תלמוד לומר [אשר תבושל] בו ישבר." וכן מפורש בירושלמי שבת (פ"ג ה"ה): "מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? רבי יונה אמר: אסור, ועירוי ככלי ראשון הוא. חייליה דרבי יונה מן הדא: אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח...".

לעומת זאת דעת הרשב"ם היא שעירוי ככלי שני. זאת על פי דברי שמואל בפסחים עו,א, ש"חם לתוך צונן וצונן לתוך חם - תתאה גבר". מסקנת התוס' היא (זו דעת ר"ת כמבואר בתוס' זבחים צד,ב) שאכן קי"ל כשמואל האומר "תתאה גבר", אולם מסקנת הסוגיא שם היא שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה.

לענין הגעלה הוסיפו בתוס': "וכלי שתשמישו ע"י עירוי, כגון קערות, יכול להגעילן ע"י עירוי, דכבולעו כך פולטו. אבל כלי שנתבשל בו איסור, לא סגי להגעילו על ידי עירוי." על כך חלוק הרשב"א (תורת הבית הקצר עח,א), ולדעתו אף אם נאמר שעירוי הוא ככלי שני, מכל מקום גם כלי שני, שאינו מבשל, הוא מבליע ומפליט.

המחבר פסק בשו"ע (יו"ד סח,י) כדברי התוס', שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. לדעת הש"ך (קה,ה), אף לרשב"ם, הסובר שעירוי הוא ככלי שני, היינו רק לעניין הבישול, אך מודה הרשב"ם שעירוי מבליע כדי קליפה, אלא שאינו מבליע ומפליט כאחד, ולכן מותר לערות על התרנגולת למולגה. בכך מתרץ הש"ך את הקושיא על הרשב"ם מהגמ' בפסחים בעניין תתאה גבר.

יש להוסיף, שהרמ"א (יו"ד סח,י) הגדיר עירוי המסוגל לאסור, רק אם לא נפסק הקילוח. אולם הש"ך (קה,ה) מבין שגם אם נפסק הקילוח, עירוי מכלי ראשון מבליע, אלא שאינו מבליע ומפליט כאחד.

המהרש"ל (שו"ת, סי' סב) סבור, שגם לשיטת ר"ת, שעירוי מבשל כדי קליפה, מכל מקום הוא מבליע בכל הכלי בגלל החום הרב. אמנם הפליטה לדעת המהרש"ל היא כדי קליפה בלבד. הש"ך (יו"ד קה,ה) לא קיבל את דעת המהרש"ל, ולדעתו גם הבליעה היא כדי קליפה בלבד. בספר איסור-והיתר (נח,מא) כתב שכלי שנאסר ע"י עירוי צריך הגעלה בכלי ראשון, שמא עירוי מבליע לחומרא ככלי ראשון אך אינו מפליט. אולם בכף-החיים (תנא,צג) כתב דדעת האחרונים היא כדעת המחבר בשו"ע (או"ח תנא,ה) שפסק בפירוש שכלי שתשמישו על ידי עירוי, צריך להכשירו על ידי עירוי, ולא דרש עבור כלי כזה הכשרה בכלי ראשון.

בספר איסור-והיתר (לד,טו) חידש, שאף שעירוי מבליע רק כדי קליפה, הרי שבריבוי עירויים מבליע בכולו, "לפי שמערין עליה כמה פעמים ונשאר בה הבליעה כל פעם והולך ובולע מדי יום בכולא." אם כך, כלי שרגילים להשתמש בו פעמים רבות בעירוי מכלי ראשון, לא יוכל להיות מוכשר בעירוי רותחים חד פעמי.

שיטת בעל איסור-והיתר לא הובאה על ידי המחבר והרמ"א, ורוב האחרונים לא קיבלוה (ראה חכמת-אדם נט,ד). ואף שיש אחרונים שקיבלו את החומרא הזו (ב"ח יו"ד סי' צה ד"ה וכתב; ט"ז צה,יב; חכמת-אדם שם), בנידון דידן ניתן לומר שאין בעיה מן הטעם הבא: בספר חמודי-דניאל (הלכות כלי ראשון אות ד) כתב שחומרת ריבוי העירויים תקפה רק כאשר העירויים הרבים היו תכופים זה לזה, באופן שבינתיים לא התקררו דפנות הכלי. בתכיפות כזו לא ניתן להפעיל את הכלל "תתאה גבר", והכלי בולע בכולו. אולם אם בינתים נתקרר הכלי, הרי שהתהליך מתחיל מחדש והכלי בולע רק כדי קליפה. הגבלה זו על דינו של בעל איסור-והיתר הופכת את המצב של ריבוי עירויים לנדיר.

זאת ועוד: תהליך ההכשרה במכונת ההדחה דומה למצב של ריבוי עירויים - הכלים המוכשרים נוסעים ע"ג מסוע בתוך חלל המכונה, ובמספר מקומות מותזים עליהם מים רותחים. כאשר הכלים יוצאים מן המכונה הם חמים ביותר. אם כך, אף אם נקבל את חומרת בעל איסור-והיתר, הרי שלפי הכלל "כבולעו כך פולטו" גם הכשרה הנעשית בריבוי עירויים, כגון במכונת הדחה, תועיל.

בספר תורת-חטאת (כג,ד) כתב שעירוי המבליע רק כדי קליפה הוא כאשר הכלי שמערה ממנו אינו על גבי האש; אולם אם הכלי עדיין ע"ג האש כאשר מערה ממנו, "הוי כחם לתוך חם" - דהיינו, עירוי כזה מבליע ואוסר את הכל. זהו אכן המצב במכונת ההדחה, שבה מי ההגעלה נמצאים ברתיחה מתמדת. לפיכך יש לראות בהכשרה בתוך מכונת הדחה שלב גבוה יותר מאשר עירוי מכלי ראשון. ולכן, אף באותם מקרים בהם כתבו הפוסקים שאין די בהכשרה על ידי עירוי מכלי ראשון, יתכן שכסניף להקל ניתן לצרף גם עובדה זו שמכונת ההדחה מכשירה את הכלים בעירוי כאשר מי ההגעלה נמצאים ברתיחה מתמדת.

המהרש"ל כתב בים-של-שלמה (חולין פ"ז סי' מד, ומעין זה בעוד מקומות):

לא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר צלול, שמתערב מיד ומתקרר במהרה. אבל לא בחתיכת בשר ודג ודוחן ואורז וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר.

לא כל הפוסקים קיבלו את חומרת המהרש"ל (ראה ט"ז יו"ד צד,יד), אך המקובל בפסיקה הוא להחמיר כדעת המהרש"ל בעניין דבר גוש.

אם כך, לכאורה, לשיטת המהרש"ל, צלחות שמניחים עליהן חמץ רותח, יהא דינן ככלי ראשון, ולא תועיל להן הגעלה בעירוי במכונת הדחת הכלים. אולם עיון בדברי המהרש"ל מעלה, שדבריו נסבו על הגוש עצמו, שאין המעבר מכלי ראשון לכלי שני מקרר אותו מספיק. אולם האם גם הכלי עצמו, שהוא קר במקורו, יבלע בכולו?

תשובה לכך נמצא בשו"ת עין-יצחק (ח"א יו"ד סי' יג), שם כתב הר"י אלחנן:

ואי דניחוש שמא הניחו איזה דבר גוש על הטאץ (מגש), הא העלה החוות-דעת (צא,ה) דאף להסוברים דדבר גוש דינו ככלי ראשון, עם כל זה אין זה רק לעניין שמבליע ומפליט למה שלמעלה ממנו, אבל מתחתון ודאי דאינו בולע, דאף כלי ראשון ממש אינו בולע מתתאה כו'. ואף דהטאץ נאסר ע"י הנחת דבר גוש איסור רותחת עליו, עכ"ז אינו נאסר רק כדי קליפה, משום דהא קיי"ל תתאה גבר, ואדמיקר בלע כדי קליפה. ומבואר במג"א (תסז,לג) דהא דאמרו אדמיקר לי' בלע, אין זה רק חומרא בעלמא מדרבנן, ע"ש. והובא בפרי-מגדים ליו"ד במשבצות-זהב צא,ה, והביא כן בשם האו"ה כט,ב, דקליפה בזה לא הוי אלא חומרא בעלמא מדרבנן. ועיין בפרמ"ג שם בס"ק ז', ובשפתי-דעת שם ס"ק ח.

כשיטה זו, שדבר גוש מבליע רק כדי קליפה, כתב גם בשער-הציון (תמז,יז) בשם מקור-חיים.

ואם כן, יספיק הכשר על ידי עירוי, שגם הוא מבליע ומפליט כדי קליפה. אולם יש שהצריכו גם בזה הכשר בכלי ראשון (כך כתב בפרי-מגדים או"ח משב"ז תנא,ט), וכך הכריע הרד"ב אליעזרוב בשו"ת שאלי-ציון (ח"ב סי' כג), אם לא בהפסד מרובה ובשעת הדחק.

כפי שכתבנו לעיל, למנהג האשכנזים יש לחוש אף למיעוט שימוש בכלי. אם כן, אף שהנחת דבר גוש שהיד סולדת בו והוא חמץ, הוא מצב חריג ואינו רוב שימוש הכלים, הרי שיש להחמיר ולהכשיר בכלי ראשון, ואין להסתפק בעירוי. לעניין זה התיחס הר"י אלחנן (שו"ת עין-יצחק, שם):

ואף להסוברים דלא אזלינן בתר רוב תשמישן כמבואר שם, עם כל זה בנידון דידן גם אינהו יודו להיתירא, דהא עיקר מה דיש להחמיר הוא מצד דשמא הניחו איזה דבר גוש רותחת, או אפשר איזה כלי ראשון ונשפך עליו. הנה זולת דזה אינו שכיחא, הא האיסור בזה הוא רק מצד חומרא בעלמא מדרבנן, וכמש"כ המג"א והאו"ה. על כן אין לחוש לזה, כיון דאין זה רוב תשמישן, וכולי עלמא מודו בזה דאזלינן בתר רוב תשמישן.

כלומר, אין לצרף את שתי החומרות - דבר גוש; ומיעוט שימושו. להערכתי, דבר גוש שהוא חמץ, הוא בגדר מיעוט שימושם של הכלים בחדר האוכל. אם כך, בנידון דידן הרי שאפשר להכשיר כלים במעמד של כלי שני על ידי עירוי מכלי ראשון, ואין לחשוש למיעוט שימושם בדבר גוש.

במסכת חולין (קיא,ב) נחלקו שמואל ור' יוחנן - "שמואל אמר: מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: מליח אינו כרותח, וכבוש אינו כמבושל." בשו"ע (יו"ד קה,א) פסק: "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל, ונאסר כולו. אבל פחות מכאן - בהדחה סגי." הט"ז שם סובר שכבוש אוסר רק כדי קליפה; אולם בפרי-מגדים (משבצות-זהב על אתר) הובאו דעות הפוסקים הסוברים שכבוש כמבושל אוסר את הכל.

גם אם נאמר שאוסר את הכל, הרי יתכן שזוהי חומרא רק לעניין הבליעה, אך לעניין ההכשרה אף עירוי מכלי ראשון יועיל. כך כתב בחזון-איש (או"ח סי' קכב סוף ס"ק ב) לגבי הכשרת לפסח, "דבליעה על ידי כבישה לא אלים כל כך, וע"י עירוי או ע"י הגעלה נקלש הטעם. ואם הטעם הוא עדיין היתר, לא חייל תו איסור על טעם קלוש." אמנם דבריו אלה הם בניגוד למה שכתב בפרי-מגדים בסדר ההגעלה שלו (או"ח סו"ס תנב, המדרגה השישית), וראה מה שהשיג על החזו"א בשו"ת שאלי-ציון ח"ב סימן כג.

אף אם לא נקבל את היתרו של החזו"א, יש לזכור שמצב של חמץ כבוש הינו נדיר. במידה ויודעים בוודאות על כלי כזה, הרי שאין להכשירו במכונת ההדחה. אולם לרוב מדובר על ספק, שמא נשכח חמץ בתוך כלי ושהה בו מעת לעת. דבר זה הינו בוודאי מיעוטא דמיעוטא, ולדברי החת"ס שהבאנו לעיל במיעוטא דמיעוטא אין לחשוש לחומרת הרמ"א. וכן הכריע בשאלה זו בשו"ת שאלי-ציון (שם), שכלים שרוב תשמישן אינו בכבוש, ויתכן שמיעוטם בספק כבוש, אפשר להקל להכשירם בעירוי מכלי ראשון.

רבה של רמת-גן, הרב יעקב אריאל, העירני שכיום יש לדון מחדש במעמד כלי חדר האוכל, שבעבר נחשבו ככלי שני, לאור השימוש במקרוגל. יש להניח שלעיתים מחממים אוכל בכלים אלו במכשיר המיקרוגל. האם בישול במיקרוגל נחשב כבישול בכלי ראשון?

בשאלה זו דן פרופ' זאב לב.[1] לפי דברי התוס' בשבת (מ,ב ד"ה וש"מ) ההבדל בין כלי ראשון לשני הוא ש"כלי ראשון - מתוך שעומד על האור, דפנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני - אף על גב דיד סולדת בו מותר, שאין דפנותיו חמין, והולך ומתקרר." מצבו של הכלי במיקרוגל הוא כשל כלי שני לפי הגדרה זו, מפני שאין המיקרוגל מחמם את הדפנות כנעשה בבישול באש; דפנות הכלי במיקרוגל מתחממות מחום התבשיל שספג את הקרינה.

מאידך גיסא, הוסיף פרופ' לב: "הרי סוף סוף המציאות מראה שהתבשיל התבשל ונתן טעם לכלי... ובקשר לטעם יש לדון לפי המציאות ולא לפי דין תורה." פרופ' לב מציע אפוא: "להלכה יש מקום להחמיר מטעם ספק בדבר שלא נידון בראשונים, ובמקרה של הפסד מרובה יש לשאול דעת חכם."

אם כך, למעשה, אין להכשיר כלים שהשתמשו בהם במיקרוגל ע"י העברתם במכונת הדחה. לפיכך יש לבדוק, האם תופעה זו של חימום מאכלי חמץ לטמפרטורה של "יד סולדת בו" אכן נפוצה במוסד שבו רוצים להכשיר את הכלים ע"י העברתם במכונת הדחה. במקומות ששימוש כזה במיקרוגל הוא ספק מיעוט תשמישו או מיעוטא דמיעוטא, אפשר יהיה להכשיר כלים במכונת הדחה ללא חשש. במקומות בהם יש חשש לשימוש במיקרוגל, יתכן שאפשר לצרף לספק של פרופ' לב - האם בישול במיקרוגל נחשב כבישול בכלי ראשון - את שיטת בעל איסור-והיתר, שעירוי הנעשה במכונת הדחה נחשב כריבוי עירויים, וקרוב הוא להיות בעל ערך שווה להגעלה בכלי ראשון. וכן ניתן לצרף לכך את דברי בעל תורת-חטאת, שעירוי הנעשה כאשר מי ההגעלה נמצאים ברתיחה מתמדת, נחשב ככלי ראשון.

I. הכשרה במכונת הדחה נחשבת ליעילה יותר מאשר הכשרה ע"י עירוי מכלי ראשון, כיון שבמכונה יש ריבוי עירויים, וכן משום שמי ההגעלה נמצאים ברתיחה מתמדת בזמן העירוי.

II. עירוי מכלי ראשון מועיל לדעת רוב הפוסקים רק לכלים שבלעו בעירוי, אך אינו מועיל (לדעת הרמ"א) לכלים שמיעוט תשמישם בכלי ראשון, לכלים שבלעו "דבר גוש", וכן לכלים שבלעו חמץ בכבישה.

III.כלי אכילה (צלחות, סכו"ם וכדו') יכולים להיות מוכשרים בדרגת ההכשר הדרושה לכלי שני, משום שספק אם השתמשו בחלקם בכלי ראשון, או במיקרוגל בחום גבוה, וכתבו הפוסקים שאין לחשוש לספק מיעוט שימושם.

IV.יש פוסקים שסברו שדבר גוש מבליע בכלי רק כדי קליפה, ולפיכך הכשרו בעירוי. יש שהחמירו להכשיר בכלי ראשון. אולם אם מדובר בכלי שמיעוט שימושו בדבר גוש שהיד סולדת בו, אין לחשוש לשתי החומרות.

V. יש פוסקים שהצריכו הגעלה בכלי ראשון לכלי שבלע חמץ על ידי כבישה. אולם אין לחשוש בסתם כלים שמא בלעו על ידי כבישה, שזהו ספק מיעוט שימושו.

VI.לאור כל הנ"ל, נראה שניתן להכשיר כלי אכילה במכונת ההדחה.

VII.מנהגנו הוא שבהכשרת הכלים שוטפים אותם בצוננים לאחר ההגעלה, כדי שלא יבלעו הכלים שוב ממימי ההגעלה. לפיכך יש לדאוג שבסוף תהליך ההדחה יותזו מים קרים על הכלים.



[1]. במאמרו "המיקרוגל בהלכה", תחומין ח' (עמ' 34-33) [= זאב לב, מערכי לב, ירושלים תשנ"ו עמ' תכז-תכח].

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד