שבת בשבתו
חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק

1573: בהר כ' באייר תשע"ה 09/05/2015

בראשית המאה העשרים נקש איש צעיר על דלתו של מרטין בובר שבברלין. היה זה ש"י עגנון בן העשרים וחמש, שהגיע זה עתה מארץ ישראל, ובא לפגוש במי שקיווה שיהפוך למורו ורבו, מרטין בובר הנערץ.

בובר, שהיה בעצמו בשנות השלושים לחייו, כבר הספיק להתפרסם מאוד כאיש רוח בולט. עד מהרה גלשו שיחותיהם לנושא שהסעיר את בובר כל חייו – סיפורי חסידים. בובר ראה בעגנון 'נציג אותנטי' של יהדות גליציה החסידית, ושתה בצמא את סיפורי החסידים שסיפר לו. לימים סיפר עגנון, כיצד אחר כל סיפור שסיפר בעל פה, היה בובר – להפתעתו של עגנון - מוצא את הסיפור באחד מספרי השבחים החסידיים שהיו בספרייתו. המפגש ביניהם עתיד היה להניע את הניסיון החשוב ביותר עד היום למפעל איסוף מקיף של הסיפור החסידי. ה"קורפוס חסידיקום" נועד להיות אוסף שיטתי ומקיף של אוצרות הסיפור החסידי. כישלונה של תוכנית ה"קורפוס" מורגש עד היום אצל כל שוחריו של הסיפור החסידי. קשה להתמצא, קשה לדעת מהו מקור קדום, ומהו חיקוי מאוחר. לסיפור החסידי עדיין אין כתובת. אך בל נקדים את המאוחר.

ב-1922 פגשו השניים בברלין את ביאליק. ביאליק הקים אז את הוצאת "דביר", כדי להוציא לאור אסופות של אוצרות הרוח היהודיים. יחד עם ביאליק התגבשה תכנית ה"קורפוס", וביאליק התנבא, כי זהו "ספר לאלף שנים", שיצליח אף יותר מ"ספר האגדה" שלו. מאה דולרים הוענקו מיד לבובר ועגנון, והעבודה החלה. הסיפורים שקיבצו השניים נאספו בביתו של עגנון, שטרח על עיבודם הסופי, ושנתיים אחר כך הכרך הראשון, מבין ארבעה מתוכננים, כבר היה קרוב לסיומו. אולם אז אירע האסון. שריפה כילתה את ביתו של עגנון, בשעה שהוא עצמו היה מאושפז בבית החולים. אשתו וילדיו ניצלו בנס, אולם מרבית כתביו, ובתוכם גם ה"קורפוס חסידיקום", אבדו בלהבות. עגנון הרצוץ אמר נואש, וזמן קצר אחר כך אף עלה סופית לארץ ישראל.

מי שניסה לעודד את השניים לשוב ולהקים את מפעל האיסוף היה הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג, שכתב להם "רק המוות מוחק, האש אינה מוחקת". אולם לאחר עשור של ניסיונות להחיות את המפעל מחדש, הכריז ביאליק על סופו של הפרויקט.

למרות הכישלון המשיכו השניים לעסוק בסיפורי חסידים כל חייהם, כל אחד בנפרד. "אור הגנוז", ילקוט הסיפורים החשוב של בובר, נבנה על שרידים מן ה'קורפוס'. לאחר מותו פרסמה בתו של עגנון את "סיפורי הבעש"ט" שהכין אביה, ככל הנראה כקובץ הראשון שהיה אמור לפתוח את סדרת כרכי הקורפוס.

ההבדל הרב בין "אור הגנוז" של בובר ל"סיפורי הבעש"ט" של עגנון מעיד על כך, שאולי שיתוף הפעולה ביניהם נכשל גם בשל חילוקי דעות מהותיים יותר. בובר, כידוע, עיבד את הסיפורים החסידיים והעניק להם נופך קיומי, רומנטי ואוניברסלי. עגנון נטה אל הקוטב ההפוך: הוא הקפיד לא לשנות כמעט בכלל את לשונם המקורית והקשה לקריאה של הסיפורים שאסף, לצרף מקורות מדויקים, ולהותיר את הרושם המיסטי בלי לפרשו.

הנה דוגמא קטנה: הבעש"ט, בשיחתו עם תלמידו, מזכיר לו כיצד התבונן באותו תלמיד עוד כשהיה ילד קטן. כך מופיע סופו של הסיפור באוספים של בובר ועגנון:
עגנון: "אור גדול ורב השפעתי עליך בהביטי אז עליך ואילו לא חטפה אותך אמך [בלשון המקור – 'אם לא הייתה אמך חוטפת אותך' -ז"ק] יודע אני מהטוב שהיה לך יותר ויותר" (סיפורי הבעש"ט, עמ' 98, בצירוף הפניה מדוייקת אל המקור בספר בית צדיקים).
בובר: "בשעות כאלה יכול המבט לזרוע אור גדול בתוך הנשמה. אבל פחד הבריות מקים מחיצות בפני האור". (אור הגנוז, עמ' 40, בצירוף הפנייה כללית לספר קבוצת יעקב [– טעות], תרנג [– טעות, תרנז]).

קשה לביית את הסיפור החסידי. דרכים רבות וקריאות שונות מתאפשרות בו. אני יכול לספר כאן, כי לאחרונה הצטרפתי למפעל איסוף חדש של הסיפור החסידי. בובר ועגנון, שניהם מורים גדולים שמלווים אותי ואת חבריי לפרויקט, ונותר לנו רק לקוות שהדבר יצלח בידינו, לטובת הקוראים, הלומדים, ולשם שמים.

הדפסשלח לחבר
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד