שו"ת בעניני צבא ומלחמה

[פורסם בתחומין כב 81]

א. הכנות לתרגיל צבאי בשבת

    1. השאלות

    2. מצות תוכחה כלפי פורקי עול

    3. מידת הסיכון הדוחה שבת

    4. המתנת "בכדי שיעשה"

ב. פעילות מבצעית בשבת

     1. השאלות

     2. פעולה הניתנת לדחייה

    3. בדיקת דרכים מפני מיקוש

    4. חזרה מפעילות צבאית

ג. תאורה במחסום

    1. השאלה

    2. התשובה

ד. הצוותא עם מחללי שבת

    1. השאלות

    2. יציאה לחופשה בשבת

    3. החלפת תפקיד עם מחלל שבת

    4. כיבוד מי שאינו שומר תורה ומצוות בקידוש

    5. הושטת אוכל למי שלא יברך

    6. הושטת חפץ שבאמצעותו מחללים שבת

    7. רמיזה שתגרום לחילול שבת

ה. תפילה בציבור

    1. השאלות

    2. המרחק המחייב בתפילה בציבור

    3. אורכה של תפילת שחרית

    4. דרכי שלום

    5. חובת היחיד לקיום תפילה בציבור

ו. התנדבות למשימה שיש בה סכנת נפשות

    1. השאלה

    2. התשובה

v v v

I. מג"ד הורה לנסוע בכלי רכב בשבת לתוך שטח אימונים, כדי להכיר את השטח לצורך ביצוע תרגיל. לחיילים דתיים שֶמָחו על כך ענה: אין זה עסקכם, אין אני מכריח אתכם לזה; ומה שנוגע לאחרים - זה עניינם. האם צדק המג"ד, ומה ניתן להשיב לו?

II. למעשה, לא הספיקו לבדוק את השטח לפני השבת, ומיד עם צאת השבת צריך היה להתחיל בתרגיל. ברור שבדיקת השטח נחוצה מטעמי בטיחות וזהירות. האם זה נחשב לדיעבד, ובדיעבד מותר לצאת בשבת ברכב לשטח לצורך בדיקתו?

III. לבסוף התברר, שבכל זאת חלק מהדברים לצורך התרגיל הוכנו בשבת. האם מותר להשתתף בו, או שחייבים לחכות "בכדי שיעשה"?

לכאורה, צדק המג"ד בתשובתו. ראה שו"ע או"ח תרח,ב ובביאור-הלכה שם ד"ה אבל אם מפורש בתורה, שאין כל מצות תוכחה לגבי פורקי עול לגמרי. אבל צ"ע בכל זה בזמננו, שהרי ברור שככל שיוסיפו למחות, זה יעשה רושם - אם לא על זה, אז על אחרים; ואם לא להיום, אז לפעם הבאה.

וראה שם עוד בביאור-הלכה בד"ה מוחין בידו, מה שכתב בשם ברכי-יוסף שבדבר המפורש בתורה, שצריך למחות גם כשיודעים שלא יקבלו, היינו רק כשידנו תקיפה על העוברים. וזה תמוה ביותר, שהרי אם ידנו תקיפה על העוברים, הלא פשיטא שצריך למחות בידיהם אפילו על איסור דרבנן, ואפילו באביזרייהו דכל איסור, ואפילו לצאת עליהם למלחמה. וראה ברמב"ן על התורה בראשית יט,ח מה שכתב בענין פילגש בגבעה, מדוע יצאו עליהם למלחמה. וראה שם בשו"ע, בשער-הציון ס"ק ג ובמשנה-ברורה שם סק"ז, וכן בביאור-הלכה שם ד"ה חייב להוכיחו.

הכלל הוא, שבכל מקום שיש תועלת בדבר, אדם חייב להוכיח; ובמקום שיש נזק לעצמו, אינו חייב לסבול כדי להחזיר את חברו למוטב. ובמקום שיש גם תועלת לזולת וגם נזק לעצמו, חייבים לשקול כמה נזק צריך לקבל על עצמו כדי להיטיב לזולת. וגם בזה יש כלל, והוא שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ואין אומרים לאדם הִנָּזֵק כדי שיזכה חברו. אדם חייב לסבול מעט כדי שיזכה חברו הרבה, אבל אינו חייב לסבול מעט כדי שיזכה חבירו במעט; ואינו חייב לסבול הרבה, כדי שיזכה חברו הרבה; וכל שכן שאינו חייב לסבול הרבה כדי שיזכה חברו מעט. ועל פי זה נאמרו כל הפרטים שם בשולחן-ערוך ובמפרשיו.

אם אתה תסרב לצאת, יצאו אנשים אחרים והם ינקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים. לפיכך אתה חייב לסרב. ואם על ידי הסירוב שלך, יסתכנו אנשים בתרגיל שיתקיים על כל פנים, במקרה זה יש מקום לעיון.

לפי ענ"ד, חייבים לסרב על כל פנים, כי ענין "פיקוח נפש" הדוחה שבת, הוא סיכון במידה כזאת של סבירות שתיראה לבני האדם מספיקה כדי להניע אותם שלא להכניס את עצמם למצב זה של סיכון. וכאן ממה נפשך: אם המפקד האחראי לתת הוראת פתיחה לתרגיל ישמע על הסירוב, ויבטל כתוצאה מכך את התרגיל - הרי מה טוב; ואם לא יבטל אותו - הרי מידת הסיכון אינה נחשבת ל"פיקוח נפש", ואינה דוחה שבת.

חז"ל לא חייבו לחכות "בכדי שיעשה" במלאכה שנעשתה על ידי ישראל. משיקול דעת עצמנו כתבנו בספר "דיני צבא ומלחמה" (סעיף 187 ב) שמן הראוי לחכות בזה "בכדי שיעשה". על כן נראה לי להורות, שאם אפשרי הדבר במעט טרחה ובמעט אי נעימות לסרב להשתתף בזה, אז תסרב; ואם לאו, אז תשתתף, ולאחר גמר התרגיל יש למחות על פי מה שנאמר למעלה בסעיף א2/.

I. האם מותר לצאת לפעולה מבצעית בשבת, אם מבחינת נחיצותה אפשר לדחות אותה עד לאחר השבת?

II. לאחר בדיקת דרך מפני מיקוש חלילה, כותבים על שלט שהדרך נבדקה, ונועצים אותו בקרקע בתחילת הדרך. האם הדבר מותר בשבת?

III. מה הן ההוראות ההלכתיות באשר לחזרה ברכב בשבת ממבצע צבאי?

נראה לכאורה שאסור לצאת לפעולה מבצעית שניתן לדחותה לאחר השבת. אך יש תמיד לשקול בכובד ראש, אם הדחייה לא תגרום בעקיפין לסיכונן של נפשות, חלילה.

נראה לי שמותר לכתוב על השלט הניצב בתחילת דרך שנבדקה מפני מיקוש: "הדרך נבדקה", אך יש לעשות זאת ביד שמאל, שזו אינה כתיבה אלא מדרבנן. אבל אם אין השלט נעוץ באדמה, אסור לנעוץ אותו ולחבר אותו שם בכל דרך שהיא, וזה נ"ל ברור, שחייב משום "בונה".

לחזור מפעילות מבצעית בשבת ברכב, במקרה שאפשר להשאר במשלט או במקום ישוב קרוב - אם הרכב נוסע באיסור, לית דין ולית דיין שאסור. לפענ"ד גם אם הרכב נוסע בהיתר, מן הראוי שכל בן תורה ישאר במקומו אם אפשר, שבקל יעבור הנהג עבירה עבורו - שיעצור לו, או יָאֵט עבורו כדי שיוכל לקפוץ מן הרכב, או יוסיף דרך עבורו. וכן יכשל בקל בהוצאה מרשות לרשות ובאיסור תחומין שלא לצורך, כשיעצור עבורו מחוץ לעירוב. והלא מי שבא מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, ואז אסור לו לזוז ממקומו. ועיין בפרטים אלה בספר "דיני צבא ומלחמה".

1
. השאלה

כשמציבים מחסום צבאי באמצע הדרך, מציינים את קצה הדוקרנים הפונה למרכז הכביש באמצעות גוזניקים, קופסאות פח שבתוכן פיסת שק או בד טבולה בדלק. מדי זמן יש להוסיף דלק לגוזניק, על מנת שימשיך להאיר ולסמן לנוסעים לבל יעלו בגלגליהם על הדוקרנים ועל החיילים. האם הוספת הדלק מותרת בשבת? ואם לאו, האם יש לחייב את החייל הרוצה לשמור שבת כהלכתה לרכוש מכספו פנס חשמלי שימלא אותו תפקיד, אך ללא צורך לתדלק אותו מחדש באמצע הלילה?

I. בודאי שאסור להוסיף לגוזניקים דלק בשבת, מהי ההוה אמינא שיהא מותר לחלל שבת עבור זה?! הרי מבחינה אוביקטיבית אפשר לאסור את הכניסה ברכב לחלוטין בליל שבת. וכי מפני שאין רוצים בכך, מותר לחלל שבת כדי להקל על מחללי שבת אחרים שעושים שבתם חול ונוסעים בשבת ולשחרר אותם מחובת הזהירות על עצמם? הרי במקום הגוזניקים ניתן להעמיד במרחק של 50 מטר מהמחסום שלט אזהרה גדול: "זהירות! מחסום בלתי מואר לפניך", כדרך שמעמידים לפני מחסום במעבר הרכבת. וכי מפני שזה אינו מקובל, על כן יהא מותר במקום זה לחלל שבת?

II. בודאי שצריך מי שהוא לדאוג לכך שיוחלפו האורות בפנסי חשמל שידלקו כל הלילה.

III. צריך כל ירא שמים לסרב כשמצווים עליו שיוסיף דלק לתוך נר דולק.

IV. חייב אדם לתת את כל אשר לו, כדי להציל את עצמו מן העבירה. ואם אי אפשר לו לקנות לעצמו בכסף את הרשות שלא לחלל שבת, אז הוא חייב לקבל על עצמו כל צער ויסורים שבעולם כדי לא לחלל שבת. מותר לאדם לחלל שבת רק כשהוא עומד בפני איום שיהרגוהו אם לא יעשה.

V. ממילא הוא חייב במקרה שלפנינו לקנות מכספו פנס בשביל אותה שבת שתוטל עליו הפקודה לאייש מחסום כמתואר בשאלה. אבל אין אדם חייב להוציא כסף כדי להציל את חבירו מחלול שבת.

VI. נראה לענ"ד שבעתות מלחמה, כשהנסיעה בליל שבת הכרחית, או בשאר שעות חירום, אז מותר להוסיף דלק לגוזניקים שעל יד מחסום נחוץ, אך חייבים לעשות זאת בשינוי. וצריך עיון רב מהו השינוי המספיק כדי שהמלאכה לא תיחשב כמלאכה דאורייתא. כי מצאנו למשל במלאכת הכתיבה, שכתיבה בשמאל היא דרבנן (שבת קג,א בגמרא בניגוד לְמַה שנאמר במשנה), ואילו ההוצאה בשמאל אסורה מדאורייתא (שם צב,ב). וכן מצינו בראש השנה (לג,א) גירסת רי"ף ורא"ש הפוכה משל רש"י, בתיקון מנא שהיא תולדה של מכה בפטיש, מה נקרא שינוי ואינו אלא שבות, ומה נקרא מלאכה דאורייתא.

הכלל בשינוי הוא, שכל מה שאדם משנה בעשיית המלאכה ומכביד על עצמו, עד כדי כך שיראה תמוה בעיני הבריות, ונוזפים בו כשהוא עושה כך מפני שאין המלאכה יכולה להעשות בכך כתיקונה, זה נקרא שינוי כדי לפטור אותו מדאורייתא. אלא שקשה לקבוע מהו שיעור השינוי והקושי שיכביד על העשייה. על כל פנים ברור, שאין זה מספיק שיעשה שינוי מועט.

ההימצאות בצוותא עם מחללי שבת ויהודים שאינם שומרי תורה ומצוות מעלה מספר שאלות, כגון:

I. האם מותר למפקד לאשר לחייליו יציאה לחופשה בשבת?

II. כשנזקקים למלא תפקיד שיש בו משום פיקוח נפש, האם מותר להתחלף בתפקיד זה עם מי שמחלל שבת בקביעות, הרי בין כך ובין כך, גם אם לא יעסוק בפיקוח נפש, יחלל את השבת?

III. האם מותר לתת למי שאינו שומר תורה לקדש על היין או לברך 'המוציא' על מנת שיוציא בזה את הציבור ידי חובתו?

IV. האם מותר להושיט אוכל למי שיודעים שלא יברך?

V. האם מותר לתת למי שמחלל שבת חפץ שבו יחלל שבת (עט, טרנזיסטור וכדו')?

VI. האם מותר לומר או לרמוז לשכן בחדר שהאור או הרדיו מפריעים, ועל ידי זה לגרום שהלה יכבה אותם?

בודאי שאסור למפקד לאשר לחייליו יציאה לחופשה בשבת. אני אייעץ להעביר סמכות זו לסגן, לשליש, לרב סמל וכו', ושהמפקד ישאיר לעצמו רק זכות וטו. עליו לדאוג תמיד לפני שבת להודיע לאחראי כמה אנשים מינימום ישאיר על כל פנים. מי שנוסע בשבת, הרי הוא פורק עול, ואין מצוה למחות בו ולעכב אותו. לכן אין אדם חייב להטיל וטו במקרה כזה. אבל מאידך גיסא, איך יאמר אדם לחברו "אני נותן לך רשות לחלל שבת"?! אין אני רואה בזה הבדל בין עת שלום ובין עת מלחמה.

בשאלת ההחלפה עם מי שמחלל שבת בקביעות אני במבוכה זה שנים רבות. מדברי הרמב"ן במדבר טו,כב אני לומד, שכל הציבור כיום הוא שוגג בעיניו בכל מה שהוא עושה. לפיכך היה נראה שמצוה תמיד לגלגל את המלאכה בשבת במקרה של פיקוח נפש על מי שמחלל שבתות תמיד; שהרי זה שיודע שהיום שבת, ושנותן התורה ציוה על השבת, נדרש עתה משום פיקוח נפש "לדחות" את השבת שלו במזיד, שהוא איסור חמור שיש בו מיתה וכרת. לעומת זאת, זה שאינו יודע, מפני שהוא מומר ושוגג, נדרש לדחות את השבת שלו, דבר שהוא אצלו רק איסור שוגג שחייב עליו חטאת.

ברור שאם אני יכול לקיים "פיקוח נפש" באיסור חמור, ואני יכול לקיים באיסור קל, אני חייב לעשות זאת באיסור קל. הגע בעצמך, כשיש שתי נשים מניקות במקום שצריך להניק תינוק, והן צריכות לאכול כדי שיוכלו להניק, ולפניהן רק אוכל תרומה, ואחת מהן כהנת ואחת ישראלית - האם לא נאמר שתאכל הכהנת ותניק, ולא תאכל הישראלית? או תאכל הטהורה את התרומה, ולא תאכל הטמאה? או תאכל הנכרית נבלה ותניק, ולא תאכל הישראלית?

אף כאן נראה לי כיוצא בזה: יעשה מי שנחשב כשוגג, שאצלו עשיית מלאכה איננה אלא איסור חטאת, ואל יעשה מי שאצלו עשיית מלאכה בשבת איסור סקילה וכרת. הרי הלכה פסוקה היא בשו"ע יו"ד שעד,ג, שיטמא ישראל במת ואל יטמא כהן, ואפילו לא במת מצוה.

אמנם נראה שאין זה אלא בעת שלום. אבל בעת מלחמה ובעתות חרום אין להתחלף, שאם יתרגל בכך בעת מלחמה בקל יכול לבא לידי סכנה בעוד שהוא מחזר אחרי אחרים. וראה בשו"ע או"ח שכח,יב ובבאר-היטב ס"ק ה.

מי שהוא מומר, איך יוציא אחרים ידי חובתם?! והלא הוא אינו מתכוון לשם מצוה, וגם את עצמו אין הוא מוציא. אילו היה מקדש לעצמו, ומיד אחרי כן חוזר בתשובה גמורה, הרי היה חייב לקדש פעם שנייה. וכן הוא גם בכל מצוה שקיים בשעה שהיה מומר, שלא יצא בה כלל, שהרי הוא אינו מאמין במי שציוה על המצוה. ואם לעצמו אינו יוצא, איך יוציא אחרים?! ובודאי אינו מתכוון להוציא אחרים ידי חובתם, כי לדעתו לא הוא חייב ולא הם חייבים.

אני נוהג להורות שלא לתת לתוך ידו של מי שידוע עליו שלא יברך, אלא להניח לפניו על השולחן. אבל אני מודה שהדבר הוא מסובך. לכל הענין הזה, ראה שו"ע או"ח סי' קסט ובמשנה-ברורה ס"ק י, ובסי' שמז משנה-ברורה ס"ק ז, וביו"ד סי' קנא בש"ך ובאחרונים שם.

ראה גיטין סא,א במשנה ובתוס' שם, וברמב"ם הל' שמיטה ויובל ח,א-ז. והעולה משם לענ"ד לעניננו כך הוא:

I. אם מקבל החפץ מבקש בשבת עצמה, אסור להרשות לו לקחת, גם אם זה יפגע בדרכי שלום.

II. אבל אם הוא מבקש בערב שבת, ואפשר שהוא רוצה להשתמש בזה לפני שבת, מותר מפני דרכי שלום.

III. אם הוא אומר בפירוש שיחלל בזה שבת, אסור לתת לו על כל פנים. ראה "דיני צבא ומלחמה" סעיף 182.

בודאי שאסור לרמוז ליהודי שיעשה דבר שיש בו משום חילול שבת. הדברים קל וחומר: אם לגוי אסור לומר, ק"ו שליהודי אסור אפילו לרמוז.

I. מה המרחק שחייבים ללכת כדי להתפלל בציבור, וכדי לשמוע קריאת התורה?

II. הזמן הקצוב לתפילת שחרית בצבא הוא חצי שעה, אך ההתארגנות למנין גוזלת זמן נוסף. האם עדיף משום כך להתפלל ביחיד; או צריך להתפלל בציבור עכ"פ, אע"פ שבכך תימשך התפילה מעבר לזמן שקצבו לו המפקדים; או לקצר בתפילה כדי לעמוד בזמן?

III. באופן כללי מהי ההגדרה בזה ל"דרכי שלום"?

IV. במחנה ישנם עשרה אנשים שומרי תורה, אך ספק אם תהיה תפילה בציבור. האם מותר לאחד מהם ללכת למקום אחר כדי להתפלל שם בציבור, אע"פ שעל ידי זה הוא מקלקל לאחרים את המנין, ולא יוכלו להתפלל בציבור גם אם ירצו?

לתפילה בציבור חייבים ללכת עד למרחק הליכה של 72 דקות בכיוון הליכתו, ולמרחק של 18 דקות שלא בכיוון הליכתו (שו"ע או"ח צ,טז). הוא הדין בחיוב ההליכה למקום שיש בו מים לנטילת ידים לאכילה (שם קסג,א). אבל להדלקת נר חנוכה, לנטילת ארבעת המינים ולקריאת המגילה חייב אדם ללכת כל היום או כל הלילה כדי לקיים מצוות אלו, שהן מדרבנן. וכל שכן כדי לאכול מצה בליל הסדר, שהיא מצוה דאורייתא (אלא שאסור לו לצאת חוץ לתחום!).

נראה לי שהטעם הוא מפני שתפילה בציבור אינה מצוה לעצמה, אלא שתיקנוה חכמים כמין הידור למצות תפילה וכעילוי לעיקר המצוה, ולכן הקלו בה שלא להטריח יותר על המדה. וכן נטילת ידיים אינה עיקר מצות עשה, אלא מניעת האיסור שלא יאכל בטומאת ידיים; ואם ירצה, לא יאכל לחם ולא יתחייב בנטילה. אבל בשאר מצוות דרבנן הנזכרות לעיל חייב אדם על כל פנים, ובודאי חייב ללכת כל היום כדי שיוכל לקיים מצותו. וראה בביאור-הלכה סי' תרנו ד"ה אפילו מצוה עוברת, שאדם חייב לבזבז מרכושו עבור מצוה דרבנן כמו עבור מצוה דאורייתא, ויש אומרים עד חומש מנכסיו. בביאור-הלכה מערער על זה, ומסיק שחייב לחזור על הפתחים עבור כל מצוה. אבל לדברי הכל חייב לעשות כך כדי לקיים את מצוות נר חנוכה, ארבע כוסות ונרות שבת.

באשר לקריאת התורה איני יודע. נראה לי שיחיד שלא נתחייב במצוה עדיין, אינו חייב ללכת יותר מד' מיל, שהם 72 דקות, כמו לתפילה בציבור. אבל עשרה שמתפללים במקום שאין להם ספר תורה, הואיל ונתחייבו חייבים ללכת כל היום כדי לקרוא, וצ"ע. כתבתי כך על פי שו"ע או"ח קלה,יד וביאור-הלכה שם ד"ה אין מביאים, שמחלק כך בדינו בין יחיד לציבור.

לענין סוכה נלענ"ד שחייב גם כן ללכת כדי הליכת ד' מילין, וראה שו"ע או"ח תרמ,ח, משנה-ברורה שם, וביאור-הלכה ד"ה הולכי דרכים. וצ"ע שלא הזכירו האחרונים בקשר לכך כלל את ענין ד' המילין. וראה גם שם בסעיף ד' ברמ"א, שאינו חייב ללכת לסוכת חבירו אם יש בזה טורח גדול, וזה בתנאי שעשה סוכה. וצריך עיון רב להבין עד מה הוא חייב מדאורייתא בזה ועד מה הוא חייב מדרבנן, ומתי הוא פטור גם מדרבנן.

לא הבנתי את השאלה. לפי הרגשתי אפשר להתפלל ברבע שעה. וזהו סדר התפילה: ברכות השחר עד גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ברוך שאמר, אשרי, ישתבח עד גאל ישראל. לאחר מכן יתחיל החזן מיד בקול רם את תפילת העמידה, והציבור אתו בלחש עד הא-ל הקדוש; ומשם ימשיכו בלחש עד סוף תפילת שמונה עשרה; חצי קדיש, אשרי ובא לציון, קדיש תתקבל, עלינו לשבח, קדיש. בימי שני וחמישי - הראשון שגומר שמונה עשרה מוציא ספר תורה, ומיד אחרי גמר חצי קדיש קוראים בתורה ואומרים חצי קדיש, מגביהים וגוללים, ואומרים אשרי, ואחרי קדיש תתקבל מכניסים ספר תורה. הקריאה תקח עוד 5 דקות.

אם כן, לצורך התארגנות ישנן תמיד 10 דקות פנויות. אך אם אינך יכול להביא את הציבור לקיום סדר זה, מה אתה יכול לעשות?

לפי ענ"ד יש לנהוג בזה לפי אותו סולם שמניתי למעלה:

I. תפילה בציבור ונטילת ידיים;

II. מצוות אחרות.

וראה משנה-ברורה תסח,כג, וז"ל: "ודווקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין, אלא שנהגו לאיסור. אבל דבר שהוא אסור מצד הדין, אפילו איסור דרבנן, ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת...". והדבר הזה צריך ביאור ועיון רב והסבר, שהרי מפורש בתוס' פסחים נב,א ד"ה ממקום שכלו, שגם איסור דרבנן יעבור מפני המחלוקת. וכן הוא ברא"ש בפסחים פ"ד סוף אות ד.

אבל ברור שבענין שלנו אנו צריכים לנהוג כדברי משנה-ברורה, וראיה מדברי השו"ע א,א בהג"ה: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים." וראה שם בביאור-הלכה ד"ה ולא יתבייש.

ראה בשו"ע או"ח נה,כא-כב כמה פרטים בענין זה. ולענין השאלה נלפענ"ד, שאם הם מועדים בזה, אינו רשאי לעזוב את הודאי ולאחוז בספק, אע"פ שאם ישאר כאן שמא יזכה גם אחרים אתו. אבל הוא חייב, אם אפשר הדבר, לבא אתם אח"כ, כדי שיוכלו הם לומר ברכו, קדיש וקדושה.

ומכל מקום עיקר הדבר צריך עוד תלמוד, שמא כדאי לבטל בשב ואל תעשה מצוה שלו, משום ספק מצוה דרבים, וכעין שמצאנו ברבי אליעזר ששיחרר את עבדו ועבר על איסור דאורייתא, כדי שכולם יוכלו לקיים תפילה בציבור. וראה פסחים פח,ב תוס' ד"ה כופין את רבו, דביחיד אנחנו אומרים שמא לא יקיים, ולכן אין לאדם לעבור על איסור שלו אפילו משום מצוה גדולה של אחר. אבל אם המדובר ברבים, אפילו אם זה ספק שמא לא נתקן שום דבר, בכל זאת אומרים לאדם עבור וחטא כדי לאפשר לאחרים לקיים, אפילו אם זה ספק שמא לא יקיימו.

האם להתנדב למשימה צבאית שיש בה משום סכנת נפשות, בזמן שיש מתנדבים אחרים, והחייל הדתי יכול באותו זמן ללמוד תורה וכדו'; או שמא יש לחשוש איך ייראה הדבר בעיני חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות, ובכך עלול להיגרם ח"ו חילול השם? ועוד נקודה לשיקול: שמא יש לקחת בחשבון את השיקול שע"י התנדבות למשימה רוכש החייל נסיון בלחימה?

להתנדב למשימה צבאית שיש בה משום סכנת נפשות, דבר זה כתוב ושנוי ומשולש בנביאים להיתר. ראה שופטים פרק ה, שבאו מתנדבים (תלמידי חכמים! שבודאי ביטלו לשם זה תלמוד תורה) מבני מכיר ויששכר. ודבורה הנביאה מגנה את ראובן, גלעד, דן ואשר, בה בשעה שהיא ציותה בשם ה' לגייס רק את זבולון ונפתלי.

וראה שמואל א כא,ו, שדוד ביקש שיתנדבו; וכן שם בפרק יד,ו-ז יצאו יונתן ונערו למסע מסוכן, בלי פקודה. וכן בדברי הימים ב כה,ו שכר אמציהו מלך יהודה שכירי חרב מישראל המוכנים לסכן את עצמם למלחמה בעד בצע כסף, והנביא מצוה לשלח אותם רק מפני שהם רשעים. אבל אילו היו צדיקים, לא היה רואה בזה פגם.

האם יש לקחת בחשבון בשאלה זו את השיקול איך ייראה החייל הדתי בעיני חבריו שאינם שומרי תורה ומצוות, ואולי אם יימנע מלהתנדב יהיה בכך ח"ו חילול השם? לפי ענ"ד זה איננו נימוק כלל.

שיקול אחר הוא, אדם שמתנדב לפעולה רוכש לו בכך נסיון רב יותר בלחימה. אבל נראה לי שאין זה כלל נימוק להתיר חילול שבת או שום איסור אחר. הרי כמו כן אין מתירים את האיסור של נתיחת מתים כדי שירכשו הרופאים נסיון. אבל יתכן שאת עצם האיסור שלא יכניס אדם עצמו בסכנה, זה אולי דוחה.



[1]. הרב שלמה מן-ההר זצ"ל (נפטר בכ"ו באלול תש"ס) ליווה את מפעל "תחומין" החל במאמרו "ארץ שצריכה למטר מז' במרחשון ובימות החמה", שנדפס בכרך א, דרך סידרת מאמריו בנושא הקרוב ללבו: בית המקדש - על שערי העזרה (כרך ג), הלשכות שבמקדש (כרך ו) ופיטום הקטורת (כרך ה) ועוד. מלבד זאת ליווה את מפעלי צומ"ת האחרים בעצה (ראה דבריו על מיחזור פסולת נייר בכרך ג עמ' 323) ובמתן הגיבוי ההלכתי. בהקשר לכך נציין את פועלו במדריך ההלכתי ליוצא לחו"ל, "צידה לדרך", שיצא לאור ע"י מכון צומ"ת ביוזמתו של חתנו ר' ישעיהו שפירא. מדריך הלכתי זה נערך במתכונת דומה לספר אחר, "דיני צבא ומלחמה", שיצא לאור ע"י הוצאת השכל, ביוזמתו של חתנו הרב יששכר גואלמן. אף בספר זה השקיע הרב מן-ההר את כל מאודו, ומאז צאתו לאור נהיה לתל תלפיות לכל דורשי הלכה בעניני צבא (בין השאר ראה מאמרו "שיתוף נשים במלחמה" בתחומין ד). אחד הפונים היה הרב שלמה כ"ץ, ששאלותיו שבאו בעקבות שרות מילואים בתעסוקה מבצעית ובאימונים, זכו לתשובות המופיעות במאמר זה (התשובות נשלחו בכ"ט בשבט תשל"ט). התשובות עברו עיבוד קל על ידי המערכת וסודרו בהתאם לנושאיהן.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד