מדיח כלים ביתי - הפעלתו ע"י שעון שבת

 א. האיסור משום שפיתת הקדירה קודם להבערת האש

   1. סגירת הדלת מאפשרת בישול המים

   2. איסור שפיתת הקדירה הוא משום מכה בפטיש

   3. אין איסור בישול בשפיתת הקדירה קודם להבערת האש

   4. סגירת הדלת אינה משפיעה על כניסת המים

ב. גרמא בנתינת המים קודם להבערת האש

ג. הפעלת גופי החימום בגרמא

ד. משמיע קול

   1. פעולה המתחילה מבעוד יום

   2. פעולה אוטומטית המתחילה בשבת עצמה

   3. משום זילותא או משום חשדא

   4. צורך השבת

   5. עוצמת הקול

ה. שמא יתקן

ו. סיכום הדברים

v v v

בספר שמירת-שבת-כהלכתה ח"א יב,לה אסר להשתמש בשבת במדיח כלים המופעל באמצעות שעון שבת, אולם ביו"ט התיר. נימוקו הוא, כאמור בהערה צה:

עם סגירת הדלת של המכונה הוא עושה מעשה שהמים יוכלו להכנס למכונה, ויתחממו עם הפעלת המכונה באמצעות שעון השבת, ויש בו משום אחד נותן הקדירה וכו'.

לכאורה הכוונה היא, שסגירתה של הדלת יוצרת מציאות של כלי שמאפשר קליטת המים שיתחממו בו. ובכך דומה מציאות זו לתוספתא (שבת יב,ד) המובאת בגמ' ביצה לד,א:

אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבים.

לפי הגמרא שם, אם קודם הובערה האש, ואחר-כך באו האחרים עם עצים, קדירה, מים וכו', אזי כולם חייבים. אולם אם האש הובערה בסוף - רק המביא את האור חייב, והשאר פטורים. פטורים - משמע, שעכ"פ מדרבנן הדבר אסור.

לאחר חילוק זה בין שתי אפשרויות של סדרי הפעולה, שואלת הגמ': "השופת את הקדירה מאי קעביד?" ותשובתה היא: "בקדירה חדשה עסקינן, ומשום ליבון רעפים נגעו בה", דהיינו: האיסור בנתינת הקדירה על האש הוא חיסומה של הקדירה (האסור משום מכה בפטיש).

בפשטות - וכן פירש ר"ח[1] - שאלת הגמרא ותירוצה הם על האפשרות הראשונה (האור ניתן תחילה), בה כל אחד חייב. לפי"ז החיוב בהעמדת הקדירה אינו נובע מכך שנתינתה מהווה הכנה לקבלת המים ולפעולת הבישול, אלא מצד חיסומה של הקדירה. מכאן שגם באפשרות השניה, שבה נתינת האש היא בסוף, ויש רק איסור מדרבנן. טעם האיסור הוא, שלו היה מעמיד את הקדירה לאחר שכבר הובערה האש, היה חייב משום מכה בפטיש. לכן גזרו חכמים, גם כשאין עדיין אש, שמא יעשה הדבר בסדר הפוך, ויניח את הקדירה לאחר שכבר הובערה האש.*[2]

לפי"ז, כשם שהאיסור דאורייתא (העמדת הקדירה כשכבר בוערת האש) הוא רק בקדירה חדשה, הוא הדין גזירת חכמים (העמדת הקדירה קודם שהובערה האש) אינה אלא בקדירה חדשה. כעין זה כתב רעק"א על המג"א שיח,יא, שאין איסור בהנחת תבשיל רותח לפני הבערת האש, משום שבתבשיל זה אין איסור דאורייתא, כיון שאין בישול אחר בישול.

מכאן לנידוננו - סגירת דלת המדיח - אין מקום לאסרה משום "אחד שופת את הקדירה", שהרי איסור זה חל רק בקדירות חדשות, בהן תיתכן מציאות של איסור מכה בפטיש, משא"כ בנידון דידן, שאין הכלי חדש. ועוד: הרי אין ב"נתינת האש" במקרה שלנו, דהיינו בחיבור החשמל, כל אפשרות של חיסום הכלי, שלא כבאש ממש.

