הטלת תכלת בציצית

[פורסם בתחומין טז 412]

 

א. מנין חוטי התכלת

   1. מחלוקת הראשונים

   2. תפקיד פתיל התכלת

   3. מקור לשיטת הרמב"ם

   4. מדוע פסק הרמב"ם כריב"נ?

   5. חוט התכלת משמש גם כחוט לבן

   6. האם יש לתכלת דין 'חוט'?

ב. כריכה בתכלת

   1. מנין החוליות והכריכות

   2. צבע הכריכות

   3. ציצית ללא תכלת

   4. קשר עליון

   5. קשר על כל חוליה

   6. חמשה קשרים

   7. נוי תכלת

ג. סיכום טכני של אופן הכריכה

   1. סיכום השיטות

   2. טכניקות הקשירה

ד. הגדרת התכלת

   1. הצורך בחלזון

   2. גוון התכלת

   3. בהירות התכלת

v v v

במנחות מא,ב נחלקו בברייתא "כמה חוטין הוא נותן? בית שמאי אומרים: ארבעה, ובית הלל אומרים: שלושה", ולבסוף פוסק רב פפא: "הלכתא ארבעה". המדובר הוא על סך כל החוטים, אך לא מבואר כמה מתוכם הם חוטי תכלת. נחלקו בכך הראשונים:

I. דעת רש"י (מנח' לח,א ד"ה התכלת), תוס' (שם; מא,ב ד"ה בית שמאי) ורוב הראשונים - שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת.[1] המקור לכך הוא בספרי כי תצא (רלד): "כמה גדילים נעשים? אין פחות משלושה חוטים, כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים: מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן... והלכה כדברי בית שמאי." הסברה לכך היא כמוש"כ התוס' במנחות לח,א: "כיון דתרי מיני בעי רחמנא, סברה הוא להשוותן."

II. דעת הראב"ד (הל' ציצית א,ו) - שלושה חוטי לבן וחוט אחד תכלת. המקור לכך הוא בספרי שלח (קטו): "מכמה גדילים אתה עושה? אין פחות משלושה - דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: שלושה של צמר ורביעית של תכלת. והלכה כב"ש."

III. דעת הרמב"ם (שם) וכן משמע מ"ספר דיני מצוות הציצית" לרב שמואל בר חפני גאון, פ"ד[2] - לאחר הקיפול, שבעה חוטי לבן וחוט אחד תכלת.

הרמב"ם מבאר בתשובה (מהדו' בלאו סי' רפו) שיש לטוות חוט שחציו תכלת וחציו לבן, כדי שלאחר הקיפול יהיה חוט אחד בלבד תכלת. על כך הקשו מהגמרא בערובין צו,ב הדנה במי שמצא לשונות וחוטים של תכלת בשוק, ומתלבט אם נצבעו לשם ציצית או לאו. הסימנים היחידים המובאים בגמרא לכך שצביעתם היתה לשם ציצית הם אם מצא חוטים שזורים ומופסקין, "דכולי האי לא טרחי אינשי". והרי לפי הרמב"ם עצם הדבר שאותו חוט חציו לבן וחציו תכלת יכול להוכיח לשם מה נצבע? ומדוע לא הובא סימן זה בגמרא? הרב יוסף קאפח (בביאורו על הרמב"ם הל' ציצית ב,ז) מפרש ש"מופסקין" פירושו חוט שחציו תכלת, והגמרא דנה האם סימן זה הוא ראייה.

זהו רק תירוץ לקושיה על הרמב"ם, וצריך עדיין לבאר את יסוד שיטתו. מחלוקת הראשונים במניין החוטים היא תוצאה של מחלוקת בהגדרת מצוות פתיל תכלת. לדעת הרמב"ם,[3] הגדרת מצוות התכלת היא, שפתיל התכלת תפקידו לכרוך סביב הציצית (חוטי לבן).[4] לדעת תוס' והראב"ד, התכלת הוא מין נוסף על הלבן במעמד שווה, ועל כן בהל' ז סובר הראב"ד שתפקידו של פתיל התכלת אינו לכרוך סביב הלבן.[5]

נראה שמחלוקת הראשונים היא בהבנת הפסוק "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". לפי הרמב"ם 'על' מובנו על גבי - התכלת נמצאת על גבי הלבן, ודבר זה מתבצע ע"י כריכת תכלת על הלבן. אך לפי השיטות האחרות 'על' מובנו בנוסף (כמו: "ויבאו האנשים על הנשים" - שמות לה,כב). מעין זה, ש'על' פירושו בנוסף, כתב הראב"ד (ב,ח): "והתורה אמרה על ציצית ... כלומר שיהא אחרון." ע"פ פירוש זה תרגם במיוחס ליונתן: "ויתנון על אנפא גוליתהון שזיר דתכלא",[6] וכן פי' חזקוני, במדבר טו,לח.

בשו"ת משכנות-יעקב (או"ח סי' יג) ביאר, שהמחלוקת תלויה גם בפירוש המלה "פתיל", שהיא מלשון התפתלות - לפי תוס' והראב"ד יש לפרש שחוט התכלת מתפתל בפני עצמו, והפסוק בא לתאר את צורת החוט, שהוא שזור. מכיון שדין זה הוא בצורת בחוט, הוא הדין ללבן. כך משמע בספרי בפר' שלח: "פתיל תכלת - טווי ושזור ... הרי אתה דן: הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן - מה תכלת טווי ושזור, אף לבן טווי ושזור." לפי הרמב"ם חוט התכלת מתפתל סביב הלבן, והפסוק מתאר את תפקידו של החוט, ולא את צורתו. ואם כן, זהו דין בתכלת בלבד (ואכן, אין הרמב"ם - א,י וכן בתשובותיו סי' רפו - פוסק שצריך לשזור את חוטי הציצית).

לשם בירור מקור שיטתו של הרמב"ם בהגדרת חוט התכלת ככורך יש לעיין בסוגיית עיכוב. בסוגיית הגמ' במנחות לח,ב נחלקו רבי וחכמים. לדעת רבי התכלת והלבן מעכבים זה את זה, ואילו לחכמים "אין מעכבין". מסקנת הגמרא היא, שרבי וחכמים נחלקו אם מעכבין זה את זה בשעת עשייה, אבל לכ"ע לאחר שעת עשייה, אם נפסקו חוטי הציצית ('גרדומין' בלשון הגמ') - אין מעכבים זה את זה. הרי שלפי חכמים ניתן כבר בקשירה להטיל תכלת ללא לבן, ולהיפך. וקשה: הרי לפי הרמב"ם כל מצות התכלת היא בכריכה, ואיזו משמעות יש להטלת תכלת ללא לבן?

בשאלת העיכוב פסק הרמב"ם (א,ד): "והתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת." אולם בבואו לבאר הלכה זו הוא מחלק בין עיכובה של התכלת לבין עיכובו של הלבן, וזה לשונו: "כיצד? הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו. וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו - כשר." דהיינו: אי עיכוב התכלת את הלבן מתפרש בשעת העשייה, שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו, ואילו אי עיכוב הלבן את התכלת מתפרש לענין גרדומין, אבל בשעת עשייה מעכב. דברים אלו מתאימים לשיטת הרמב"ם, שבשעת העשייה אין משמעות להטלת התכלת בלי הלבן. אולם קשה, שבכך פסק הרמב"ם לא כחכמים ולא כרבי.

הגמרא במנחות (שם) מביאה, כדעה החולקת על דעת רבי, את דברי ר' יוחנן בן נורי בברייתא - "אין לו תכלת, מטיל לבן". רש"י פירש שדעת ריב"נ היא דעת חכמים. הרי"ף בהלכות ציצית (דף יא בנדפס) מביא רק ברייתא זו, ומשמיט לחלוטין את מחלוקת רבי וחכמים. ניתן לפרש שלדעתו שיטת ריב"נ היא שיטה שלישית, דלא כרבי ודלא כחכמים, ולשיטתו אפשר לתת לבן בלא תכלת, אך לא תכלת בלא לבן - שלא כחכמים המשווים את השניים. נראה שלדעת הרי"ף והרמב"ם, ריב"נ אינו סובר לגמרי כדעת חכמים, שאין מעכבין זה את זה (בשעת עשייה). אלא בעיכוב התכלת את הלבן הוא סובר כדעת חכמים, שאינו מעכב בשעת עשייה; ובעיכוב הלבן את התכלת הוא סובר כדעת רבי, שמעכב בשעת עשייה. הרמב"ם פסק אפוא כריב"נ.

במלים אחרות: בשעת עשייה אפשר לתת לבן בלא תכלת, אך לא תכלת בלא לבן. מה פשר אי-סימטריות זו? על כרחנו אנו אומרים, שגם מצד תפקידה התכלת אינה מין נוסף במקביל ובשווה ללבן, אלא היא מהווה נדבך נוסף עליו. סביר על כן לומר שלדעת ר' יוחנן בן נורי מצות התכלת היא בכריכה.[7] לפי אותו הגיון, חכמים מוכרחים לסבור שהתכלת באה במקביל ללבן ולא לצורך הכריכה, שהרי לדעתם יכול לתת תכלת בלא לבן. לדעת רבי הלבן והתכלת יחד מהווים שם אחד, ואין לדעת האם לשיטתו התכלת כורכת או לא.

לפי הבנה זו נחלקו הרמב"ם ושאר הראשונים במחלוקת ר"י בן נורי וחכמים (והספרי - בענין המספר וכן בענין השזירה - הוא כדעת חכמים). אם כן, זהו מקורו של הרמב"ם.

מנין לו לרמב"ם לפסוק כריב"נ בניגוד לחכמים? המחלוקת בין תוס' והראב"ד מזה והרמב"ם מזה באשר להגדרת תפקיד התכלת מביאה גם למחלוקת באופן כריכת הציצית. על פי הגמ' במנחות לט,א כריכות הציצית נחלקות לחוליות, ו"כשהוא מתחיל - מתחיל בלבן, 'הכנף' מין כנף; וכשהוא מסיים - מסיים בלבן, מעלין בקדש ואין מורידין." מהו צבע החוליות בין ההתחלה לבין הסיום? נחלקו בכך הראשונים. הרמב"ם הבין מסתימת הסוגיה שכיון שמצות התכלת היא בכריכה, הרי שכל החוליות הן של תכלת (א,ז; תשובות הרמב"ם סי' רפו). גם רש"י הבין שהחוליות האמצעיות הן של תכלת. לדעת ראשונים אחרים (למשל: ראב"ד הל' ציצית א,ז; תוס' מנחות לט,א ד"ה לא: "מיהו וכו'") אין עדיפות לתכלת על פני הלבן, ולכן עושים חוליות או כריכות בשני הצבעים, לסירוגין. אם כן, המחלוקת בענין צבע הכריכות תלויה במחלוקת אם תפקיד התכלת הוא בכריכה או לא.

לפי דברי רבא במנחות לח,ב "צריך לקשור על כל חוליא וחוליא", ואין להסתפק בקשר אחד, שאם לא כן - "כיון דאישתרי ליה עילאי, אישתרי ליה כולא (ניתר כל הגדיל)". המטרה הפשוטה ביותר של קשר על כל חוליה מבוארת בתוספות (שם לט,א ד"ה לא יפחות) וברא"ש (הל' ציצית סי' טו) - כדי ליצור היכר בין חוליות התכלת. דבר זה מובן אם כל החוליות הן של תכלת, שהרי אם צבע החוליות משתנה לסירוגין, ממילא יש היכר בין החוליות. ייתכן אמנם בדוחק להעלות השערות אחרות להסבר דין קשר על כל חוליה - כגון, כדי להגיע לחמישה קשרים, או כדי לספק ייצוב כללי לגדיל - אך לא מן הנמנע הוא שלדעת הרמב"ם היכר החוליות הוא המטרה היחידה לדין זה. רב עמרם גאון (גאוניקה ח"ב עמ' 330), שכתב לעשות חוליות לסירוגין, אינו פוסק להלכה קשר על כל חוליה, משום שנדחתה ראייתו של רבא. אך ייתכן שהרמב"ם הבין שרבא נשאר בעמדתו, וסבר שכל החוליות הן של תכלת, כדעת ר' יוחנן בן נורי שתפקיד התכלת בכריכה. ייתכן שהרמב"ם ראה זאת כסיבה לפסוק כמותו.

סיבה אחרת לרמב"ם לפסוק כריב"נ היא מהסבר המעשה המובא במנחות לט סע"א, ב"ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא, רמי לה תכלתא (ציצית) וגדילא מיגדיל." לפי רש"י, כל ציציתו של אותו אדם היתה גדיל ולא שייר בה ענף כלל, ונחלקו בכך רב ורבה בר בר חנה - לדעת רבב"ח ניתן לעשות את כל הציצית גדיל ללא שיור של ענף כלל, ומה שכתוב גם 'גדיל' וגם 'פתיל' (=ענף) הכוונה היא: או גדיל או פתיל. ורב סבר, לעולם פתיל בעינן, ומה שכתוב 'גדיל' הוא ללמדנו על מספרם של החוטים.

אולם הסבר זה של רש"י קשה: ראשית, משום שבגמרא לקמן (מב,א) מובאת ברייתא - "ציצית - אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר 'ויקחני בציצית ראשי'." ובספרי (שלח): "'ועשו להם ציצית' - שומע אני יעשה כולה ציצית, ת"ל 'גדילים'. שומע אני יעשה כולה גדילים, ת"ל ציצית. הא כיצד? שתהא גדילה יוצאה מן הכנף וציצית מן הגדילה." מברייתות אלה קשה לרבב"ח, שהרי הצורך בענף נלמד מפשט המלה 'ציצית'; וגם לרב קשה - מדוע נזקק ללמוד מ'פתיל'? (קושיית תוס' לט,ב ד"ה או).

נוסף על כך התלבטו הראשונים בפירוש סופה של אותה סוגיה, בו נאמר בדעת רב: "עשה גדיל ופותליהו מתוכו". ניתנו לכך כמה פירושים:

I. רש"י - "חוט של כרך יהא מן המניין". לא ברור מה עניין זה לענייננו, למה השמיע

לנו רב דין זה בהקשר לשאלת הצורך ב'פתיל' (=ענף)?

II. רש"י בלישנא אחרינא - "תנה פתיל ענף למטה", כלומר: שיהא הענף משולשל

למטה ויוצא מן הגדיל. התוס' (ד"ה ופותליהו) הקשו, הרי גם זה נלמד מדין ענף מ'ציצית'. כמו כן לא ברור כיצד תואם פירוש זה את המלה 'מתוכו' - לכאורה היה צריך לומר 'ופותליהו ממנו'?

ג. תוס' - קיפול החוטים בבגד. לא ברור מה פירוש 'מתוכו', ומה ענין זה לכאן.

בשו"ת משכנות-יעקב (או"ח סי' יג)[8] ביאר את הגמרא באופן אחר. לדעתו אין פירוש 'גדילא מיגדיל' שעשה רק גדיל, אלא שאת הגדיל עשה על ידי קליעה כעין 'מעשה עבות', 'שזהו פירוש גדיל בכל מקום'.[9] לדעת רבה בר בר חנה, או גדיל או פתיל - כלומר, אין קפידא באופן האגידה - או בקליעה או בכריכה. לדעת רב, לעולם פתיל בעינן - כלומר כריכה, וההיא 'גדילים' - למניינא אתא, כלומר רק לעצם זה שיש מספר (ארבעה) חוטים אגודים, ולא לאופן האגידה. וממשיך רב ולומד מהמלה 'פתיל' - "עשה גדיל ופותליהו מתוכו", כלומר: אגוד מספר חוטים, וכרוך אותם בחוט אחד מתוכם - חוט של כרך יהא מן המניין. על הסבר זה לא קשות הקושיות שהבאנו לעיל על פירוש רש"י.

לדעת בעל משכנות-יעקב, כך פירש הרמב"ם את הסוגיה. הדבר מדוייק גם בדבריו בתשובתו (סי' רפו), שם הוא קורא לחלק הכרוך - 'פתיל'. לפי פירוש זה לדעתו של רב, שהלכה כמותו, 'פתיל תכלת' שכתוב בפסוק הוא החוט שעימו כורכים, ודבר זה נלמד מהמלה 'פתיל'. זהו סמך מפורש לפסק הרמב"ם שמצות התכלת בכריכה.

מהדרשה 'ופותליהו מתוכו' עולה כי לרמב"ם חוט התכלת כלול במניין הציצית. ניתן להסביר דרשה זו בשני אופנים: או שהתורה השמיעה כאן הסבר טכני של סך מנין חוטי הציצית, שנלמד מ'גדילים', שכולל גם את חוטי הלבן וגם את חוט התכלת; או שבהדגשה 'מתוכו' באה התורה להשמיע דין עקרוני, שחוט התכלת הינו באותה מידה גם 'חוט לבן' ומתקיימים בו גם דין התכלת וגם דין הלבן ('לבן' במינוח זה אינו צבע, אלא חוט סתמי, ש"אין אנו מצווין לצבעו" - רמב"ם א,א). נפקא מינה בין שני הסברים אלו הוא במקרה שנתגרדם גם חוט התכלת - הדין הוא שהתכלת אינה מעכבת את הלבן, ועל כן אם נחוצים בס"ה 7 חוטי לבן וחוט אחד של תכלת, הרי במקרה דנן נותרו 7 חוטי לבן, והציצית כשרה; אבל אם נחוצים בס"ה 8 חוטי לבן (שאחד מהם הוא גם חוט תכלת), הרי שבמקרה דנן נתגרדם הלבן, והציצית פסולה.

לכאורה ניתן היה לפשוט ספק זה מתוך דברי רבי, הסובר שנתגרדמה התכלת - כשר. אולם דבר זה נכון רק אם רבי שותף לדרשת 'ופותליהו מתוכו', היינו דעתו כריב"נ וכרב שהתכלת היא הכורכת. אבל אם הוא סובר כחכמים, שהתכלת הינה שווה במעמדה ובתפקידה לכל אחד מחוטי הלבן, הרי שלא קיימא לן 'ופותליהו מתוכו', ומשום כך אם נתגרדמה התכלת - כשרה הציצית לדעתו.

הרמב"ם לא פסק את דינו של רבי שאם נתגרדמה התכלת כשרה. הוא סתם בסוף פרק א: "ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד - פסולה", ומשמע שכלל בדין זה גם את המקרה של גירדום התכלת, שפסול (גירדום הלבן, שכשר, נתפרש בהלכה ד). הרי שהוא פירש כפירוש השני דלעיל, שבדרשת 'ופותליהו מתוכו' נאמרה הלכה עקרונית שבאותו חוט מתקיימים שני הדינים - הלבן והתכלת. אם כך, דעת רבי אינה כריב"נ, אלא כדעת חכמים שהתכלת הינה בעלת מעמד שווה לשאר החוטים, ואינה כורכת.

כל זאת לרמב"ם ש'פתיל' מגדיר את תפקיד התכלת ככורך, אולם לדעת התוספות והראב"ד, שהתכלת היא מין נוסף על הלבן, ופירוש 'פתיל' הוא חוט (שזור), מסתבר שינהג דין תכלת בחוט נפרד (לתוס': בחוטים נפרדים) מהלבן, שהרי לכל סוג יש שיעור בפני עצמו. לפי"ז, לכאורה, כשנותן לבן ללא תכלת יתן רק כמניין הלבן (2 חוטים לתוספות, 3 לראב"ד). כך אמנם כתבו בעלי התוספות (לח,א ד"ה התכלת) מסברה. אולם הם הביאו ראיות שאין הדבר כך, אלא יש לתת 4 חוטי לבן. כיון שראיות אלו הן כנגד הסברה הנובעת משיטתם, הרי שהן מסייעות לשיטת הרמב"ם. התוס' עצמם ביארו שם שגם כאשר אין תכלת עדיין קיים דין נוסף המצריך בסך הכל ארבעה חוטים. ביאור זה נראה דחוק.

הברייתא שבגמרא - בניגוד לספרי - לא פירטה כמה חוטים דרושים מכל סוג, אלא כללה ואמרה 'ארבעה'. לכאורה, לפי התוס' והראב"ד, שכל מין הוא מנין בפני עצמו, תמוהה הכללה זו (הרי זה כאילו היו אומרים חכמים ליטול בסוכות שבעה דברים). לפי הרמב"ם ניחא, כיון שכל דין הציצית - הלבן - הוא מנין אחד, וזהו הדין המובא בברייתא. אמנם גם לפי התוס', לאחר תירוצם, מבוארת ברייתא זאת שכן קיים דין נוסף, שבסך הכל יהיו בציצית ארבעה חוטים. לדעת הרמב"ם אפשר שחלוקה הברייתא המובאת בגמרא על הברייתות בספרי, באותה מחלוקת שנחלק ר' יוחנן בן נורי על רבי וחכמים, ומכאן סמך נוסף לפסוק כריב"נ.

יש להסתפק מה יהיה הדין לדעת הרמב"ם, כאשר רק החלק שכורך (שליש) שבחוט יהיה תכלת, בעוד שהמשכו בענף יהיה לבן. האם לתכלת יש רק תפקיד של 'כורך', ואין לה דין של 'חוט' - ואם כן כשר? או שמא, יש לומר של'חוט' התכלת ניתן תפקיד הכריכה, אולם לא נפקע ממנו דין 'חוט' - ואם כן, החוט כולו צריך להיות עשוי תכלת (לפי הרמב"ם 'החוט כולו' היינו חצי מהחוט השלם, לאחר כפילתו לשניים כיון שדין הכריכה מתייחס לתוצר הסופי)?[10]

בספק זה יש להתלבט גם לאחר ביאורנו לעיל (תחילת סעיף 5) שדרשת 'ופותליהו מתוכו' אומרת שבאופן עקרוני חוט התכלת הינו באותה מידה גם 'חוט לבן' ומתקיימים בו גם דין התכלת וגם דין הלבן. אולם עדיין יש לשאול: האם די בכך שתפקיד הכריכה נעשה בתכלת (גם לו יצוייר שלא היה זה חוט כלל); או שמא צריך שיהיה זה חוט של תכלת, ואז כדי שזה ייקרא כך, עליו כולו להיות צבוע תכלת?

בציצית אנו מבחינים בין כריכות (סיבוב של אחד החוטים סביב חבריו) לבין חוליות (קבוצה של כריכות). בגמ' (מנחות לט,א) מובא כהמשך לברייתא שבה אומר רבי ששיעורה של חוליה הוא "כדי שיכרוך וישנה וישלש":

תאנא: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלוש עשרה. הפוחת לא יפחות משבע - כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה - כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם.

מספרים אלו - 7 או 13 - נחלקו ראשונים על מה הם מוסבים. לדעת רוב הראשונים זהו מנין החוליות,[11] ולפי זה, בכל חוליה שלוש כריכות כדברי רבי. ויש הסוברים שזהו מנין הכריכות בחוליה.[12] לדעה זו, מה שאמרה הגמרא ששיעור החוליה הוא שלוש כריכות, מתורץ באחד משני אופנים:

I. כריכות התכלת בלבד בכל חוליה, הן 3. המספר 7 כולל את סך כל

כריכות הלבן והתכלת (כהבנת הראב"ד).

II. מדאורייתא צריך לפחות חוליה אחת (בגמ': 'ואפילו לא כרך בה אלא

חוליה אחת כשרה'), ולעניין זה די בחוליה של 3 כריכות, אך לכתחילה

מדרבנן צריכות להיות 7 או 13 כריכות בחוליה (כהבנת נמו"י).

לפי הדעה השניה, שבשתי הברייתות - גם זו המביאה את דעת רבי, וגם הסתמית שאחריה - מדובר על מספר הכריכות, לא נתבאר מהו מספר החוליות שעלינו לעשות. לדעת יש מפרשים בתוס' ולנמוק"י, נכון הוא שבדיעבד "אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה", אבל לכתחילה כיון שצריך לקשור 5 קשרים, הרי שבין הקשרים צריך לעשות 4 חוליות. אבל אין זה מדין החוליות, אלא מדין הקשרים. לדעת הראב"ד, יש 3 חוליות - בין קשר ראשון לשני, בין שלישי לרביעי, ובין רביעי לחמישי. בין קשר שני לשלישי אינו עושה חוליה, אלא כורך סתם.

הגמ' מביאה ברייתא: "כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן - "הכנף", מין כנף; וכשהוא מסיים, מסיים בלבן - מעלין בקודש ולא מורידין" (מנחות לט,א) הגמרא מבארת את צבע הכריכה או החוליה הראשונה והאחרונה, אבל צבע שאר הכריכות והחוליות אינו מבואר. החולקים בזה חולקים בהבנת תפקיד פתיל התכלת במצוה, אשר בו עסקנו בפרק הקודם. לדעת הרמב"ם - בסיס הציצית הוא הלבן, ומצוות נתינת פתיל תכלת היא לכרכו על הלבן.[13] לפי תפיסה זו, כל כריכה וכריכה תהיה של תכלת, כל עוד אין סיבה לעשותה לבן (כלומר בתחילה ובסיום). לפי זה - וכך פסק הרמב"ם[14] - הלבן הוא כריכה אחת בלבד בתחילה וכריכה אחת בסוף, וכל שאר הכריכות - תכלת. לדעה זו, השיקול כאן הוא עקרוני - קיום הייעוד העיקרי דאורייתא של המצוה (אמנם לעיכובא מספיקה כריכה אחת של תכלת, כמוש"כ הרמב"ם א,ב).

לפי שיטת בעלי התוס' והראב"ד, הגדרת מצות תכלת היא כחוט (או חוטים) במקביל ללבן, כמין נוסף, ולא ככורך. לפי תפיסה זו, אין עדיפות לזה על פני זה לעניין כריכה, כי אם לעניין תחילה וסוף כדברי הברייתא. א"כ, השיקולים במה לכרוך את יתר הכריכות הם פחות עקרוניים (נוי, היכר וכיו"ב). בהתאם לכך, שיטת רב עמרם גאון היא שהחוליות עשויות לסירוגין - חוליה לבן, חוליה תכלת, חוליה לבן, וכו'.[15] שיטת הראב"ד[16] בשם רב נטרונאי גאון היא, שהכריכות הן שעשויות לסירוגין - כריכה של לבן, כריכה של תכלת, לבן, תכלת, לבן, תכלת, לבן; וזוהי חוליה (בתמים-דעים כתב שבהעדר תכלת משאיר רווח בין כריכה לכריכה, במקום התכלת).

נימוק הגמרא למנין החוליות (או הכריכות) הוא משום רקיעים ואוירין. לדעת הראשונים (רמב"ם א,ט; תוס' מנחות לט,א ד"ה לא יפחות ורא"ש הל' ציצית סי' טו, ועוד), זהו מפני שהתכלת דומה לרקיע (מנחות מג,ב), ואין קפידא במנין החוליות והכריכות כשחסרה התכלת. אמנם לדעת הרמב"ם (שם ובתשובותיו סי' קלח), אף על פי שעקרונית אין קפידא, מכל מקום המנהג לעשות כמו שעושים כשיש תכלת, וכן נוהגים בימינו חלק מן התימנים. גם הראב"ד (תמים דעים סי' לט) נהג בלא תכלת כפי שיש לעשות עם תכלת, לפי דעתו. אולם אצל רוב הראשונים מובאים מנהגים רבים אחרים לכריכה בלא תכלת.

בגמ' במנחות לט,א הוכיח רבה שקשר עליון הוא דאורייתא, דאי לאו הכי מה הצורך בסמיכות שבין איסור שעטנז ("לא תלבש שעטנז") למצות ציצית ("גדילים תעשה לך") כדי ללמדנו היתר ציצית בשעטנז, והרי אם אין צורך בקשר אלא די בתכיפה, ממילא אין זה חיבור לענין כלאיים.

קיימות שתי אפשרויות למיקומו של הקשר העליון, ושתיהן מובאות ברש"י (שם, לפי גירסת שטמ"ק אות ו ותוס'):

א. סמוך לטלית, כדי ליצור חיבור לבגד.[17]

ב. בסוף הגדיל (החלק הכרוך). הקשר נחוץ במקום כלשהו כדי ליצור חיבור לבגד; וכיוון שצריך גם לקיים את הגדיל, נותן את הקשר בסופו.[18]

לפי הפירוש השני ישנם בעצם שני דינים: קשר במקום כלשהו בציצית; שיהיה הגדיל מתקיים. לפי פירוש זה מסתבר שאם יכול הגדיל להתקיים ללא קשר, או על ידי קשר שאינו עומד בדרישות 'קשר עליון', רשאי לקשור את ה'קשר עליון' בכל מקום שירצה. אולם לפי הפירוש הראשון, ה'קשר עליון' הוא סמוך לטלית דווקא.

כמו כן נחלקו ראשונים בסוג הקשר, מתוך השוואה להגדרות הקשר בהלכות אחרות: בכלאים - הקשר בציצית חייב להיות קשר כזה שמחייב בכלאים, על סמך השוואת הגמ'; בשבת ובתפילין וכיו"ב, שם נדרשים קשרים פורמאליים ומוכרים[19] (עי' מרדכי, הלכות קטנות סי' תתקמ). השאלות הן:

א. האם צריך שיהיה הקשר כפול? דעת ר"ת שצריך,[20] ודעת ר"י שאין צריך.[21]

ב. האם הקשר הוא בחוט הכורך, או בכל חוטי הציצית? לדעת רבנו חננאל[22] - בחוט הכורך, ולדעת המרדכי בשם רבו[23] - בכל חוטי הציצית.

אמר רבא: שמע מינה צריך לקשור על כל חוליא וחוליא. דאי סלקא דעתך לא צריך, הא דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרין ... כיון דאישתרי ליה עילאי, אישתרי ליה כולה. דלמא דאיקטר (מנחות לח,ב-לט,א).

לדעת התוספות (לט,א ד"ה לא יפחות) והרא"ש (הל' ציצית סי' טו) בתחילת דיונם, יסוד הדין הוא כדי ליצור היכר בין החוליות. הסבר זה מסתבר על פי שיטת הרמב"ם, שכל החוליות הן תכלת, והן נבדלות רק באמצעות הרווחים ביניהן - משום כך הן צריכות קשר כדי לייצבן. אולם לרב עמרם גאון (וכן להצעת התוספות והרא"ש בהמשך דבריהם), שכל חוליה שניה היא לבנה, הרי החוליות נבדלות בחילוף הצבעים, ואין צורך בקשר לצורך זה. אם כן לשם מה יש צורך בקשר על כל חוליה?

יתכן לתרץ בשני אופנים: האחד, שיש מטרה אחרת לקשר על כל חוליה - כגון: ייצוב הגדיל באופן כללי, או כדי להגיע בסך הכל לחמשה קשרים (הסבר זה יתכן ע"פ הצעת הרא"ש הנ"ל). השני, שאין פוסקים כרבא, כיון שנדחתה ראיתו ("דלמא דאיקטר"). התירוץ השני מתאים לדברי רב עמרם גאון, שאינו מצריך קשר על כל חוליה, אלא רק בשני הקצוות. לפי תירוץ זה, רבא ניסה להוכיח בדיוק את הנקודה, שכל החוליות הן תכלת, והגמ' דחתה, שיתכן שהן תכלת ולבן לסירוגין. ביאור זה יתכן גם לדעת הרמב"ם, אלא שלדעתו הלכה כרבא, אע"פ שנדחתה ראייתו.

ע"פ טעמים אלו לקשרים שבין החוליות, מסתבר שאין צורך בקשר פורמאלי - גם אם הוא נחוץ לצורך הקשר העליון - ודי בכל קשר שהוא, שבכוחו לייצב את החוליות. אם הצורך בהם הוא משום הצורך בחמשה קשרים, נראה בסעיף הבא מה דינם.

מדברי הרמב"ם א,ז יש לדייק שהקשר איננו חלק מהותי מן החוליה, שהרי כתב: "ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת ... התכלת וכורך בו שתי כריכות ... וקושר. ואלו השלוש כריכות הם הנקראין חוליא." נראה שבמלים "השלוש כריכות", שהן לכאורה מיותרות, רצה הרמב"ם להדגיש שהחוליה מורכבת ע"י שלוש כריכות צמודות, ותו לא. היינו, הקשר אינו חלק מן החוליה.

אמנם בתשובותיו (סי' קלח) ביאר הרמב"ם את מעשה הקשרים: "שנכרוך שלוש כריכות ונעשה הכריכה השלישית קשירה ויהיה הכל לחוליא אחת, ונרחיק קצת ונכרוך שלוש בקשירה, ונרחיק קצת ...". משמע שהחוליה הראשונה, כיוון שאין היא יכולה לנוע כלפי מעלה (שהרי היא צמודה לבגד, כלשון הרמב"ם א,ז - "בצד הבגד"), יש צורך לייצבה רק בסופה, ולכן קושר בכריכה השלישית בלבד. אבל בחוליות הבאות עושה החוליה כולה קשר, כדי שתהיה יציבה משני הכיוונים. עכ"פ הקשר נחוץ לצורך היציבות, ואין אפוא קפידא באופן הקשירה המדויק.

במדרש תנחומא (קרח, יב) מובא כיצד נזכרים בתרי"ג המצוות כאשר מביטים בציצית: "ציצית, שש מאות; שמונה חוטין וחמשה קשרים - הרי שש מאות ושלש עשרה." מספר זה - 5 קשרים - מבוא גם בתרגום המיוחס ליונתן (במדבר טו,לח) - "ויתלון בחמשת קיטרין" - אך אינו נזכר בגמרא. ארבע גישות יש בראשונים לפסיקת דין חמשה קשרים:

א. דעת י"מ בתוס' (בסוף ד"ה לא יפחות) והראב"ד (הל' ציצית א,ז), שיש לקיים דין זה, גם כשאין תכלת, שהרי אין הוא נוגד את דברי הגמרא.

ב. מספר זה - 5 קשרים - נובע מהגמרא. אמנם היותו מרכיב בסך התרי"ג אינו סיבה לחיוב חמשה קשרים, אלא סימן שבדיעבד. ניתן להגיע למספר זה של 5 קשרים בשני אופנים:

א. לפי בעל העיטור (עמ' 135) היו עושים חוליות לבן ותכלת לסרוגין. ממילא, כאשר עשו 7 חוליות היו אלו 4 לבן ו3- תכלת. קשרו בתחילה בלבן, ובסוף כל חוליה קשר בצבעה. מגיעים אז לסך הכל של 8 קשרים. כשאין תכלת, עושים רק את חמשת קשרי הלבן. לפי שיטה זו מסתבר שכאשר יש תכלת, אינו עושה 5 קשרים, אלא 8 (או 14 כשעושה 13 חוליות).

ב. לפי תוס' (שם, וכן ברא"ש הל' ציצית סי' טו) היו עושים חוליות לבן ותכלת לסירוגין. מתחילים בקשר, ולאחר כל זוג של שתי חוליות (אחת של לבן ואחת של תכלת) מוסיפים קשר, וכן בסוף. נמצא שבין 7 חוליות קושרים 5 קשרים. לפ"ז מסתבר שכאשר עושה 13 חוליות, עושה 8 קשרים.[24]

ג. דין חמשה קשרים נוהג רק בזמן שאין תכלת.[25] הסיבה לכך היא, כנראה, משום שבתכלת מקיימים "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה'", ובהעדר התכלת משלימים חסרון זה על ידי יצירת הסימן לתרי"ג מצוות.[26]

ד. יש שכלל לא הביאו דין זה של חמשה קשרים (רב שמואל בר חפני והרמב"ם), וכנראה לדעתם, כיון שמסורת זו איננה מבוססת על הגמרא, אין היא נפסקת להלכה.

סוג הקשר: בהנחה שיש דין חמשה קשרים בדווקא (ולא כסימן בעלמא), ובהנחה שלקשר עליון יש דרישות מסויימות לגבי סוגו (שיהיה כפול, או שיהיה בכל החוטים), יש לדון האם גדרים אלו שייכים לגבי חמשת הקשרים. האם מכיון שהדין הוא לעשות קשרים בתורת עצמם, יש גדר פורמאלי של קשר וצריך שיענה על הדרישות של קשר? יש אומרים שצריך - כך היא דעת ר"ת (בתוס' ד"ה לא יפחות וברא"ש סי' טו) והיראים (עמ' 440), וכן משמע מהדיון במרדכי סי' תתקמ.

שלוש דעות הן באשר למיקום הקשרים:

I. 2 בתחילה ו - 3 בסוף - משום מעלין בקודש, או משום שה'קשר עליון' הוא בסוף והוא עיקר.[27]

ב. 3 בתחילה ו2- בסוף - משום שה'קשר העליון' הוא הסמוך לבגד, והוא עיקר.[28]

ג. אופנים שונים של פיזור לאורך הגדיל: דעת החינוך (מצוה שפו, וכן בספר דרך-חיים למהר"ם די לונזנו עמ' 40, ע"פ הקבלה) - בין קשר לקשר 3 חוליות, ובין קשר רביעי לחמישי - 4 חוליות. דעת הגר"א (מובא ביהל-אור, פנחס, דף רכז,א ד"ה מה"ב לבנת הספיר בפירוש על ח"י קשרים) - בין קשר לקשר ארבע חוליות, ובין קשר רביעי לחמישי - חוליה אחת. לדעת הרא"ש (הל' ציצית סי' טו, מובא ומבואר בב"י סי' יא ד"ה ומ"ש אלא עיקר) יש להקפיד שהקשרים יהיו מפוזרים באופן שווה בדווקא (דבר שהוא בלתי אפשרי כאשר יש 7 או 13 חוליות), משום שחלוקה בלתי שווה תפגום בנוי הציצית.

אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: ... ונויי תכלת - שליש גדיל ושני שלישי ענף (מנחות לט,א).

לדעת רש"י אין זה דין בתכלת, אלא 'תכלת' הנזכרת כאן היא כינוי לציצית באופן כללי. נראה שלדעתו, הנוי הנדרש מצד הדין הכללי של 'זה אלי ואנוהו' במצוות.

אולם לדעת הרמב"ם (א,ח-ט) הדין הוא בעיקר בתכלת, ולגבי לבן כתב: "ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן". לגבי התכלת כתב במקום אחר (ב,א): "והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה." כלומר: עניין הנוי והיופי הוא חלק מההגדרה היסודית של תכלת. וכן היא דעת נמוקי-יוסף (יב,ב מדפי הרי"ף), שדין שליש גדיל הוא דין בתכלת. כשאין תכלת, כתב בנימוקי-יוסף, יש לעשות זכר לתכלת. אבל בדברי הרמב"ם אי אפשר לומר שהדין לעשות שליש גדיל גם ללא תכלת הוא משום זכר לתכלת, שהרי רק לגבי המנהג לעשות חוליות בלבן כתב "כעין שכורך בתכלת" (א,ט) - ומסתבר שהכוונה היא משום זכר לתכלת - אבל לגבי דין שליש גדיל (שם) לא כתב כך, ומשמע שדין זה חמור מדין החוליות, ונראה שאינו משום זכר לתכלת, אלא משום הדין הכללי של 'זה אלי ואנוהו' במצוות.

לדעת הרא"ש (הל' ציצית סי' טו, על פי ביאורו של הב"י סי' יא ד"ה ומ"ש אלא עיקר) הצורך בנוי מחייב לפזר את הקשרים ואת החוליות באופן אחיד. לפי"ז פיזור של חמשה קשרים בין 7 או 13 חוליות (כדעת החניוך או הגר"א, למשל) יפגום בנוי לדעת הרא"ש. לשיטה זו יש להסתפק אם ריכוז הקשרים בקצוות (2 ואח"כ 3, או להיפך), כאשר אינו כורך מעט ביניהם אלא מצמידם, פוגם בנוי.

דיני החוליות והכריכות אינם מעכבים, שהרי "אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה" (מנחות לט,א; שו"ע או"ח יא,יג, ומשנה-ברורה ס"ק סו), ורק חוליה אחת העשויה משלוש כריכות מעכבת. כמו כן מעכב קשר עליון, שהוא מדאורייתא. השיטה המחמירה ביותר מגדירה את הקשר העליון כקשר כפול הנעשה בכל חוטי הציצית בסמוך לבגד.

בדין תכלת, כתב הרמב"ם (א,ב), שאפילו כריכה אחת בלבד כשרה (לדעת ראשונים אחרים, אין כריכה בתכלת מעכבת כלל). לכן, כדי לצאת חובת לבן ותכלת, די בקשר כפול בכל חוטי הציצית, ואחריו חוליה של 3 כריכות שאחת מהן לפחות נעשית בשל תכלת. כל מה שמעבר לכך הוא לכתחילה, אך אינו מעכב בדיעבד.

 


נמנה להלן שבע שיטות עיקריות באופן קיום המצוה לכתחילה בכריכת ציצית שיש בה גם לבן וגם תכלת:

א. רב שמואל בר חפני גאון ורמב"ם (א,ז): 7 או 13 חוליות של 3 כריכות כל אחת. כל הכריכות נעשות בתכלת, מלבד הכריכה הראשונה של החוליה הראשונה ומלבד הכריכה האחרונה של החוליה האחרונה. מנהג התימנים בימינו, הוא לכרוך כשיטה זו (גם בלי תכלת), אלא שהם מחמירים לחוש גם לשיטת אותם חכמי אשכנז המצריכים קשר כפול בכל חוטי הציצית, ועושים תחלה קשר עליון כפול סמוך לכנף, בכל חוטי הציצית.

ב. רב עמרם גאון (גאוניקה ח"ב עמ' 331-330): קשר 'תחתון' סמוך לכנף; ואחריו 7 או 13 חוליות לבן וחוליות תכלת לסירוגין (אשר הראשונה והאחרונה הן של לבן); ובסוף הגדיל - קשר עליון. משמע שהקשרים הם פשוטים, קשר בודד בחוט הכורך.

ג. בעל העיטור (עמ' 137) סובר כרב עמרם גאון, אלא שלדעתו קושר בסוף כל חוליה קשר בודד (שהרי כתב שהקשר יחד עם התחיבה בנקבי הטלית, יוצרים 'שתי תכיפות') בחוט הכורך (שהרי מתאר שצבע הקשר הוא כצבע החוליה שעליה הוא נקשר).

ד. תוספות (מנחות לט,א ד"ה לא יפחות; וכן ברא"ש הלכות ציצית סי' טו): קשר; חוליית לבן; חוליית תכלת; קשר; חוליית לבן; חוליית תכלת; קשר; חוליית לבן; חוליית תכלת; קשר; חוליית לבן; קשר. שיטת ר"ת ור' אלחנן שיהיה הקשר כפול. המנהג באשכנז היה לקשור בכל שמונה החוטים (רא"ש ומרדכי).

ה. ראב"ד (בהשגות להל' ציצית א,ז ובתמים-דעים סי' לט) בשם רב נטרונאי גאון: קשר; חוליה של 4 כריכות לבן ו3- כריכות תכלת, לסירוגין; קשר; מרווח של כריכה סתם (בהשגות - "בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן"; בתמים דעים - "כורך דק דק", כלומר, בלבן); קשר; חוליה כדלעיל; קשר; חוליה כדלעיל; קשר. הקשרים הם "בחוט לבן ובחוט של תכלת".

ו. גר"א: ביהל-אור (פנחס עמ' כה על זהר רכז,א ד"ה מה"ב לבנת הספיר) מובאת דעתו שיש לתת קשר לאחר כל 4 חוליות, ובסוף לאחר חוליה אחת אחרונה. בביאור הגר"א על שו"ע (או"ח יא,יד ד"ה וכן יעשה) מובאת דעת התוס' ובעל העיטור, שהחוליות הן לסירוגין לבן ותכלת.

ז. ראדזין: בשולחן ערוך האר"י (הל' ציצית סעיף י, ועיין גם סעיף ח) מובא המנהג הנפוץ כיום בלבן, וזה לשונו: "צריך לעשות הגדיל חוליות, כל חוליא מג' כריכות. והנה הראשון סמוך לבגד יעשה ז' כריכות, והב' יעשה ח' כריכות, והג' - י"א, והד' - י"ג כריכות. הכל ט"ל כריכות, כמנין ה' אחד." בשו"ע הרב לבעל התניא (או"ח יא,לא) הביא מנהג זה לכריכה בלא תכלת, וכתב לחלק כריכות אלו לחוליות של 3 כריכות בתוך הרווחים שבין הקשרים, כך שאין הן צמודות זו לזו אלא נבדלות זו מזו. בספר פתיל-תכלת הורה הרב גרשון חנוך ליינר, האדמו"ר מראדזין, לנהוג כך גם בתכלת, כשמצד הצבע נוהג כרמב"ם ולא כרב עמרם גאון. מסתבר שהוא סבר שאין פיצול החוליות פוגם בדין היכר החוליות.

ההיכר בין החוליות לשיטת רע"ג הוא על ידי השנוי בצבע. אולם לרמב"ם, שכל החוליות הן תכלת, ההיכר הוא על ידי הרווח שביניהן, ואם כן צריך קשר כדי לייצב את החוליה. מדברי הרמב"ם משמע שאין קפידא באופן הקשירה. מקובלות שתי שיטות לכרוך באופן שהחוליה כולה בנויה כקשר, ואינה צריכה דבר נוסף. השיטה האחת נהוגה בחב"ד (הכורכים ברווח בין השלשות אף בלבן) ויוצרת מעין קשר מאחד מעל החוליה. השיטה השניה, הנהוגה אצל התימנים (הכורכים גם הם חוליות אף בלבן), יוצרת מעין קשר מאחד תחת החוליה, כך שהוא אינו בולט לעין. ההוראות כאן הן לחוליה בת 3 כריכות. אל החוליה הראשונה יש להתייחס כאל שתי חוליות נפרדות (אך צמודות) - אחת של כריכה אחת (בחוט לבן) ושניה של שתי כריכות (בחוט תכלת) - ולצמצם בהתאם את מספר הכריכות בשלב 3. החוליה האחרונה היא חוליה אחת של שתי כריכות (בתכלת) ושניה של כריכה אחת (בלבן).

1. אחוז הציצית תלויה כלפיך, כאשר חוט התכלת נמצא מלפנים. הטה את חוט התכלת ימינה וקפל אותו שמאלה באופן שתווצר לולאה בצד ימין.

2. כרוך בחופשיות את חוט התכלת כלפי מטה, וימינה תחת הציצית, ושוב למעלה דרך הלולאה.

3. המשך את קצה חוט התכלת שמאלה וחזור על שלב 2 עוד פעמיים, כאשר כל כריכה היא מעל קודמתה (הכריכה מתבצעת כלפי הבגד).

4. צרף את קצה חוט התכלת כלפי מטה לשאר הציצית. כעת מבנה החוליה קיים. צריך רק להדק את הכריכות במקום הרצוי, מהתחתון (הראשון) ועד העליון.

מנהג התימנים:

1. אחוז הציצית תלויה כלפיך, כאשר חוט התכלת נמצא מלפנים.

2. קפל את חוט התכלת כלפי מעלה, באופן שימשיך כלפי מעלה לאורך צד שמאל של הציצית. העבר את חוט התכלת ימינה מתחת לציצית, בנקודה שהיא מעל הנקודה בה רוצים למקם את החוליה.

3. העבר את חוט התכלת שמאלה מעל הציצית, וכלפי מטה לתוך הלולאה שנוצרה בשלב 2.

4. חזור על שלבים 2 ו3- עוד פעמיים (סך הכל: 3 פעמים. כרגע ישנן 3 כריכות חופשיות, למעלה מהמקום המיועד לחוליה). צרף את קצה חוט התכלת אל שאר הציצית, מלפנים, באופן שהוא עובר משמאל לראשית יציאת חוט התכלת מהחוליה הקודמת, ובצמוד אליו.

5. מבלי שקצה החוט היורד כלפי מטה יזוז ממקומו, כרוך את ראשית הלולאה (שנוצרה בשלב 2) שמאלה ומסביב, בהידוק, עד שיחזור לנקודת תחילת כריכה זו. יש לעשות זאת בנקודה שבה רוצים למקם את תחתית החוליה.

6. המשך לכרוך מעל הכריכה הראשונה, ובצמוד אליה, סיבוב שלם ליצור כריכה שניה. ושוב כריכה שלישית מעליה.

7. תוך אחיזת הכריכה העליונה במקומה, ותוך מתיחת הלולאה היוצאת מעל החוליה (כדי למנוע הסתבכות החוט), משוך את קצה חוט התכלת (שצורף להמשך הציצית בשלב 6) כדי להדק את הלולאה.

בברייתא (מנחות מד,ב - "חלזון זהו ... ובדמו צובעין תכלת") ובגמרא (שם מב,ב - "הא תכלתא היכי צבעיתו ליה ... מייתינן דם חלזון...") מפורש שהשתמשו בחלזון להפקת תכלת, אך יש לדון האם דין זה מעכב. הגוון הנכון בודאי לא מספיק, שהרי קלא אילן (צבע הדומה לתכלת - ב"מ סא,ב מנחות מ,א ועוד) פסול, אך יש לדון אם צריך חלזון בעקרון או שיש דין אחר הפוסל קלא אילן.

בתוספתא מנחות ט,ו נאמר: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון; שלא מן החלזון פסולה. שני התולעת - מן התולע שבהרים; הביא שלא מן התולעת שבהרים פסולה." משמע, שחלזון מעכב. אמנם אפשר, שתוספתא זו עוסקת דווקא בבגדי כהונה (ע"פ הקשר הסיפא), ורק בהם חלזון מעכב.

בגמ' (מנחות מב,ב-מג,א) מובא שרב יצחק בריה דרב יהודה בדק תכלת ע"י השרייתה בחומרים מסויימים, "אי איפרד חזותיה - פסולה (דקלא אילן הוא - רש"י); לא איפרד חזותיה - כשרה." ספק הוא האם הבדיקה היא רק לעמידות הצבע, ודי בכך; או שאכן התכלת צריכה להיות מחלזון, והסימן להיותה מופקת ממנו הוא עמידתה במבחן. נפ"מ לחומר שאינו מהחלזון, אך עמיד כמוהו.

נראה שיש בכך מחלוקת ראשונים. מדברי רש"י עולה שעקרונית תכלת באה רק מן החלזון, הן לבגדי כהונה (שמות כה,ד; במדבר טו,לח) והן לציצית (מנחות מב,ב ד"ה משום; וכן דעת התוספות שם ד"ה וסממנים). בספר היראים (סי' תא) משמע שעקרונית אין צורך בחלזון, שהרי לדעתו היות התכלת מחלזון נלמד מסברה, כדי להוציא גוון המזכיר את כסא הכבוד (אא"כ נפרש שהוא בא לתת טעם לדין התורה).

לשון הרמב"ם בהל' ציצית (ב,א) היא: "והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה. וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית, אע"פ שהוא כעין הרקיע." רק בהל' ב כתב: "כיצד צובעין תכלת של ציצית? ... ואחר כך מביאים דם חלזון ...". בעל תפארת-ישראל (במבוא לסדר מועד, כללי בגדי קודש של כהונה) דייק מדבריו, שאין צורך בחלזון בעקרון, אלא שצריך עמידות. הבנה זו ברמב"ם קשה מכמה סיבות:

א. בתוספתא משמע שחלזון מעכב, והנה דווקא בהלכות בגדי כהונה (הל' כלי המקדש ח,יג) לא הזכיר הרמב"ם לא את הצורך בחלזון ולא את הצורך בעמידות. בהל' ציצית (ב,א) כתב: "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל ... והתכלת האמורה בציצית ...", וגם שם לא הזכיר כלל את מקור התכלת ואת הצורך בעמידותה. הצורך הוא רק בגוון הנכון.[29] א"כ הרישא של התוספתא מוכרחת להתפרש לענין ציצית לדעתו. אלא שעדיין יתכן לומר בדוחק שצבע החלזון הוא היחיד העמיד ברמה מספקת, ובעצם הדין הוא צורך בעמידות, ולא בחלזון. לפי"ז ניסוח התוספתא אינו של הדין העקרוני, אלא של היישום המעשי.

ב. למה התכוון הרמב"ם בכותבו "צביעה ידועה"? אם התכוון לגוון - כיצד "כל שלא נצבע באותה צביעה" יכולה להיות "כעין הרקיע"? אם התכוון לעמידות - הרי אותה כבר הזכיר באופן אחר באותו משפט ("שעומדת ביופיה ולא תשתנה")? מוכרחים אפוא לומר ש"צביעה ידועה" פירושה צבען מסויים, והצבען המסויים בענין זה מוכרח להיות צבע מהחלזון.

ג. הרמב"ם (ב,ד) כתב: "אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדים - פסולה." מדוע לא קיצר וכתב, 'אם נבדקה ונמצאת שאינה עומדת - פסולה"? ע"כ, בדיקה זו נועדה למציאת מקור הצבע ולא לעמידותו בלבד.

א"כ ברור שלרמב"ם יש צורך בחלזון דווקא. אמנם לדעתו יסוד הדין הוא משום עמידותו, וע"כ הזכיר את החלזון רק בהלכה ב, בפרטי הצביעה. אלא שמ"מ תוכן ההלכה הוא, שיש צורך בחלזון. במלים אחרות: הדין כולל 'מעשה' מוגדר של 'צביעה ידועה' - מחלזון - וה'קיום' הוא קיום של 'עומדת ביופיה'.

כנראה לדעת הרמב"ם אין הצורך בחלזון חלק מהגדרת התכלת, שהרי 'תכלת' הוא רק שם הצבע. א"כ הצורך בחלזון הוא הלכה נוספת, יתכן שזוהי הלכה למשה מסיני המעכבת. וא"כ אין לך בו אלא חידושו, וכיון שזוהי הלכה שנאמרה בהלכות ציצית, אין להשליכה לתחום נוסף (בגדי כהונה).

חלזון התכלת מזוהה כיום על ידי החוקרים כשייך למשפחת הארגמונים, וספיציפית - כארגמון קהה-קוצים ((Murex trunculus. הנושא נסקר ותואר ע"י הרב א' טבגר בספרו כליל-תכלת; הרב מ' בורשטיין בספרו התכלת; דברי הרב הרצוג זצ"ל שהובאו בסוף ספרו של הרב בורשטיין, וכמו כן באנגלית Blue The Royal Purple and and the Biblical, הוצ' כתר, הכולל את עבודת הדוקטורט של הרב הרצוג זצ"ל, ומאמרים נוספים בנושא; ד"ר י' זיידרמן במאמרו בתחומין ט; מאמרי בעלון-שבות גליון 144-143.[30]

מתוך שלושת מיני הארגמונים הבאים בחשבון, הצבע המתקבל מהארגמון קהה-הקוצים נוטה יותר לקצה הכחול, בעוד שזה המופק משני המינים האחרים נוטה יותר לקצה האדום (אמנם ניתן לקבל כחול מכל השלושה). בממצאים באזור צור, ערימת קונכיות קהי-הקוצים נמצאה בנפרד מערימה מעורבת של שני המינים האחרים. לפיכך מסתבר שהשתמשו בקהה-קוצים לגוונים כחולים, ובאחרים לגוונים אדומים. וא"כ, אם רק אחד המינים הוא כשר לתכלת, זהו הארגמון קהה-הקוצים. אמנם, כיון שהם שלושתם מהווים מין אחד כללי, הרי שמסתבר שכל השלושה כשרים לתכלת. מה עוד, שגם חז"ל לא דייקו לזהות את החלזון במינו המיוחד, והזכירו סתם 'חלזון', וא"כ סביר שלא היו סוגי חלזונות שונים שרק חלקם היו כשרים לתכלת. אם יסוד דין החלזון לתכלת הוא עמידותו (ע"פ הרמב"ם), מסתבר שכל השלושה יהיו כשרים. אם זהו הגדרת החפצא, אז השאלה פתוחה.

ד"ר זיידרמן, במאמרו הנ"ל, מזהה את גוון התכלת כסגול. ננסה להוכיח שאין הדבר כן, אלא התכלת היא כחולה בלבד, כפי שסוברים הרב הרצוג והרב טבגר. לאחר מכן נדון בשאלה האם מדובר בכחול בהיר כרקיע ביום, או כהה כים.

הבסיס לזהוי התכלת ככחול נובע מכמה מקורות, בהם השוו חז"ל את התכלת לגוון הרקיע והים - "התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע" (מנחות מג,ב; ובדומה בחולין פט,א, סוטה יז,א, ספרי שלח, במדבר רבה ד,יג, יז,ה). בפסיקתא רבתי (פיס' מתן תורה, פרשה כ) מובא שהקב"ה הראה למשה רבנו "גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו: זו היא תכלת."

על גוון הנוטה לירוק היה ניתן ללמוד מהמובא בבמדבר רבה יד,ג (ובדומה בשוחר-טוב סוף מזמור כד ומזמור צ; ירושלמי ברכות פ"א ה"ב): "אמר חזקיה: מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעונין ...? מפני שתכלת דומה לעשבים, והעשבים[31] דומים לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לקשת, והקשת דומה לענן, והענן דומה לכסא, והכסא דומה לכבוד ...". על פניה ברייתא זו נראית כמקור לכך שבתכלת יש אלמנט ירוק, מעין הטורקיז. אולם אם נסתמך על מדרש זה, הרי יהיה עלינו לחפש את הזהוי גם בכיוון הדברים האחרים הנזכרים במדרש, כמו הקשת. ברור אפוא שבמדרש זה לא מדובר על זהוי מדוייק. וכן כתב הריא"ה הרצוג זצ"ל (פסקים וכתבים, כרך א, עמ' סב), שהקדמונים החשיבו את צבעי הכחול והכרתי (כחול וירוק)[32] לבני אותו סוג, וכוונת המדרש לומר ששלשלת אחת של צבעים בני סוג אחד מחברת את כל העולם, והאסוסיאציה של האדם מעבירה את מחשבתו מאובייקט אחד למשנהו עד הגיעו אל כסא הכבוד. מדרש זה, לדבריו, "אינו אלא דרשה אגדית-מוסרית שאינה זקוקה לדייקנות של ההלכה ואין למדין ממנה באופן שלמדין מברייתא הלכותית."

אין אפוא בכל מקורותינו שום איזכור לצבע הסגול. מימצא ארכיאולוגי אף הוא סותר את הנחתו של ד"ר זיידרמן, וכפי שהביא הרב א' טבגר בספרו כליל-תכלת (עמ' שלד), שצבע מעילו של אהרן הכהן בציורי הקיר שבבית הכנסת בדורה אירפוס שבסוריה (מתקופת האמוראים, כשעדיין היתה התכלת ידועה) הוא כחול. הדבר נבדק באמצעים כימיים, ואין כל חשש שהצבע המקורי הסגול דהה ונהיה כחול. כמו כן יש לשאול: כיון שאפשר להפיק מהחלזון צבע כחול, וצבע זה עונה לדרישות הרעיוניות (דמיון לרקיע ובכך לכסא הכבוד), מדוע יהיה הדין לצבוע דווקא בסגול?

ד"ר זיידרמן טוען (עמ' 426), כי "לא מצוי חלזון הנותן צבע כחול שאינו נוטה לאדמומיות עד כדי יצירת צבע סגול/ארגמן." ואכן, אי-היכולת להפיק צבע כחול טהור היה אחד הגורמים לכך שהרב הרצוג, שהיה ברי לו שהתכלת הוא כחול בלבד, דחה את זיהוי החלזון כארגמון קהה-קוצים (דברי הרב הרצוג מובאים בספר "התכלת" עמ' 422, וכן בעבודת הדוקטורט שלו). החומר הצובע בארגמון קהה-הקוצים הוא תערובת של אינדיגו (זהה לאינדיגו הצמחי) ודיברומואינדיגוטין - כלומר: מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום. הצבען הראשון כשלעצמו נותן כחול טהור, אך עירוב הצבען השני - האדום - יוצר צבע סגול. לבעיה זו כבר נמצא הפתרון: כאשר הצבע במצב מחוזר (מצב של אי-יציבות כימית, אליו מביאים את הצבע כדי שייצור קשר עם המים, ודרכם עם הצמר) נחשף לשמש, הקרניים האולטרא-סגולות שבקרינת השמש גורמות לפירוק הברום מהמולקולה, ועל ידי כך נשאר אינדיגו טהור, שצבעו כחול.

לדעת ד"ר זיידרמן (עמ' 435) על מנת לזייף את צבע התכלת לא היה די בקלא-אילן, שהוא כלשעצמו מעניק צבע כחול,[33] אלא היה צורך להוסיף לו מיני צבעונים (אדומים), על מנת להשיג את הצבע הסגול. בדבריו הוא מסתמך על לשון הספרי בפר' שלח: "שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת." אולם במקורות אחרים שבהם נזכר הקלא-אילן (ב"מ סא,ב, מנחות מא,ב ועוד) המלה 'צבעונים' אינה מופיעה, ודוחק הוא לטעון, כד"ר זיידרמן, שזוהי השמטה מאוחרת יותר בטעות. מסתבר יותר שהכוונה היא שנותן צבעונים או קלא אילן, ולא שניהם גם יחד. קלא אילן כשלעצמו נותן צבע כחול הזהה לגוון הכחול המתקבל מהארגמון קהה-הקוצים, וא"כ יש בעצם ראייה נוספת מהדמיון לקלא-אילן לכך שהתכלת הוא כחול ולא סגול.

עוד טוען ד"ר זיידרמן, שהבדיקה הכימית עליה מספרת הגמרא, שנועדה להבחין בקלא-אילן המשמש לזיוף תכלת, מובנת רק אם שונה המבנה הכימי של התכלת האותנטית מהמבנה הכימי של הקלא-אילן, שאם לא כן אף בדיקה כימית לא תצליח לגלות את הזיוף בהיות מרכיבי הצבע זהים. ע"כ, יש להשאיר בצבע התכלת גם אלמנט אדום, שהרי אם מפרקים את הצבען עד לכחול טהור, הרי הוא זהה כימית לקלא-אילן (אינדיגו). כנגד טענה זו יש לשער, שהיה בכח הבדיקות לגלות חומרי לוואי מהחלזון (החי) השונים מחומרי הלוואי של קלא-אילן (הצומח). נוסף על כך, הגמ' (שם מב,ב) מביאה ברייתא: "תכלת אין לה בדיקה ואין נקחית אלא מן המומחה." פשטות הברייתא היא, שלא ניתן להבחין באמצעות בדיקות בין הקלא-אילן לבין התכלת. וזה תואם דווקא את ההנחה שהם זהים כימית. אלא שהגמ' שם שואלת: "ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה ...?" ולבסוף מתרצת הגמ' שאי יכולת הבדיקה היא רק מצד החשש אם נצבע לשמה או לא (רמב"ם ולישנא קמא ברש"י). ניתן לשער, שבא"י בזמן התנאים השתמשו באינדיגו - קלא אילן - לזיוף התכלת, כפי פשטות הברייתא; ובבבל בזמן הגמ' השתמשו בחומרים אחרים, יציבים פחות, שקבלו בהשאלה גם הם את הכינוי קלא-אילן. אלא שאם הגמ' היתה מתרצת כך, היתה עולה המסקנה שבזמנם תכלת נקחית שלא מן המומחה. ויתכן שכוונת הגמ' לא לשנות את פשט הברייתא, אלא לומר שהדין שלה מתיישם גם בזמנם מפני חשש של לא לשמה. למעשה, נעשו הבדיקות הן על תכלת מארגמון קהה-קוצים והן על אינדיגו, ושניהם עמדו בבדיקות (אלא שיתכן שיש טעות באופן עשיית הבדיקות, שכן הגמ' אינה לגמרי ברורה באופן הבדיקה).

ד"ר זיידרמן מסתמך על פקעת סיבי צמר סגולים שנמצאה באחת ממערותיהם של לוחמי בר כוכבא, ושהאנליזה הכימית שלהם לימדה שיש בהם תערובת של צבען אדום (כרמיל) עם כחול (אינדיגו). המימצא זוהה ע"י יגאל ידין כנסיון לזיוף תכלת לציצית. אלא שאין בעצם ראייה שלכך שימש הצמר הנ"ל, ומצד מראהו אינו דומה כלל לציצית.

בעמ' 432 מסתמך ד"ר זיידרמן על כינויו של התכלת בשם 'הייקינתוס' ע"י תרגום השבעים, עקילס הגר, פילון ויוספוס. הייקינתוס זה, לדבריו, היה צבע סגול הצבוע באמצעות הארגמונים. אלא שקשה לקבוע בדיוק מהו הגוון האמור במלה זו, בעוד שיתכן שתרגום זה מכוון רק לסוג הצבע ולא לגוון המופק ממנו (אין ספק שהפיקו בעבר מהארגמונים גם סגול וגם כחול, ע"פ מימצאים ארכיאולוגיים).

ד"ר זיידרמן (עמ' 435) סומך על לשון הרמב"ם (ב,א) "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל" (כצ"ל: כוחל, ולא כחול), ולומד ממנה שהגוון התקבל ע"י ערבוב הכחול בצבע נוסף. אולם בהמשך דימה הרמב"ם את צבע התכלת לצבע "הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע" - באמצע היום יש לרקיע גוון של כחול בהיר, ולא של סגול. בוודאי, כוונת הרמב"ם במלים "פתוך שבכוחל" היא עירוב של כחול ולבן, המעניק צבע כחול בהיר. כך עולה גם מפירושו של בנו, ר' אברהם, לשמות כה,ד: "ותכלת - צמר צבוע מראה דומה למה שנראה ממראה הרקיע שהוא כחול טהור, [מראה ממוצע] בין הכחול העמוק והלובן."

רש"י (במדבר טו,מא) מצטט מיסודו של ר' משה הדרשן, שפתיל תכלת הוא "על שם שכול בכורות ... ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב" - מכאן מוכיח ד"ר זיידרמן (עמ' 435) שגוון התכלת הוא כגוון השמים בזמן השקיעה, היינו סגול. אולם ברור שהכוונה היא לרקיע בחצות הלילה, באותו זמן שהוכו הבכורות. באותה עת צבע השמים הוא כחול כהה מאד.

"תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר ..." (מנחות מג,ב). האם התכלת היא בהירה כרקיע, או כהה כים? מוקד הדרשה הוא רעיון הדמיון לרקיע, כמסמל את כסא הכבוד - א"כ, מדוע הוזכר גם הדמיון לים? יתכנו כמה הסברים:

רש"י (סוטה יז,א) פי' "דתכלת לא דמי לרקיע כל כך, אלא דומה לדומה". היינו: הדמיון המדוייק הוא לים. מכאן שהצבע הוא כהה, כים. במנחות מג,ב פי' רש"י ע"פ הספרי בפר' שלח: "דומה לים - שנעשו בו נסים לישראל." א"כ גם הדמיון לים בא לתת איזכור רעיוני, ואין לדעת מהו הדמיון המדוייק יותר. על רעיון אחר בדימוי לים ולרקיע מלמד הרב הרצוג (פסקים וכתבים, כרך א' עמ' סב): חיבור העולם השפל (הארץ) עם העולם העליון (הרקיע) והעלאת מחשבות האדם בהדרגה עד לכסא הכבוד.[34]

לדעת הרמב"ם (ב,א) "תכלת האמורה בתורה הכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע." א"כ, לדעתו גוון התכלת הוא כחול בהיר, בניגוד לשיטת רש"י שגוון התכלת הוא כחול כהה כנ"ל.

אכן במקורות שונים יש דימוי לרקיע בלבד. בבמד"ר ד,יג: "לכך היה הבגד תכלת מלמעלה, פניו כנגד הרקיע הדומה לו." רס"ג מגדיר את התכלת כמראה השמים, וכך גם רב נחשון גאון (מובא בעיטור). אך אפשר שהשמים הודגשו בגלל הפן הרעיוני, אבל הדמיון הוא מדוייק רק מצד הגוון ולא מצד הבהירות.

בספרי בפר' שלח אומר ר' אלעזר ברבי שמעון, שהשם תכלת הוא "על שם שנתכלו המצרים בבכורות ... בחצי הלילה ... דבר אחר: על שם שכלו המצריים בים." הדמיון ללילה ולים מצביע על הכיוון הכהה, אך עדיין אפשר שהים הודגש מפני הדימוי הרעיוני-לשוני. על דמיון לצבעו הכהה של הים יש ללמוד מדברי פסיקתא רבתי (פיסקא מתן תורה פרשה כ) - "מיד כשעלה משה למרום ... אמר לפניו: רבונו של עולם, איני יודע דמות ארבע צבעונים ... חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים. אמר לו: זו היא תכלת." כאן לכאורה אין כל דימוי רעיוני, ובאותה מידה ניתן היה לומר שהמלאכים לובשים לבוש דומה לרקיע. מסתבר אפוא שהדימוי הוא לצבע הים הכהה.

אם התכלת היא בהירה כרקיע דווקא - זהו משום הרעיון של איזכור כסא הכבוד. אם היא כהה, מדוע? אם זהו משום ההשוואה הרעיונית לילה או לים, יצא שהמקורות השונים הנותנים השוואות רעינויות שונות, לרקיע ולים, נחלקו בבהירות התכלת. ואז נצטרך להכריע לטובת גוון בהיר, שהרי זהו האיזכור העיקרי המובא בגמרא. אלא שהעדפת גוון כהה יכולה להיות במישור אחר לגמרי. ונראה שהיות הצמר צבוע באופן אינטנסיבי, במלוא כח התכלת, קשור בהגדרת התכלת כנוי (עי' רמב"ם ב,א).[35]

יצויין כי בשנתיים האחרונות הוחל - ביזמתו של הרב אליהו טבגר ובאמצעות "עמותת פתיל תכלת" - בייצור חוטי תכלת שמקורה בארגמון קהה-קוצים וגונה הוא כחול כים. יהי רצון שיתקבל בצבור, ושיזכו המוני בית ישראל לקיים מצווה זו.



[1] אבל בפירושו על התורה (במדבר טז,א) כתב רש"י שרק חוט אחד הוא של תכלת.

[2] נדפס בסוף הספר כליל-תכלת, א' טבגר, ירושלים תשנ"ג.

[3] הל' ציצית א,ב-ג, וכן בתשובות הרמב"ם מהדו' בלאו סי' רפו. מכאן ואילך בכל מקום שיוזכר הרמב"ם, הכוונה היא להלכות ציצית שלו, אא"כ יצויין אחרת.

[4] באונקלוס תרגום 'ציצית' הוא 'כרוספדין', לשון רבים - כלומר אוסף גדילים. אבל בנתינת התכלת על 'ציצת הכנף' תרגם 'כרוספד כנפא', לשון יחיד. נראה שגם לדעתו התכלת כורכת, וממילא נמצאת על הגדיל של הציצית.

אין לומר שדין התכלת ככורך הוא שהתכלת היא האוגדת את הציצית ויוצרת את הגדיל. אם תפקיד התכלת הוא לאגוד, לכאורה היה צריך להיאמר שיעור חוליה של שלוש כריכות בתכלת, שזהו שיעור גדיל (מנחות לט,א: "ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה ... וכמה שיעור חוליא? תניא, רבי אומר: כדי שיכרוך וישנה וישלש"; וכן פסק הרמב"ם א,ח-ט). אולם ברמב"ם (פרק א הלכות ב, ח) מפורש שאפילו כריכה אחת בלבד של תכלת כשרה. על כרחך שהכריכה בתכלת אינה כדי לאגוד את הציצית, אלא אולי לשם נוי ועיטור.

[5] הראב"ד משיג שם על הרמב"ם בעניין סדר הכריכות: "ולמה יותר בתכלת מבלבן... אין זה כי אם שגיון גדול." הנצי"ב (העמק-שאלה קכז,יא) פירש שעקרונית סובר הראב"ד כרמב"ם, שהתכלת כורכת, אלא שלדעתו נאמר שיעור בתכלת שיהיה חוט שלם. אך מלבד זאת שדברי הראב"ד צווחים שלא כך, הרי גם מסברה - אם דין התכלת מצטמצם להיותו כורך, נראה שאין זה דין במעשה הנתינה, אלא בצורת הציצית (הסופית). ואם כן, אפילו אם צריך להיות שלם, נראה שסגי בשלמות צד אחד, שהוא חוט שלם בצורת הציצית השלמה.

[6] תרגום זה נאמן לשיטתו שאין התכלת כורכת. לכן הוא מתרגם "והיה לכם לציצת" - "ויהי לכון למצותא דציצית", כלומר התכלת לא נהיית חפצא אחד עם הציצית, אלא רק שהיא מצווה אחת עמה. אבל באונקלוס תרגם: "ויהון לכון לכרוספדין".

[7] אמנם מצאנו איזכור התכלת כנדבך נוסף על הלבן מבחינה הלכתית גם בדעה החולקת על הרמב"ם, בהשגות הראב"ד (ב,ח): "דאין ראוי שיקדים תכלת ללבן ... שיהיה התכלת אחרון בו." כנראה לדעת הרמב"ם קדימות זו בזמן, שאינה ניכרת בתוצר הסופי, אינה מבטאת את היות התכלת נדבך נוסף על הלבן. רק הכריכה מבטאת זאת, כיון שהיא קיימת בתוצאה. [כנראה, קדימות זו לדעת הראב"ד אינה רק בזמן, אלא גם בעיכוב. בכך מסכים הראב"ד לרמב"ם (שעליו לא השיג) שהלבן מעכב את התכלת בעשייה, ואילו התכלת אינה מעכבת אז את הלבן. - הערת עורך (א.ד.)]

[8] בספר "מבית מדרשו של הרב" (עמ' עו) מובא בשם הרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שבעניני ציצית יש להתייחס לדברי בעל משכנות-יעקב כאל דברי הראשונים.

[9] למשל: משנה שבת י,ו: 'הגודלת' שפירושו הקולעת שערה. עי' עוד אנציקלופדיה מקראית בערך 'גדל'.

[10] באותה שאלה תלוי הספק בחוט שהוא צבוע מבחוץ, ואילו בתוכו הוא נשאר לבן. ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א שמעתי שחוט כזה יהיה כשר לרמב"ם, שהרי מראה של כריכה יש כאן.

[11] רש"י ותוס' שם ד"ה לא יפחות; רמב"ם א,ח; סמ"ג ציצית דף קח; ר"י מלוניל, הלכות קטנות, ציצית עמ' כח; פסקי הרי"ד מנחות לט,א; טור או"ח סי' יא. כך היא דעת רב עמרם גאון (גאוניקה ח"ב עמ' 330) ורב שמואל בר חפני גאון ב'ספר דיני מצוות הציצית'. וכן משמע בזוהר פנחס דף רכח אות ש.

[12] ראב"ד בהשגות א,ז בשם רב נטרונאי גאון, וכן דעתו בתמים-דעים סי' לט; נימוקי-יוסף (דף יב,ב מדפי הרי"ף); תוספות שם סוף ד"ה לא יפחות בשם יש מפרשים.

[13] כך היא דעת הרמב"ם א,ב-ג ובתשובותיו סי' רפו (בלאו), שם כתב: "שהמצווה של תכלת שיהא הפתיל (=הכריכות) כולו תכלת." כך משמע בזוהר שלח קעה,א: "ונתנו על הכנף לא כתיב, אלא ונתנו על ציצית - דהא איהו דחפי על שאר חוטין." וכן משמע בחינוך מצוה שפו: "שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונה והגוף תחתון." בערוך ערך תכלת: "הוא שכורך על הז'."

[14] א,ז ובתשובותיו שם. כן היא דעת רב שמואל בר חפני גאון ב'ספר דיני מצוות הציצית': "והחוט, שאמרנו שהוא ארוך יותר, יהיה תכלת בזמן שהתכלת מצוי ... וצריכה להיות תחילת הכריכה מתחילת החיליה מחוט הלבן." בזוהר שם: "שבעה צרירין דתכלתא." וכן משמע בתוספות מנחות לט,א ד"ה לא יפחות, בתחילת דיונו, ש"לקשור על כל חוליא וחוליא היינו כדי שיהא ניכר התכלת", ומשמע שכל החוליות הן של תכלת, שאם כל חוליה שניה לסירוגין היא של לבן, התכלת ניכרת ממילא.

[15] גאוניקה ח"ב עמ' 331-330. וכן דעת תוספות לט,א ד"ה לא יפחות ורא"ש הל' ציצית סי' טו, כדי למצוא סמך בגמרא לחמשה קשרים. כך סובר גם המרדכי בהלכות קטנות סוף סי' תתקלט, והוסיף: "ואין ראוי להפסיק בכריכה." כך היא גם דעת העיטור בהל' ציצית עמ' 137, ר"י מלוניל בהלכות קטנות ציצית עמ' כט וסמ"ג ציצית קח,ב.