אמנם מדברי הרמב"ם (שבת ט,ד) עולה שהאיסור בשפיתת הקדירה על אש קיימת הוא משום בישול, שכן הוא מסיים את דברי התוספתא הנזכרת לעיל במלים: "כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מדרכי הבשול הרי זה מבשל." אם כך, האיסור חל גם בקדירה ישנה. ואכן הרמב"ם לא הזכיר את תירוצה של הגמ', שבקדירה חדשה עסקינן. ולפי"ז גם גזירת חכמים, שלא להניח את הקדירה קודם להדלקת האש, אף היא מגדרי הבישול, וחכמים אסרו לעשות כל פעולה מדרכי הבישול גם כשעדיין אין אש. מכאן שגם במדיח, אם סגירת הדלת נחשבת כנתינת כלי, הרי שיש בכך איסור דרבנן, אף שהכלי אינו חדש, ואין כל אפשרות לחסום.

גם אם נסביר את דברי הרמב"ם כך, הרי להלכה אין לפסוק כרמב"ם. כבר ראינו שהר"ח ביאר שהאיסור בשפיתת הקדירה הוא משום חיסומה. גם הראב"ד, בהשגותיו על הרמב"ם, העיר שהאיסור הוא רק בקדירה חדשה. הדבר מוכח גם מסוגית הגמרא בביצה, המביאה את התוספתא הנ"ל לאחר סוגיה העוסקת בליבון רעפים. כיון שמדובר באיסור דרבנן, הרי שבספק אין לנו להחמיר כרמב"ם, ונוכל להקל כר"ח וכראב"ד.

אכן גם לרמב"ם יש להתיר, שהרי אין הוא מזכיר, ולו ברמז, שכאשר יש שינוי בסדר הפעולות, והאש מובאת רק באחרונה, הפעולות הקודמות (שפיתת הקדירה, נתינת המים וכו') אסורות מדרבנן. בפרק זה - פרק ט - עוסק הרמב"ם במלאכות שעליהן חייבים מדאורייתא, אולם גם בפרקים כא-כב, בהם עוסק הרמב"ם באיסורי דרבנן, ובכללם באיסורי בישול ואפיה, אין הוא מזכיר כל איסור בעשית דבר מדרכי הבישול קודם להבערת האש.[3]

לפי זה, העמדת קדירה ישנה על כירה שעדיין אין בה אש מותרת לכולי עלמא.

4. סגירת הדלת אינה משפיעה על כניסת המים

כל שנאמר לעיל יפה לדיון בתוספתא על שפיתת קדירה על גבי כירה. אין הדבר נוגע למציאות הקיימת במדיחי הכלים הביתיים. המים במדיחים אלו מתרכזים רק בחלקו התחתון של המדיח עד גובה פני הדלת, ואין הם עוברים בכל מקרה את גובה הממטרה המסתובבת ומתיזה את המים בשעת השטיפה. אדרבה, אם יעברו המים גובה זה, אזי משקלם ולחצם של המים יפריע לסיבוב הממטרה.

אם כן, הכלי שבו מתחממים המים כבר קיים. המים עקרונית יכולים להכנס ולהתחמם בו אף כשהדלת פתוחה. סגירתה של הדלת באה ע"מ למנוע בריחתם של המים המותזים בשעת פעולתו של המדיח. ואין הדבר דומה אלא לקדירה מלאה מים, שניתזים ממנה מים החוצה, ובא אדם ומעמיד מחיצה, בה פוגעים המים, וחוזרים בחזרה לכלי. לא נראה שיש בכך איסור מצד אחד נותן את הכלי, שהרי הכלי קיים, והמים כבר נתונים בו. נראה, שאין העמדת המחיצה בגדר נתינת מים, אלא רק גרמת החזרת המים, שיותזו אח"כ.

יתכן שבשמירת-שבת-כהלכתה בא לאסור את סגירת הדלת מצד נתינת המים בקדירה העומדת על הכירה שבה עתידים להבעיר את האש, שהרי ע"י סגירת הדלת מופעל מנגנון, המזרים כעבור זמן, מים לתוך המדיח.

נראה שגם מצד זה אין לאסור, דהא לא הוי אלא גרמא של נתינת המים קודם להבערת האש ופשוט שמותר.*[4] וגדולה מזו כתב בשש"כ (יג,כח), שבשעת צורך גדול (דוקא אז - בגלל גרמא דהבערה) מותר להכניס כלאחר יד (משום מוקצה) תקע של מנורה לשקע חשמלי, כשאין בו עדיין זרם, כדי שהאור ידלק עם חיבור זרם החשמל ע"י השעון.

ובהערה (קג*) כתב בשם ה"ר ש"ז אוירבך, שאין לאסור משום אחד נותן את המים בקדירה שאח"כ יסיקו תחתיה, "דשאני התם, שמביא ממש את התבשיל, משא"כ הכא דקעביד רק גרמא בעלמא."

ראיה לדבריו שגרמא של נתינה מותרת הביא הרש"ז מהאחרונים (עי' משנ"ב רעז,ג) שהתירו לפתוח דלת שמאחוריה מונח נר, אם בעת הפתיחה אין הרוח נושבת. דהיינו, שאין לאסור נתינת תבשיל בקדירה שאח"כ יסיקו תחתיה, כשלא נעשה מעשה ממש אלא רק גרמא.

ודבריו מוקשים לענ"ד - מקורם של האחרונים הנ"ל הוא הרמ"א בשו"ע תקיד,ג, שהתיר להעמיד נר במקום שהרוח שולטת, אם אין הרוח מנשבת. והרי העמדת הנר היא מעשה גמור כהבאת תבשיל - דלא כפתיחת דלת בפני הנר, שם אפשר שאין זה מעשה גמור - ואעפ"כ התיר הרמ"א. מלבד זאת, דוחק לומר שחיבור קומקום חשמלי לשקע אינו מעשה גמור כהנחת קדירה על כירה, משום שאין מניחים אותו על כירה אלא רק מחברים אותו לזרם החשמל, שהרי זו היא דרך נתינתו.

ונלענ"ד שאין בפתיחת הדלת בפני הנר, או בהנחתו במקום פתוח איסור משום "אחד נותן" מסיבה אחרת. כבר הסברנו (לעיל א2/) שנתינת קדירה לפני שמובערת אש אסורה משום שלו היתה כבר אש בוערת היה בהעמדת המים איסור דאורייתא. דבר זה אינו קיים בהעמדת נר במקום רוח - גם לו היה מעמיד את הנר במקום בו מנשבת כבר רוח, לא היה עובר על איסור דאורייתא לרוב הפוסקים (עי' ביה"ל ריש סי' רעח). ולרמב"ם, דס"ל שמכבה חייב מדאורייתא, הרי כבר כתבנו לעיל, שלענ"ד אין כלל איסור מדרבנן בנתינת מים על כירה כשאין עדיין אש, לדעתו של הרמב"ם. ואף אם נאמר שאסור, הגזירה היא בפעולות שהן דרך בשול, ואין להסיק מכאן למקרים אחרים.

ע"פ הסברנו פשוט שאין לאסור משום נתינת מים לפני הבערת האש כשנתינת המים נעשית בגרמא, שהרי לו היתה האש קימת, לא היה בנתינת המים בגרמא איסור דאורייתא, ובכה"ג לא גזרו. אין לאסור אפוא הפעלתו של מדיח מצד הכנסת המים אליו, אף שהכנסתם נעשית בגרמא.

גם אם הסקנו שמתן המים בגרמא קודם להפעלת גופי החימום מותר, עדיין יש מקום לדון בגרמא שיש בעצם הפעלת גופי החימום החשמליים (שהיא מלאכת הבערה). כשם שהכנסת תקע המנורה לחשמל, כשזרם החשמל טרם חובר, אסורה בכל מקרה שאינו צורך גדול, הוא הדין שהיה צריך לאסור את סגירת הדלת של המדיח (שטיפת כלים בשבת במכונה אינה, בדרך כלל, צורך גדול).

הפתרון לכך הוא בסגירת המעגל החשמלי מבעוד יום ע"י לחיצת הכפתור המפעיל, או חיבור בין שני חוטי החשמל המובילים ללחצן החשמלי. כך סגירת הדלת עצמה לא תחבר את המעגל החשמלי, ולא תפעיל את גופי החימום.

1. פעולה המתחילה מבעוד יום

מדיח כלים פועל תוך כדי השמעת רעש. לכאורה יש לאסור את הפעלתו, אף מבעוד יום, כמו שבגמ' (שבת יח,א) אסר רבה נתינת חטים לריחיים של מים קודם לשבת ע"מ שיטחנו בשבת. אמנם דעת רב יוסף, בגמ' שם, היא, שהדבר אסור רק לדעת המחייב שביתת כלים. הב"י פסק כרב יוסף, שמותר (שו"ע או"ח רנב,ה); ואילו הרמ"א כתב, שלכתחילה נהגו לאסור, ויש להקל רק במקום פסידא. יש איפוא מקום לאסור מטעם זה את הפעלת מדיח הכלים לנוהגים כרמ"א.

אמנם, גם לנוהגים כב"י יש מקום לאסור בנידון דידן משום משמיע קול. ה"ר עובדיה יוסף כתב בשו"ת יביע אומר ח"א כ,יב, שמה שהתיר השו"ע משום השמעת קול, הוא רק במידי דרבנן (טחינה בריחיים של מים בשבת, ע"פ מג"א רנב,כ, אין בה איסור תורה). הפעלת מדיח כלים בשבת אסורה מדאורייתא, ועל כן היא תהיה אסורה משום משמיע קול, גם לנוהגים כב"י.

אמנם שם בח"ג יז,ו-ז נקט ה"ר עובדיה יוסף למעשה כדעת רוב האחרונים, נגד המג"א, שהאיסור בריחיים של מים הוא מדאורייתא. לפי"ז, לכאורה, התיר הב"י השמעת קול גם במלאכה דאורייתא המתחילה מבעוד יום. אולם בין כך ובין כך, אין לדעתי לקשור כלל בין איסור השמעת קול לבין השאלה אם טחינה בריחיים של מים אסורה מדאורייתא. לאחר שהשו"ע פסק כרב יוסף, הסובר שטעם האיסור בנתינת חטים בריחיים מבע"י הוא משום שביתת כלים, ממילא לדעתו לא מצאנו כלל איסור משום השמעת קול, ומהיכי תיתי לאסור השמעת קול אפילו במלאכה האסורה מדאורייתא?

בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ג נה,א) כתב, שיש מקרים בהם מודה השו"ע שיש איסור משום השמעת קול. דאם לא כן, מדוע הוצרך הב"י בסי' שלח (וכן בשו"ע שם סעי' ג) להביא את סברתו של האגור להתיר העמדת שעון ועריכתו ("שהכל יודעים שרגילים לתקנו בכל יום"), והלא לא סבירא ליה כלל איסור השמעת קול? מכאן מסיק הר"מ פיינשטיין, שדוקא בריחיים אין הב"י אוסר משום משמיע קול, כיון שתחילתה של הפעולה היא כבר בחול, והשומעים מבינים שלא נעשה כל איסור בידים בשבת. אולם בשעון תחילת הפעולה היא בשבת עצמה, ואז, מודה הב"י, שיש לאסור משום משמיע קול, כי יחשדו השומעים שנעשתה פעולה בידים בשבת.

חילוק זה נראה תמוה, דהא ממה נפשך, אם הב"י פסק כרב יוסף, ולא כרבה, אם כן מנא לן כלל איסור השמעת קול, ואפילו במלאכה שתחילתה בשבת; ואם פסק כרבה, היה לו לאסור גם בריחיים של מים.

ע"מ ליישב דיוקו של הרב פיינשטיין מדברי הב"י בסי' שלח, עולה במחשבה לומר שמלבד משמיע קול, שאינו אסור לדעת הב"י, קיימת גזירת חכמים בהשמעת קולם של כלי שיר - מחשש שיבא לתקן כלי שיר - שלה חושש גם הב"י. ועל כן הוצרך לחילוקו של האגור בהיתר עריכת השעון מבעוד יום.

אולם א"א ליישב כך, דבגזירה הבנויה על חשש שמא יבא לתקן כלי שיר לא שייך לחלק כדברי האגור, ולהתיר הכלים שרגילים להעמידם כל יום, דמה בכך, והלא עדיין יש חשש שיבא לתקן כלי שיר בשבת.

אמנם הגמ' בערובין (קד,א) נימקה שאיסור השמעת כלי שיר הוא משום אולודי קלא (ולא מטעם שמא יבא לתקן כלי שיר). לטעם זה אפשר לחלק בין מקרה שהשומעים יודעים שתחילת הולדתו של הקול מע"ש לבין מקרים אחרים. אולם בפשטות נימוק זה הוא רק למ"ד שכל השמעת קול אסור, סיבת האסור היא שמא יבא לתקן כלי שיר. ודוחק לומר שאמנם רק קול שיר אסור, אך בו מצאנו שני היבטים לאסור: מטעם אולודי קלא - בשעון; ומטעם שמא יבא לתקן כלי שיר - בטפוח, רקוד וכו' (סי' שלט,ב).

מלבד כל הנ"ל, אף אם נאמר שהאיסור הוא משום אולודי קלא, בפשטות האיסור הוא בהולדת הקול בשבת עצמה, אך מנין לאסור בקול שנולד כתוצאה מפעולה שהתחילה מע"ש, הלא בזה נחלקו רבה ורב יוסף, וכבר פסק הב"י כרב יוסף.

לכן נ"ל, שהב"י הלך כאן בדרכו, להעתיק את מקור הדין בטעמו, אף שהטעם אינו נצרך אליבא דהלכתא. נראה שגם האגור הביא את חילוקו כדי לצאת גם ידי דעת הפוסק כרבה, הדבר ניכר מלשון האגור, שכתב: "דאיכא מאן דאסר בפ"ק דשבת משום דאוושא מילתא."

על כל פנים, לדעת השו"ע אין משום השמעת קול בשום מקרה (חוץ מכלי שיר), ואין לדעתו לאסור שימוש במדיח כלים מטעם זה.

האגור, שהזכרנו לעיל בענין עריכת שעון, נחלק עם המהרי"ו. לדעת מהרי"ו הדבר אסור כדין העמדת הריחיים, ואילו האגור התיר, וחילק בין ריחיים לבין שעון, "כי לשם (בריחיים) יסברו שנתנו החיטים לתוך הריחיים בשבת; אבל בכלי המשקולות הכל יודעים שרגילים לתקנו בכל יום על יום שלאחריו, וביום שהוא מקשקש ומשמיע אין מתקנים אותו."

נראה שלדעת מהרי"ו גזירת השמעת קול היא משום זילותא דשבתא, ולכן אין נפקא מינה במה שהכל יודעים; ולדעת האגור היא משום חשד, כדין איסורים אחרים שהם משום מראית עין. ואף שבמראית עין לא מצאנו שאסור לעשות דבר בערב שבת שמא יחשדוהו שעשה בשבת (ולכן אסרו לתלות בגד רטוב בשבת שמא יאמרו שכיבסו בשבת, אך לא אסרו להשאירו תלוי בשבת אם תלהו בערב שבת), מכל מקום אפשר שקול חמור טפי.

כיון שהרמ"א פסק כאגור, הרי שפסק שאיסור משמיע קול הוא משום חשד. כיון שכיום הכל יודעים שאפשר להפעיל מדיח ע"י שעון שבת מבעו"י, אין אפוא לאסור משום חשד.

אולם עדיין אינו דומה המדיח לשעון. בשעון התיר האגור משום שרגילות "לתקנו בכל יום על יום שלאחריו", ועל כן לא יעלה על דעת איש לחשוד שנעשה במקרה שלפניו שינוי מהרגיל. משא"כ בהדחת כלים במדיח: הרגילות היא להפעיל את המדיח באותו יום. לכן במדיח לא די בכך שאפשר להפעילו מע"ש, כשם שאין הדבר מועיל בריחיים, אף שגם אותם אפשר להפעיל מע"ש. מטעם זה אסר בשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ד; סי' פד; ח"ג סי' נה) לכוון שעון מעורר מבערב שבת כדי לעוררו בשבת בבוקר, משום שרגילים לכוננו בלילה לפני שהולכים לישון, וא"כ יש מקום לחשוד שכוננוהו בליל שבת. ולא די בכך שקיימת אפשרות לכוננו מוקדם יותר, עוד מערב שבת. ומעין סברה זו כתב ה"ר ש"ז אוירבך בקובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת עמ' 43, ודייק זאת משו"ע הגר"ז.

4. צורך השבת

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד לא,ג) חילק בין פתיחת ממטרות לבין הפעלת ריחיים. בריחיים גזרו משום שאין בהפעלתם צורך השבת, ולכן יש חשש שיאמרו השומעים, שכמו שהפעילם שלא לצורך השבת, אף שלא יגרם לו הפסד אם ימתין, כך כנראה הפעילם באיסור בשבת. משא"כ בממטרות, שיש הפסד אם לא יפעלו בשבת (באופן המדובר בתשובתו). גם הכלים הנשטפים במדיח הינם לצורך השבת. ואם כן, אפשר שלגבי מדיח לא נאמרה גזירת משמיע קול.

אמנם אפשר לחלק בין הפסד של אי השקית זרעים, שהוא הפסד ניכר, לבין חסכון בעבודה ובטרחה. אולם גם ללא חילוק זה, יש לתמוה על שסברתו של בעל ציץ-אליעזר אינה אף רמוזה בגמ' ובפוסקים.

5. עוצמת הקול

אם יש מקום שלא לאסור מדיח משום משמיע קול, הרי זה משום שאין קולו של המדיח נשמע למרחוק. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע' אות ד) כתב, שאם קולו של השעון המעורר נשמע רק בחדר בו נמצא השעון, ואינו נשמע לשאר בני הבית הנמצאים בחדרים האחרים - וק"ו שלא לאנשים הנמצאים בחוץ - אזי אין בכך איסור של השמעת קול.

היתר זה שייך רק לגבי מדיחים גדולים, שבדפנותיהם קיים בידוד, ואין קולם נשמע בחדרים הסמוכים למטבח. אולם אי אפשר לסמוך על כך במדיחים הקטנים, חסרי הבידוד. *[5]

יש האוסרים להפעיל מדיח כלים ע"י שעון שבת, שמא יבא אדם להזיז את כפתורי ההפעלה. ואכן מצאנו שאסרו לעשות דבר עוד מערב-שבת, שמא יבוא לתקן בשבת. מטעם זה אסר בעל ערוך-השלחן (שלח,ה) להעמיד כלי שיר בערב-שבת שישיר מעצמו בשבת, מחמת הגזירה שמא יתקן כלי שיר.

אולם האחרונים חלקו עליו, וסברתם היא שאין לנו לגזור גזירות חדשות מדעתנו (עי' קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת, להרש"ז אוירבך עמ' 45 ד"ה בזאת למודעי; שו"ת יביע אומר ח"א כ,יד). אמנם אף מדברי ערוה"ש אין להסיק שהוא סובר שניתן לגזור גזרות חדשות מדעתנו. נימוקו הוא: "דכיון דהאיסור הוא שמא יתקן כלי שיר, א"כ מה לי אם מנגן על ידו, או בעצמו, סוף סוף יש חשש, כשיראה שאינו מנגן יפה יתקננו." דהיינו, לדעתו היא היא הגזירה שגזרו חז"ל, ואין כאן גזירה חדשה כלל. א"כ אפשר שגם ערוה"ש יודה, שאין לגזור במדיח כלים שמא יסובב את הכפתור.

ה"ר חיים דוד הלוי (במאמרו ב"ברקאי" קובץ ג) נקט שאפשר לגזור גזירות חדשות בכמה תנאים: שיהיו הדברים מסורים לכל אדם; כשאין בגזירה שום עקירה מדברי תורה או מדברי סופרים; כשהחשש הוא קרוב לודאי. עוד כתב שם, שגזירה שיש כדוגמתה בש"ס אינה בכלל גזירה חדשה. משום כך הוא חושש לענידת שעון דיגיטלי בשבת, כשבלחיצת כפתור נדלק בו אור. גזירה מעין זו גזרו חכמים: שמא יחתה בגחלים. נראה שבסברתו נחלקו כבר האחרונים. עי' ט"ז או"ח ערה,ו, שאסר לישב בסמוך אצל זנבות האודים ע"מ להתחמם. אבל באליה-רבה (ה-ט) חלק עליו, וס"ל "דאין לחוש לחומרא חדשה זו, שלא נזכר בש"ס ופוסקים." ועי' עוד בהערות ה"ר שאול ישראלי למאמרו של ה"ר ח"ד הלוי ב"ברקאי" שם, שרבים מהאחרונים מתירים. מו"ר הראשל"צ, ה"ר מרדכי אליהו אסר למעשה מטעם זה. הוא הדין לעניננו - יש לחשוש שמא יזיז את כפתור ההפעלה של המדיח, ונמצא עובר על איסור מבעיר, מבשל ומתקן כלי. וגזירות מעין אלו מצאנו בש"ס.

1. אין לאסור הפעלת מדיח בשבת משום איסור שפיתת קדירה על כיריים קודם להבערת האש בהם.

2. על מנת שלא לגרום להפעלת גופי החימום במדיח ע"י סגירת הדלת בשבת, יש לדאוג מראש לאפשרות לעקוף את המעגל החשמלי המתחבר ע"י סגירת הדלת. לפוסקים שאינם חוששים לגרמא, אין צורך גם בכך.

3. לנוהגים כדעת בית-יוסף, אין כלל חשש למשמיע קול בהפעלת המדיח מבעוד יום. יש מקום לחשוש לכך לדעת הנוהגים כרמ"א, וגם זאת רק במדיחים קטנים, שקולם נשמע למרחוק.

4. מי שאינו חושש לגזירה שמא יבוא לסובב את כפתור ההפעלה בשבת, משום שאין כח בימינו לגזור גזירות חדשות, יש לו על מי שיסמוך.



[1] אמנם המהרלב"ח בסי' כא, בנסותו לישב את דברי הרמב"ם הסביר אחרת, אך בפשט הגמ' דבריו דחוקים.

*[2] אמנם עי' מגן-אברהם רנג,מג, שהאיסור הוא שמא יחתה בגחלים, וכעין גזירת השהיה. - הערת עורך (א.ד.)

[3] אמנם זה בניגוד לדברי תרומת הדשן סי' סו, שדייק ברמב"ם שיש איסור מדרבנן. אולם נראה שהוא נמשך אחר הגירסא בגמרתנו ואחר הראשונים שנקטו שהוא איסור דרבנן.

*[4] לא עלה על לב איש להתיר גרמא לכתחילה, ואפילו בנתינת הקדירה קודם הבערת האש. גם בשמירת שבת כהלכתה, שצויין פה ע"י כותב המאמר מדובר "בשעת צורך גדול", וגם במשנ"ב (רעז,ג) לא התיר בשופי פתיחת דלת שמאחוריה מונח נר, אלא במקום הדחק. גם אלו שהתירו לכתחילה (א"ר ומטה יהודה, המצויינים בבה"ל) התירו זאת משום "דכשאנו רואין שאין רוח, אין לחוש שינשב באותו רגע רוח מבחוץ". אבל אילו היה מקום לחשש כזה, אזי היה הדבר אסור לכתחילה, אם יודע שבעוד זמן תנשב הרוח. - הערת מערכת

*[5] ויש להוסיף: מדוע לא נאסור שימוש במקור חשמלי בשבת משום "אוושא מילתא" שפעולת המנוע נשמעת? ומזגן? וכיו"ב. - הערת עורך (י.ר.)

לינר
havaya
עבור לתוכן העמוד