[16] בהשגות הל' ציצית א,ז ובתמים-דעים סי' לט.

[17] כך גם בפסקי הרי"ד מנחות לט,א ובחי' הר"ן סנהדרין פח,ב ד"ה אי ס"ל.

[18] כן סוברים רב עמרם גאון (גאוניקה ח"ב עמ' 331); נמוקי-יוסף יב,ב בדפי הרי"ף; האשכול עמ' 205 בשם תשובה לגאון ובשם חכמי צרפת; סמ"ג ציצית דף קח. מלבד שתי השיטות שנימנו כאן, קיימות עוד שתי שיטות:

א. שיטת ר' דוד (מובאת בחי' הר"ן סנהדרין פח,ב ד"ה אי ס"ל), שהקשר הסמוך לכנף הוא וודאי דאורייתא, אפי' אי נימא 'קשר עליון' לאו דאורייתא, דאל"כ גדיל היכי משכחת לה. הדיון ב'קשר עליון' הוא האם בנוסף לכך צריך קשר בסוף הגדיל מדאורייתא.

ב. שיטת הרמב"ם, שאינו מזכיר דין קשר עליון בהל' ציצית כלל. מקובל לבאר, שלדעתו הקשר המינימלי שיש על כל חוליה הוא מספיק כדי להיות מוגדר כקשר עליון. הסבר זה צ"ע, כיון שלכאורה צריך היה הרמב"ם להזכיר קשר עליון בפני עצמו, מפני שהוא מוזכר בגמרא כדין בפני עצמו. בהל' כלאים י,ג-ד כתב הרמב"ם: "או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן, אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן - הרי אלו כלאים. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן, אע"פ שהרצועה באמצע. וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן - הרי אלו כלאים, שנאמר צמר ופשתים יחדו, מכל מקום - כיון שנתאחד נאסר. ומנין שכל איסורין (כלומר איחוד צמר ופשתים כאשר אינם תפורים זה בזה ממש) אלו של תורה? שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן. מכלל שחבור כזה שלא במקום מצווה, אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים." אמנם יתכן שכתב כך מסברתו שלו, כמסקנה נוספת ממהלך הגמרא. אך בדרך כלל אין הרמב"ם מביא בספר ההלכה שלו ראיות לדבריו. עוד קשה למה לא כתב 'יראה לי', כדרכו במקומות אחרים.

נראה שהרמב"ם פירש את דיוקו של רבה "שמע מינה קשר עליון דאורייתא", לא לענין ציצית, אלא לעניין כלאים - קשר מלמעלה, מבחוץ, שאוגד צמר ופשתים, חייבים עליו משום כלאים מדאורייתא (לפי"ז יש לבאר בגמ' סנהדרין פח, שה'גורע' הוא לא בכך שפוסל הציצית, אלא בכך שע"י הוספת חוטים מעבר לשיעור דאורייתא, עובר בכלאיים).

[19] השאלה היא כפולה: ראשית, האם צריך גדר פורמאלי של קשר בציצית, או שמא כל שמקיים את הפונקציה של קיום הגדיל או חיבור לבגד וכיו"ב, מספיק. שנית, האם במקומות הנ"ל הדרישות לרמת הקשר הן מצד ההגדרה הפורמאלית של קשר, או דינים מקומיים (למשל, יתכן שהצורך בקשר של קיימא בשבת הוא מדיני מלאכת מחשבת).

[20] מובא ברא"ש הלכות ציצית סי' טו. וכן סוברים: הרמב"ן בספר המצוות ריש כלל א ובפירוש על התורה במדבר טו,לט; סמ"ג צצית דף קח,ב; יראים עמ' 440; מרדכי הלכות קטנות סי' תתקמ בשם ר' אלחנן ור"ת; רא"ש ב'עשיית ציצית' בסוף הלכות ציצית.

[21] מובא במרדכי הל' קטנות סי' תתקמ. וכן משמע מדברי רב שמואל בר חפני גאון, שכתב סתם "ואח"כ יקשור עליו", ומדברי רבנו חננאל ב'מעשה ציצית' (נדפס בסוף ספר 'כליל תכלת') והרמב"ם הל' ציצית, שלא הביא את הצורך בקשר כפול. וכן משמע מדברי רב עמרם גאון, שהוסיף מדעתו 'קשר תחתון' - שנועד, כנראה, כדי לייצב הגדיל - והשווה לו 'קשר עליון' מבלי להבדיל ביניהם.

[22] 'מעשה ציצית'. וכן מובא במנהיג בשם חכמי פרובינצא וספרד, ברא"ש הלכות ציצית סי' טו בשם ר"ת ובמרדכי הלכות קטנות סי' תתקמ בשם ר"ת ור"י. במרדכי מובא בשם ר' אלחנן לקשור בשני חוטים. גם הראב"ד (הל' ציצית א,ז) מצריך קשר "בחוט לבן ובחוט של תכלת", אך אין זה משום שמצריך קשר בשני חוטים כר' אלחנן, שהרי בתמים-דעים (סי' לט) פירט הראב"ד את אופן הכריכה ללא תכלת, ולא הזכיר צורך בקשר בשני חוטים. נראה שהראב"ד מצריך שהקשר יכלול גם את התכלת, כאשר הוא בנמצא, ואין אנו יודעים את הסיבה לכך.

[23] הלכות קטנות סי' תתקמ. וכן שם בשם 'יש נוהגין'; המנהיג, ציצית עמ' תרמג בשם חכמי צרפת; רא"ש, ציצית סי' טו בשם 'והאידנא נוהגין', וכן ברא"ש ב'עשיית ציצית' בסוף הלכות ציצית.

[24] אין לומר שכוונת התוספות היא שיש חיוב לקשור דווקא 5 קשרים (ואפילו בשלוש עשרה חוליות), וכשאמרה הגמרא "על כל חוליא", היא רק תיארה את מיקומם של חמשת הקשרים בזמן שעושים שבע חוליות (שנותן קשר לאחר כל חוליה כפולה), שהרי כתבו: "והשתא כשאין פוחת משבע, עושה ה' קשרים" - משמע שהמספר של חמשת הקשרים התקבל, בדיעבד, מכיון שנעשו 7 חוליות, ויש לקשור קשר על כל חוליה כפולה. הרא"ש, שלא כתב כלשון זו של התוס', אפשר שדעתו היא שיש חיוב לכתחילה של 5 קשרים דווקא (זוהי גם דעת הגר"א בביאור דברי התוס', כמובא בשמו ביהל-אור (פנחס, עמ' כה, על זהר רכז,א ד"ה מה"ב לבנת הספיר).

[25] ר"י מלוניל, הלכות קטנות ציצית עמ' כח-כט; אשכול ח"א עמ' 204; מרדכי, ציצית סי' תתקמ בשם ר"י; שו"ת הרדב"ז סי' ב' אלפים שלג. וכן משמע בטור או"ח סי' יא, וכן משמע ברש"י מנחות לט,א ד"ה מין כנף: "והאידנא דעבדינן חמשה קשרים וכו'". וכן מובא בשו"ע הרב או"ח יא,כז.

[26] לפי שיטת העיטור לעיל מתקבלים 5 קשרים במקרה, רק כאשר אין תכלת; וממילא גם לשיטתו, כאשר יש תכלת אין 5 קשרים.

[27] אשכול עמ' 205-204 בשם רב יהודאי גאון; עיטור ציצית עמ' 137 בשמו; רגמ"ה מנחות מא,ב (בגליון); רש"י לט,א ד"ה מין כנף ובספר הפרדס עמ' כא וכן בסידור רש"י עמ' 229; תוספות ורא"ש בשם ר"ת (ולדעתו כורך מעט בין קשרים אלו); פסקי הרי"ד מנחות לט,א; מרדכי הלכות קטנות סי' תתקמ בשם 'נוהגים העולם'.

[28] רבנו חננאל ב'מעשה ציצית'; ספר האורה לרש"י עמ' 27.

[29] אמנם במשנה-למלך בהל' כלי המקדש כתב בדעת הרמב"ם, שצריך חלזון גם לבגדי כהונה, והרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות ציצית. אך החילוק בין בגדי כהונה לציצית ניכר אפילו בתוך הלכות ציצית.

[30] היו זהויים אחרים, כגון זה של האדמו"ר מראדזין, שזיהה את חלזון התכלת כדיונון ((Sepia officinalis, וזה של הריא"ה הרצוג - הסגולית ((Janthina janthina. זהויים אלו הופרכו מעבר לכל ספק. הצבע שהופק על ידי האדמו"ר מראדזין נבדק כימית, ונמצא שהצבען נוצר מחומרי לוואי שהוספו במהלך יצירת הצבע. אותו החומר באותו התהליך יכול היה להווצר באותה מידה מכל דג אחר. מהפרשתה של הסגולית לא הצליחו לצבוע צמר עד היום. לדעת חוקרים, מבנהו הכימי אינו מתאים לצביעת טכסטיל. לעומת זאת השימוש בארגמון נזכר במקורות עתיקים זרים; נמצאו גיזות צמר הצבועים בצבע הארגמונים; נמצאו ערימות של קונכיות שבורות באזורים שבהם ייצרו את הצבע.

[31] במדרש שוחר טוב, מזמור צ: "ועשבים לאילנות"

[32] רש"י בסוטה כתב שהתכלת היא כצבע הים, אבל בברכות ט,ב כתב "תכלת - ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי". יתכן שבלשונו של רש"י המלה 'ירוק' כוללת גם את הכחול. הרב הרצוג הבין שרש"י "צייר לעצמו לפעמים את מראה התכלת מהסוג 'גרין-בלויא'." הוא מניח שרש"י שפט לפי מראה עיניו בהתאם לצבעי הים הסמוך למקום מגוריו באירופה, בעוד שבארץ-ישראל צבע הים הוא כחול-עמוק. התכלת מוגדרת כצבע השמים ע"י רס"ג, רב נחשון גאון (מובא בעיטור, ציצית שער א) והרמב"ם, וכמו"כ ע"י מקורות חיצוניים, כגון: יוספוס והמסורות השומרונית והקראית.

[33] ראה: ערוך ערך קלא אילן - "פי' אינדקו"; ותשובת רב עמרם גאון בגאוניקה ח"ב עמ' 333 - "קלא אילן לילג, ולשון ערבי: ניל" (=אינדיגו); ובתוספתא ע"ז ז,א (גי' צוקרמנדל) - "קלאילן שדשו בעצי אשירה ...", וכך הוא דרך עשיית אינדיגו ע"י דישה של עליו השרויים במים.

[34] בדומה כתב הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל: "משמעות פתיל התכלת בציצית היתה להעלות בנו מחשבה על אופקים מרוחקים, על האין-סופי ועל הקשר המסתורי בין הים הכחול ובין השמים התכולים" (פרקים במחשבת הרב עמ' 108).

[35] בדומה לדין עמידות לרמב"ם, שהוא דין בנוי התכלת ("עומדת ביופיה"), ולדין כליל תכלת הפוסל (לחד מ"ד) מראה שני (מנחות מב,ב), ע"פ הראב"ד (תו"כ פרש' א): "שאינו מן הכח החזק שבו".

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד